א. בפיוטים רבים אנו פונים בבקשות אל המלאכים: "מַכְנִיסֵי רַחֲמִים הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ"; "מַלְאֲכֵי רַחֲמִים מְשָׁרְתֵי עֶלְיוֹן, חַלּוּ נָא פְּנֵי אֵל בְּמֵיטַב הִגָּיוֹן, אוּלַי יָחוֹס עַם עָנִי וְאֶבְיוֹן, אוּלַי יְרַחֵם". וצ"ע מדוע אין בכך סתירה לאחד מי"ג עיקרי האמונה "שֶׁהַבּוֹרֵא ית"ש לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל, וְאֵין לְזוּלָתוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל".

ב. מאידך, אמר רבי יוחנן: "לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצים את כוחו ואל יהיו לו צרים מלמעלה", ומשמע שמותר לבקש מהמלאכים שלא יפריעו לקבלת תפילותינו, וצ"ב מה מותר ומה אסור לבקש מהמלאכים.

ג. במסכת בבא בתרא דרש רבי פנחס בר חמא: "כל שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם, ויבקש עליו רחמים", ודין זה נפסק בשו"ע. והרמב"ן ביאר את הכתוב "וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'", שרבקה אמנו ביקשה מהנביא שיתפלל עליה. וגם כאן צ"ע מדוע אין בבקשה זו סתירה לייחוד ה' ש"לוֹ לְבַדּוֹ רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל", והאם יש הבדל בין פניה למלאכים שיתפללו עלינו לפניה לצדיקים.

ד. וכן צ"ע מה ההבדל בין פניה למלאכים שיתפללו עלינו להשתטחות על קברי צדיקים בבקשה שימליצו טוב בעדינו.

ה. בליל שבת רבים נוהגים לומר "בָּרְכוּנִי לְשָׁלוֹם מַלְאֲכֵי הַשָּׁלוֹם", וצ"ב האם מותר לבקש ברכה מהמלאכים [ביאור דברי יעקב אבינו למלאך (בראשית לב, כו) "לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי"].

ו. האם אסור להתפלל למלאכים או שהאיסור הוא רק לעבוד אותם.

ז. תפילה להצלחת שליחות המלאכים.

ח. ביאור הפיוט: "מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ הִתְגַּלְגְּלִי וְלִפְנֵי קוֹנֵךְ תְּחִנָּתֵנוּ הַפִּילִי", והאם ראוי לומר בנוסח זה, או לומר "מִדַּת הָרַחֲמִים עָלֵינוּ נִתְגַּלְגְּלָה".

ט. אמירת: "זְבַדְיָה יִשְׁמְרֵנוּ וִיחַיֵּנוּ, כֵּן יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם, אֲשֶׁר בְּיָדְךָ נֶפֶשׁ כָּל חָי, אָמֵן", לאחר סיום ההלל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יחס ההלכה לתפילה בקברי צדיקים

 

 

המהר"ם שי"ק [או"ח סי' רצ"ג] נשאל על הסתירה שיש מכל הגמרות שהזכרנו, לדברי האליה רבה בשם המהרי"ל ולפסקו של החיי אדם, שאסור לשים מגמתו אל המתים. וכן מכמה נוסחאות תפילה שיש בידינו, כמו התפילה "במענה לשון" [שמקורה בזוה"ק], בהם משמע שאנו מבקשים מן המתים שימליצו טוב בעדנו. ובתשובתו דן המהר"ם שיק בכמה מן החששות שהעלו האוסרים לשים מגמתו אל המתים. ובתחילה דן מצד חשש "ודורש אל המתים" וכתב:

"מה שחששו בזה משום דורש אל המתים, זה אינו. חדא, דהרי קי"ל ביו"ד סי' קע"ט סעי' יד דכל שדורש מן הרוח ונשמה אינו בכלל דורש אל המתים. מכ"ש שכן מבואר בהדיא בזוהר שכבר הקשה קושיא זו שם דליתסר (שיאסר) משום דורש אל המתים. ותי' כמו שהביא העין יעקב בפירושו ר"פ מי שמת בביאור הדבר. ושם ביאר הזוהר דאין זה דרוש אל המתים: חדא, דצדיקים חיים וקיימים היינו נשמותיהם. ושנית, שאין מבקשים מהם, אלא עיקר התפילה והדרישה והבקשה היא מאת ה', אלא שהשי"ת מקבל תפילתן בזכות הצדיקים שמבקשים גם כן רחמים".   ואם כן שלשה הסברים יש בידינו על פי המהר"ם שי"ק מדוע אין חשש "ודורש אל המתים":  א. כיון שדורש מן הרוח והנשמה [כמבואר בשו"ע יו"ד].  ב. כיון שהצדיקים נקראים חיים בשל נשמותיהם.  ג. כיון שאין מבקשין מן הצדיקים אלא מן הקב"ה, והוא מקבל את התפילה בזכותם.     אולם עדיין יש לחוש לפגיעה בעיקר של "יחוד הקב"ה" בכך שיש כאן פניה כביכול ל"אמצעי", המתווך ומקשר בין המתפלל ובין בוראו. ועל כך כותב המהר"ם שיק: "אבל מה שאני חושש דלכאורה י"ל דיהא אסור משום שדרשו חכז"ל לא יהא לך אלקים אחרים וכו', דהיינו שאסור לנו לעשות אמצעי בינינו לבין השי"ת, ואיך נתפלל שנשמת האבות יתפללו וימליצו טוב בעדנו. וכבר צווחו על הנוסחאות של התפילות שהן נגד המלאכים. וגם בלא"ה גוף התפלה שאחרים מתפללין בעד איש קשה להבין איך תעשה רושם, כמו שעמד בזה בעין יעקב ס"פ "אין עומדין", יהי' קשה כאן. אמנם שורש דבר זה הוא, דוודאי קים להו לחכז"ל דהמתים מצטערים בצער החיים כמו שדרשו חכז"ל על פסוק "וירעו לנו ולאבותינו" וכמו שהביאו מעשי' על זה ר"פ מי שמתו. והיינו שנשמות המתי' יודעין מהעוה"ז מה נעשה בו. ואם אין אנו משיגים ויודעין על איזה דרך הוא, מ"מ האמת ויציב כדברי חכז"ל. וא"כ מהאי טעמא אם באים החיים בעת צרה על קברי המתים לומר שאין להם ישועה אם לא ירחמו עליהם מן השמים, בוודאי המתים מצטערים טפי. וא"כ אתי שפיר, דאם הוא כדאי שאינם ראויים לעונש שיצטערו, מרחם ה' בזכותם. ועל דרך זה שפיר מובן תפילת אחרים בעד אדם, שהפעולה הוא ג"כ ע"ד זה, שע"י הצדיק המצטער בצרת אחרים, מרחם ה' עליהם, וכו'. וא"כ מבואר ומיושב. התורה לא אסרה אלא מליתן אלוקות לשום נברא אפילו למלאך, ולכך אסור להתפלל אליהם שימליצו טוב עבורינו, שבזה נותן להם כח ושררות. לא כן המתפלל על קברות הצדיקים שיתפללו בעדינו אין ניתן להם שררות בזה, אלא מודיע צערו להם שיצטערו עמו, ועל ידי זה בצערם יהי' תשועה לי, שבזכותם ירחם ה', וע"כ אין לנו מקום לאסור תפלה זו, עכ"ל.

 

ומבואר בדבריו שבתפילה על קבר הצדיק יש למעשה שני חלקים, הראשון והעיקרי הוא תפילה לקב"ה שיושיעו וימלא בקשתו. אולם התועלת שיש באמירתה דווקא על קברו של הצדיק היא כדי ל"הודיעו" ו"לשתפו" בצער בו הוא שרוי, ומאחר והצדיק שומע את הדבר ומצטער בעצמו, זוהי לכשעצמה הופכת להיות סיבה לישועה. שמאחר שבגזרה שנגזרה על אותו אדם לא נכלל גם צערו של הצדיק, א"כ כיון שכעת הוא מצטער, זו סיבה שהבורא יבטל את הגזירה כדי למנוע צער מן הצדיק.

ויש להטעים את הדברים על פי מה שמצינו במפרשים בביאור הפסוק בהאזינו: "אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא". כי בנוהג שבעולם, כאשר שופט ומושל גוזר עונש על אדם, אזי מלבד הסבל הנגרם לו עצמו, סובלים בגינו שם המצויים סביבו. סבל סביבתי זה שהוא בלתי נמנע, אינו נכלל במסגרת השיקולים להטלת העונש, מאחר וכאמור הדבר בלתי נמנע, קשה מאד להערכה [שהרי בכל מקרה נתוני הסבל הסביבתי משתנים], וגם לא נתפס בדעת האדם כחסר הגינות, מעין בחינת "אוי לרשע אוי לשכנו". לא כן הדברים כשהמדובר בחשבונו של בורא עולם, שם החשבון מדוקדק עד קצה התכלית, והוא נגזר באופן כזה שגם אלו שבהכרח יסבלו בעקיפין מהעונש אותו רוצה הבורא להטיל על האדם, יקבלו אותו בדין! דהינו מגיע להם לפי חשבון עוונותיהם לסבול בשיעור שכזה. וזהו שאומר הכתוב "אל אמונה" – כלפי האדם הנדון. "ואין עוול" – כלפי הסובבים ואלו שיסבלו בעקיפין. [משום כך, כתבו כמה מבעלי המוסר והמחשבה, כי ראוי לאדם להרבות בידידם, ולהיות עוסק בצרכי רבים, מאחר שבמצב כזה ירבו מאד אלו העלולים לסבול אם יוטל עליו עונש, ומאחר ובדינו של הקב"ה "אין עוול", זו לכשעצמה יכולה להוות סיבה שלא להענישו בעצמו, כדי לא לגרם סבל לסביבתו.  ועל פי זה מובן היטב התועלת שיש בשיתוף הצדיקים בצערו, עליו דיבר המהר"ם שי"ק, שהרי עליהם – נוחי עדן בודאי לא נגזר לסבול, וזו סיבה לביטול הגזרה.

וסיים המהר"ם שי"ק וכתב כי לפי ביאורו ברור שאין לחוש משום פגיעה בייחודו של הקב"ה ופניה "לאמצעי". שהרי לדבריו אין אנו פונים כלל לצדיק – אפילו לא כדי שימליץ טוב בעדנו, ואין אנו נותנים לו שום שלטון ושררה. אדרבא, אנו פונים רק לקב"ה, אבל אגב זה אנו "מודיעים" כיכול את צערנו לצדיק, ואגב זה מתגלגלת לנו ישועה כדי למנוע מן הצדיק צער.

ואגב אורחא השמיענו המהר"ם שי"ק יישוב לשאלה עקרונית נוספת הקיימת בפניה אל צדיקים לקבלת ברכה – ואפילו לכשהמדובר בצדיקים שעמנו בארץ החיים, מה התועלת שיש בתפילה זו, וכפי שניסח זאת המהר"ם:

"וגם בלא"ה גוף התפלה שאחרים מתפללין בעד איש, קשה להבין איך תעשה רושם" וכו',

ולפי היסוד שהניח המהר"ם שי"ק מתבארים הדברים, וכמו שסיים וכתב:

"ועל דרך זה שפיר מובן תפילת אחרים בעד אדם, שהפעולה הוא ג"כ ע"ד זה, שע"י הצדיק המצטער בצרת אחרים, מרחם ה' עליהם", וכו', עכ"ל.

 

בעל ה"מנחת אלעזר" (ר' חיים אלעזר שפירא ממונקאטש) נשאל גם הוא על עניין זה, וכתב על כך תשובה ארוכה [ח"א סי' ס"ח] וז"ל שם:

"הנני לבאר בעזה"י, אחרי שראיתי בספר קטנים מהאחרונים שכתבו באזהרות ליזהר בזה שלא לשום מגמתו לבקש מהמתים להליץ בעדו כי הוא בכלל "ודורש אל המתים". ולעניות דעתי האזהרה למותר, כי אין בזה איסור. אדרבא, מצוה היא כאשר נזכיר להלן. כי הנה אם נאמר הכוונה בדברי המהרי"ל שלא ישים מגמתו בדבריו לבקש מהמתים כלל, גם להליץ בעדו מחשש דורש אל המתים, נמצא יסתער עלינו קושיות רבות, ודברים יהיו מופרכים מעיקרא מהרבה מקומות בש"ס".

 

והביא שם את הגמרא בתענית [כ"ג ,ב]  לגבי רב מני שהשתטח על קבר אביו ואמר: "אבא אבא! הנהו מצערו לי". ואת הגמרא בחגיגה [כב, ב] שר' יהושע נשתטח על קברי בית שמאי ואמר: "נעניתי לכם עצמות בית שמאי". ומוכח משם שדיברו ישירות אל נפש המת. והביא עוד הרבה ראיות מהגמרות אותן הזכרנו לעיל, ומעוד גמרות נוספות וסיים: "וכהנה וכהנה נמצא בדברי חכז"ל במקומות מפוזרים שדיברו להמתים כנזכר". והביא שם את דברי הזוהר הקדוש בפרשת אחרי [אותו הזכיר הב"ח] שכתב:

"ובשעה דאיצטריך עלמא רחמי, וחייא אזלין ומודיעין לי' לנפשיא דצדיקיא ובכאן על קברייא וכו' כדין אתערין נפשא דצדיקיא ומתכנפין ואזלין ושאטין לדמיכי דחברון" וכו'.

(תרגום – ובזמן שהעולם צריך רחמים, הולכים החיים ומודיעים לנפשות הצדיקים ובוכים על קבריהם. ואז מתעוררות נפשות הצדיקים והם מתאספים והולכין לישני חברון לקברי האבות שבמערת המכפלה)

ואם כן מוכח להדיא שאין בכך משום איסור "ודורש אל המתים".

וטעם הדבר כי הנה במסכת סנהדרין [סה, ב] מבואר מה נקרא "דורש אל המתים", וז"ל הגמ' שם:

"ודורש אל המתים - זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה".

וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך [יו"ד סי' קע"ט].

 

וממילא מובן כי בכל הדוגמאות אותם הבאנו מהגמרא והמדרשים, כיון שלא הרעיבו עצמם, ולא רצו שתשרה עליהם רוח טומאה ח"ו, אדרבא, רצו שתשרה עליהם רוח קדושה [או שעשו כן מחמת צער], שוב אין בכך משום ודורש אל המתים.

ואת דברי המהרי"ל שלכאורה נראים סותרים לפירושו, ביאר המנחת אלעזר, שודאי אין כוונות בדבריו "שלא ישים מגמתו נגד המתים" מחשש ודורש אל המתים,שלכך אין לחוש כמבואר בגמ' ובשו"ע – שאין בכך את גדרי האיסור, אלא כוונתו  "דלא ישום מגמתו שהמת יושיעו באיזה כח, שזהו בודאי עוון פלילי" וכו' וסיים וכתב:

"וכשמבקש מהמת שימליץ טוב בעדו להש"י בשמי מעלה, בודאי גם המהרי"ל מודה דאין חשש".

 

ובספר "גשר החיים" [חלק ב' פרק כ"ו] מביא ג"כ מדברי הזוהר פרשת אחרי [שאותו הביא גם המהר"ם שי"ק]. ולכאורה דברי הזוהר יכולים להוות הסבר נוסף גם לשאלה מדוע אין חשש של פגיעה ביחודו של הקב"ה בכך שפונים אליו ע"י "אמצעי". דהרי מצינו מקורות רבים בתורה ובנביאים שבקשו ברכה ותפילה מצדיקי הדור, וכן בכל הש"ס על כך שהיו פונים לתנאים ואמוראים בבקשה שיתפללו עליהם כגון אצל חוני המעגל ואבא חלקיה ורבי חנינא בן דוסא. וכגון מה שמובא בגמ' בבא בתרא [קט"ז, א]: "כל שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים" ועוד כהנה וכהנה.

וגם בברכת כהנים אנו מקבלים את הברכה ע"י "אמצעי" למרות שמפורש וכפול ומשולש שהברכה היא מאת ה'.

ובאר זאת בספר החינוך [מצוות עשה שע"ח]:

"משרשי המצווה שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו על ידי המשרתים החונים תמיד בית ה' וכל מחשבתם דבקה בעבודתו ונפשם קשורה ביראתו כל היום ובזכותם תחול הברכה עליהם... גם ציוונו בטובו הגדול לבקש ממנו הברכה ושנשאל אותה על ידי המשרתים הטהורים כי כל זה יהיה זכות לנפשותינו ומתוך כך נזכה בטובו"

וכתב המלבי"ם [נשא ו' סימן קס"ג]:

"כשאין המקבל מוכן כל כך (מצד עצמו) יריק עליו השפע האלקית באמצעות אנשים עובדי ה' שהם יפתחו צינור הברכה ע"י מעשיהם ותפילתם וברכתם על העם..."

 

וא"כ כיון שצדיקים במיתתם קרויים חיים, ואדרבא גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, כמו שמותר לבקש מצדיק חי כך מותר לבקש מת שימליץ טוב בעדינו.

 

נמצאו בידינו, אם כן, שני הסברים מדוע אין חשש של פניה ל"אמצעי":

א.                  כיון שאנו לא פונים כלל לצדיק אלא רק מודיעים לו את צערינו.

ב.                   אכן אנו פונים אליו, אך אין בכך כל חשש שהרי כוונתו רק לה' והצדיק רק יהיה מליץ יושר ויעזור לנו לקבל את ברכת ה'.

 

נפקא מינא בין שני ההסברים הללו מדוע בתפילה לצדיק שימליץ בעדינו אין חשש של פניה ל"אמצעי" תהיה השאלה האם מותר להתפלל אל המלאכים ולבקש מהם בקשות.

דהנה מצינו בירושלמי ברכות [פרק ט' הלכה א']:

"בשר ודם יש לו פטרון. אם באת לו עת צרה אינו נכנס אצלו פתאום אלא בא ועומד לו על פתחו של פטרונו וקורא לעבדו או לבן ביתו והוא אומר איש פלוני עומד על פתח חצרך שמא מכניסו ושמא מניחו. אבל הקב"ה אינו כן אם בא על אדם צרה לא יצווח לא למיכאל ולא לגבריאל אלא לי יצווח ואני עונה לו מיד"

מאידך בגמרא במסכת סנהדרין [מד,ב] מובא:

"לעולם יבקש אדם רחמים שיהיו הכל מאמצין את כחו ואל יהיו לו צרים למעלה"

ופרש רש"י:

"שיסייעוהו מלאכי השרת לבקש רחמים ושלא יהיו לו מסטינים מלמעלה".

וכן בעוד מדרשים וגמרות וביחוד ברבים מנוסחאות הסליחות מופיעות פניות ובקשות למלאכים ומשרתי עליון, וכבר נתפלמסו על ענין זה גדולי עולם.

 

לא נתייחס כאן לנושא זה בצורה מפורטת, רק נזכיר שהנפקא מינא בין שני התרוצים לעיל היא שלפי התרוץ שאנו לא פונים כלל לצדיק אלא רק מודיעים לו את צערינו – דבר זה לא שייך כמובן בפניה אל מלאכים. אבל לפי התרוץ שאכן אנו פונים אליו, אך אין בכך כל חשש שהרי כוונתו רק לה' והצדיק רק יהיה מליץ יושר ויעזור לנו לקבל את ברכת ה'.

והדברים מפורשים בשו"ת "מנחת יצחק" [חלק ח' סימן נ"ג] שדן בשאלה לגבי הנחת פתקאות (קוויטלאך) על ציון של צדיק, ולאחר שדן במקורות שהובאו לעיל ובמקורות נוספים כותב וז"ל:

"והנה כסברת המהר"ם שיק שם, דמחלק בין הא דיש מה שצווחו על הנוסחאות של התפילות, שהם נגד מלאכים, ובין מה שמתפללים בשביל אחרים, שע"י שהצדיק מצטער בצרת אחרים מרחם ד' עליהם, מבואר כעין זה בתשובות חת"ס (או"ח סי' קס"ו), בשם המהר"ל מפראג, כי דרך להעמיד מליץ בין מלך להדיוט כשאין ההדיוט חשוב וספון לפני המלך, או אינו יכול להטעים דבריו כראוי, ויען ישראל לפנים ממלאכי השרת, ואינם צריכים מליץ לפני אוהבם ית"ש, והוא מקבל בסבר פנים יפות אפילו בלשון עלגים וגמגום, א"כ המליץ הלז אינו אלא קטנות אמונה חלילה, אך כל ישראל שותפים וגוף א' ונפש א', וכשא' מצטער גם חבירו מרגיש ועמו מצער, ועד"ז המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו, פי' שיראה גם הוא חולה, וכיון ששניהם בצער, טוב שיכנס הראש משיכנס הרגל וכו', כיון ששניהם בעלי דברים ולא כמליץ בעד אחר וכו' עכ"ד"

ובהמשך דבריו מביא בהקשר לאותו עניין הסבר נפלא מתשובות חת"ס לדברי הגמ' "כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו":

 וכ"כ בדרשות חת"ס (דרוש לח' תמוז תקס"ט בדש"ה מדה"ס), ופירש בזה משאח"ז (שבת קי"ט ע"ב) כל המבזה ת"ח אין רפואה למכתו, דאחז"ל (ברכות י"ב ע"ב ל"ב ע"א) המתפלל על חבירו צריך שיחלה עצמו עליו שנאמר ויחל משה, ונראה הענין דעפ"י שכל לא יובן איך יועיל תפילת זה על חבירו וכו', אבל הענין הואיל וכל ישראל נפש אחד, נמצא גם חליו של זה כואב לזה, והוה כאלו פיו של אדם מתפלל שירפא לו מכאב אצבעו, והיינו צריך שיחלה עצמו שיראה כאלו הוא עצמו חולה עליו, ועי"ז יקובל תפילתו כאלו מתפלל על עצמו, אמנם המבזה ת"ח עכ"ח אינו סובר שהוא נפש אחד וכו' א"כ אין רפואה למכתו שלא תועיל עליו תפילת ת"ח עיי"ש.

 

העולה מכל האמור לעיל להלכה למעשה שבודאי שמותר לילך לבית הקברות ולהתפלל שם, כפי שפסקו השו"ע והרמ"א בכמה מקומות וכמובא לעיל.

אמנם לגבי נוסח התפילה שם, ולפני מי ישים מגמתו, נחלקו בכך הפוסקים האחרונים:

א.                  כפי שראינו המהרי"ל, הב"ח, החיי אדם, הקצש"ע, הלבוש והמ"ב כתבו שלא ישים מגמתו נגד המתים אלא יתפלל לקב"ה שירחם עליו בזכות הצדיקים.

ב.                   המנהג שנהגו מדורי דורות הוא שמתפללים על קברי צדיקים ומבקשים מהם שימליצו טוב בעדינו ולא חששו לאיסור דורש אל המתים ולאיסור שיתוף אמצעי עם הקב"ה, וכפי שמשמע מהזוהר וכהסבריהם של המהר"ם שי"ק, המנחת אלעזר, גשר החיים והמנחת יצחק.

ואולי הרוצה להחמיר על עצמו יכוון שרק משתף להצדיק בצערו ולא מבקש ממנו.

 

 

 

 

 

 

 

 

[*] השיעור נערך על פי מאמרו המקיף של ידידי הבלתי נשכח רבי ישראל רייזמן זצ"ל, שיצא לאור בספרו חיי ישראל [11]-[12].