בסוף שנת השמיטה נוהגים לכתוב 'פרוזבול' כדי לא להיכשל באיסור 'לא יגוש' - לתבוע הלוואה שעברה עליה שביעית. להלן נעסוק במגוון שאלות המתעוררות במקרים של חובות שלא נכתב עליהם פרוזבול, כגון בעלי תשובה שבידם חובות שנגבו לאחר שהשביעית השמיטה אותם, האם עליהם להחזיר חובות אלו. וכן בפרוזבול שכתב המלוה [בארה"ב] בשעה שאצל הלווה כבר התקדש ליל ראש השנה של מוצאי השביעית [בארץ ישראל] - ושאלות נוספות, שהתשובה עליהם היא בבירור יסוד מצות שמיטת כספים, כפי שיבואר.

א. מצות עשה מהתורה ל'שמט', דהיינו למחול, על חובותיו בשנה השביעית, ויש איסור 'לא יגוש', לתבוע הלוואה שעברה עליה שביעית [1]. וכשראה הלל הזקן שנמנעו העם מלהלוות, עמד ותיקן 'פרוזבול' - שטר שבו מוסרים את החובות לגביה לבית הדין, וכפי שמפורש בהרחבה בסוגיא בגיטין [1] מהותו  של ה'פרוזבול', וכיצד היה רשאי הלל לתקנו והרי מהתורה שביעית משמטת [עי"ש תירוציהם של אביי - שביעית בזמן הזה, ורבא - הפקר בית דין הפקר].

ב. בדיני שמיטת כספים, נאמר בגמרא בגיטין [2] שהמחזיר חוב לחברו לאחר שעברה השביעית, צריך שיאמר לו המלוה 'משמט אני'. אולם גם לאחר שאמר לו המלוה כן, אם בכל זאת רוצה הלוה לפרוע את חובו, יכול המלוה לקבלו ממנו [פרטים בהלכות החזרת חוב שנשמט בשביעית, ראה להלן בדרך אמונה [5] ובמובא שם ציון הלכה (ס"ק שסו) מעשה מהחזון איש]. דין אמירת 'משמט אני לך' נלמד מהכתוב 'וזה דבר השמיטה' ודרשו חז"ל 'דבר' מלשון דיבור, והיינו שיש מצוה לומר דיבור של שמיטה (עי' ברש"י שם).

ויש לברר מה טיבה של אמירת המלוה 'משמט אני' [במקרה שלא נכתב פרוזבול על החוב] - האם רק על ידי האמירה משמט החוב, וללא האמירה, נשאר הלוה בחובו למלוה. או שהחוב נפקע ונשמט מעצמו בשביעית, והאמירה היא מצוה בעלמא.

למעשה ניתן לנסח את שאלה זו גם באופן זה: האם יסוד דין שמיטת כספים הוא אפקעתא דמלכא, שהתורה השמיטה את החובות בסוף שנת השמיטה. או שיש מצוה על הבעלים לשמט חובותיו.

שאלה זו הובאה במרדכי בגיטין [2] שנקט כי 'שביעית הפקעתא דמלכא הוא' והחוב שמוט מאליו, ורק יש גם מצוה שיאמר בפיו 'משמט אני', כמו שמצינו בבכור שקדוש מאליו בקדושת בכורה, ומכל מקום יש מצוה להקדישו.

אולם לדעת רבי אליעזר ממיץ מחבר ספר היראים [2] חוב שעבר עליו שביעית אין הלוה רשאי לעכבו, כי כל זמן שהמלוה לא השמיטו באמירה, עדיין חייב הלוה לפורעו. אלא צריך הלוה להזמין את המלוה לבית הדין שיכפו על המלוה לומר משמט אני [ראה סיכום השיטות במחלוקת זו בספר שמיטת כספים כהלכתה [9], פרק א סעיפים יד-טו ובהערות שם].

ובמנחת חינוך [2] נקט בפשטות כדעת המרדכי, שבשמיטת כספים החוב נפקע מעצמו, ונפקא מינה אם יש לחרש שוטה וקטן מעות [כגון בירושה או בשכר פעולה] והלוו לאחר ועבר שמיטה, אע"פ שאינם בני מצוות, מכל מקום נחלט החוב כי הוא אפקעתא דמלכא. ועוד חידש המנחת חינוך, שהמלוה חוב ועברה שנת השמיטה, מלבד מה שעובר על הלאוין ועשה של שביעית עובר גם על לאו דגזל, כי מאחר והחוב נחלט מעצמו מדין "אפקעתא דמלכא", על המלוה להחזיר ללוה את מעות החוב.

ג. והנה נחלקו האחרונים בענין הפקר פירות שביעית, אם הפירות הפקר מעצמם מדין "אפקעתא דמלכא", או שיש מצוה על הבעלים להפקיר. אמנם כתב המנחת אשר [3] שאף שיש דמיון בין שתי המחלוקות, אך אין הדינים תלויים זה בזה. וגם מאן דאמר שהפקר הפירות הוא אפקעתא דמלכא, יכול לסבור כדעת היראים בשמיטת כספים שאינה אפקעתא דמלכא, כי בפסוקים מדוייק שבהפקר פירות נאמר 'והשביעית תשמטנה', משמע שהפירות הופקרו מעצמם, אולם בשמיטת כספים נאמר 'שמוט כל בעל משה ידו', משמע שהמלוה מצווה להשמיט החוב באמירתו.

[עוד הביא מנחת אשר את קושית התומים על דברי הגמרא בגיטין (לז, א) "יתומים אין צריכין פרוזבול דרבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים", ופרש"י: "וממונים עליהן ועל ממונם והיו שטרותיהם כמסורים לבי"ד". והקשה התומים, תיפוק ליה שיתומים קטנים פטורים ממצות שמיטת כספים, וע' מה שתירץ. ולכאורה קושייתו לא מתחילה לפי דעת הראשונים ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא וממילא חובות היתומים נשמטים מעצמם, וכמבואר לעיל במנחת חינוך [2] - ועל כן נאמר בגמרא שהם צריכים לכתוב פרוזבול. ורק לשיטת היראים שפיר קשה קושית התומים, מאחר ושמיטת הכספים היא מצוה על המלוה, וקטנים פטורים ממצוות, מדוע הם צריכים פרוזבול, הרי אם לא יאמרו 'משמט אני', לא נשמט חובם. והגר"ח קנייבסקי כתב בדרך אמונה [4] בביאור הלכה, שגם לשיטת היראים יתכן שמכיון וחז"ל חייבו קטנים בחינוך יכולים לומר 'משמט אני'].

ד. נפקא מינא נוספת במחלוקת המרדכי והיראים היא לענין חיוב נשים במצות שמיטת כספים. בספר החינוך [4] מפורש שנשים מחוייבות במצוה זו. ולכאורה היו צריכות להיפטר מדין מ"ע שהזמן גרמא. ואמנם בספר דרך אמונה [4] כתב שלדעת היראים שההלוואה נשמטת רק באמירת המלוה 'משמט אני', הרי זו ככל מצות עשה, שנשים פטורות כי הזמן גרמא.

ועוד חידש בדרך אמונה [5] שמי שלוה הלואה מפורקי עול שלא עושים פרוזבול, והמלוה שכח לתובעו, מכיון שעברה השביעית, נשמט החוב מעצמו לשיטות הראשונים [שהלכה כמותם] ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא.

ה. נפקא מינה נוספת במחלוקת הראשונים ביסוד דין שמיטת כספים היא בנדון בעלי תשובה שבעבר לא כתבו פרוזבול וגבו חובות שעברה עליהם שביעית והושמטו - האם מחוייבים להחזירם, וכיצד ינהגו למעשה.

במנחת חינוך [2] מפורש שכל חוב שלא כתבו עליו פרוזבול, שהמלוה גבה לאחר השביעית, הרי זה גזל בידו. ולפי זה הרי שאין כל עצה, ועליהם להחזיר את כל החובות שעברה עליהם בשמיטה. ואמנם האריכו פוסקי זמנינו בשאלה זו, והבאנו דבריהם להלן.

ובפשטות זהו רק לפי השיטות ששמיטת כספים היא אפקעתא דמלכא, ולכן החובות נשמטו מעצמם והם גזל בידו של המלוה שגבאם. אולם לשיטת היראים ניתן לומר, שמאחר והמלוה לא אמר 'משמט אני', מעולם לא נשמט החוב, ושפיר יכול לעכבו בידו ואינו צריך להחזירו.

ובדרך אמונה [5] נקט, שעל המלוה לתקן את האיסור ולהחזיר את המעות שבידו. אולם הגאון רבי מנשה קליין [6] האריך לצדד להתיר למלוה להשאיר החוב בידו, וצירף בזה כמה סברות, וגם את שיטת היראים, שלדעתו יאמר המלוה 'קים לי' [דהיינו אני פוסק כשיטה זו - כלל המקובל בכל מחלוקת בדיני ממונות, שבספק ממוני יאמר הנתבע 'קים לי' כשיטה מסויימת, ולא נוכל להוציא הממון מידו] כשיטת היראים.  וכדבריו נקט גם הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה על מסכת שביעית [7].

ועוד צירף הגרש"ז סברא נוספת, שיש 'אנן סהדי' שאם היו אומרים למלוה בשעת ההלוואה [שאז לא שמר תורה ומצוות] שהשביעית משמטת ודאי שלא היה מלוה והלוה ודאי היה מסכים ללות גם על דעת שיפרע חובו לאחר השביעית, הרי זה נחשב כאילו הלוו בתנאי שלא תשמט שביעית, שבמקרה שכזה, החוב לא משמט.

ועי' סיכום כל נושא זה של השבת חובות שנגבו בהיתר במאמרו של הגר"י ליברמן [8] ובדבריו נגע בסברות הנ"ל, ועוד הוסיף פרטים וכיצד נוהגים למעשה, בטוב טעם ודעת.

ו. הגרש"ז אויערבך מסתפק בשו"ת מנחת שלמה [5] בנדון מלוה שנסע לחו"ל במקום שהיום מתאחר מארץ ישראל [כגון שנמצא המלוה בארה"ב] ובשעה שאצל הלוה שקעה החמה והתקדש החג, עדיין אצל המלוה חצות יום של ערב מוצאי השביעית - האם יכול המלווה לכתוב פרוזבול. והגר"מ קליין [6] כתב במאמרו [אות ב] ששאלה זו תלויה במחלוקת הראשונים ביסוד מצות שמיטת כספים, ולדעת היראים שהמצוה היא חיוב על המלוה להשמיט החוב באמירת 'משמט אני', ודאי שהפרוזבול תלוי במלוה. [ואם גדר המצוה הוא אפקעתא דמלכא, מסתבר שתלויה בהלוואה, דהיינו במקומו של הלוה].

ז. סיכום דיני הפקעת החוב בשביעית וחובת עשיית פרוזבול בספר שמיטת כספים כהלכתה [9] ובמובא שם מדברי הפוסקים והבן איש חי [9] כיצד ראוי לכל אחד להדר להביא עצמו לידי קיום מצות שמיטת כספים כהלכתה.