א. במסכת סופרים [1] מבואר כי בתענית ציבור קוראים בתורה בשחרית ובמנחה בפרשת 'ויחל משה', ובסוגיא במגילה [1] נתבאר כי בתשעה באב קוראים בשחרית בפרשת 'כי תוליד בנים'. וכן נפסק להלכה ברמב"ם [1] "בתשעה באב קורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין אסף אסיפם נאם ה', ובמנחה קורין ויחל משה כשאר ימי התעניות. ובשאר התעניות שמתענים על מה שאירע לאבותינו קורים בשחרית ומנחה ויחל". ודנו הפוסקים בשאלות הבאות:

[א] האם קוראים בתורה כאשר אין עשרה מתענים.

[ב] מה קוראים בתורה כאשר אין עשרה מתענים בימי שני וחמישי בשחרית [שבלאו הכי קוראים בתורה את פרשת השבוע].

[ג] מה דינו של מי שאינו מתענה לענין עליה לתורה ולענין קריאה בתורה.

לביאור הדברים נקדים מדברי הפוסקים בנדון שליח ציבור שאינו מתענה, ובבירור גדר קריאת התורה בתענית ציבור האם הוא חובת היום או חובת התענית.

ש"ץ שאינו מתענה

ב. בדברי הטור [1] מבואר כי לכתחילה בוודאי ראוי כי בתענית, יהיה הש"ץ מתענה. ובדיעבד, נחלקו רב נתן והטור. לדעת רב נתן מי שאינו מתענה אינו יכול לשמש ש"ץ, כי אינו יכול לומר בתפילת עננו "ביום תעניתי", שהרי אינו מתענה. אך לדעת הטור, גם אם אינו מתענה, בדיעבד רשאי להיות ש"ץ [ועי' במש"כ הב"ח בביאור דבריו].

ופסק השו"ע [3] סי' תקסו סע' ה) "בתענית צבור שליח ציבור שאינו מתענה לא יתפלל". ומפשטות דבריו משמע, כי מי שאינו מתענה אינו רשאי לשמש כשליח ציבור אפילו בדיעבד, כדעת רב נתן. אך המשנה ברורה [3] ס"ק יח) כתב כי בדיעבד "אם אין ש"ץ אחר, מוטב שיתפלל מי שאינו מתענה, משיתבטל לשמוע קדיש וברכו".

עליה לתורה למי שאינו מתענה

ג. כתב המהרי"ק [1] הובא בבית יוסף [1] סע' ו) "כשאין כהן מתענה באותן תעניות, יצא הכהן מבית הכנסת ועומד לקרות בתורה ישראל המתענה". וכדבריו נפסק בשו"ע [3] סי' תקסו סע' ו).

ובמשנה ברורה [3] ס"ק יח) הביא את דברי המג"א "אבל בשחרית מותר לעלות אף על פי שדוחין פרשת השבוע וקורין ויחל, מ"מ עכ"פ קורין בתורה בלא התענית, אלא אם כן התענית באמצע שבוע". ועוד פסק המשנ"ב (ס"ק כא) "ודע דבדיעבד אם קראוהו במנחה למי שאינו מתענה יש דעות בין הפוסקים אם יעלה דיש מחמירים בזה דהוי חשש ברכה לבטלה, דלא תקנו קריאה זו אלא בשביל המתענים והפוסקים שמקילין בזה טעמם דהברכה הוא מפני כבוד הצבור. ועל כן צריך ליזהר מאד שלא להיות בבית הכנסת כדי שלא יקראוהו. ובדיעבד, אם קראוהו והוא איש ת"ח ומחמת איזה אונס אירע שלא התענה בתענית ציבור, וצר לו לומר להם שלא התענה כדי שלא יהיה חילול השם בדבר, נראה שיוכל לסמוך בשעת הדחק על המקילים ויעלה".

קריאת התורה בציבור שאינו מתענה

ד. בשו"ע (2; או"ח סי' תקסו סע' ג) מפורש שהש"ץ רשאי לומר תפילת "עננו" רק אם יש בבית הכנסת עשרה מתענים.

אולם לענין קריאת התורה לא נאמר במפורש האם יכולים לקרוא בתורה בפרשת "ויחל", גם כשאין עשרה מתענים בבית הכנסת בתענית ציבור. ומדברי השו"ע לכאורה יש לדייק שאין צורך בעשרה מתענים לקריאת פרשת "ויחל" בתענית. שכן בהלכה הסמוכה (שם סע' ב) כתב השו"ע שבתענית ציבור "נהגו הראשונים לומר שליח צבור "עננו" בין גואל לרופא ולקרות ויחל", בעוד שאת ההלכה שצריך שיהיו עשרה מתענין בבית הכנסת הזכיר השו"ע (סע' ג הנ"ל) רק לענין אמירת "עננו", ולא לענין קריאת "ויחל", כמקודם. משמע שלדעת מרן השו"ע, דרושים עשרה מתענים בבית הכנסת רק לאמירת "עננו" כברכה בפני עצמה, ולא לקריאת "ויחל".

