אב – נחמיה / ירידה לצורך עליה

אב – נחמיה

ירידה לצורך עליה

א. נראה לכאורה כי יש הקבלה בין י"ב חודשי השנה לי"ב ספרי ה"כתובים". ואם כנים הדברים, לפי סדר זה חודש אב מקביל לספר נחמיה.

לביאור הקשר בין חודש אב לספר נחמיה, נתבונן במאורעות המרכזיים בחודש אב, שהניגודיות ביניהם קיצונית ביותר, חלקם טובים וחלקם רעים:

• בראש חודש אב נפטר אהרן הכהן, כפי שנאמר בתורה (במדבר לג, לח) "וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶש".
• בד' אב שנת ג"א תכ"ו, החל נחמיה לבנות את חומת ירושלים (דבר יום ביומו, עמ' עג).
• בתשעה באב נאבק יעקב אבינו עם המלאך, שרו של עשו, ונצחו (חדש בחודשו, פרק ז לוח קורות חודש אב). 
• לעומת זאת, ביום זה בכו בני ישראל "בכיה של חנם" בשליחות המרגלים, ונגזר עליהם "בכיה לדורות", וכדברי המשנה בתענית (פ"ד מ"ו) "חמישה דברים אירעו את אבותינו בתשעה באב, נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר".

והנה על חציו הראשון של החודש, אמרו חז"ל (בהמשך המשנה שם) "משנכנס אב ממעטין בשמחה". ואילו על  חציו השני של החודש, המתחיל בט"ו באב, אמרו (שם משנה ח) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". ובסוגיית הגמרא (תענית ל, א) נתבארו חמשה מאורעות טובים שקרו בט"ו באב: 

[א] יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. 

[ב] שבט בנימין הותר לבוא בקהל, לאחר מעשה פילגש בגבעה. 

[ג] ביום זה פסקו בני דור המדבר מלמות. 

[ד] הושע בן אלה ביטל את הפורסדיות שהושיב ירבעם בן נבט שלא יעלו ישראל לרגל. 

[ה] ביום זה ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

ויש לבאר את הניגודיות הקוטבית שבין מחציתו הראשונה של חודש אב ומחציתו השניה.

המשמעויות הסותרות של שם החודש אב – מזל אריה – שבט שמעון – אות ט'

ב. הסתירות והניגודים שיש בחודש אב, הם גם בשם החודש:

• אב" – המורה על רחמים, כלשון הכתוב (תהלים קג, יג) "כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם ה' עַל יְרֵאָיו". ולעומת זאת, דווקא בחודש אב מתוחה מידת הדין ביותר, ובו אירעו הפורענויות הגדולות ביותר לעם ישראל – חטא המרגלים,  וחורבן בית המקדש הראשון והשני. דברים העומדים בסתירה מוחלטת ל"אב" המרחם על בניו.

ואכן, נהגו משכבר הימים להוסיף את המלה "מנחם" לחודש "אב", כדי להדגיש את הציפיה לראות בנחמה על השבר הנורא של חורבן בית המקדש. נמצא שגם שם החודש "מנחם אב", מורה על הסתירה בין המאורעות העצובים של חודש "אב", ובין התקוה לנחמה ולעתיד טוב יותר.

• גם למזל החודש – אריה (ספר יצירה פרק חמישי משנה ט), משמעויות סותרות. מחד גיסא, הוא מסמל את החורבן "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט). ומאידך, האריה הוא סמל גבורה ותקומה, כלשון הכתוב (במדבר כג, כד) "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא".
• אף לשבט החודש – שמעון (בני יששכר, מאמרי חודש תמוז אב, מאמר א אות ג), יש תכונות מנוגדות לחיוב ולשלילה. הרב ש"ז כהנא כתב בספרו הגאולה בסוד חדשי השנה (עמ' 135) "את שמעון קבעו כשבט החודש מפני שהוא גרם לחורבן. אצלו מצאו את כלי החמס, וראש שבטו דחף את יוסף לבור. והוא גם אירגן את מעשה המרגלים וליל הבכייה, שבגללה נקבע יום ט' באב, כיום בכייה לדורות וכיום חורבן הבית (מהרש"א סנהדרין ק"ט). על הפסוק (בראשית מט, ו) בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, אמרו אלו מרגלים. ומשה, שבירך את כל השבטים, לא בירך את שמעון, וצירף את ברכתו של שמעון ליהודה, והכניס את שמעון לתוך ברכתו של יהודה וגם את העזרה בצרתו, שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה וְאֶל עַמּוֹ תְּבִיאֶנּוּ יָדָיו רָב לוֹ וְעֵזֶר מִצָּרָיו תִּהְיֶה (דברים לג ז). וברור היה לכולם שב"שמע" – מתכוין לשמעון". 

