אבטחת מתיישבים מטיילים ושרי ממשלה בשבת

אבטחת מתיישבים מטיילים ושרי ממשלה בשבת

ובדיני פיקוח נפש דוחה שבת 

• תושבי שכונת 'מעלה הזיתים', [הנמצאת בדרום רכס הר הזיתים וסמוכה לרובע היהודי ולכותל המערבי בירושלים], מאובטחים בדרך קבע. כאשר הם מבקשים לצאת בשבת מביתם בהליכה רגלית לעבר הרובע היהודי והכותל המערבי, עליהם להודיע למאבטחים מה מחוז חפצם. המאבטחים מודיעים על כך ברשת הקשר ונוקטים בפעולות שונות על מנת לשמור על בטחונם, כמו כיוונון המצלמות העוקבות אחר מסלול הליכתכם, ומשלוח רכב אבטחה בנסיעה איטית, המלווה את ההולכים בדרכם, למקרה של אירוע חבלני. נשאלת השאלה, האם מותר לתושבי שכונת מעלה הזיתים לצאת משכונתם בשבת, על אך שנגרם על ידי כך חילול שבת, או שמא יש איסור בדבר.
• מדינת ישראל מאבטחת שרי ממשלה, חברי כנסת, וראשי ערים, ואישים נוספים לפי הצורך. והשאלה הנשאלת היא, האם מותר להם לצאת מביתם להתפלל בבית הכנסת, היות והמאבטחים מהלכים עמהם, נאלצים לחלל שבת בדיבור ברשת הקשר, ובפעולות אחרות הנדרשות לצורך האבטחה.
• חיילים נשלחים על ידי הצבא לאבטח בשבת מקומות בהם נשקפת סכנה בטחונית למטיילים המבקרים בהם מרצונם החופשי. ויש לברר, האם יש לכך היתר משום "פיקוח נפש", שהרי יתכן, כי דווקא האבטחה תגרום להם לטייל במקומות אלו ולחלל שבת בפרהסיא.

התשובות לשאלות אלו ינתנו, לאחר עיון בטעמי ההלכה ובהגדרת "פיקוח נפש דוחה שבת".

א. במסכת יומא (פה, א) דנו גדולי התנאים מדוע פיקוח נפש דוחה שבת, ובסיום הסוגיא הובאו הטעמים הבאים: "רבי שמעון בן מנסיא אומר, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת (שם, טז), אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הואי התם הוה אמינא, דידי עדיפא מדידהו, וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח, ה) – ולא שימות בהם". ועל כך אמר רבא: "לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פירכא". ומשמע שבמסקנת הסוגיא, המקור שנקבע להלכה שפיקוח נפש דוחה את השבת, הוא מהפסוק "וחי בהם" – המלמדנו שקדושת החיים דוחה את קדושת השבת. וכן נראה לכאורה מדברי הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"ג) שפסק: "אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה, שנאמר אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, ולא שימות בהם".

אולם גם טעמו של רבי שמעון בן מנסיא שלמד מהפסוק "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת", ש"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה", הובא ברמב"ם (הלכות ממרים פ"ב ה"ד) "בית דין שראו לפי שעה לבטל מצות עשה, או לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה. כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצוות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם], כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

ב. בדברי רבותינו הראשונים והפוסקים נאמרו נפקא מינות לדינא בין שני טעמים אלו, נציין לכמה מהם:

• חילול שבת להצלת עוּבָּר – רבותינו הראשונים נחלקו האם מותר לחלל שבת עבור הצלת עוּבָּרים.

הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער המיחוש, ענין הסכנה אות ד) הביא את דברי בעל הלכות גדולות (בה"ג) שכתב: "אפילו בהצלת עוּבָּר פחות מבן ארבעים יום שאין לו חיות כלל, מחללין עליו", וטעמו משום ש"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה". וכתב הרמב"ן: "ואיכא דסבירא ליה שאין מחללין משום נפלים, אלא עוּבָּרה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה". כלומר, יש הסוברים שחילול השבת אינו מטעם הצלת העוּבָּר אלא כדי להציל את המעוברת.

ונראה כי יסוד מחלוקתם הוא, מה המקור לדין פיקוח נפש דוחה שבת. עוּבָּר לכאורה אינו בכלל "נפש" לענין חיוב רציחה, ולכן אינו נכלל בהיתר לחלל שבת מדין "וחי בהם". ובשל כך הבה"ג שהתיר לחלל שבת להצלתו נימק את דבריו בטעם שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה, אשר שייך גם בעוּבָּר שאינו בגדר "חי", ועם כל זאת, מחללים עליו שבת כדי שישמור שבתות הרבה. 

והחולקים על הבה"ג סברו, שמקור לדין פיקוח נפש דוחה שבת הוא מהפסוק "וחי בהם" ולא שימות בהם, ולכן אין מחללין שבת על מי שאינו בגדר "חי", וכפי שביאר הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק שאלה (וזאת הברכה שאילתא קסז ס"ק יז) בדעתם: "דכמו שעוּבָּר אינו איש, הכי נמי אינו בכלל אדם, ואין מחללין עליו את השבת". 

• חילול שבת להצלה מסכנה רוחנית – בשו"ת הרשב"א (ח"ז סימן רסז) נשאל האם מותר לחלל שבת באיסור מדאורייתא להציל מן השמד: "על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד להוציאה מכלל ישראל, אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה ותשתמד, אם מותר לילך אפילו חוץ לשלשה פרסאות למאן דאמר (ירושלמי עירובין פ"ג סוף ה"ד) דתחום שלשה פרסאות דאורייתא, ואפילו להביא חותם מצד המלכות, מי דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות". והשיב: "הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות, לפי שאמרו (שבת ד, א) אין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חברך, ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה".