ואמנם נחלקו הפוסקים בדין קריאת "ויחל" כאשר אין עשרה מתענים בבית הכנסת בתענית ציבור באחת מד' תעניות, כפי שהביא המשנה ברורה [2] ס"ק ד) שלדעת האליה רבה והפמ"ג, לא קוראים בתורה כאשר אין עשרה מתענים. ואם התענית היא ביום שבלאו הכי קוראים בתורה [שני או חמישי] ואין ששה מתענים, לא יקראו בתורה בפרשת "ויחל" אלא בפרשת אותו שבוע. שכן חיוב קריאת התורה בימי ב' וה' הוא מחמת תקנת עזרא לקרוא בתורה בכל שבוע בימים אלו, ואם כן כאשר אין עשרה מתענים בבית הכנסת, שוב חיוב קריאת התורה אינו מחמת התענית אלא מחמת תקנת עזרא, ולפיכך לשיטה זו לכאורה יצטרכו לקרוא בתורה את קריאת פרשת השבוע כתקנת עזרא.

ואילו לדעת המהר"ם בן חביב [המובא בשערי תשובה] ניתן לקרוא בתורה את פרשת "ויחל" גם אם יש בבית הכנסת ששה או שבעה מתענים בלבד, והשאר אינם מתענים [ועי' ביחוה דעת [6] שפסק כדעתו]. וצריך להבין את טעם הדבר.

קריאת התורה בתענית - חובת היום או חובת התענית

ה. ביאור הדברים, כי שורש המחלוקת תלוי בהבנת גדר חיוב קריאת התורה בתענית ציבור, אם הוא חיוב הבא מחמת ה"תענית", דהיינו שיש חיוב קריאת התורה כחלק מקביעות התענית, שהמתענים קוראים בתורה בתעניתם, והקריאה שייכת לצום. או שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מחמת ה"יום", וכפי שמצינו שבימי חג ומועד ה"יום" מחייב שיש בו קריאת התורה, כך גם בימי תענית, יש חיוב בקריאת התורה בפרשת "ויחל" בגלל שיום התענית הוא יום מיוחד המחייב שיקראו בו בתורה. ונפקא מינה: אם החיוב הוא מחמת התענית, צריך שיהיו עשרה מתענים בבית הכנסת. ברם אם החיוב הוא מחמת היום, אפילו אם אין מתענים כלל בבית הכנסת, יוכלו לקרוא בפרשת "ויחל", כי יום התענית הוא המחייב את קריאת פרשת "ויחל".

ובשו"ת חתם סופר [4] מפורש שקריאת התורה בתענית ציבור היא חובת היום - ולכן אפילו אם כל הציבור אינו מתענה, מחוייבים בקריאת התורה בגלל היום. דבריו נסבו על מש"כ המהרי"ק [1] המובא בשו"ע [3] סע' ו) שמי שאינו מתענה לא יעלה בתורה, וכתב החתם סופר, כי דברים אלו נאמרו רק בתעניות שקיבלו עליהם הציבור בגלל צרה, אך בתשעה באב [והוא הדין ד' תעניות] שהם חובת היום [כדבריו: "יום שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה"], אפילו מי שאינו מתענה בו לא יצא מכלל חיוב זה "דיומא קא גרים". ומשום כך אפילו אם אינו מתענה בו, מכל מקום מחוייב בקריאת היום, ושפיר יכול לעלות לתורה.

ומסיים החתם סופר: "והשתא לפי טעם זה האחרון, לא מבעיא שיכול לעלות לתורה לקרות במנין עשרה המתענים, אלא אפילו צבור שאינם מתענים כלל כגון שכולם קצירי ומריעי [חולים] או בעלי ברית בתשעה באב שנדחה מכל מקום קוראים "ויחל" במנחה דיום הוא שנתחייב בקריאה" [יחד עם זאת, הסיק החתם סופר: "מכל מקום להלכה אני אומר, ולמעשה צריך מיתון קצת. אבל זה נראה לי ברור להלכה ולמעשה שהחולה שאכל בתשעה באב יכול לעלות לתורה אפילו במנחה, אבל עשרה בעלי ברית, צריך לי עיון לדינא אם יקראו ויחל"].

