א. מדוע נקבעו שמונה ימי חנוכה - והרי הנס היה לכאורה רק שבעה ימים

במסכת שבת (1א) מבואר כי חז"ל קבעו שמונה ימים להודות ולהלל על נס פך השמן שדלק במשך שמונה ימים.

ידועה קושיית מרן הבית יוסף (1ב), מדוע קבעו חכמים שמונה ימים לזכר נס פך השמן, והרי בפך היה שמן כדי להדליק בלילה הראשון, נמצא שהנס לא היה אלא בשבע לילות בלבד. מרן הבית יוסף תירץ שלושה תירוצים:

• החשמונאים מצאו פך שמן שבו כמות המספיקה ליום אחד בלבד, ולכן חילקו את השמן לשמונה חלקים, כך שבכל אחד מהלילות הדליקו כמות של שמינית שמן זית טבעי מהשיעור הנצרך להדלקה, ונעשה נס ומשמינית זו דלקו הנרות במשך כל היום. וכך אכן היה נס בכל אחד משמונה הימים, כולל היום הראשון.

• לאחר שנתנו את השמן הטבעי ביום הראשון כשיעור, מייד נעשה נס שהפך נשאר מלא כבתחילה, וממילא ניכר הנס גם בלילה הראשון.

• הנס היה שהשמן הטבעי דלק ביום הראשון ולא נתכלה, וכך במשך כל שמונת הימים נשאר השמן ולא נתכלה בבערה, ולכן כבר בלילה הראשון ניכר הנס.

בדברי תוספות הרא"ש (1ג) הובאו חלק מהתירוצים, וככל הנראה ספר זה לא היה לפני מרן השלחן ערוך.

• הט"ז (סי' עתר ס"ק א) תמה על תירוציו של הבית יוסף ותירץ תירוץ אחר על פי דברי הזוהר הקדוש. תוכן דבריו, כי ברכה יכולה לחול רק על "שורש" דבר טבעי. ולכן ריבוי השמן במנורה לא היה בריאה חדשה "יש מאין", אלא היה כאן ריבוי בדרך נס של השמן הטבעי שנשאר בקני המנורה, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נתכלה כל השמן אלא נותר שמן, שעליו חלה הברכה, ונעשה נס שנתרבה משמן זה שמן נוסף להדלקה בכל שאר הימים.

ב. הנס היה באיכות השמן - כי אין שמן של נס לא כשר להדלקת הנרות

בספר המועדים בהלכה (1ה) הביא את השמועה המפורסמת בעולם הישיבות בשמו של רבי חיים סולובייצי'ק מבריסק, שתירץ את קושיית הבית יוסף, שהנס היה באיכות השמן ולא בכמות, והכריח זאת כי שמן של נס אינו כשר להדלקת הנרות, ולכן על כרחנו צריך לומר שהשמן עצמו נתעצם באיכותו, והנס היה שבכח כל שמינית שבו דלק האור במשך יום שלם. וממילא הנס היה, כמובן, גם ביום הראשון.

גם בקובץ יגדיל תורה (2א) הובאה שמועה זו בשמו של רבי חיים מבריסק, על ידי רבי יחזקאל אברמסקי.

אולם בספר דף על דף (2ד) הביא כי בבית בריסק מפקפקים שהדברים יצאו מפיו של רבי חיים, שכן מתוספות במסכת מנחות (2ג) מוכח שאין פסול במעשה נסים לעבודה בבית המקדש. בגמרא שם "בעי רבי זירא, חיטין שירדו בעבים, מהו לשתי הלחם, ממושבותיכם אמר רחמנא, לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי. או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא". רש"י פירש את ספקו של רבי זירא: "חטים שירדו בעבים, עם המטר, כששתו העבים באוקיינוס בלעו ספינה מלאה חיטין". והיינו, כאשר התאיידו מי האוקיינוס ונעשו ענני גשם, נבלעה בהם ספינה עם חיטים, וכאשר ירדו לאחר מכן חיטים אלו עם הגשם, הסתפקו האם אפשר להביא מהם לקרבן שתי הלחם, היות ובתורה נאמר "ממושבותיכם", וחיטים שבאו בעבים אינן נחשבות "ממושבותיכם". או שאפשר ללמוד מהפסוק "ממושבותיכם" שהכוונה שלא להביא מגידולי חוץ לארץ, ואילו חיטים שבאו בעבים אכן נכללו ב"מושבותיכם". אולם תוספות פירשו את הסוגיא באופן שונה: "ונראה דעל ידי נס ירדו בעבים, כהנהו אטמהתא בפ"ד דסנהדרין". כלומר, לא מדובר בגרעיני חיטה שגדלו על הארץ באופן טבעי ונבלעו בעבים וירדו מן השמים, אלא הגמרא הסתפקה האם מותר להביא את קרבן שתי הלחם מחיטים שירדו מהשמים במעשה נס [וכעין המעשה המובא במסכת סנהדרין (נט, ב) שהיה רבי שמעון בן חלפתא מהלך בדרך ופגעו בו אריות, וירדו לו מן השמים שתי חתיכות של ירך ונתנם להם].

מדברי התוספות, הוכיח רבי משולם דוד סולובייצ'יק (2ב) "אף על גב שירדו על ידי נס, היו חיטים וכשרים למנחות, ולכאורה הוא הדין לכל דבר הוו חיטים ויוצאים בהם ידי חובת מצה, והם לחם לכל דבר, לענין ברכת המזון וכדומה. וכל השאלה בגמרא היא רק לענין שתי הלחם דווקא, אי בעינן ממושבותיכם דווקא".

מפורש איפוא בזה, שאין פסול במעשה נסים לכל דבר וענין, ובכלל זה, להדלקת הנרות בבית המקדש.

רבי אשר וייס (3א) הוסיף ותמה על הקושיא המיוחסת לרבי חיים: "הלוא הנס נעשה בשמן שבמנורת המאור, הרי שמן השמיים נקבע ומפי הגבורה, שידליקו בשמן זה, ומה יש לדון אחר מידות הקב"ה" - וודאי היה כשר להדלקה.

ג. חיוב תרומות ומעשרות וחלה - בשמן ובתבואה של נס

הלומדים מביאים ראיות נוספות, האם יש פסול במעשה נסים לעבודת המקדש ולקיום המצוות:

• בדברי התוספתא שהביא הרד"ק (3ב) מפורש כי שמן הנס שעשה אלישע לאשת עובדיה, היה פטור ממעשרות. ומוכח כי שמן שנהיה על ידי נס, שונה במעמדו ההלכתי משמן טבעי, ואשר על כן נפטר ממעשרות. ולכאורה זה סותר למה שנתבאר לעיל בדברי תוספות במסכת מנחות (2ג).

• מאידך גיסא, בתרגום יונתן בן עוזיאל (3ג) מבואר כי שמן המשחה שנצרך למשכן הובא מגן עדן. ולכאורה הרי צריך שמן זית, ומכאן הוכיחו הכלי חמדה (3ד) והמקראי קודש (5א), כי גם שמן של נס כשר להדלקה, והיינו כדמוכח מהחיטים שבאו בעבים שכשרים למנחות [ורק דנו לענין שתי הלחם שצריך "ממושבותיכם"].

ואכן, הכלי חמדה (4) הביא את קושיית החידושי הרי"ם "קיימא לן דכל השמנים פסולים למנורה רק שמן זית זך, והנה מבואר במנחות בעי רבי זירא חיטין שירדו בעבים מהו למנחות, ועיי"ש בתוספות כיון דעל ידי נס הוא לא מיקרי ממושבותיכם. ומעתה כיון דע"י נס הוא, אם כן לא הוי שמן זית, כיון דאינו מזית, וממילא פסול למנורה".

מתוך כך נתבארו חילוקים בין השמן שהיה בפך שמצאו החשמונאים, לבין השמן שנתרבה בנס של אלישע, ובין שמן המשחה שהובא מגן עדן.

• כזכור, הט"ז (1ד) תירץ את קושיית הבית יוסף, כי בנס פך השמן היתה ברכה, דהיינו ריבוי בדרך נס של השמן הטבעי שנשאר בקני המנורה, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נתכלה כל השמן אלא נותר שמן, שעליו חלה הברכה, ונעשה נס שנתרבה משמן זה שמן נוסף להדלקה בכל שאר הימים. על פי זה חילק החידושי הרי"ם (4) בין דבר שנברא כולו במעשה נסים, כגון החיטים שנבראו בנס [הגמרא במנחות], שאינם נחשבים כדבר טבעי, ולכן נפסלו מהקרבת שתי הלחם. ובין דבר טבעי שנתרבה במעשה נס, כדוגמת השמן שמצאו החשמונאים, שהיה מיעוט שמן טבעי שנתרבה בנס, ולכן נחשב כדבר טבעי וכשמן זית הכשר להדלקה במנורה.

כיוצא בזה תירץ רבי מיכל פיינשטיין [הובא בשלמי תודה (6א)], וביאר לפי זה את לשון הפייט "ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים" - שהנס נעשה מלחלוחית השמן שנשארה בקנקן שנתרבה ממנו השמן, ולכן אין זה שמן של נס, אלא שמן טבעי.