הבית יוסף (או"ח סי' שו סע' יד) הביא את דבריו, אך הוכיח מדברי התוספות בשבת (ד, א ד"ה וכי) "לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי, ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה. ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת, אמרינן איסורא זוטא הוי". וכן פסק להלכה בשלחן ערוך (שם) "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה". 

הסיבה להלכה זו, כתב המג"א (שם ס"ק כט) "אפילו למאן דאמר דהוי [איסור תחומין] דאורייתא, שרי, דלגבי שלא תמֵר [דתה] ותעביד כל ימיה חילול שבת הוי זה איסורא זוטא, דמוטב לחלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה". 

לפנינו נפקא מינא נוספת בין המקורות לדין פיקוח נפש דוחה שבת. ההיתר הנלמד מהפסוק "וחי בהם", אינו אלא להצלת החיים הגשמיים, ולא עבור הצלת החיים הרוחניים. מה שאין כן הטעם שאמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הוא כמובן גם להצלה מסכנה רוחנית של חיי שמד.

• חילול שבת להצלת קטן שיש חשש שימיר דתו – המגן אברהם כתב בהמשך דבריו להסתפק: "ומיהו אם הבת קטנה צ"ע אם יעשה הגדול חטא בשביל הקטן, דהא אין מצווים להפרישו (עיין סי' שמג ס"ק ד), מידי דהוי אפיקוח נפש שמחללים על הקטן דאומרים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הכי נמי כן, וצ"ע". בשו"ע נפסק להתיר הצלת גדול מחיי שמד, והמג"א הסתפק האם מותר לחלל שבת כדי להציל משמד קטן שאינו מחוייב במצוות, שהרי אנו לא מצווים להפריש קטן מאיסורים, ואם כן אין עלינו גם חובה לדאוג לכך שישמור שבתות הרבה [וכתב המחצית השקל (שם) בשם ספר תוספת שבת: "ואע"פ שהאב מצווה להפריש, כמ"ש בסי' שמ"ג, מכל מקום כיון דלא חמיר כל כך, דהא אין בית דין מצווים להפרישו, לא התירו אפילו לאב לחלל עבורו"].

ואמנם לשיטת הבה"ג שהתיר לחלל שבת להצלת עוּבָּר משום שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה, טעם זה נאמר גם על מי שעתה אינו בר חיוב במצוות, וברור שחובה לחלל שבת כדי להציל קטן משמד רוחני. וכנראה שהמג"א הסתפק רק לדעת החולקים על הבה"ג, שסברו שאין מחללים שבת על עוּבָּר, וצ"ע.

ואכן בשו"ע הרב (סי' שו סעיף כט) כתב בפשיטות, שגם על קטן שאינו מצווה במצוות, מחללים שבת כדי שבעתיד ישמור שבתות הרבה: "ולפיכך אף אם הבת היא קטנה שאינה מחוייבת עדיין במצוות, יחלל עליה להצילה שלא תחלל שבתות הרבה כשתגדיל, שמטעם זה מחללין שבת לפיקוח נפש הקטנים".

נמצא כי גם נדון זה תלוי ועומד במקורות הדין שפיקוח נפש דוחה שבת. כפי שנתבאר לעיל, מהפסוק "וחי בהם" נלמדת חובת הצלת חיים גשמיים, ולא עבור הצלה משמד רוחני. אך אם ההיתר משום חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים, האם טעם זה נאמר גם על מי שעתה אינו בר חיוב במצוות.

• •  •

חילול שבת להצלת תינוק שנשבה שבוודאי לא ישמור שבת

ג. המג"א (סי' של ס"ק ד) כתב בשם כנסת הגדולה שמותר ליילד בשבת קָרָאִים [הכופרים בתורה שבעל פה].

הבית מאיר (או"ח סי' של) הביא את תמיהתו של רבי עקיבא אייגר "הכא לגבי הוולד מקרי ודאי תינוק שנשבה, והוי ישראל מעליא לחלל עליו שבת". וכתב הבית מאיר על תמיהה זו: "מה דפשיטא למר מיבעי לי טובא, ואך איפכא מסתברא, דמה בכך שאין דינו כגוי גמור, מכל מקום כיון דכל עיקר היתר חילול הוא כדי שישמור שבתות הרבה, ותינוק שנשבה הוא בחזקת שלא ישמור שבת, כיון שנשבה בקטנותו וסובר שגוי הוא. ואף דשמואל למד ההיתר מן הפסוק וחי בהם, מכל מקום מסתמא לא פליג לדינא על התנא שלמדו מן ושמרו בני ישראל שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת וכו', ומודה שעל מי שהוא בחזקת ודאי שלא ישמור, שאין לחלל עליו". 

בהמשך, הביא הבית מאיר את תשובתו של רבי עקיבא אייגר: "מה שכבודו משיג עלי במה שרציתי לומר דעל תינוק שנשבה בין הנכרים דמחללים שבת, דכיון דברייתא יליף מושמרו את השבת וכו' כדי שישמרו שבתות הרבה דלא שייך כן בתינוק שנשבה, דמסתמא ישתקע בין הנכרים. ואף דשמואל יליף לה וחי בהם ולא שימות בהם מסתמא לא פליג בהא על הברייתא, עכ"ד. היא גופא קשיא, כיון דדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם, מנא לן לומר דהוא דוקא היכי דישמור שבתות הרבה. ואי דאמרינן דהתורה הקפידה דווקא על חיות אדם שישמור מצוות, אם כן גם בעיקר ציווי להחיות נימא דנפש כזה מותר להורגו, דאין מצווין להחיות רק מי שיקיים מצוות. אלא ודאי דאמרינן דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל, הכי נמי נימא דהותר חילול שבת כדי להחיות נפש מזרע ישראל, והדבר בעיני קשה למאד להחליט כדעת כבודו".