ולפי זה ביאר בשו"ת אגרות משה [4] כי דעת המהר"ם בן חביב הסובר שאין לקרוא בתורה בתענית אם אין ששה או שבעה מתענים בבית הכנסת, היא משום "דאין הימים שנקבעו בהם התענית חשובים יותר מסתם ימי השנה, שלכן לא שייך שיהיה חיוב בקריאת התורה מצד היום, ובהכרח שהקריאה היא בשביל התענית".

הרי לנו כי לדעת המהר"ם חביב, הימים שנקבעו בהם תענית אינם חשובים יותר מסתם ימי השנה, ולכן לא שייך שיהיה בהם חיוב בקריאת התורה מצד היום, ובהכרח שהקריאה היא בשביל התענית. ואילו החתם סופר סובר, שגם בתענית ציבור שגוזרים על כל צרה שלא תבוא, צריך לקבוע מקודם את יום התענית, ונמצא שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מצד היום. ואמנם חידש האגרות משה לדינא, שמאחר ונוהגים כדעת מהר"ם בן חביב, אם אין ששה מתענים בבית הכנסת בימי ב' וה', שוב קריאת התורה אינו מחמת התענית כי אין מתענים בבית הכנסת, אלא מחמת תקנת עזרא לקרוא בב' וה', ועל כן יקראו בתורה את פרשת השבוע, ולא את קריאת פרשת "ויחל".

ו. והנה לעיל הוכח מדברי השו"ע, שלדעתו, דרושים עשרה מתענים בבית הכנסת רק לאמירת "עננו" כברכה בפני עצמה, ולא לשם קריאת פרשת "ויחל". ולפי המבואר, הרי שההסבר לכך הוא, שסובר מרן השו"ע שחיוב קריאת התורה בתענית הוא מחמת היום, ולכן אין צורך שיהיו בבית הכנסת עשרה מתענים.

ואם כן מרן השו"ע אזיל בזה לשיטתו בגדר חיוב קריאת התורה בתענית, כמבואר בנדון שהסתפק בשו"ת רבי עקיבא איגר [5], בדין קריאת התורה במנחה ביום הכיפורים "אם קריאת התורה במנחה הוי משום תענית, ואם כן אינו מתענה אינו יכול לעלות, או דגם קריאה זו מחמת קדושת היום, לקרות גם במנחה כמו בשבת ויכול גם אינו מתענה לעלות", ונשאר רעק"א ב"צ"ע לדינא". ורבי חנוך אייגש [מגאוני וילנא בדור שלפני השואה] כתב בספרו 'מרחשת' [5] שספקו של רעק"א תלוי במחלוקת מרן המחבר והרמ"א [5], מהו נוסח חתימת ברכת ההפטרה במנחה של יום כיפורים, ושורש מחלוקתם הוא בשאלה, האם קריאת התורה במנחה ביום כיפור היא משום קדושת היום או משום התענית. ונמצא שמרן השו"ע בהלכות יום הכיפורים הסובר שקריאת התורה היא משום חובת היום [ולכן אומר על התורה ועל העבודה וחותם בשל יום הכיפורים] לשיטתו בהלכות תעניות, שחיוב הקריאה בתענית הוא מחמת היום.

ועוד כתב המרחשת [5] כי באכילת "פחות פחות משיעור", אינו נחשב כמי שאינו מתענה, ולכן רשאי לעלות לתורה גם כאשר הקריאה מחמת התענית, ותמה בזה על רעק"א "שסתם דבריו להסתפק בחולה שמוכרח לאכול ביום הכיפורים, שאם הקריאה משום תענית לא יוכל לעלות לתורה, ולא כתב לחלק דדווקא בחולה שאוכל מיד כל שיעור ככותבת או יותר בכדי שיעור אכילת פרס, שאז חשוב אינו מתענה, אבל בסתם חולה שהדין שמאכילים אותו פחות פחות מכשיעור, שבאופן זה חשיב שפיר מתענה, ולפי זה שפיר יוכל לעלות לתורה גם במנחה, משום שחשוב מתענה בכהאי גוונא". וסיים את דבריו: "וזכורני כשהייתי חולה בתשעה באב והיה קשה עלי התענית, נהגתי בעצמי לאכול פחות פחות מכשיעור, כדי שלא אהיה מאבד תענית של אותו יום שהיא מדברי קבלה, וחמור כיום הכיפורים".

קריאת התורה בתשעה באב - חובת היום או חובת התענית

ז. ממוצא הדברים דן רבי בצלאל ז'ולטי [רבה של ירושלים] בשו"ת משנת יעבץ [7] האם קריאת התורה בשחרית בתשעה באב ['כי תוליד בנים'] היא מדין תענית תשעה באב, או שהיא "קריאה מחמת חובת היום של תשעה באב, שהרי תשעה באב מלבד שהוא יום התענית, הרי נוהג בו גם דיני אבלות". ונפקא מינה לנדון הרעק"א, שאם החיוב מחמת התענית, מי שאינו מתענה אינו יכול לעלות לתורה, משא"כ אם החיוב מחמת היום, גם מי שאינו מתענה רשאי לעלות לתורה. ועי' במה שדן בשאלה זו ע"פ דברי החתם סופר [4] והרעק"א [5] הנ"ל, ומסקנתו לדינא שהקריאה בשחרית בתשעה באב היא "מעין המאורע", ולכן בחולה "אע"פ שלא גזרו עליו דין התענית, אבל שאר דיני תשעה באב הרי נוהג גם בחולה, ומשום הכי שפיר הוא עולה לתורה לקריאת שחרית של תשעה באב", יעו' בדבריו.

• סיכום דיני קריאת 'ויחל' ואמירת 'עננו' לש"ץ בברכה כשאין עשרה מתענים - פסקי תשובות [9].

• • •

בעל קורא שאינו מתענה

ח. בזמן התלמוד, היה העולה לתורה מברך את הברכות וקורא בעצמו את הקריאה מתוך ספר התורה, ומוציא בזה את הציבור ידי חובה, אולם בתקופות מאוחרות יותר, תיקנו לנהוג לקרוא בתורה על ידי שליח ציבור, כדברי התוספות במגילה [3] "שלא לבייש מי שאין יודע לקרות". או כדברי הרא"ש [3] "לפי שאין הכל בקיאים בטעמי הקריאה ואין צבור יוצאים בקריאתו, והוא בעיניו כיודע, ואם לא יקראוהו בתורה אתי לאינצויי עם ש"ץ, לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה". שני טעמים אלו הובאו במשנה ברורה [3] סי' קמא ס"ק ח).

ולפי זה  לכאורה היה נראה כי דינו של 'הבעל  קורא' שאינו מתענה, כדין ש"ץ שאינו מתענה, כמבואר לעיל [אות ב] שלכתחילה לא ראוי שיהיה ש"ץ, ובדיעבד כאשר אין ש"ץ אחר, לדעת הבית יוסף, אינו רשאי לעבור לפני התיבה, ואילו לדעת המג"א והמשנה ברורה, רשאי. ואמנם כך נקט רבי משה שבתי באר [מרבני איטליה לפני שלוש מאות שנה] בשו"ת באר עשק [6] כי דינו של 'הבעל  קורא' שאינו מתענה, שווה לדין ש"ץ שאינו מתענה [דברי הבאר עשק הובאו בספר פסקי תשובה [6], ועליהם העיר האדמו"ר האמרי אמת מגור (הערה א) שיש ראיה להתיר גם לש"ץ שאינו מתענה להתפלל [שלא כפי שנפסק בשו"ע [3] סע' ה] ולקרוא בתורה, מדברי הגמרא במועד קטן (ט, א) שבחנוכת בית המקדש הראשון היו אוכלים ושותים ביום הכיפורים, ואף על פי כן עבדו הכהנים עבודת היום. ואם כהן שאינו מתענה כשר לעבודה בבית המקדש, ק"ו ששליח ציבור שאינו מתענה כשר להתפלל ולקרוא בתורה].

וראה במש"כ בספר רץ כצבי [8] בנדון בעל קורא שאינו מתענה, על פי חקירות האחרונים בגדרי קריאת התורה האם החיוב קריאה [ואז שפיר דומה לש"ץ שאינו מתענה שאינו מוציא הציבור בתפילת עננו, כיון שאינו חייב בזה, וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתם] או שמיעה [ובזה י"ל דאף שאין הבעל קורא חייב בקריאה זו, מכל מקום שפיר מקיימים השומעים בזה את חיובם בשומעם מפיו שקורא בתורה], וע"פ החקירה האם קריאת התורה חובת יחיד או חובת ציבור.

• סיכום דיני בעל קורא וכהן שאינו מתענה לנשיאת כפים  - פסקי תשובות [9]. וראה במש"כ שם (אות ו) האם מי שמסופק אם יגמור התענית, מי שאוכל שיעורים או מי ששכח ואכל - רשאי לשמש ש"ץ ולעלות לתורה בתענית.

כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים