א. במשנה בברכות [1] מובא כי "תפילת הערב אין לה קבע". ונתבאר בגמרא [1] ברכות כו, ב) שהתפילה נתקנה על ידי יעקב אבינו והיא כנגד "איברים ופדרים הקרבים כל הלילה", ובפשטות משמע כי מותר להתפלל עד סוף הלילה, וצ"ב להלכה ולמעשה אימתי סוף זמן תפילת ערבית לכתחילה ובדיעבד.

והנה בסוגיא בברכות [1] כז, ב) נחלקו תנאים ואמוראים, האם תפילת ערבית "רשות" או "חובה", ולהלכה נפסק שהיא "רשות". וצ"ב מדוע שונה תפילת ערבית משאר התפילות שהיא "רשות", שלא ככל התפילות שהן חובה.

ובפירוש מראה פנים על הירושלמי [1] ביאר, שלמאן דאמר שהתפילות כנגד אבות תיקנום, באמת אין הבדל בין ערבית לשאר התפילות, והיא חובה. מה שאין כן למאן דאמר שהתפילות כנגד הקרבנות, מכיון שהקטרת האימורים היתה רשות, כך גם תפילת ערבית שהיא כנגד הקטרת האימורים היא רשות [ובתורה תמימה [1] ביאר שיעקב אבינו היה פטור מלהתפלל מכיון שהיה בדרך, ולכן כל תקנת התפילה מעיקרא היתה בתורת "רשות"].

להלכה נפסק בסוגיא [1] כז, ב) כמאן דאמר תפילת ערבית רשות. ויש להבין מהו גדר ה"רשות", ולמאי נפקא לדינא.

והתוספות [1] כז, ב ד"ה הלכה) כתבו: "לאו דוקא רשות, אלא כדפרישית לעיל, ולכך נקרא רשות לבטלה עבור מצוה אחרת עוברת". וכוונתו לדברי התוספות [2] ברכות כו, א ד"ה טעה; שבת ט, ב ד"ה ולמ"ד) שאע"פ שתפילת ערבית רשות "אבל לחינם אין לבטלה". ועוד כתבו התוספות [2] ד, ב ד"ה דאמר) כי נפק"מ שתפילת ערבית רשות, לנדון סמיכת גאולה לתפילה בערבית, שאמנם אין להפסיק גם בין גאולה לתפילה בערבית, אך מכיון שהתפילה היא "רשות", התירו לומר קדיש בין גאולה לתפילה של ערבית [ולהלן יבואר נפק"מ מדין זה לנדון הזכרת השמש "טל ומטר" בין גאולה לתפילה, ולנדון המאחר לתפילה ומצא את הציבור בתפילת שמונה עשרה, שמתפלל עמהם ואחר כך יאמר ק"ש וברכותיה].

תפילת ערבית רשות "וקיבלוה עליהם כחובה"

ב. הרי"ף [הובא בחידושי רבנו חיים הלוי מבריסק [4] עי"ש] כתב: "הני מילי [דתפילת ערבית רשות] היכא דלא צלי ליה כלל, אבל היכא דצלי לילה לתפילת ערבית, כבר שוויה עליהו לחובה, והאידנא נהוג עלמא לשוויה כחובה". אולם הרמב"ם [3] פ"א ה"ו) כתב: "ואין תפילת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה", אך הוסיף: "ואף על פי כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית, וקבלוה עליהם כתפילת חובה". הרמב"ם השמיט איפוא, את דברי הרי"ף שהתפילה חובה רק אם התחיל והתפלל תפילת ערבית, וצ"ב במה נחלקו.

הרמב"ם [3] תפילה פ"י ה"ו) כתב: "מי שהיה עומד בתפילה ונזכר שכבר התפלל, פוסק ואפילו באמצע הברכה. ואם היתה תפילת ערבית אינו פוסק, שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה". ומבואר בדבריו, שאם נזכר באמצע התפילה כאשר מתפלל תפילת חובה שכבר התפלל קודם לכן, עליו להפסיק מיד את תפילתו, כי אם ימשיך להתפלל, כל ברכה שיאמר משמונה עשרה היא ברכה לבטלה. אך אם נזכר באמצע שהתפלל תפילה שאינה חובה כתפילת נדבה, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי תפילת "נדבה" רשאי לחזור ולהתפלל מספר פעמים.

הראב"ד (שם) השיג על דברי הרמב"ם וכתב: "אמר אברהם, אין כאן נחת רוח". וביאר הכסף משנה את דבריו: "נראה שטעמו שאע"פ שתפילת ערבית היתה רשות, עכשיו כבר קבועה חובה". כלומר, הראב"ד הבין שלאחר שכלל ישראל קיבלו על עצמם את תפילת ערבית כתפילת חובה, אין סיבה לחלק בין תפילת ערבית לשאר התפילות, וגם כשנזכר באמצע תפילת ערבית שכבר התפלל, עליו להפסיק את תפילתו כיוון שדינה כתפילת חובה.

וביאר הגר"ח שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בגדר החיוב של תפילת ערבית כיום לאחר שנתקבלה "כתפילת חובה".

הרמב"ם סבר שערבית נשארה התפילה במהותה "רשות", אלא שנהגו בה כתפילת חובה. ולכן כאשר התחיל להתפלל ערבית ונזכר שכבר התפלל, אינו צריך להפסיק את תפילתו, כי ניתן לצרף את חלקה הראשון של התפילה שבמהותה היא תפילת "נדבה" לחלקה השני של התפילה שמתפלל עתה בתורת "נדבה" [ולכן השמיט הרמב"ם את דברי הרי"ף, היות ולדעתו תפילת ערבית נשארה תפילת "נדבה", ומדברי הרי"ף משמע שנהפכה להיות "חובה"].

אולם הראב"ד סבר שעל ידי הקבלה נשתנה גדר התפילה ל"חובה" ממש, כשחרית וכמנחה. ולכן השיג על דברי הרמב"ם, כי לפי הבנתו, כאשר התחיל להתפלל תפילת "חובה" ונזכר שכבר התפלל, אסור לו להמשיך ולהתפלל בתורת "נדבה" - משום שלא ניתן להתפלל תפילה המצורפת משני חלקים: הראשון בתורת "חובה" והשני בתורת "נדבה", ואם ימשיך בתפילתו יברך ברכות לבטלה, ועל כן עליו להפסיק מייד את תפילתו [וראה בדברי הגרא"מ שך בספרו אביעזרי [4] שחידש שגם לשיטת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אך לאחר שנתקבלה כתפילת חובה, כאשר מתפלל אותה היא נחשבת כתפילת חובה. ויסוד זה מוכח מחיוב תשלומין למי שלא התפלל ערבית, שהרי חיוב "תשלומין" נועד לאדם שלא התפלל תפילת חובה, ולא למי שלא התפלל תפילת רשות].

תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות אלא שנהגו בה כחובה - או שהיא חובה ממש

ג. בחקירה הנ"ל יבוארו דינים נוספים בהלכות תפילת ערבית.

• תפילת ערבית קודם זמנה - הרמב"ם [3] פ"ג ה"ז) כתב: "לפי שתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה". והשיג הראב"ד על דבריו: "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה, והלא צריך לסמוך גאולה של ערבית לתפילה של ערבית".

וביאר בספר רץ כצבי [9] שנחלקו לשיטתם בהבנת גדר תפילת ערבית. לדעת הרמב"ם תפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, אלא שכלל ישראל קיבלו על עצמם לנהוג בה כתפילת חובה, ולכן "אין מדקדקין בזמנה", ורשאי להתפלל ערבית גם קודם שתשקע החמה. אולם הראב"ד לשיטתו שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, כשחרית וכמנחה, ולכן "אין ראוי לעשות כן אלא לצורך השעה".