לפנינו מחלוקת הבית מאיר ורעק"א, האם מותר לחלל שבת להצלת תינוק שנשבה שבוודאי לא ישמור שבת, אשר יסודה בהכרעה מהו המקור לדין פיקוח נפש דוחה שבת. לדעת הבית מאיר, גם לפי מסקנת הסוגיא שהטעם להיתר לחלל שבת להצלת נפשות הוא מהפסוק "וחי בהם" ולא שימות בהם, זהו בתנאי שמתקיים גם הטעם "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ולכן מותר לחלל שבת רק להצלת מי שיתכן וישמור שבתות הרבה, ולא להצלת תינוק שנשבה שבוודאי לא ישמור שבת. אולם רבי עקיבא אייגר סבר, שלהלכה, סיבת ההיתר לחלל שבת היא אך ורק מהפסוק "וחי בהם", ממנו נלמד "דהותר חילול שבת כדי להחיות נפש מזרע ישראל", ללא יוצא מהכלל, ואפילו מי שלא ישמור שבת בעתיד.

פיקוח נפש דוחה כל המצוות בשביל חיים של ישראל 

ד. הביאור הלכה (סימן שכט סע' ד ד"ה אלא לפי) הכריע לדינא כדעת רבי עקיבא אייגר, שדין פיקוח נפש שדוחה שבת "לא תלוי כלל במצוות, דאין הטעם דדחינן מצוה אחת בשביל הרבה מצוות, אלא דחינן כל המצוות בשביל חיים של ישראל, וכדיליף לה שמואל מ"וחי בהם". 

והביא ראיה לדבריו ממה שכתב הרמב"ם (הלכות שבת פ"ב ה"ג) "אסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא יח, ה) אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם אלא רחמים וחסד ושלום בעולם". משמע, שעיקר הסיבה שפיקוח נפש דוחה שבת, משום שחשיבות חיי ישראל דוחים את כל המצוות. 

והוכיח כן גם מדברי שמואל (יומא פד, ב) שאמר שאם מצא תינוק מושלך במקום שרוב בני האדם הגרים שם הם נכרים, מחללים עליו שבת "אף על פי שלפי הדין יהיה גוי גמור ולא יקיים שום מצוה, כיון דבפיקוח נפש אין הולכין אחר הרוב". כלומר, לגבי קיום המצוות, הולכים אחר הרוב, והתינוק דינו כנכרי שלא חייב לקיים מצוות. ואף על פי כן מחללים שבת להצלת תינוק זה. ומוכרח איפוא, שהטעם שפיקוח נפש דוחה שבת אינו משום שעל ידי כך יקיים מצוות, אלא עצם הצלת חיים של ישראל חשובה לפני המקום, ודוחה שבת.

והיינו כדעת רבי עקיבא אייגר, שלהלכה, מקור ההיתר לחלל שבת הוא רק מהפסוק "וחי בהם", ממנו נלמדה החובה "להחיות נפש מזרע ישראל", ללא יוצא מהכלל, ואפילו מי שלא יקיים מצוות וישמור שבת בעתיד.

חילול שבת להצלת מומר שבוודאי לא ישמור שבת

ה. אולם כאשר לא מדובר ב"תינוק שנשבה" אלא במומר, כתב המור וקציעה (או"ח סימן של) "הכופר בתורה שבעל פה הרי הוא ככופר בתורה כולה, ודינו כאפיקורוס (כדאיתא בסנהדרין צט, א) ונסתלק מהאחוה, ואין רשאין להחיותו לא מעלין אלא מורידין, כל שכן לחלל עליו שבת, שלא הותר. הללו שמעיזין פניהם להכחיש פירוש התורה, המבואר על פי חכמים, שנמסרה להם דור מדור עד משה מסיני, ועושין ביד רמה לעקור פרשה מן התורה להמרות על פי בית דין, להפקיר עצמם לדעתם המשולחת הרי דמם מותר, הפרו האחוה ונעשו כגויים גמורים". וכן מפורש בפרי מגדים (סי' שכח משבצות זהב ס"ק ו) "פשיטא לי, מומר לחלל שבת בפרהסיא, ועכו"ם או מומר להכעיס לדבר אחד, אין מחללין עליו שבת". 

והמשנה ברורה (סי' שכט ס"ק ט) הוסיף מה הדין כאשר מדובר במומר לתיאבון: "ישראל בעל עבירות לתיאבון, כל זמן שאין כופר בתורה, נראה דמחללים עליו שבת כדי להצילו. אבל אם הוא להכעיס, אסור להצילו אף בחול, וכל שכן דאסור לחלל עליו שבת בפיקוח הגל או בשאר רפואה".

ובכף החיים (או"ח סי' שכח ס"ק ח) כתב: "עיין בשו"ת קול יהודה (סימן ז) באחד שחילל שבת בפרהסיא וחלה, אם רשאים לחלל עליו שבת, שהיה חולה מסוכן, והאריך בזה והעלה דאין רשאים לחלל עליו שבת רק בעבור על איסור דרבנן".

ממוצא הדברים דן בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ה סי' צה) בשאלה "האם מותר לחלל שבת על עולים מיהדות רוסיה שהם מחללי שבת בפרהסיא". ולאחר שהביא את מחלוקת הבית מאיר ורעק"א [לעיל אות ג], האם מותר לחלל שבת להצלת תינוק שנשבה או מומר שבוודאי לא ישמרו שבת, והכרעת הביאור הלכה [לעיל אות ד] שהלימוד מהפסוק "וחי ובהם" הוא הקובע, ולכן מותר לחלל שבת גם על מי שלא ישמור שבת בעתיד, כתב בתשובות והנהגות: "יהדות רוסיה אף אחר שבאו לארץ ישראל, דינם כתינוקות שנשבו [ועדיפי מאונס של סתם חילוני, ששם אונסו הוא רק מפני שאביו לא חינכו, אבל כאן אבותיהם היו אנוסים ממש שלא יכלו לחנכם ע"י שגזרו עליהם שלא לשמור דת והמיתו או הגלו מי ששמר דת], ומחללין שבת להצילם". ובהמשך כתב: "אפילו נימא שעולי יהדות רוסיה אינם בכלל תינוקות שנשבו אלא דינם כמומרים שאין בהם דין "וחי בהם", מכל מקום מאחר שהתפשט אצלם תנועת התשובה, שברוסיה לא ראו מהו דת ולא טעמו חיי תורה מעולם, וכשהגיעו לכאן ורואים חיי דת מתחילים לראות שחיי החפשיים כבהמה שאינם חיים, וכבר התקרבו רבים מהם. אם כן איכא בהו טעמא אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ומצוה לחלל שבת להצילם, כדי שאולי יחזרו בתשובה וישמרו שבתות הרבה". וסיים: "אם עובר להכעיס, אין לחלל שבת להצילו, שכיון שאינו פורק עול לתאוותו בלבד אלא הוא אדוק בשיטה נגד הדת, הוא סכנה לנו מפני שעלול להשפיע, וכל שכן אם הם רודפים נגד הדת, שאין לחלל שבת להצילם".

האם יש לומר שמחלל שבת בפרהסיא הרהר תשובה

ו. במסכת קידושין (מט, ב) מובא כי "האומר לאשה התקדשי לי על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו". ובשלחן ערוך (אבן העזר סימן לח סעי' לא) נפסק: "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, הרי זו מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בלבו".

על סמך דין זה, חידש הרב יוסף משאש, רבה של חיפה, בשו"ת מים חיים (ח"א סי' קנח) שהאיסור לחלל שבת להצלת מחלל שבת בפרהסיא שנחלה בחולי שיש בו סכנה "היינו דווקא אם לא עשה תשובה אפילו מחמת חוליו, וכל שכן אם עוררוהו להתוודות ולא רצה. אבל אם עשה בין על ידי עצמו ובין על ידי אחרים שעוררו אותו לשוב, והוי תשובה, כמו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות תשובה, ודינו כישראל כשר, ומחללים עליו את השבת. ועוד אני אומר, שאפילו אם נשתתק [החולה] שאי אפשר לדעת אם עשה תשובה אם לאו, אפילו הכי אמרינן שהרהר תשובה בלבו, ומחללים עליו את השבת כמ"ש בש"ס דקדושין, האומר לאשה התקדשי לי על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור, מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו. וכן פסק בשלחן ערוך (אבן העזר סימן לה סעי' לא). הכא נמי דכוותה, דקיימא לן ספק נפשות להקל לענין שבת. ונדון דידן עדיף טפי, דחזקת כל אדם עושה תשובה בעת חליו".

אולם בשו"ת יביע אומר (ח"י או"ח סי' נד – הערות על שו"ת מים חיים – אות טז) הקשה: "תמהני עליו, שאם כן הא קיימא לן (אבן העזר סי' סי' מב) המקדש בפסולי עדות מחמת עבירה של תורה, אינה מקודשת, [ולכאורה מדוע לא] ניחוש שמא חזרו בתשובה. אלא ודאי צריך לומר כמו שכתב בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' קמ), דשאני זה שאומר על מנת שאני צדיק, דהוי רגלים לדבר שחוזר בתשובה, ומשום הכי הוי ספק מקודשת. אבל עדים שנפסלו לעדים מחמת עבירה מוקמינן להו בחזקתייהו, ואינם חוזרים להכשרם עד שיבואו עדים ויעידו שחזרו בתשובה, הא לאו הכי אין חוששים לקידושין". כלומר, לא ניתן לומר על כל רשע שהוא בחזקת ש"הרהר תשובה", אלא אם כן יש "רגלים לדבר" לכך. 

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ח סי' טו פ"ה אות ה), אף הוסיף שמותר לחלל שבת להצלת מומר כשנראה לנו ש"הרהר תשובה", רק בתנאי שמדובר במומר "לתיאבון" בלבד: "ראיתי לכמה ממחברי זמנינו שכותבים בשם שו"ת מהר"מ שיק (או"ח סי' קמ) שחולק על הפמ"ג [שאסר לחלל שבת להצלת מומר להכעיס], דיש לתלות שמא הרהר תשובה ומחללים עליו גם כן את השבת, וכן מסתייע מדברי שו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שמא) שכותב סברא שקרוב לוודאי שסמוך למיתתו בראותו כי מטה ידו פנה למעלה לאלקי אבותיו. ועיינתי בגוף דברי המהר"ם שיק, ונוכחתי לדעת שהעתיקו בשמו שלא כדת. דהמהר"ם שיק שם מדגיש במפורש דרק בלתיאבון הוא דלא ברירא ליה דינו של הפמ"ג, כי יש לומר גבי דידיה בהיות דאינו רק מומר לתיאבון, דבראותו עצמו בסכנת מוות ומטה ידו, קרוב לוודאי שהרהר בתשובה ופנה למעלה לאלקי אבותיו, ובדומה למה שכתב רבו החתם סופר. אבל במומר להכעיס לא עלה על דעתו כלל להתיר משום זה החילול. וגם גבי מומר לתיאבון, גם כן לא החליט בהחלטה ברורה שמותר משום כך לחלל עליו, אלא מסר הדבר לראות עיני הרב, וסיים בלשון: ועל כן במחלל שבת בפרהסיא לתיאבון לענין חילול שבת בפיקוח נפש עבורו, אין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות, אם נראה שמהרהר בתשובה רשאים, לחלל שבת עבורו, עכ"ל. הרי שאפילו כשנראה שמהרהר בתשובה, בכל זאת אין רשאים לחלל עבורו, כי אם כשהוא מומר לתיאבון, ובלתיאבון רק כשנראה שמהרהר בתשובה, הוא דמסכים המהר"ם שיק להתיר לחלל שבת עבורו".

[בהמשך דבריו כתב הגר"ע יוסף, כי בזמנינו חובה לחלל שבת לרפא מחללי שבת בפרהסיא מחשש "איבה" – שאם לא יטפלו בהם, יוודע הדבר באמצעות כלי התקשורת, ויגרום ש"תרבה הקנאה והשנאה והמחלוקת עד כדי סכנת נפשות של חולי ישראל הדתיים. ונמצא שבעקיפין אנו גורמים בחומרא זו סיכון נפשותיהם של חולי ישראל שבבתי החולים של הנכרים ושל מחללי השבת". ומשום כך "פשט המנהג גם אצל רופאי ישראל יראי שמים לטפל בכל חולה מסוכן שבא לרשותם בשבת, ולחלל עליו שבת" – ונתבאר ענין זה בהרחבה לעיל בסימן ד]. 

• •  •

אבטחת מטיילים בשבת

ז. לאחר לימוד המקורות לדין פיקוח נפש דוחה שבת, ובירור דברי הפוסקים בנדון חלול שבת להצלת מחללי שבת, נשוב לדון האם מותר לחיילים לחלל שבת לאבטחת מטיילים מחללי שבת במקום סכנה.

רבי אברהם שרמן, במאמרו בקובץ תחומין (ח"ג עמ' 24) כתב: "פלוגת חיילים דתיים שנשלחה בשבת לאבטח אתר בילוי וטיולים הנמצא באזור הסמוך לאיזורי מחבלים, האם מותר להם או אף חייבים הם לחלל שבת כדי לאבטח את מי שאינם שומרי מצוות המחללים שבת בפרהסיא. שמעתי מפי הגרי"ש אלישיב (שליט"א) שפסק כי החיילים צריכים לצאת בשבת ולחלל שבת כדי לאבטח מקומות ואתרי טיולים שאליהם מגיעים ונמצאים מטיילים רבים, כשקיימת סכנת נפשות באתרים אלו מפני פיגוע מחבלים, אע"פ שאותם מטיילים הם מחללי שבת בפרהסיא. והוסיף, שבלי להכנס לבעיית הגדרתם של אחינו שפרשו מהתורה והמצוות, אם הם תינוקות שנשבו, או כמומרים גמורים, שעליהם נאמר הדין "מורידין ואין מעלין" ואין מחללין עליהם את השבת. מאחר ובין הנמצאים באותם אתרים מצויים בודאי משפחות שביניהם ילדים וילדות קטנים, פחות מגיל מצוות, שבוודאי אינם מוגדרים כמומרים, הרי קיימת החובה להציל נפשם ונדחית השבת מפני זה". הרב שרמן הוסיף: "פסק זה מתאים לפסקו של הגאון רבי עקיבא אייגר [לעיל אות ב], דכיון דדרשינן "וחי בהם" ולא שימות בהם, אין התורה מקפידה דוקא על חיות אדם שישמור מצוות, אלא דהתורה חסה על נפש מזרע ישראל".

הוראתו של הגרי"ש, מתאימה עם המובא בשמו בספר אשרי האיש (יום טוב הערה סה) "ובכלליות יש לציין אצל רבינו [הגרי"ש] כמעט ואין דין תינוק שנשבה אלא מי שלא הכיר יהודים כלל". וכן הובא בספר שלחן שלמה (הלכות יום טוב סי' תקיב הערה ד) בשם הגרש"ז אויערבך, כי בזמנינו קשה לומר על מי שאינו שומר תורה ומצוות שהוא בגדר תינוק שנשבה, היות ו"בארץ ישראל ליכא מי שבאמת נקרא בשם 'תינוק שנשבה' בהגדרה האמיתית של השם הזה, זולת מי שגדל במקום שמעולם לא שמע על דת יהודים וגם לא שמע שיש כאלה האומרים שמכיון שהוא יהודי הרי שהוא צריך לשמור מצוות התורה. אבל היהודי החילוני המצוי כיום בארץ ישראל, אפילו אם גדל בקיבוץ והוריו חינכוהו לכפירה ולאכול טריפות ולחלל שבת, מכל מקום כיון שיודע שיש דת היהודים ויש הטוענים שצריך לשמור מצוות, אם כן כבר אינו בגדר תינוק שנשבה". ולפיכך אין לדון את המטיילים המבוגרים כתינוקות שנשבו, אלא רק את הקטנים, אשר להכרעת הביאור הלכה על פי רעק"א, מותר לחלל שבת להצלתם.

ואמנם לפי חידושו של רבי יוסף משאש [אות ו], אבטחת המטיילים מותרת אפילו אם דינם כמומרים, שאין מחללים עליהם שבת, היות ואנו אומרים שהרהרו תשובה. 

אולם לדעת הגר"ע יוסף, רק אם יש "רגלים לדבר" שהרהרו תשובה, יש לומר כן. 

והציץ אליעזר נקט, כי אפילו אם נראה שהרהרו בתשובה, אין לחלל שבת עבורם, אלא אם כן הם מומרים 'לתיאבון'.

על הוראה זו העיר בקובץ המעין (כרך כה, תשמ"ב) העורך הרב יונה עמנואל: "אפשר להסיק מסגנון הדברים שחייל דתי מחוייב ללוות טיולים של מחללי שבת, כאשר המטיילים נוסעים למקומות שאין לנסוע לשם בלי אבטחה. על פי הוראה זו אפשר לדרוש מחייל דתי לנסוע בשבת לים המלח כדי לשמור על המתרחצים והמטיילים". 