מאידך אמרו חז"ל (הובא ברש"י בראשית מט, ז) כי בני שבט שמעון היו סופרים ומלמדי תינוקות.

• בספר יצירה (שם) מובא כי בחודש אב "המליך" הקב"ה את האות טי"ת. וגם לאות ט', משמעויות סותרות. במסכת בבא קמא (נה, א) שנינו: "הרואה ט' בחלומו סימן יפה לו". ומבארת הגמרא, שהסיבה לכך "הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחילה, שמבראשית עד וירא אלקים את האור לא כתיב טי"ת". ופרש"י: "ופתח בו, טי"ת שכתובה ראשון בתורה נאמרה לטובה". וכעין זה מובא בזוה"ק (ח"ב דף רל עמ' א) "ט' דאיהי אות טב, ותנינן, מאן דחמי אות ט' בחלמיה טב ליה, בגין דביה פתחה אורייתא כי טוב, דכתיב (בראשית א, ד) וירא אלקים את האור כי טוב". תרגום: ט' היא אות הטוב, ומי שרואה בחלומו את האות ט' סימן טוב הוא לו, כי האות ט' נזכרה בתחילה בתורה בפסוק "כי טוב". הזכרת האות ט' לראשונה בתורה במילה "טוב", מורה על סימן טוב שיש באות זו.

מצד שני, כתב רבנו בחיי (שמות כ, יד) בביאור הטעם שהאות ט' נעדרת מעשרת הדברות: "לפי מה שרמזו במדרש דורשי רשומות, כי לשון טיט"א סימן הריגה בלשון קדם. והמשכיל יבין יחקור ויאזין, ובזאת יאמין שהרי אות ט' רמז למידת הדין". ובזוה"ק (פרשת תרומה דף קנב ע"א) מובא כי האותיות ח' וט' לא היו כתובות באבני השוהם והמילואים, כי אותיות אלו רומזות על "חטא", ומאחר ובשבטי י-ה לא נמצא שמץ חטא, לא נזכרו אותיות אלו בשמות י"ב השבטים שהיו כתובות על אבני השוהם ואבני המילואים. ומבואר איפוא, שיש באות ט' רמז לחטא.

מן האמור לעיל נוכחנו לדעת כי בחודש אב והמאורעות שבו, מזלו, שבטו, והאות של החודש – יש תערובת של טוב ורוע, דברים חיוביים ושליליים. ויש להבין כיצד נוכל להעלות את הכל בקנה אחד.

ט"ו באב וסגולותיו

ג. בספר בני יששכר (אלול, מאמר ד) הקשה: "לפי הטעמים שהוזכרו בגמרא יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, ויום שהותר שבט בנימין, הנה יש לומר דלבעבור זה מהיום ההוא הוקבע לדורות להתעסק בחיתונים ביום הזה. אבל גם על זה מהראוי לתת לב, למה דווקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן. ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דווקא ביום הזה ט"ו באב".

תמיהה נוספת העלה רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, ט"ו באב אות ג ד"ה והנה) מדוע נקבע ט"ו באב כיום שמחה לדורות, והרי הטעמים שנזכרו בגמרא לשמחה ביום זה, היו לכאורה יפים לדורות שעברו ולא לדורינו: "בטעמים של ט"ו באב שנזכרו בגמרא שהיו רק בפרט ענין של אותו הדור בלבד, כמו הטעם שהותרו השבטים לבוא זה בזה, ושהותר שבט בנימין לבוא בקהל, וכן כולם. אם כן מהו עניינו להיות עבור זה יום טוב גם היום לכלל ישראל". 