בהסבר דברי התוספתא, מדוע שמן הנס של אלישע נפטר ממעשרות, כתב הכלי חמדה "שכנראה אותו שמן שהיה לאשת עובדיה כבר היה מעושר, רק דאותו שמן הנוסף על ידי ברכה לא היה מעושר, על זה אמר לה אלישע דלא צריך לעשרו, כיון דבא מכח ניסא. והיינו כיון דבא על ידי נס נתברך השמן המועט ונעשה מרובה, וכיון דהשמן המועט כבר היה מעושר כהלכתו, גם על השמן הזה לא חל חובת מעשר, כיון דהוא שמן המועט אלא שניתוסף ע"י הברכה, ודינו כשמן המועט". ומבואר בדבריו, כי דבר טבעי שנתרבה במעשה נסים, דינו לגמרי כדבר הטבעי שנוצר ממנו, לרבות החלק שנתרבה נס. ולכן שמן מעושר שנתרבה בנס, אפילו החלק שנתרבה בנס נחשב כשמן מעושר.

• במקראי קודש (5א) כתב כי שמן המשחה שהובא על ידי ענני הכבוד לצורך המשכן, היה מעצי זית הצומחים בגן עדן, וממילא זהו שמן טבעי. אך באמת שמן זית שנתהווה על ידי מעשה נסים לגמרי, דהיינו שלא נוצר מזית טבעי, ודאי פסול להדלקת המנורה, וכקושיית הגר"ח מבריסק.

בספר זכור לדוד (6א) הקשה על תירוצו של רבי חיים מבריסק מדברי הגמרא במסכת הוריות (5ד) שנעשו הרבה נסים בשמן המשחה, ולמרות שהשתמשו בו במשך השנים, כולו קיים למשיחה לעתיד לבוא. ומתבאר לכאורה כי יש בו נס בכמות ואף על פי כן הוא כשר למשיחה, דלא כהגר"ח. אכן לפי מה שנתבאר לעיל, כתב בספר שלמי תודה (6ב) "דכיון שנתרבה ונתווסף מן השמן הנשאר, דינו כשמן שנתרבה ממנו, וחשיב שמן זית", וכשר למשיחה.

להשלמת היריעה, ראה בקונטרס שלמים מציון (6ג) נפקא מינה להלכה בין שמן זית ובין שמן של נס - האם נחשב משקה להכשיר פירות לקבל טומאה • נטילת ידיים בדבר שטיבולו במשקה • חיוב חלה בהפרשת עיסה שנילושה במי פירות • ברכת השמן • קדימה בברכות.

הוכחה נוספת לקיום מצוות במעשה נסים, מתבארת בדברי תוספת במסכת בבא מציעא (7א) מהנכתב בסדר אליהו רבה, כי אליהו הנביא [שהיה כהן] ביקש מהאשה הצרפתית (7ב) להפריש חלה מהעוגה שנעשה בה נס. וביאר הגר"ח קנייבסקי בספרו דרך אמונה (7ג) "שנתרבה בנס בעודו קמח, ונמצא שהגלגול [של העיסה] היה כשכבר היה בו שיעור, ואם כן אע"פ שבא בנס חייב בחלה, דלא גרע מקמח חו"ל שנתגלגל בארץ שחייב בחלה".

ד. הרצון לעשות הדבר באופן טבעי גורם לכך שהנס נחשב כטבע

דרך נוספת היאך היה כשר להדליק את המנורה בשמן נס, ביאר בספר רץ כצבי (7ו) בהקדם ביאור החביבות המיוחדת של מצות נר חנוכה [לשון הרמב"ם (7ה)], כפי שכתב השפת אמת (7ד), כי רצונם של ישראל לקיים המצוה כתיקונה באופן טבעי גרם לכך שהנס יהיה באופן של ריבוי השמן הטבעי ולא יצירת שמן בנס. ומכאן יש ללמוד, כי רצון עז לעשות דבר באופן טבעי, גורם שגם הנס עצמו יֵחשב כדבר טבעי. אשר על כן יש לומר, כי רצונם של ישראל היה להדליק בשמן טבעי, גרם לכך שאכן ההדלקה במנורה נחשבה כהדלקה טבעית, הגם שהיתה בשמן של נס.

ה. שמן של שותפים שנתרבה בדרך נס - "גידולים" או "דבר חדש"

לפני כשלוש מאות שנה, התעוררה סערה רבתי בין גדולי הדיינים ותלמידי החכמים בירושלים, אודות חבית שמן שהיתה שייכת לשני שותפים ועמדה בחצרו של אחד מהם. ויהי היום בעלת הבית ראתה שקרקע החצר ספוגה בשמן שנשפך מהחבית, אזי נטלה כלי לקבל את השמן הנשאר, ולמרבה הפלא, גם לאחר שנתמלא הכלי, נשארה החבית מלאה שמן כמקדם. מיד הלכה והביאה כלים רבים ומילאה את כולם בשמן הנוטף, עד שתמו כל הכלים ויעמוד השמן ויהי לנס, ותהום כל העיר. שני השותפים באו לדין תורה למי שייך השמן - האם השמן שנתרבה על ידי נס נדון כ"גידולים" של השמן, ושייך לשני השותפים בשווה, או כ"דבר חדש" שזכה בו בעל החצר שבה עמדה החבית.

החיד"א הביא בשו"ת חיים שאל (8ג) את דברי רבי משה מזרחי, ראב"ד ירושלים, שדן בשאלה זו בספרו שו"ת אדמת קודש (ח"ב חו"מ סימן ג), וכתב כי בעלי התריסין בבית מדרשו הביאו ראיה מהזוהר [המובא בט"ז (1ג)] שהנס נעשה באופן של המשכה מהנס הקיים, ועל פי זה הכריעו שהריבוי בדרך נס נחשב כגידולי העיקר ודינו כעיקר, ולכן השותפים צריכים לחלוק ביניהם את השמן של הנס. אולם הוא לא הסכים עמהם, ופסק שהנס שייך לבעל הבית שבו היתה החבית.

לעומת זאת, בחיבורו מחזיק ברכה (8ב) הביא החיד"א מדברי מהר"י ערוך, מגדולי ירושלים באותה תקופה, שהכריע לחלק את השמן בין השותפים. וכן הכריע להלכה בשו"ת מחנה חיים (8ג) על פי הט"ז (1ג) שהשפע הגיע מהשמן שהיו שותפים בו, וכן כי השפע הגיע "מעט מעט" ואם כן "קמא קמא בטיל" בתוך הרוב, ולכן שייך לשניהם.

המעשה שהיה בירושלים ודברי האדמת קודש, הוזכרו גם בדברי הבן יהוידע (9ב) בביאורו לנס ריבוי התבואה באוצר החיטים של אלעזר איש בירתא המובא במסכת תענית (9א), ולמה שנתבאר שם שאין ליהנות ממעשה נסים [כמפורש בדברי רש"י שם]. וראה עוד במה שהוסיף שם בביאור הדברים, ובמעשה נס מופלא נוסף שהוזכר בדבריו.

סיכום - קובץ פניני הלכה (10-11א), ובמה שנתבאר שם בענין פך השמן שנמצא בימי החשמונאים, שהיה פך השמן שיצק יעקב אבינו בבית א-ל.

ו. אימתי מותר ליהנות ממעשי נסים

לאחר כל המדובר, עדיין יש להקשות, היאך הותר לחשמונאים להדליק בשמן שנעשה בו נס, והרי לכאורה אסור ליהנות ממעשי נסים, כי אין זה "מן המותר בפיך".

והנה בדברי בן יהוידע (9ב) נתבאר שאין איסור ליהנות מהנס כאשר "אינו ניכר יתרון הברכה בחוש הראות".

בשו"ת גנזי יוסף (11ב) תירץ על פי דברי החיד"א "דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים דווקא יחיד, אבל ציבור מותרים ליהנות". ובשו"ת מנחת אלעזר (12א) תירץ, שהאיסור ליהנות ממעשה נסים הוא רק לצורך הנאה גופנית "אבל לדבר מצוה בוודאי אין זה הנאה גופנית, ומצוות לאו ליהנות ניתנו. ואדרבה, זהו העלאת מעשה הנס לקיים בו מצות השי"ת, וזהו כבוד הנס [וראה במה שהסביר לפי זה את דברי רש"י במסכת תענית (9א)]. וכן תירץ בשו"ת מחנה חיים (12ב) "נס חנוכה שבא הברכה להדליק המנורה, לא היתה הנאה מנס, דמצוות לא ליהנות ניתנו".

ז. האם ואימתי מותר להתפלל להשי"ת שיעשה לנו נסים ונפלאות

בהלכות ברכת המזון מבואר (13ב), כי השוכח לומר "על הנסים", יוכל לאומרו בתוך שאר "הרחמן", בנוסח: "הרחמן הוא יעשה לנו נסים כמו שעשה לאבותינו", ויש להבין היאך הותר להתפלל ולבקש מהשי"ת שיעשה לנו נסים. ותירץ השערי תשובה (שם ס"ק ב) "כיון שאומר יעשה לנו בלשון רבים, שפיר דמי. וגם יש לחלק, דכגון ההיא דמלחמת החשמונאים, שהנסים היו דרך טבע העולם, אינו תפילת שווא. אבל צריך להיזהר מלהתפלל שיעשה לו נס היוצא מדרך טבע העולם". וראה עוד בדבריו הנפלאים של האדמו"ר השפע חיים מצאנז-קלויזנבורג (13ג).