ידידי רבי יוסף אפרתי, השיב והבהיר את הוראת רבו, הגרי"ש אלישיב בנדון: 

"במענה למכתבו למרן הגרי"ש אלישיב בדבר שמירה על מטיילים מחללי שבת על ידי חיילים דתיים, הריני להודיעו את דעת מרן: [א] אין כל ספק כי מחובתנו ללחום ולמנוע טיולים הכרוכים בחילול שבת קודש, ובוודאי טיולים כאלה שיתבעו מחיילים שומרי שבת לחלל שבת עבור המטיילים, על החיילים לסרב לחלל שבת ולא יחושו אף לאיום במאסר. [ב] הוראת מרן היתה, כי בדיעבד אם נקלע חייל שומר תורה ומצוות למצב בו יצאו מטיילים מחללי שבת למקום שבו יש חשש פיקוח נפש, ובין המטיילים נמצאים תינוקות שבוודאי אין להחשיבם כמומרים, מותר לחלל שבת עבור אותם תינוקות ככל דין פיקוח נפש בשבת. [ג] הפרסום בקובץ תחומין (ח"ג עמ' 28) לא היה מדוייק – ומרן שלח לכותב שיתקן את האמור, ולדאבוננו טרם תיקן".

חילול שבת לפיקוח נפש עתידי

ח. נראה כי השאלה האם מותר לאבטח מטיילים מחללי שבת בפרהסיא במקום שמצויה סכנה ממחבלים, לא קשורה כלל למחלוקת הבית מאיר ורבי עקיבא אייגר, האם פיקוח נפשם של תינוקות שנשבו דוחה שבת, או לא. בשעה שהחיילים מאבטחים את המטיילים, הרי אין סכנה או פיקוח נפש לפנינו, אלא החשש הוא מפיקוח נפש עתידי, ובשאלה זו יתכן שגם רבי עקיבא אייגר שהתיר לחלל שבת להצלת תינוק שנשבה, יאסור לחלל שבת בכדי למנוע פיקוח נפש עתידי.

לעיל [סימן ז] נדונו הדברים בהרחבה, ושם [אות ה] הבאנו מדברי הפוסקים בנדון היוצאים להציל נפשות בשבת, האם רשאים לחזור למקומם תוך כדי חילול שבת, אשר לדעת האגרות משה (או"ח ח"ד סי' פ) "לחבורה להצלת נפשות", שיצאו בשבת ברכבם להציל אדם שהפסיק לנשום, לשוב לביתם תוך כדי חילול שבת "כדי שלא להכשילם לעתיד לבא". אולם רבי שלמה זלמן אויערבך כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ח) "אף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת, שהם חשודים להימנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אחר כך לחזור ברכב לביתם, מכל מקום אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינן בחתם סופר (חו"מ סי' קצד) שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי, משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת. מכל מקום כבר הורה זקן [כוונתו לדברי האגרות משה הנ"ל], ואפשר שזה גם כן נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם מלאכות דאורייתא". וגם הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר, בהוראותיו לחברי ארגון "הצלה", הורה כי "התורנים היוצאים לקריאות בשבת, ישובו לביתם רק על ידי גוי". (הוראות ארגון הצלה גוש דן, סעיף 18).

בפשטות, ההיתר ליוצאים להציל נפשות בשבת לחזור למקומם תוך כדי חילול שבת, נובע מכך שחוששים לפיקוח נפש בעתיד, ויש בזה עילה ויסוד להתיר חילול שבת כבר עכשיו. ונמצא כי נחלקו הפוסקים האם מחשש לפיקוח נפש בעתיד, נתיר איסורים מהתורה או איסורים מדרבנן בלבד. 

עוד הבאנו (שם) מדברי הגרש"ז אויערבך (ספר שמירת שבת כהלכתה פרק מא סע' כ הערה סט; קובץ אסיא, חלק נג-נג, כרך יד אלול תשנ"ד עמ' 100) שבספק פיקוח נפש של רבים, יש משקל רב יותר גם לסיכון שאינו מיידי אלא עתידי, להתיר לחלל משום כך את השבת.

ולענ"ד נראה לחדש ולומר כי השאלה האם מותר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש עתידי תלויה בטעמים מדוע פיקוח נפש דוחה שבת. ברור כי ההיתר הנלמד מהפסוק "וחי בהם", נאמר רק על פיקוח נפש בהווה, להמשיך את חייו של החולה המצוי בסכנה לפנינו, להצילו ממיתה. אולם ההיתר לחלל שבת, משום שאמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, נאמר גם על פיקוח נפש עתידי, שהרי כל ההיתר הוא רק משום ספק עתידי, שמא ישמור בעתיד שבתות הרבה. וכפי שנתבאר לעיל בפסק השו"ע (או"ח סי' שו סע' יד) שהתיר לחלל שבת להצלה משמד רוחני, שהוא כמובן סכנה עתידית. ואם כן עבור כל פיקוח נפש עתידי מותר לחלל שבת עתה כדי שבעתיד ישמור שבתות הרבה.