•     •     •

מדרגת השלמות ביום ט"ו בחודש – "קיימא סיהרא באשלמותא"

ד. בכל חודש, ביום ט"ו, "קיימא סיהרא באשלמותא" – הלבנה מתגלה במלואה. 

ויש לכך השלכה לדרגתם ומצבם של ישראל שנמשלו ללבנה, וכפי שביאר האדמו"ר מליובאויטש (שערי המועדים, ט"ו באב, עמ' רעו) "אודות העילוי דחמשה עשר באב, מובא בדרושי חסידות מה שכתב בספר פרי עץ חיים, שענין זה קשור עם מילוי הלבנה בה – קיימא סיהרא באשלמותא. דהנה ישראל מונים ללבנה מפני שהם דומים ללבנה (סנהדרין מב, ב), אין זה על פי הסכם בני אדם, כי אם על פי הוראת בורא עולם ומנהיגו. ולכן, כאשר הלבנה היא במילואה, הרי זה מורה על העילוי והשלמות של בני ישראל הדומים ללבנה".

לא יפלא איפוא, כי בט"ו בניסן, יצאו בני ישראל ממצרים, ובט"ו בתשרי חל חג הסוכות, משום שיום ט"ו בחודש, שהלבנה במלואה, הוא יום של "שלמות" לישראל, שנמשלו ללבנה. ט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילנות לדעת בית הלל. ובט"ו באדר הוא יום "שושן פורים", וכתב השם משמואל (שושן פורים תרע"ג) "דעיקר הפורים ומעלתו הוא בט"ו עת סיהרא באשלמותא, והוא בתוספת מעלה מי"ד, ובקריאת המגילה בט"ו הוא עיקר התגלות אור הפורים".

[ואף שלאחר ט"ו בחודש, אור הלבנה הולך ומתמעט, ונשאלת השאלה היאך לאחר העליה הגדולה ביום הט"ו "דקיימא סיהרא באשלמותא", תיתכן ירידה. לאמיתו של דבר, אין זו ירידה, אלא המשך לעליה, וכפי שביאר הרבי מליובאויטש (תורת מנחם, ט"ו בשבט  תשמ"ו) "מיעוט אור הלבנה בימים שלאחרי ט"ו בחודש הוא ענין הביטול. היינו, לאחרי שהגיע לשלמות העבודה ביום ט"ו בחודש, אז מגיע לדרגה נעלית יותר – שמכיר ומרגיש שדרגת השלמות בעבודתו רחוקה עדיין, עד לריחוק שלא בערך כלל לגבי השלמות שיכולה להיות בעבודתו. ולכן, נמצא בתנועה של ביטול, וכתוצאה מזה – מוסיף בעבודתו כהנה וכהנה. ומיום ליום הולך ומתמעט אור הלבנה, והוא הוספה בענין הביטול, עד לסוף החודש, שבו מתעלם אור הלבנה לגמרי, עד שלא רואים אפילו נקודה בלבד, תכלית הביטול". כלומר, כאשר אור הלבנה מתמעט לאחר ט"ו בחודש, זהו המשך המהלך של "ירידה לצורך עליה", כי העליה האמיתית היא כאשר האדם מבטל עצמו כאין וכאפס, שהרי מי שמקטין עצמו, הוא האדם הגדול באמת. ולכן הירידה למצב של "ביטול" היא בעצם עליה רוחנית]. 

ט"ו באב מעולה יותר מט"ו בניסן וט"ו בתשרי

ה. הרבי מליובאויטש מוסיף: "ושואלים על זה בדרושי חסידות, הרי בכל חודש ישנו הענין דקיימא סיהרא באשלמותא – בט"ו בחודש, ואע"פ כן לא מצינו שכל יום ט"ו בחודש הוא יום טוב. ואם כן מהו העילוי המיוחד דט"ו באב, עד שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב – יום טוב נעלה יותר אפילו מחג הפסח שהתחלתו בט"ו ניסן, וחג הסוכות שהתחלתו בט"ו תשרי. ומבארים בזה, העילוי דשלמות הלבנה בט"ו באב בא לאחרי גודל הירידה דתשעה באב, שאז השליך משמים ארץ – ירידה שאין למטה ממנה, חרב הבית בראשונה ובשניה, וכן שאר המאורעות שהובאו במשנה הנ"ל. ועל פי הידוע שכל ירידה היא לצורך עליה, נמצא, שככל שתהיה הירידה גדולה ביותר, בהכרח שלאחרי זה תבוא עליה גדולה ביותר, שהרי כל הירידה לא היתה אלא לצורך העליה. ולכן, מצד גודל הירידה דתשעה באב, ירידה שאין למטה ממנה – אזי העליה שלאחריה, בט"ו באב, כאשר קיימא סיהרא באשלמותא, היא באופן הכי נעלה, למעלה אפילו מחג הפסח וחג הסוכות".

ומבאר: "כלומר, אף שיציאת מצרים בחג הפסח היתה לאחרי הירידה דגלות מצרים, הרי אין להשוות את הירידה דגלות מצרים לגודל הירידה דתשעה באב. גלות מצרים היתה לפני מתן תורה, ולכן הירידה דגלות מצרים אינה ירידה גדולה כל כך כמו הירידה דחורבן וגלות בית ראשון ובית שני, שאז הירידה היא אצל בן מלך שהיה במצב נעלה ביותר. ובלשון חז"ל (ברכות ג, א) אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם. ומכיון שהירידה דתשעה באב היא למטה יותר מהירידה דגלות מצרים  מתבטא הדבר גם בענין העליה, שהיא תכלית הירידה. היינו, שהעליה דט"ו באב גדולה יותר מהעליה דחג הפסח. ולכן לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

כלל נקוט בידינו – "הירידה לצורך עליה". בירידה אין תכלית מצד עצמה, והיא משמשת כאמצעי לצורך העליה, שאחריה. יתר על כן, בסופה של העליה הבאה לאחר ירידה, האדם נמצא בפסגה גבוהה יותר ממצבו לפני הירידה. ולכן לאחר הירידה בתשעה אב, שאין ירידה למטה ממנה, מגיעה העליה הגדולה ביותר – השמחה בט"ו באב, הגדולה אף משמחת ט"ו בניסן וט"ו בתשרי, וכפי שביאר הרבי מליובאויטש (קונטרס ט"ו באב תשמ"ט, הובא בתורת מנחם ח"ד עמ' קסז) "הגם שבכל ט"ו בחודש הוא מילוי הלבנה, מכל מקום גודל המעלה דמילוי הלבנה הוא המילוי והשלמות שלה שלאחרי חסרון. דהשלמות שלאחרי חסרון היא שלמות נעלית יותר מהשלמות שמצד עצמה, כידוע הכלל בעליות וירידות. דהעליה שלאחרי הירידה היא עליה למעלה יותר מהדרגה שלפני הירידה. וכל שהירידה היא ביותר, העליה היא ביותר. ולכן עיקר המעלה מילוי הלבנה הוא בט"ו באב. כי בחודש אב, הירידה דהלבנה [ישראל דומים ללבנה] היא ירידה גדולה ביותר, לכן, העליה דט"ו באב, שלאחרי הירידה דתשעה באב, היא עליה גדולה ביותר. וזהו לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב".

"ירידה לצורך עליה" – ביסודות בריאת העולם והנהגתו

ו. ההנהגה שכל ירידה נועדה לצורך עליה, נוהגת בכל ענייני העולם, וכפי שביאר רבי שלמה פישר, ראש ישיבת איתרי, בספרו דרשות בית ישי (מאמר התורה והמצוה) "בכל ענייני העולם, אין לך דבר בא לידי שלמותו עד שיעבור עליו קלקול וירידה ממעלתו הראשונה, והיא ירידה לצורך עליה. והמשל בזה ביין, כי הנה היין קודם תסיסתו, כשהוא עדיין יין מגתו, אינו ראוי לנסכים, ואין נעשה בו בן סורר ומורה. ורק לאחר שתסס והחמיץ ועשה קמחים ושמרים, אז הוא בא לכלל שלימות, ונעשה יין גמור. וכן הוא הדבר באדם ובהמה ובכל צמח האדמה, שאין עושין פרי עד שיתקלקל הזרע תחילה. וכן גרוגרות וצמוקים כך הם (שבת מה, א). ואף חימוץ העיסה כיוצא בזה הוא, שתחילת חימוצה היא מתקלקלת, כמ"ש רש"י בפסחים (מג, א), ודווקא מתוך קלקול זה היא באה לידי שלימות להיות לחם אנשים, ולא כמצה שנקראת לחם עוני" [ולפי זה מפרש הגר"ש פישר את דברי הגמרא ביומא (כב, ב) "מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא היה בו שום דופי". כי "שאול היה בחינת צדיק גמור, וכדרשינן התם בן שנה שאול במלכו, כבן שנה שלא טעם חטא. משא"כ דוד שהיה בחינת בעל תשובה". למלכות שאול לא היה קיום, כי שאול מלך ללא חטא וללא "ירידות", לעומת דוד המלך שהיה "בעל תשובה" וזכה ל"ירידה" ששימשה אותו לעליה, ולפיכך למלכותו היה קיום].

ואף בהשגת התורה לאמיתה, הורונו חז"ל (גיטין מג, א) "אין אדם עומד על דברי תורה, אלא אם כן נכשל בהן".

הירידה והכישלון הינם חלק בלתי נפרד מהדרך לעליה ולהצלחה. ועלינו ללמוד מכך, שאין להתייאש בשום פנים ואופן מכל ירידה, כי סופה של הירידה להעלות את האדם למדרגות גבוהות יותר מהמדרגה שהיה בה קודם שירד. וכדבריו של הרב עזריאל טאובר בספרו פרקי מחשבה (פסח עמ' רכה) "נפילתו של אדם היא סיבת קומו. כלומר, אל לו לאדם להיבהל מנפילות, שהרי כחשכת נפילתו כן יהיה האור שיגיה עליו בקומו. כיציאת מצרים וכיבוש הארץ. אחרי שאדם מוצא את עצמו במצב של חטא, עליו לדעת שזה חלק מהתוכנית הכללית של ה'. להביא אותו למצב זה של ירידה לצורך עליה. וכך אומר רבי צדוק הכהן: כל ירידה היא לצורך עליה, הקב"ה מביא על האדם מצבים של חטא וחושך, כדי שמתוכם תצמח עלייתו הרוחנית. אילולי היה במצב שפל לא יכול לעלות דרגה מחם ליפת ומיפת לשם. וכמו כן, בלי חטא אי אפשר להגיע למדרגת בעל תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

ומכאן, כאמור, מעלתו של ט"ו באב, וכדברי האדמו"ר מליובאויטש (קונטרס ט"ו באב תשמ"ט, בהמשך דבריו) "העליה דט"ו בניסן [פסח], אף שהיא באה לאחרי הירידה דגלות מצרים, הרי כשיצאו ישראל ממצרים היתה התחלת עבודתם דרגת צדיקים, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולכן העליה דט"ו בניסן אינה בהמשך כל כך לירידה שהיתה לפני זה. וגם העליה דט"ו בתשרי [סוכות], היו"ט דסוכות בא בהמשך להתשובה וכפרה דיום הכפורים. משא"כ העליה שלאחרי הירידה דתחילת חודש אב, כאשר העליה עצמה היא בט"ו באב. לכן, היו"ט דחמשה עשר באב הוא גדול יותר מהיו"ט דפסח וסוכות".