• הכרזת הש"ץ לומר "יעלה ויבוא" בין קדיש לתפילת ערבית - בשו"ע [6] או"ח סי' רלו סעי' ב) נפסק: "אין לספר בין גאולה דערבית לתפילה, ומיהו מה שמכריז שליח ציבור ראש חודש בין קדיש לתפילת ערבית, לא הוי הפסק כיון שהוא צורך התפילה". ובשער הציון [6] כתב: "ודווקא בערבית, דסמיכת גאולה לתפלה שלו לא חמיר כולי האי, משום דתפילת ערבית רשות. אבל בין גאולה לתפלה דשחרית חמירא טפי ואסור".

וראה ברץ כצבי [9] שהביא את דברי המהרש"ל שדחה את הטעם הנ"ל [שמקורו בדברי הרשב"א] בנימוק שכיום "קיבלנו עלינו תפילת ערבית חובה", ואין הבדל בין ערבית לשחרית, וכשם שאין מפסיקים בין "גאולה לתפילה" בשחרית, כך אסור להפסיק בהכרזת "יעלה ויבוא", וטעם ההיתר להכריז משום "שהוא צורך התפילה. וביאר שנחלקו בהבנת גדר תפילת ערבית. הרשב"א סבר כדעת הרמב"ם שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, ולכן מותר להפסיק בין "גאולה לתפילה" של ערבית בהכרזת "יעלה ויבוא". אולם המהרש"ל סבר כדעת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, ולכן לאחר אין הבדל בין ערבית לשחרית, ואסור להפסיק בין גאולה לתפילה.

וראה במש"כ הרב יהודה טשזנר [מו"ץ הקהילה החרדית באופקים] בספרו שיח תפילה [11] אות ח) "יש גבאים המתחסדים ולא רוצים להפסיק בהכרזה, ומסתפקים בדפיקה על העמוד לפני שמונה עשרה, ויצא שכרם בהפסדם, שלא כל אחד מבין בשביל מה הדפיקה, וכמה אנשים אינם מזכירים את ההזכרה בגלל" [ובספר אשי ישראל [12] הערה עט) הביא בשם החזון איש "דלא יגביה קולו בתפילת לחש להזכיר לציבור, שאין זה דרך ארץ לתפילה"].

• מדוע אין חזרת הש"ץ בתפילת ערבית - הרמב"ם [3] פ"ט ה"ט) כתב: "ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפילת ערבית חובה, לפיכך לא יברך זה ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו". וכן נפסק בשו"ע [6] סי' רלז סע' א) "אין שליח ציבור חוזר התפילה בתפילת ערבית". והוסיף המשנה ברורה (ס"ק א) "ואפילו האידנא דקבועה חובה, מכל מקום לא אלים מנהגא כדי לאטרוחי ציבורא להחזיר הש"ץ התפילה". דברי הרמב"ם ברורים לשיטתו, שתפילת ערבית נשארה במהותה תפילת רשות, ולכן אין סיבה לחזרת הש"ץ בתפילה זו, כי "אין כאן אדם שנתחייב בהן כדי להוציאו", שהרי התפילה במהותה רשות בלבד [וראה במש"כ באביעזרי [4] בנדון דידן].

והטעם הנוסף שהביא המשנ"ב נצרך לשיטת הראב"ד שגדר תפילת ערבית "חובה" ממש, ולכן מעיקר הדין לכאורה היה מקום לחייב את הש"ץ לחזור על התפילה כדי להוציא ידי חובה את המחוייבים בתפילה, ולכן נצרך הטעם שמחמת טורח הציבור לא תיקנו חזרת הש"ץ בערבית למרות שמצד מהות התפילה היה נכון שהש"ץ יחזור עליה.

עוד מדיני תפילת ערבית "רשות" - המאחֵר לתפילת ערבית

ד. בשו"ע [6] סי' רלו סע' ג) נפסק: כי המאחר לתפילת ערבית "ומצא ציבור שקראו קריאת שמע ורוצים לעמוד בתפילה, יתפלל עמהם, ואחר כך יקרא ק"ש וברכותיה". וטעם הדבר מבואר בדברי המשנה ברורה (ס"ק יב) "דתפילת הציבור עדיפא ממסמך גאולה לתפילה לתפילת דערבית", ובשער הציון (ס"ק ח) הוסיף: "אבל בשחרית עדיף מצות סמיכת גאולה לתפילה מתפילה בציבור". ויסוד דין זה נובע מכך שתפילת ערבית "רשות", וכמבואר לעיל בדברי שער הציון בנדון הכרזת הש"ץ לומר "יעלה ויבוא "דסמיכת גאולה לתפלה שלו לא חמיר כולי האי, משום דתפילת ערבית רשות. אבל בין גאולה לתפלה דשחרית חמירא טפי ואסור".

אמנם כתב המשנ"ב [6] ס"ק יב) שההיתר להתפלל עם הציבור ולומר לאחר התפילה ק"ש וברכותיה הוא "דווקא כשהוא משער שלא יוכל להשיג אח"כ מנין להתפלל עמהם, דאי לאו הכי אין לו לבטל מצות סמיכת גאולה לתפילה".

אולם בכף החיים [7] הביא את דעת המקובלים שאין לשנות את סדר תפילת ערבית בשום פנים ואופן, כי צריך לקרוא קריאת שמע בדווקא קודם תפילת שמונה עשרה, ואפילו אם יצטרך בשל כך להתפלל ביחידות. וכתב בשו"ת אור לציון [7] אות י) שכן עדיף לעשות, ומשום "מגדר מילתא" שאם ידלג על סדר התפילה יבוא על ידי זה להרגיל עצמו תמיד לאחֵר לתפילה, אבל אם יראה שמפסיד על ידי זה תפילה בציבור, ישמור עצמו לבוא בזמן. ולכן עדיף לעשות לפי הקבלה, ויתפלל את התפילה כסדרה. וראה במש"כ על דבריו בשיח תפילה [10] אות ט).

ובתפילת ערבית בשבת - כתב השערי תשובה [6] "במור וקציעה כתב דתפילת ערבית דשבת ויום טוב חובה. ובמחזיק ברכה [החיד"א] כתב דמבה"ג ורמב"ם ורא"ש משמע דאף של שבת רשות. אף מדברי התיקונים נראה דדווקא של חול רשות, וכן משמע מכמה לשונות בזוהר".

ה. ודנו הפוסקים בהלכה זו, והמסתעף ממנה למעשה.

הגרש"ז אויערבך [הובא בשיח תפילה [10] אות ח] חידש שיסמיך ק"ש וברכותיה ל"ברכו בתרא", ועדיף מאמירת "עלינו" עם הציבור. ובשיח תפילה [10] אות ח) כתב שכל זה למנהג א"י שאומרים "ברכו בתרא" אחר ערבית, אבל למנהג חו"ל שאין אומרים "ברכו בתרא", יש לומר "עלינו" עם הציבור.

והוסיף: "ומצד הדין אינו חייב להסמיך ק"ש וברכותיה מיד אחר השמונה עשרה של מעריב, אלא שלכתחילה ראוי לאומרו מיד אחר מעריב משום זריזין מקדימין וכו', ועוד שמא ישכח לאומרו".

ואכן בשו"ת רבבות אפרים [7] הביא מדברי הגר"מ פיינשטיין שלמד מדברי המשנה ברורה (ס"ק יב) שלפעמים צריך להמתין זמן רב בין תפילת שמונה עשרה שמתפלל עם הציבור, לזמן שמותר לקרוא קריאת שמע, ולא נזכר בדברי הפוסקים שאסור לו להפסיק בדיבור בין תפילת שמונה עשרה לקריאת שמע. ומוכח מכאן, שלאחר שסיים התפילה רשאי להפסיק בדיבור בטרם יקרא ק"ש וברכותיה.