אולם לאחר עיון נוסף, יתכן שאבטחת מטיילים בשבת היא בגדר "פיקוח נפש לפנינו", על פי דברי החזון איש (הלכות אבלות סימן רח אות ז; הובא לעיל סימן ז אות יב) כי הגדרת "פיקוח נפש לפנינו", אין פירושה לפיקוח נפש הנמצא בפנינו במציאות באופן פיזי, אלא הגדרתה "סכנה מצויה". דהיינו מצב סיכון העלול לנבוע מהשתלשלות צפויה של נסיבות סיכון, הקיימות כבר עכשיו. החזון איש הביא מקור ליסוד זה מסוגיית הגמרא במסכת עירובין (מה, א) המבארת כי דוד המלך יצא למלחמה בשבת נגד אויב שבא על העיר קעילה הסמוכה לספר על עסקי ממון ולא על מנת להרוג, ואף שהפיקוח נפש "אינו בפנינו", כי העריך שמצב נסיבות אלה יגרור אחריו פיקוח נפש. ומקור נוסף מהגמרא בתענית (כא, ב) שגזר שמואל תענית בנהרדעא בגלל מגיפה שהיתה במחוזא, כי החולי יכול היה להגיע ממרחק על ידי השיירות המצויות בין המקומות. ומסכם החזון איש כי "לא מקרי ספק פיקוח נפש בדברים עתידים שבהווה אין להם זכר כלל". ונראה מדבריו, שאכן מדובר ב"פיקוח נפש עתידי", אולם כאשר הסיכון קיים כבר "בהווה", הרי זה כ"פיקוח נפש לפנינו".

על פי זה נראה כי גם בנדון דידן, במצב הבטחוני השורר בישראל בימינו, החשש מפני פיגועי מחבלים אינו בגדר חשש בגדר "עתידות רחוקות", אלא בגדר פיקוח נפש בהווה, הדוחה חילול שבת.

ועוד זאת יש לומר על פי מה שכתב רבי שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב, וחבר בית הדין הגדול בירושלים, בספרו עמוד הימיני (סימן יז), בשאלת היתר חזרת המשטרה לבסיס לאחר פעולה של החזרת הסדר למקומו: "גם הצלת נפשות שלעתיד לבא, שאנו יודעים שזה יבוא אי פעם, הרי זה נחשב כאילו היא כבר נמצאת לפנינו עכשיו ועלינו לעשות הכל כאילו הפיקוח נפש לפנינו. ומעתה נראה שאין גם מקום לחלק במידת השכיחות של הדבר לעתיד לבא. שאפילו אם אין זה עלול לקרות אלא אחד מאלף, דיה הצלה אחת של נפש אחת בזמן מן הזמנים בכדי להתיר ולחייב לעשות פעולות אלה של חילול שבת שהם בגדר מכשירים להצלה זו, שאם לא נעשה אותן אף ההצלה לא תצא לפועל. כי מכיון שהגדרנו פעולה זו כמכשירי פיקוח נפש, אין לנו שום הגבלה במספר הפעולות והחילולים שיש לעשות שבסופם יביאו לפיקוח נפש של אחד מישראל". וגם לפי דבריו יש לומר שאבטחת מטיילים בשבת אינה בגדר פיקוח נפש "עתידי" אלא "פיקוח נפש לפנינו".

יציאה בשבת עם ליווי מאבטחים

ט. שאלתם של תושבי שכונת מעלה הזיתים המובאת לעיל [פתיחה], הובאה לפתחו של הגר"ע יוסף, על ידי נכדו, ידידי רבי עובדיה יוסף טולידאנו, בספרו שו"ת משיב משפט (ח"ב סימן ה). הגר"ע יוסף השיב "בפשיטות ובהחלטיות דודאי שדבר זה מותר, משום פיקוח נפש. ובנו הרה"ג רבי משה העיר בנוכחותו, שמשום כך גם התיר מרן [הגר"ע יוסף] לשלוחיו המכהנים במשרות ממשלתיות [חברי הכנסת והשרים מטעם תנועת ש"ס], שרשאים הם לצאת מביתם ולהתפלל בבית הכנסת, אף ששומרי ראשם מהלכים עמהם, ומשדרים לחבריהם על מעשיהם ומחוז חפצם". 

הרב טולידאנו ביאר את דעת הגר"ע יוסף, על פי מה שכתב בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' קס) בנדון הליכה במקום שיש שם מצלמות במעגל סגור: "אשר שאל, דישנם בתי חולים בירושלים שבתוך חדר מותקנת מצלמה המקרינה את כל מה שבחדר ע"ג מסך הנמצא בחדר האחיות, וכאשר נכנס אדם מוקרנת תמונתו על גבי מסך, ושאל אם יש איסור לחולה או למבקריו להכנס לחדר בשבת, שהרי בזמן שנכנסים נקלטה תמונתו ונהפכת לזרם אלקטרי וחוזרת נהפכת מיד לתמונה על גבי מסך. הנה לפי מה שכתבתי בעניי בכמה מקומות דאם אין אדם עושה שום פעולה של מלאכה דרך מעשה, רק עומד והולך כדרכו, ועל ידי זה גם בלי דעתו וכוונתו נעשית יצירת מעשה מאליה כהדלקת נר או פתיחת דלת או כעין שהציע כב' תורתו אין בזה עכ"פ מלאכה דאורייתא, כי התורה אסרה מלאכת מחשבת, דהיינו פעולת מעשה ומחשבת. ולא מצינו כזה בל"ט מלאכות ותולדותיהם דמשכן. ואינו דומה כמובן למלאכה גרועה, על דרך שכתבו התוס' (ריש שבת) אף על פי שבודאי אסור מדרבנן, אם כן יש לצדד להשיטות דפסיק רישיה בדרבנן מותר כשאינו מתכוין סתם, עיין או"ח (סי' שיד במג"א ובפוסקים). וגם כל זה אם הכניסה וכיוצא בזה רק לצורך חולה או ביקור חולים כהלכה". 