[ולפי זה, יתכן שגם בחירת קביעות ראש השנה לאילנות בט"ו בשבט לדעת בית הלל, נובעת מהסיבה שבתאריך זה אשר בו מתחילה צמיחת הפירות, מתגלה התיקון ["עליה"] הבא לאחר הקלקול ["ירידה"] שהיה בהתחלה, כאשר הזרעים נרקבו באדמה, וכעת נבטו והיו לפירות].

•     •     •

ט"ו באב – תיקון החטאים שבגינן נחרב בית המקדש הראשון

ז. ונראה להוסיף בביאור הדברים, בהקדם דברי רבי צדוק הכהן [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] שביאר את השמחה בדברים שאירעו בט"ו, כתיקון לחטאים שבגינן נחרב בית המקדש הראשון: "שלשה פגמים של קנאה, תאוה וכבוד, הם השורש של הג' עבירות החמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. כי על ידי הקנאה באים לידי רציחה ושפיכות דמים, ותאוה לידי עריות, וכבוד מביא לידי עבודה זרה, כי על ידי התנשאות שבאדם רוצה למשול על הכל להיות מלך ואחר זה לעשות עצמו אלוה. ונגד זה רמזו ז"ל הטעם של ט"ו באב יום שהותרו השבטים לבוא זה בזה, שהוא התיקון של קנאה כי גם באותו הדור שנאסרו ע"י טענת בני יוסף שלא יסוב נחלה ממטה למטה, היה נראה בענין קנאה כי מה איכפת להם שיתערבו נחלת השבטים. והתיקון של אותו יום שהותרו שבט בנימין לבוא בקהל, כידוע שהיה ע"י פגם התאוה, שהיה נפגם בזה כל השבט ע"י פילגש בגבעה שהחזיקו ידי עוברי עבירה, ועל ידי זה נשבעו כלל ישראל שלא יתנו לבנימין אשה, שלדעתם נפגם כל השבט לעולם. וע"י הפגם של התנשאות שלהם נענשו במדה כנגד מדה, שלא נתנו לקבורה, שהוא תכלית הבזיון, היפך של הכבוד. ובט"ו באב שנתנו לקבורה היה התיקון שלהם".

ומוסיף: "ויש עוד ב' טעמים בגמרא על ט"ו באב. יום שכלו בו מתי מדבר, ויום שביטל בו הושע בן אלה פורסדיות של ירבעם שלא יעלו לרגל. ושני אלה המה תיקון על פגם עון החמור של לשון הרע, שהוא שקול נגד ג' עבירות הנ"ל, ועיקר החורבן נמשך מזה. כי מתי מדבר נגזר ע"י עון לשון הרע של מרגלים שקבעו בכיה לדורות על חורבן בית המקדש בתשעה באב, ונגזר אז לזרותם בארצות. וביום שכלו מתי מדבר בט"ו באב נעשה תיקון על לשון הרע שקבע בכיה לדורות. והחטא של ירבעם שנחלק מלכות בית דוד נמשך גם כן על ידי לשון הרע שקיבל דוד ואמר אתה וציבא תחלקו את השדה. ואותו יום שנתבטל מעשה ירבעם של הפורסדיות, נעשה תיקון על הפגם הזה של לשון הרע".

הרי לנו כי בעומק השמחה שנקבעה ביום ט"ו באב, טמון התיקון לחטאים שבגינן נחרב בית המקדש הראשון.

ט"ו באב – תיקון החטא שבגינו נחרב בית המקדש השני

ח. בשמחת ט"ו באב, טמון התיקון גם לחטא שבגינו נחרב בית המקדש השני – "שנאת חינם". 

ט"ו באב הוא אחד מהזמנים שנקבעו להבאת "קרבן העצים", כדברי המשנה (תענית פ"ד מ"ה) "זמן עצי כהנים והעם, בחמשה עשר באב". ופירש הרע"ב: "כשעלו בני הגולה לא מצאו עצים בלשכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם. והתנו נביאים שביניהם שאפילו לשכה מלאה עצים, יהיו אלו מתנדבים משלהם. וביום שמביאים העצים מביאים עמהן קרבן נדבה ועושים אותו היום יום טוב". 

וביאר האדמו"ר מליובאויטש (שערי המועדים, בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ד) "תוכן ד"קרבן העצים" הוא שהיו מתנדבים עצים לבית המקדש כדי שיוכלו להקריב קרבנות על גבי המזבח, ובזה מודגש הענין דאהבת ישראל – שדואגים לאותם יהודים שרוצים להביא קרבן ואין להם עצים, שגם הם יוכלו להקריב את קרבנותיהם. ובעומק יותר. ידוע גודל מעלת הקרבן, מלשון קירוב, קירוב האדם להקב"ה. והנה, כאשר ישנו יהודי שאינו יכול לפעול את הענין ד"נחת רוח לפני" מפני שאין לו עצים להקריב עליהם את הקרבן. ולעומת זאת, ישנו יהודי שיש לו עצים בשופי, כך שביכולתו לנדב עצים למערכה, לתתם "בעין יפה". ובזה מתבטא איפוא הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל – שלמרות גודל מעלתו של יהודי זה שיש לו את כל הענינים הקשורים עם הבאת קרבן בשופי, דואג הוא לאותו יהודי שנמצא במעמד ובמצב נמוך כל כך עד שאין ביכלתו להביא קרבן".

גם בשנים מהמאורעות שהיו בט"ו באב "יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" ו"יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל", מודגש ענין אהבת ישראל שביום זה, שהם התיקון לחטא "שנאת חינם" שבגינו נחרב בית המקדש השני, וכפי שביאר הרבי בהמשך דבריו: "למרות שהיה משך זמן שהשבטים לא יכלו להנשא זה לזה, וכן בנוגע לשבט בנימין שהיה משך זמן ששבט בנימין היה אסור לבוא בקהל, מכל מקום כאשר הגיע היום דחמשה עשר באב, הותרו שבטים לבוא זה בזה, וכן הותר שבט בנימין לבוא בקהל – שעל ידי זה נפעל הענין דאהבת ישראל ואחדות ישראל". 

ובהטעמת הדברים יש להביא את דברי הבני יששכר (אלול, מאמר ד) כי חז"ל רמזו בדברי המשנה "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות וחולות [מלשון מחול] בכרמים", לסיבת היום טוב בט"ו באב, הנובעת מהאחדות והאהבה ביניהם, ללא קנאה, שנאה ותחרות: "ענין המחול הוא, ההולך במחול הולך סביב סביב בהיקף ואין שם מעלה ומטה ראש וסוף, כן לא יהיה לצדיקים לעתיד קנאה ושנאה, לומר זה גבוה למעלה מזה. והוא הוא יום טוב לישראל, כשאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות. וזהו הרמז לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, רמז כי אות הט"ו באל"ף בי"ת הוא אות ס' שהוא עגול סביב, ואין בו ראש וסוף, והוא בחינת המחול, והוא היום טוב הגדול לישראל". 

ה"מחול" שיצאו בו בנות ישראל בט"ו באב, מרמז על תיקון חטא השנאת חינם, באהבת חינם, המתפרצת במחול משותף, ללא קנאה, שנאה ותחרות.

נמצינו למדים מהאמור לעיל, שהמאורעות אשר בגללם נקבע יום ט"ו באב כיום טוב, הם התיקון לחטאים שבגינן נחרבו בתי המקדש הראשון והשני.

חודש אב – הדברים הרעים הם "ירידה" לצורך "עליה" בדברים הטובים

ט. מעתה מושלמים הדברים למערכה אחת.

ה"ירידה" ששיאה בפורענויות בתשעה באב וסופה ב"עליה" הגדולה ביותר – בשמחת ט"ו באב, נובעת מהתיקון שנעשה ביום ט"ו באב לחטאים שבגינן נחרבו בתי המקדש הראשון והשני. ועומק משמעות הדברים הוא, שאין כל ניגוד בין חציו הראשון של החודש, שבו "ממעטין בשמחה", לבין חציו השני המתחיל בט"ו באב עליו נאמר "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב". משום שגם ה"ירידה" וה"רע", אין הם תכלית מצד עצמם, והם משמשים כאמצעי לצורך ה"עליה" וה"טוב", הבאים בעקבותיהם. ולא עוד, אלא שבסוף ה"עליה" הבאה לאחר "ירידה", מתעלים להטבה גדולה יותר מהמצב שהיה לפני הירידה.

לפיכך, לא זו בלבד שאין סתירה בין שם החודש "אב" המורה על רחמים, לפורענויות הגדולות ביותר לעם ישראל שהיו בחודש זה, אלא השלמה – והפורענויות הגדולות שהובילו לירידה שאין למטה ממנה בתשעה באב, הם חלק מהנהגת הקב"ה "אב הרחמים", שקבע כי ה"ירידה" היא "צורך עליה" המתחילה בט"ו באב, כאשר הלבנה מגיעה לשלמותה, וישראל המשולים לה, נמצאים גם הם בדרגת שלמות.

גם מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך, שרו של עשו, בתשעה באב [לעיל אות א] היה בבחינת "ירידה לצורך עליה". המלאך אמנם פגע בכף ירכו של יעקב אבינו, אבל בסופו של דבר נוצח והודה ליעקב אבינו על הברכות, באומרו (בראשית לב, כט) "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל". ופירש רש"י: "לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה ורמיה, כי אם בשררה וגלוי פנים, וסופך שהקב"ה נגלה עליך בבית אל ומחליף שמך ושם הוא מברכך, ואני שם אהיה ואודה לך עליהן".

מעתה לא יפלא כלל, שבכל הסמלים של חודש אב יש תערובת של טוב ורוע, דברים חיוביים ושליליים. מזל אריה רומז על חורבן "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ובאותה מידה, האריה הוא סמל גבורה ותקומה, כלשון הכתוב "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא". שבט החודש שמעון היה מגורמי החורבן, אך בניו היו סופרים ומלמדי תינוקות. בחודש אב "המליך" הקב"ה את האות טי"ת, המסמלת טוב וחכמה, אך יש בה גם רמז לחטא ולמידת הדין. ולפי המבואר לעיל אין בכך סתירה, כי חודש אב מלמד שהרע והטוב אחוזים ושלובים זה בזה, משום שהרע נועד לתכלית הטוב, והירידה נועדה לצורך עליה.

ומיושבת תמיהת הבני יששכר [לעיל אות ג] "למה דווקא ביום הזה אירעו המעשים הללו שהותרו השבטים והותר בנימין להתחתן. ובודאי לא במקרה נפל הדבר הזה דווקא ביום הזה ט"ו באב". יום זה שבו "סיהרא באשלמותא", הלבנה מתגלה מלואה – "מורה על העילוי והשלמות של בני ישראל הדומים ללבנה". ולכן לא בכדי, מאורעות אלו נקבעו ביום ט"ו בחודש אב, המסוגל ל"עילוי ושלמות" בתיקון החטאים שבגללם חרבו בתי המקדש, כמבואר לעיל.

•     •     •

ספר נחמיה המתאר את שיבת ציון ובניית הבית השני, הוא דוגמא מוחשית להנהגת הקב"ה בדרך של "ירידה לצורך עליה". מן הסתם, חורבן בית המקדש הראשון היה נראה לבני אותו הדור כירידה שאין למטה ממנה. אך לא חלפו אלא שבעים שנה, והגאולה עמדה בפתח. קול הלמות פטישי הבונים את בית המקדש נשמע בחוצות ירושלים, והשבים מגולת בבל הבינו כי ה"ירידה" לא היתה אלא "לצורך עליה". 

יותר מאלפיים שנות גלות חלפו מאז נחרב הבית השני. אף אנו, רואים את החושך המכסה ארץ, הנדמה כירידה שאין למטה ממנה. ותפילתינו כי נזכה ונחיה ונראה את ה"עליה" שבסוף ה"ירידה", ונשמע את קול בניית בית המקדש השלישי בחוצות ירושלים, במהרה בימינו.