רבי יעקב רוזנטל [אב"ד חיפה] הביא בספרו משנת יעקב [7] בשם הגר"ח מבריסק שנהג על פי דברי השו"ע הלכה למעשה במנין שהתפללו ערבית בביתו בליל שבת, ומאחר והיה מאריך מאד בקריאת שמע, כדי לא להטריח את הציבור שימתינו לו, היה מצטרף למנין לתפילת הלחש, ואחר כך היה קורא ק"ש לבד. אך בסוף ימיו הפסיק לנהוג כן, ולא נתברר טעמו, ויתכן שהיה זה מכיון שחשש לדעת המג"א שבתפילת ליל שבת יוצא ידי חובת קידוש, ולכן לא רצה להקדים ולהתפלל ולעשות קידוש - שהוא "אינו תדיר", לפני שיקרא ק"ש - שהוא "תדיר". והביא בשם הגרי"מ חרל"פ, שסיפר כעין זה על הגאון רבי זלמן סנדר, שהקפיד במוצאי שבת לא להקדים להתפלל שמונה עשה לפני שיקרא ק"ש, כי בתפילה מבדיל, ולכן הוא לא רצה להבדיל - שהוא "אינו תדיר", לפני שיקרא ק"ש - שהוא "תדיר". 

• אמירת הפסוק "כי שם ה' אקרא" קודם שמונה של ערבית - בספר אשי ישאל [13] פרק כג הערה נט) כתב שהמאחר לתפילת שצריך להתפלל שמונה עשרה ולאחר מכן לומר ק"ש, יאמר את הפסוק "כי שם ה' אקרא", שהרי עתה אינו סומך גאולה לתפילה, ונמצא שהסיבה שלא לומר פסוק זה קודם שמונה עשרה בשחרית ובערבית לא שייכת עתה.

ו. מהלכות תפילת ערבית

• סוף זמן התפילה - בשו"ע [5] סי' רלה סע' ג-ד) נתבארו דיני  סוף זמן קריאת שמע של ערבית, לכתחילה [עד חצות] ובדיעבד [עד עלות השחר, ואם היה אנוס עד הנץ החמה]. וצ"ע אימתי סוף זמן תפילת ערבית לכתחילה ובדיעבד.

והנה כאמור בפתיחה, מדברי הגמרא [1] שתפילת ערבית תוקנה כנגד "איברים ופדרים הקרבים כל הלילה", משמע כי מותר להתפלל עד סוף הלילה. אולם בספר אשי ישראל [12] פרק כח הערה מא) הביא מדברי הפוסקים שנקטו להלכה שגם סוף זמן תפילת ערבית הוא חצות, כדין קריאת שמע של ערבית. ולכן "אם באפשרותו להתפלל ערבית ביחידות קודם חצות או בציבור אחר חצות - מוטב שיתפלל ביחידות קודם חצות, דלכתחילה גם תפילת שמונה עשרה של ערבית זמנה עד חצות", וכפי שנקט לדינא בשו"ת אור לציון [7] אות ט).

• איסור אכילה לפני תפילת ערבית - שיח תפילה [10] אות א). ועי"ש אם מותרת "טעימה", ומה הדין כשיש "שומר".

• דיבור לאחר אמירת "ברכו" - במשנה ברורה [5] סי' רלו ס"ק א) התריע בחומר הדבר, וראה בשיח תפילה [13].

• חיוב נשים בתפילת ערבית - במשנ"ב [הובא ברץ כצבי [9]] כתב ש"נשים לא קבלו עליהן [תפילת ערבית כ"חובה"] ורובן אין מתפללין ערבית", אולם בכף החיים כתב "ומכל מקום נוהגות עכשיו היודעות להתפלל, שחרית מנחה וערבית". [14]