עוד מבואר בשו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' סט) שאין סרך איסור ללכת ברחוב כדרכו, אפילו אם כתוצאה מכך נדלק אור: "כשאדם אינו עושה כלום ממש והולך לדרכו לפי תומו ואינו מוסיף אף תנועה אחת למען מלאכה, אף שבגרמתו נדלק אור או דבר כיוצא בזה, בזה פשיטא שכל זמן שאינו חושב ממש ללכת על מנת להדליק וכיוצא בזה שאין אנו מצרפים הליכתו הרגילה להתוצאה הנ"ל, ואין כאן פעולה של מלאכה, ודבר זה בכלל מה שכתבו הפוסקים כעין זה לענין מלאכת מכה בפטיש, דישנם פרטים דכל זמן שאין מכוונים בפירוש, אינו בגדר אינו מתכוין אלא שאינו בגדר מלאכה כלל כמבואר בהרב המגיד (פי"ב מהל' שבת ה"ב) ובמג"א (סי' שיח ס"ק לו), ודידן קל וחומר משם. ומובן דאין זה דומה לנדון השכיח היום שדלתות בית נפתחות ע"י עין אלקטרי ע"י הנכנס לתוכו, דבזה ודאי איכפת ליה בתוצאה של כניסתו ואסור, מה שאין כן העובר ברחוב גרידא בלי שום ניחותא הנ"ל". 

על פי האמור כתב הרב טולידאנו בנדון אבטחת תושבי שכונת מעלה הזיתים: "אמנם הגר"ש וואזנר דיבר באופן שהמעשה נעשה אוטומט, אך בנדון דידן שהמעשה נעשה ע"י ישראל אחר, חמור יותר. ועוד, דיש חילוק בין אם יש לו צורך במעשה שנעשה, וכהא שמעונין בשמירה וביטחון, משא"כ אם אין לו צורך והולך סתם כדרכו. ומכל מקום שמא על פי זה יש לומר דבמקום שיש איזה חשש רחוק של פיקוח נפש, אף אם אין כאן פיקוח נפש גמור שמחמת כן מותר לחלל את השבת, יש לסמוך להקל אף כשאין את הטעם של פסיק רישיה דלא ניחא ליה". ולמעשה פסק: "באופן שאין מצב של פיקוח נפש גמור, והדרכים בחזקת כשרות, אלא שרשויות הבטחון מבחינתם מבקשים לדעת על כל יהודי היוצא מתחום הישוב, את מחוז חפצו, כדי לשומרו שמירה יתירה בדרך, בכהאי גוונא לכאורה מותר להם לצאת לדרך, אף שאחרים יעברו איסור, שכן לא מצאנו איסור ולפני עיור בכך – כל שאינו נותן את עצם האיסור לעובר העבירה. ומכל מקום לענין מעשה, הדברים מסורים לגדולי הפוסקים שבדור, בפרט שיש כאן מיגדר מילתא".

ונראה לענ"ד לבאר את הוראת הגר"ע יוסף לשרים ולחברי הכנסת של ש"ס ללכת כדרכם בשבת עם מאבטחים, על פי דברי רבי זלמן נחמיה גולדברג (תחומין כה עמ' 443) בנדון כניסה למקום המצולם במצלמות וידאו בשבת: "יש להגדירו לזה שנכנס למקום שמצלמים אותו – כגרמא, והרי זה דומה למה שנפסק ביורה דעה (סימן ז סע' א) שהקובע סכין בגלגל שהמים מסבבים אותו, ומשים צוואר הבהמה כנגדו ושחט בסביבתו, שחיטתו פסולה, שלא נשחט מכח האדם [אלא בגרמא]. ומעתה, בענייננו שהמכונה מצלמת מכח החשמל, והאדם מביא את הדבר שאותו מצלמים, הרי זה נחשב לגרמא. ואף שהמכניס דבר לתוך האש ונשרף, נחשב ככוחו של האדם, יש לחלק בין אש ששורף בטבעו ולכן כל המכניס בתוכו נחשב שהמכניס שרף את הדבר, לבין גלגל שאינו שוחט בטבעו אלא כח אחר של המים דוחפו לגלגל ונחשב גרמא". מבואר בדבריו, כי ההולך כדרכו במקום שישנן מצלמות פעילות, אינו עושה את פעולת הצילום, אלא כח אחר מצלם – דהיינו כח החשמל וכיו"ב, ואף שהוא מכניס את עצמו לצילום, אין בכך כלום, כשם שהגלגל שאינו שוחט בטבעו, אלא כח אחר דוחפו, גורם לשחיטת הבהמה ואין זה אלא גרמא.

והנה הרמ"א (או"ח סי' שלד סע' כב) והביאור הלכה (שם) פסקו כי "במקום פסידא מותר על ידי גרמא כל מלאכות שבת". ולכן גם בנדון דידן, הרי זה גרמא במקום הפסד, המותרת בשבת.

עוד נראה לענ"ד כי על פי הוראת הגרי"ש אלישיב בנדון אבטחת מטיילים בשבת, לכתחילה אסור לתושבי שכונת מעלה הזיתים ללכת להתפלל בכותל המערבי, כי על ידי כך הם גורמים לחיילים המאבטחים את שלומם לחלל שבת. אמנם בדיעבד, אם כבר יצאו מביתם, מותר לחיילים לאבטח את הליכתם. 

אמנם הראשון לציון, רבי אליהו בקשי דורון, השיב בשו"ת בנין אב (ח"ו סי' יג) לתושבי שכונת מעלה הזיתים, כי מותר להם לצאת מהשכונה אפילו אם יגרמו לחילו שבת, כי הם נמצאין ב"מלחמת כיבוש ארץ ישראל", כדבריו: "במצבכם אפשר להתיר איסור שבת לא רק משום פיקוח נפש, אלא משום שישיבתכם במקום יש בה מלחמת כיבוש ארץ ישראל, והמלחמה לכשעצמה יש בה להתיר איסורי שבת גם לולא סברת פיקוח נפש הדוחה את כל התורה". והסתמך בכך על דברי הריב"ש (סי' קא) שכתב: "אבל יש בה [במלחמה] היתר אחד מיוחד, שאם התחילו אין מפסיקים ומחללים את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת".