אהבה ושנאה בברכת כהנים

פרק א: "אהבה" – חלק מהותי בברכת הכהנים 

פרק ב: "באהבה" – של הכהנים או של הקב"ה

פרק ג: כהן שיש בעזרת נשים אשה השונאת אותו או שהוא שונא אותה

פרק ד: ברכת כהנים כאשר מותר לשנוא על פי ההלכה

פרק א – "אהבה" – חלק מהותי בברכת הכהנים

א. כאשר הכהנים עולים לדוכן לקיים את מצות נשיאת כפיים, הם מברכים בשם ומלכות בנוסח מיוחד: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". ויש לבאר את פשר המילה "באהבה" שמוסיפים הכהנים בסיום הברכה – מדוע יש לומר מילה זו, וצ"ע.

הפוסקים נחלקו מתי הכהנים מברכים את הברכה, האם כאשר פניהם לציבור או כאשר פניהם אל ההיכל. הרמב"ם (הלכות תפילה פרק יד הלכה יב) כתב: "וקודם שיחזיר פניו לברך את העם מברך ברוך אתה ה' וכו', ואחר כך מחזיר פניו לציבור ומתחיל לברכם". ומבואר שהכהנים מברכים את הברכה כשפניהם להיכל, ורק בסיום ברכה זו, הם מסובבים את פניהם כלפי העם ואז אומרים את פסוקי הברכה "יברכך וגו'". בספר החינוך (מצוה שעח) העתיק את דברי הרמב"ם.

לעומת זאת, מרן השלחן ערוך (או"ח סי' קכח סע' יא) פסק שהכהנים מסובבים את פניהם כלפי העם קודם תחילת הברכה: "כשמחזירים פניהם כלפי העם מברכין אשר קדשנו בקדושתו של אהרון וצוינו לברך את עמו ישראל באהבה", וצריך ביאור מה שורש מחלוקתם.

לברך את עמו ישראל "באהבה"

ב. נוסח הברכה המסתיים במילה "באהבה", מובא במדרש (במדבר רב יא, ד) "מאי מברך, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה", ונפסק הלכה למעשה ברמב"ם (הלכות תפילה פי"ב הי"ד) ובשו"ע (או"ח סימן קכח סע' יא). וביאר המגן אברהם (ס"ק יח) מדוע מוסיפים לומר "באהבה", בנוסח הברכה: "נראה לי פירושו כמו שכתב בזוהר, כל כהן דלא רחים לעמא [שאינו אוהב את הציבור] או עמא לא רחמין ליה [או שהציבור לא אוהב אותו] לא ישא כפיו". ובזוהר הקדוש מסיים: "דכתיב (משלי כב, ט) טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ, אל תיקרי יבורך אלא יברך". כאשר אין אהבה בין הכהן לציבור – בין אם הסיבה שהכהן אינו אוהב את הציבור, ובין אם הציבור אינו אוהב את הכהן, אסור לכהן לעלות לדוכן לשאת כפיים. ולכן צריך להדגיש ולומר בנוסח הברכה, שהיא נאמרת "באהבה".

אך עדיין יש לתמוה, כי בפשטות, החיוב לברך ב"אהבה" הוא רק פרט בקיום מצות ברכת כהנים, ולא מצאנו בנוסח הברכות שיש להזכיר את התנאים לקיום המצוה. וכפי שמפורש בשלחן ערוך בהלכות שחיטה (יו"ד סי' כח סע' ב) ש"חייב לברך קודם שיכסה, אשר קדשנו במצותיו וצוונו על כיסוי דם בעפר". וכתב הט"ז (ס"ק ג) "אף על גב דלא מצינו בשום מקום שמזכירים פרט המצוה בברכה אלא דרך כלל, ואם כן היה די לומר על כיסוי דם לחוד. מכל מקום הכא שאני, שעושה שתי מצוות, דהיינו כיסוי שלמטה מן הדם ושל מעלה, וזה נלמד מן בעפר, ע"כ צריך לומר בעפר, להורות על שתי המצוות". ומבואר שרק במצות כיסוי הדם יש סיבה מיוחדת לומר בנוסח הברכה "כיסוי דם בעפר", אבל מלבד זאת "לא מצינו בשום מקום שמזכירים פרט המצוה בברכה". 

כלל זה מבואר גם בדברי הט"ז בהלכות הכשר כלים (יו"ד סי' קכ ס"ק ה): "בדרכי משה כתב בשם המרדכי פרק השוכר יש מצריכים לברך על טבילת כלי מתכת, שלא יהא במשמעו שאר כלים שאין חייבים בטבילה, עכ"ל. ותמהתי, דאם כן יברך גם כן על כלי מתכות של סעודה, דלא להשתמע אף שאינם של סעודה. אלא על כרחך שאין צריך להזכיר בברכה כל פרטי פירושי המצוות". 

ומדבריו למדנו שאם תקנו חז"ל במטבע ברכת כהנים "לברך את עמו ישראל באהבה", פירושו שענין ה"אהבה" בברכת כהנים אינו רק דין מדיני המצוה, אלא עיקר ומהות המצוה, שהרי אם היה זה רק פרט מהמצוה עדיין לא היו מתקנים להזכיר זאת בנוסח הברכה [וכפי שאין מברכים "על טבילת כלי מתכות"].

ומעתה מתעוררת התמיהה, במה שונה מצות ברכת כהנים משאר המצוות, ומדוע רק בברכת כהנים יש ענין של קיום המצוה באהבה ונראה שזהו עיקר ומהות המצוה. ואף שמצאנו שקיום כל המצוות באהבה ענין גדול הוא, כדברי חז"ל (סוטה לא, א) "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה", וכמאמר הספרי (עקב פרשה מא) "כל מה שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה", אולם  לא מצאנו באף אחת מהמצוות שתיקנו לומר בנוסח הברכה "באהבה" – זולת ברכת כהנים, שפירושו [כמבואר בדברי הט"ז הנ"ל] שזהו עיקר וגוף המצוה. ודבר זה צריך הסבר, כפי שכתב בספר כה תברכו (מערכת האלף סימן ב) "ועתה נשאר לנו להבין אומרו באהבה, דלכאורה נראה דלא שייך לומר תיבת באהבה, דהרי כל הברכות שמברכים על כל מצוות שבתורה לא מצינו באחת מהנה שתיקנו באהבה, ומאי שנא מצוה זאת משאר מצוות", וצ"ע.

סכנה לכהן שהציבור שונא אותו או שהוא שונא את הציבור לברך ברכת כהנים

ג. המשנה ברורה (סימן קכח ס"ק לז) הביא להלכה את דברי המגן אברהם בשם הזוהר: "כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור, סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו. ולכן יצא מבית הכנסת קודם רצה, אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו. ועל זה תיקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה". והנה משמע שלא זו בלבד שאם אין אהבה בין הכהן לציבור אין לברך – כדברי המג"א בשם הזוהר, אלא אם יש שנאה ביניהם, יש בכך גם סכנה, והכהן צריך לצאת מבית הכנסת ולא לברך ברכת כהנים. 

לעומת זאת, בערוך השלחן כתב: "זה שאומרים באהבה פירשו על פי הזוהר, דכל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה, לא ישא את כפיו. ולפי זה יקבל הכהן בעת מעשה לאהוב את הציבור, וכן הציבור כן לאהוב את הכהנים". משמע, שאין הכהן חייב לצאת מבית הכנסת, אלא די בכך שיקבל על עצמו לאהוב את הציבור.

ואילו בשו"ע הרב (סי' קכח סע' יט) כתב: "כהן השונא את הציבור או הציבור שונאים אותו, סכנה היא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יוצא מבית הכנסת), ועל זה תיקנו לברך את עמו ישראל באהבה". וכידוע, המילים המוקפות בסוגריים בדברי שו"ע הרב, הם ההלכות שהסתפק בהם הגר"ז. ונמצא שהסתפק בדין זה, האם הכהן ששונא או ששונאים אותו חייב לצאת מבית הכנסת או לא.

והנה לפי שו"ע הרב והמשנה ברורה נראה שנוסח הברכה "באהבה" מדגיש את הסכנה שיש בברכת כהנים כאשר יש שנאה בין הכהן לציבור. וכן משמע בקיצור שלחן ערוך (סימן ק סע' ח) "מה שאומרים "באהבה" הוא לאפוקי, שאם הצבור שונאים את הכהן או הכהן שונא את הצבור, לא ישא כפיו, וסכנה היא לכהן אם ישא כפיו, ועל כן יש לו לצאת מבית הכנסת". 

והנה הרמב"ם (הלכות ברכות פי"א ה"ד) כתב: "ולמה אין מברכים על נטילת ידים באחרונה, מפני שלא חייבו בדבר זה אלא מפני הסכנה, ודברים שהם משום סכנה אין מברכים עליהם, הא למה זה דומה למי שסינן את המים ואחר כך שתה בלילה מפני סכנת עלוקה, שאינו מברך וצוונו לסנן את המים, וכן כל כיוצא בזה". ומתבאר שאין מברכים על תקנות שנתקנו מפני הסכנה, ואם כן תמוה מאד, היאך תיקנו להוסיף בנוסח ברכת כהנים את המלה "באהבה" כדי לומר שיש סכנה בברכה מתוך שנאה, והרי "דברים שהם משום סכנה אין מברכים עליהם", וצ"ע. 

'באהבה' – חלק מקיום המצוה לברך

ד. ונראה על פי דברי הט"ז [לעיל אות ב] כי מנוסח הברכה "באהבה" אנו למדים שאין זה רק פרט או תנאי בברכה, כמו שאר הדינים הנדרשים לקיום ברכת הכהנים [בלשון הקודש, בעמידה, בנשיאת כפים, בקול רם (שו"ע או"ח סי' קכח סע' יד)], אלא החיוב לברך "באהבה" הוא חלק מהותי של הברכה. 

והיה מקום לבאר זאת על פי מה שכתב מהר"ץ חיות (סוטה לט, א) בשם ספר באר שבע (שם ד"ה לברך) "שהתעורר איך מצינו שנצטוו הכהנים לברך באהבה, ומאי שנא שאר ברכות המצוות שלא קבעו מטבע ברכה זו. וכתב שמצא במדרש (במדבר רבה יא, ד) לא מפני שאמרתי שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהילות, אלא תהיו מברכים בכוונת הלב, כדי שתשלט הברכה בהם, לכך נאמר אמור להם. הרי שעיקר המצוה כאן שתהיה רק בכוונת הלב". ומבואר כי כוונת הלב בברכת כהנים היא לא רק תנאי בברכה, אלא מעיקר הברכה, ואם אין כוונת הלב אין הברכה נחשבת כלל לברכה. 

ומכאן יש ללמוד שכשם שהכוונה היא חלק מהתפילה, וללא כוונה אין זו תפילה אלא דיבור בעלמא, כך גם ברכת כהנים ללא כוונה' אינה נחשבת לברכה. וענין זה של הכוונה שהוא עיקר הברכה, בא לידי ביטוי בחיוב לברך "באהבה", כמבואר בדברי כף החיים (או"ח סי' קכח ס"ק עה) "שהטעם שתיקנו לומר באהבה בברכת כהנים, מבואר על פי מש"כ במדרש פרשת נשא "לא מפני שאמרתי שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהילות, אלא תהיו מברכים בכוונת הלב, כדי שתשלט הברכה בהם, לכך נאמר אמור להם". ומסיבה זו חז"ל תיקנו לומר באהבה בברכה, כדי שיתנו הכהנים דעתם לברך בכוונת הלב ותשרה הברכה. וכן יש ללמוד מדברי המהרש"א (סוטה שם) שכתב: "לא תינתן הברכה אלא לטוב עין, כי ברכת המברך תחול כפי כוונת המברך. והוא כוונת ברכת כהנים לברך את עמו ישראל באהבה, דהיינו בכוונה בעין טובה ורצון בלב. ואמר שעל כן יברך המברך בעין ובלב טוב". 

וכן מבואר בהגהות עטרת זקנים על גליון השו"ע (סי' קכח סע' יא) "ומה שאמרו וצוונו לברך באהבה, באיזה מקום מצינו שהקב"ה צוה לברך את ישראל באהבה, ונראה שפירש רש"י על הפסוק (במדבר ז, כג) אָמוֹר לָהֶם [כתיב] מלא [עם האות ו'], לא תברכם בחפזון ובבהילות אלא בכוונה ובלב שלם". ונראה שפירוש המושג "באהבה" הוא במובן של כוונת הלב, ולא במובן הפשוט שהמברך צריך לברך באהבה. 

נמצא איפוא, שהברכה "באהבה" היא לא רק פרט אחד מדיני הברכה, אלא כל מהותה ויסודה של ברכת הכהנים. ללא אהבה, הברכה נחשבת לברכה ללא כוונה, והיא אינה נחשבת ברכה כלל אלא דיבור בעלמא. 

אולם פירוש זה תמוה מאד, כפי שכתב בספר כה תברכו (מערכת האלף סימן ב) "ואנכי בער ולא אדע מה שייכות יש באהבה עם כוונת הלב, דאפשר שיברך בכוונה ואינו באהבה או להיפך, ולפי דעתו דהעיקר הוא שיברך בכונת הלב, היה לו לומר וציונו לברך בכוונה, שכן משמע מאומרו אמור להם כמו שפירש רש"י ובתנחומא", וצ"ע. 

מסתבר שמתוך הקושי לפרש את מטבע הברכה "באהבה" במובן של כוונה, כתבו המגן אברהם והמשנה ברורה שפירוש "באהבה" הוא במובן של אהבת וחיבת המברך למתברך. וקושיית הבאר שבע "באהבה היכא כתיבה או רמיזא בתורה", כלל לא קשה, שהרי המעיין בסוף דברי הזוהר [המובאים לעיל] ימצא מפורש מקור לענין הברכה באהבה מהכתוב "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ", ודרשו "אל תיקרי יבורך אלא יברך", ולכן יש צורך בכוונה של "אהבה" בברכת כהנים.

ביאורים בטעם ענין ה'אהבה' בברכת כהנים

ה. בספר כפי חיים (סימן יא) ביאר מדוע החיוב לברך "באהבה" הוא חלק מהברכה: "רגש האהבה הוא תנאי לעיכובא בברכת כהנים, ועד כדי כך שחסרון הרגשה זו מהווה סכנה לכהן. וזה יתבאר כי גדר מצות ברכת כהנים שהיא מצוה בפני עצמה, מכל מקום יש לה מגדרי וכוונת התפילה. ובתפילה צריך להיות רגש בלב המתפלל של בקשה ותחנונים, והיינו שרוצה וחפץ באמת שתפילותיו יתקבלו ובקשותיו יתמלאו. וכן הוא גם במצות ברכת כהנים, שהכהן המברך צריך להיות חפץ ורוצה שהקב"ה יקבל תפילתו ויברך את עמו ישראל. ולכן אם אינו אוהב את הציבור ועל אחת כמה וכמה אם הוא שונא את הציבור, אי אפשר שיברך אותם באמת, שהרי אין לו רגש אמיתי של בקשה ותחינה שיתקיימו ברכותיו".

אלא שהסבר זה צ"ע, אם המקור לחובת האהבה בברכת כהנים הוא מגדרי כוונת התפילה, שמתוכם התחדש הצורך ברגש של בקשה ותחנונים ולכך צריך אהבה – היאך יעלה על הדעת להחמיר בברכת כהנים, יותר מהתפילה שהיא המקור ממנו נלמד דין ברכת הכהנים. הלוא כלל נקוט בידינו: דיו לבא מן הדין להיות כנידון. ואם בתפילה לא מצאנו שהאהבה במובן של תחנונים ורגש מעכבת, היאך נוכל לומר שבברכת כהנים ש"כל כהן דהוא לא רחים לעמא ועמא לא רחמין ליה לא יפרוס ידוי", ואפילו בדיעבד, וצ"ע.

• בספר עיטורי תורה (פרשת נשא) הביא בשם בעל האוצרות, שתיבת באהבה היא מעיקר הברכה, והיא כינוי לשם המפורש, כמו שהיתה בברכת כהנים במקדש בשם של ארבע אותיות, והיא במקום שם הוי"ה הקרובה להברת אהבה [והביא שם רמזים נוספים, בשם ספר תולדות אהרן שביאר על פי דברי חז"ל שאסור לכהן להוסיף על הברכות שבתורה מ"יברכך עד שלום" שהן חמש עשרה תיבות – בגימטריה "באהבה". ולפי זה לברך "באהבה", כלומר בחמש עשרה מילים שבתורה. ובהגהות נצוצי זוהר (על ספר הזוהר שם) הביא רמז מלשון הכתוב (דברים ז, יג) "ואהבך וברכך", שהברכה תהיה מתוך אהבה]. 
• בספר טעמי מנהגים כתב בשם התורת חיים, שהכהנים מברכים את ישראל שתשרה ביניהם אהבה וחיבה ויהיו כלי מחזיק ברכה. וכעין זה הביא בשם ספר נועם מגדים, שטעם ענין האהבה בנוסח ברכת כהנים הוא כדי שיוכלו הכהנים להגיד "יברכך" לכולם בלשון יחיד כשהם באחדות. 
• טעם נוסף, מדוע החיוב לברך "באהבה" הוא חלק מהברכה, כתב ידידי רבי צבי שכטר, ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן (קובץ בית יצחק חלק מ', עמ' 308) "נראה לפרש בקשר למצות ברכת כהנים, דלא סגי במה שיאמרו את נוסח הברכות פעם אחת ביום, וגמרנו. אלא כלול בהך מצוה פעולה נמשכת, שיתעניינו ויתעסקו תמיד לברכם, ובלבם צריך שתהיה הרגשה שרוצים לברכם. ואשר על כן אומרים בנוסח הברכה אשר קידשנו וכו' וצונו לברך את עמו ישראל באהבה, מה שלא מצינו בשאר ברכות המצוה, לברך אשר קידשנו במצוותיו וצונו להניח תפילין באהבה, או ליישב בסוכה באהבה, דזה שיהיו רגשי אהבת אחיהם בני ישראל בלבם מהווה חלק עצמי מגוף המצוה". ולפי זה הסביר את מנהג הכהנים האשכנזים לשאת כפים בחו"ל ביום טוב בלבד (רמ"א או"ח סי' קכח סע' מד), כי "כל ימות השנה הכל טרודים בפרנסתם, ורק ביום טוב נמצאים הכהנים במצב רוח של שמחה, ושפיר איכא בלבם רגשי אהבה כלפי האחרים".
• הפרי מגדים (או"ח סי' קכח משבצות זהב ס"ק לז) כתב בביאור הטעם שאין נשיאת כפים בחו"ל: "שהציבור מוחלים לכהן הואיל ואין שרוי בשמחה". ובספר אור אברהם (פרשת נשא עמ' צג) הסיק מדברי פרי מגדים "דיסוד מצוה זו הוי כמצוה שהיא בין אדם לחברו, והיינו דנצטוו הכהנים לתת הברכה לישראל כעין מה שנצוינו לתת צדקה לעני וכן כל כיוצא בזה". משמעות העובדה שהציבור יכול למחול שלא תתקיים  ברכת כהנים כל השנה, כי זו מצוה "שבין אדם לחברו", הניתנת למחילה. שהרי מצוות "שבין אדם למקום" ודאי לא ניתנו למחילה. 

על פי זה מובן נוסח הברכה לברך את עמו ישראל "באהבה", כי כל מצוות "שבין אדם לחברו" יסודם בציווי לאהוב את הזולת: "דאילו שפיר היינו מברכין ברכה על כל מצוה שהיא בין אדם לחברו, הרי כמו כן היה הנוסח בזה לתת צדקה באהבה וכיוצא בזה, מכיון דיסוד החיוב בהני מצות היא הא דואהבת לרעך כמוך, ורק דלמעשה הרי אין מצוה שבין אדם לחברו שמברכים עליה. ואולם בהאי דברכת כהנים דשפיר מברכים, ועל כל פנים בתורת ברכת השבח. הרי מכיון דכמו כן הוי יסודו מצוה שבין אדם לחברו, משום כך הוא דהוי הנוסח לברך את עמו ישראל באהבה". כלומר, היות ושורש כל מצוות שבין אדם לחברו הוא מצות "ואהבת לרעך כמוך", בעת קיום מצוות שבין אדם לחברו היה צריך לומר ברכה, ולהוסיף את המלה "באהבה". אלא שבפועל, לא מברכים ברכה על קיום מצוות שבין אדם לחברו, כי מצוה שתלויה בחברו, יש חשש שמא חברו לא ירצה לקבל ממנו, והברכה עלולה להיות לבטלה [כמבואר בשו"ת הרשב"א ח"א סימן יח]. ולכן כאשר מברכים את  ברכת הכהנים, וחז"ל תיקנו כבר את הברכה, אז גם הוסיפו את הנוסח של "באהבה".

ו. על כל פנים, לאור המבואר לעיל שהחיוב לברך "באהבה" הוא חלק מקיום מצות ברכת כהנים, מובן מדוע תיקנו לומר "באהבה" בנוסח הברכה עצמה, שהרי אין זה רק פרט או תנאי בברכה, אלא חלק מעיקר הברכה. 

מאידך גיסא, בשו"ת דעת סופר (או"ח סימן יג) הביא את המהר"י אסאד (או"ח סימן מט) בנדון "כהן אחד עז פנים שהתל בבד"צ דשם, ולא רצה לקבל עליו פסק דין, והקהל עשו תקנה שלא לקרותו ראשון בתורה, ולאחר שהסכים [מהר"י אסאד] שמותר שלא לקרותו ראשון ראשון, מסיק אבל ודאי ממצוה דאורייתא המוטלת עליו לישא כפיו, ועל כן אין למנוע ממנו". ומדבריו הסיק הדעת סופר: "ובוודאי איש כזה שונא לקהילה והקהילה שונאים אותו, מאחר שביזוהו ברבים ובפרסום שלא לקרותו ראשון לתורה. ובכל זאת מסיק שלא למנוע ממנו לעלות לדוכן. ומכל הנ"ל נראה שאין למחות בשונא אם עולה לדוכן, ומה גם עם כהנים אחרים". ונראה מדבריו, שלא זו בלבד שהכהן השונא ציבור או ששונאים אותו, אינו חייב לצאת מבית הכנסת, אלא אפילו אינו צריך לקבל על עצמו לאהוב את הציבור, ורשאי לעלות לדוכן ולברך.

לשיטת הדעת סופר שאין למחות בשונא אם עולה לדוכן, משמע שהחיוב לברך "באהבה" אינו חלק מעיקר הברכה, אלא "פרט" בדיני הברכה, ועל כן אינו מעכב בדיעבד. ואם כן שוב חוזרת למקומה השאלה, מדוע אומרים "באהבה" בברכת הכהנים, הרי ענין זה אינו חלק מעיקר הברכה, וצ"ע.

"אהבה" בברכת כהנים – חיוב הדדי

ז. בשו"ת משנת יוסף (ח"ט סימן מה) חידש שהחיוב בברכת כהנים באהבה, אינו רק כלפי הכהן המברך, אלא גם כלפי המתברכים. וכשם שברכה הנאמרת ללא אהבה אינה ברכה, כך גם כשהמתברך אינו אוהב את המברך, אין זו נחשבת ברכה: "ודבר גדול השמיענו המשנה ברורה דיש לנו ילפותא גדולה נוספת, מנוסח הברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, לברך את עמו ישראל באהבה, שהיא צריכה להיות שווה מזה לזה, מהכהן לעם ומהעם לכהן, שזה פירושו של אהבה זה לזה. וזה גם פירוש טוב עין יברך, שאם חסר צד אחד באהבה הרי זה חסרון בטוב עין".

ונראה כן גם מפסק השו"ע (או"ח סימן נג סע' יט) "ומי שהוא שונא לשליח ציבור לא יעלה לספר תורה כשקורא התוכחה". וכתב המשנה ברורה (ס"ק נח) "רוצה לומר, כיון שהוא שונא לש"ץ, מסתמא הש"ץ גם כן אינו אוהבו, כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז, יט). ואולי יכוון ש"ץ הקורא בתוכחה נגד פניו, וחשש סכנה היא לו, על כן פסק דמפני זה אפילו קראהו לא יעלה". ומבואר כי בדרך כלל, יחסי אהבה ושנאה הם הדדיים, כמאמר החכם מכל אדם "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", וכאשר ראובן אינו אוהב את שמעון, מסתמא גם שמעון אינו אוהב את ראובן.

מכאן נוכל להסיק כי בחיוב המוטל על הכהן לברך באהבה, נכלל גם שהמתברך חייב לאהוב את הכהן, שאם לא כן, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", וכאשר המתברך אינו אוהב את הכהן, מן הסתם גם הכהן אינו אוהב אותו. ולפיכך, כל 'חסרון' אהבה, בין של הכהנים ובין של הציבור, מעכב את חלות הברכה.

  •   •   •

האם צריך אהבה או די בכך שאינו שונא

ח. ממוצא הדברים נראה לדון, האם החיוב לברך "באהבה" פירושו, שהכהן צריך לאהוב את המתברכים. או שאין חובה לכהן לאהוב, אלא שיש לו איסור לברך אם הוא שונא מישהו מהקהל, אבל אם אינו שונא אך גם אינו אוהב [נייטרלי], עדיין רשאי לברך.

מלשון הזוהר הקדוש המובא במג"א [לעיל אות ב] "כל כהן דלא רחים לעמא [שאינו אוהב את הציבור] או עמא לא רחמין ליה [או שהציבור לא אוהב אותו] לא ישא כפיו", משמע בפשטות שיש חיוב לכהן לאהוב את המתברכים, ואין די בכך שאינו שונא. וכן נראה שנקט להלכה בערוך השולחן (סימן קכח סע' כא) "וזה שאומרים באהבה, פירשו על פי הזוהר דכל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא מרחמין ליה לא ישא את כפיו, ולפי זה יקבל הכהן בעת מעשה לאהוב את הציבור, וכן הציבור לאהוב את הכהנים". הכהן צריך לקבל עליו לאהוב בפועל, ואין די בכך שאינו שונא אחד מהקהל. 

ונראה כי לפי המבואר לעיל [אות ג] שהחיוב לברך "באהבה" אינו פרט או תנאי בברכה אלא חלק מקיום מצות ברכת כהנים, אין ספק שמצריך אהבה בפועל, ולא רק שלא ישנא, שהרי ברכה ללא אהבה אינה ברכה.

ברם מלשון המשנה ברורה שגם הביא את דברי הזוהר [כמבואר בשער הציון שם] ש"כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור, סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו", משמע שאסור לכהן לשנוא, אולם לא נשמע מכאן שיש לו חובה לאהוב. וכפי שסיים המשנה ברורה: "ולכן יצא מבית הכנסת קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו". והיינו שהעיקר הוא שלא תהיה שנאה בין הכהן לציבור, אבל גם ברור שאין חיוב לאהוב את הציבור.

וכן נקט להלכה בשו"ע הרב (סימן קכח סע' יט) שכתב: "כהן השונא את הצבור או הצבור שונאים אותו סכנה היא לכהן אם ישא את כפיו (ולכן יֵצֶא מבית הכנסת), ולכן תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה". כלומר, החיוב לברך "באהבה", אין פירושו לאהוב, אלא חובה שהברכה לא תהיה מלווה בשנאה.

הסבר בדברי השו"ע הרב, כתב לי ידידי רבי מרדכי פרקש, שליח האדמו"ר מליובאוויטש בוושינגטון: "האדמו"ר הזקן כתב בתחילת דבריו כי כהן השונא את הציבור סכנה היא לכהן, משמע שרק כהן השונא לא ישא כפיו. ואילו בסיום ההלכה כתב: ועל זה תקנו בברכה באהבה. מוכח שברכת כהנים צריכה להיות באהבה דווקא, ולא די שאינו שונא. ואכן כך מפורש בדברי הזוהר שהוא מקור דברי האדמו"ר הזקן שאפילו אם הכהן אינו אוהב את הציבור לא ישא כפיו ולא רק בשונא. ומחדש הרבי דיש לומר דענין הכהן השונא הוא בנוגע לסכנה דווקא, שאם הוא שונאם, סכנה היא לו אם ישא כפיו. אבל אם אינו שונאם וגם אינו אוהבם, אף שגם אז לא ישא פניו לכתחילה, כי צריך להיות באהבה דווקא, וכמ"ש הזוהר, אך אין בזה סכנה אם נשא כפיו". נמצא שיש שני דינים בשיטת שו"ע הרב בהלכה זו: [א] כהן שאינו אוהב את הציבור – אינו יכול לברך, כי אין לו "אהבה" לציבור. [ב] כהן השונא מישהו מהציבור – לא רק שאסור לו לעלות לדוכן, אלא גם יש בכך סכנה. 

אולם בספר כה תברכו (מערכת האלף סימן ב) כתב: "עוד יש ללמוד מדברי הזוהר הקדוש הללו, דלא די אם אין הציבור שונאים אותו וגם הוא אינו שונא את הציבור, אלא צריך כל קבל דנא שהציבור יהיו אוהבים אותו וגם הוא יהיה אוהב את הציבור, דחלף שנאה אינו אהבה, דאפשר שלא יהיו שונאים זה את זה אבל לא יהיו אוהבים זה את זה, ולא שנאה ולא אהבה ביניהם. כמו שמצינו לרמב"ם במנין המצוות שמנה בעשין לאהוב כל אדם וכו' ובלאוין מנה שלא לשנא בלב וכו', הרי דשנאה לחוד ואהבה לחוד. וכמו כן יש להוכיח ממה שכתוב בפ"ב דכתובות (קה, ב) אמר רבא לא לידון לא איניש למאן דרחים ליה ולא למאן דסני ליה וכו', הרי דחלף שנאה אינה אהבה, דאפשר דלא סני ליה ולא רחים ליה. ולזה דייק בזוה"ק ואמר דלא רחים וכו' ולא רחמין ליה לומר שהדבר תלוי באהבה שיהיו אוהבים זה לזה". ומשמע שלא קיים בברכת כהנים מצב ביניים, שהכהן אינו אוהב אך גם אינו שונא [פסיבי], אלא התחדש בדברי הזוהר שהכהן צריך להיות במצב אהבה [אקטיבי] כתנאי לקיום ברכת כהנים.

כהן שיש לו שונא אחד בקהל

ט. בשו"ת שבט הקהתי (ח"ג סימן סו) הביא את דברי השו"ע הרב, וכתב: "לכאורה משמע מהלשון דרק אם הכהן שונא את כל הציבור או כל הציבור שונאים אותו, אז לא ישא כפיו. אבל אם יש לו רק שונא אחד, משמע שיכול לישא כפיו בלי לברך למי שאינו שונא". 

אולם לפי המבואר שהחיוב לברך אהבה הוא חלק מעיקר הברכה, מסתבר יותר שאפילו בשנאה לאדם יחיד, לא יהיה רשאי לשאת כפיו, כי אינו מברך את הברכה באהבה, וזהו פגם בברכה עצמה, וצ"ע.

פרק ב – "באהבה" – של הכהנים או של הקב"ה

י. עד כה נתבאר נוסח הברכה "באהבה", ביחס לכהנים שעליהם לברך את הברכה באהבה, שהיא חלק מעיקר הברכה. אולם בפירושי התפילה לרבי יהודה בר יקר (ח"ב עמ' כז) הביא פירוש נוסף: "ציוונו לברך עמו בשביל האהבה שאוהב אותם, דכתיב (דברים ז, ח) כִּי מֵאַהֲבַת ה' אֶתְכֶם". ומשמע כי התיבה "באהבה" בברכה של ברכת הכהנים, מתייחסת לקב"ה, שבאהבתו לעם ישראל ציווה על הכהנים לברכם.

רבי שמואל כהן (קובץ המעיין, ניסן תשנ"ו, עמ' 53) הוסיף בביאור פירוש זה על דברי הכתוב (דברים ז, יג) "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ" וכתב: "ולפי פסוק זה יהיה פירושה של ברכת הכהנים – וצונו באהבתו אותנו לברך את עמו ישראל. כביסוס להסבר זה אנו מציעים את מאמרם של חז"ל (יומא יט, א) הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. ברכת ה' אותך – את ישראל, וּבֵרַכְךָ – אשר נובעת מאהבת ה' אותך – וַאֲהֵבְךָ, מתבצעת על ידי הכהנים – אשר הינם שלוחי ה', שהקב"ה הסמיכם לברך את ישראל בשמו. והוא הבטיח בתורתו שהוא מסכים עם ברכתם כפי שדרש רבי עקיבא (חולין מט, א) ואני אברכם – כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם. כלומר אין שום משמעות ליחס שבין הכהנים לעם, וכל הברכה והנידון הוא על היחס שבין הקב"ה לעם ישראל".

ונראה להטעים את הדברים על פי פירושו של רבנו בחיי (דברים כט, ט) ש"אהבה" הוא כינוי לשכינה: "אמר שלמה (משלי כז, ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת, והיא השכינה הנסתרת הנקראת אהבה, כענין שכתוב (משלי טו, יז) טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם, וביאורו שכינה, כענין (שיר השירים ב, ז) אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ". ובספר ברכת אברהם (פרשת נשא אות יג) הביא את המטה משה (עמוד התורה סוף הסער השני) כי "אהבה" בגימטריה "אחד" – רמז לשכינה. וכמו כן הביא את דברי המדרש (במדבר רבה יא, ב) "אמר להם הקב"ה אע"פ שאמרתי לכהנים שיהיו מברכים אתכם עמהם, אני עומד ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשים את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. ולכך הוא אומר (שיר השירים ב, ט) מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת, מבין כתפותיהם של כהנים. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, מבין אצבעותיהם של כהנים". ועל פי זה ביאר הברכת אברהם את נוסח הברכה "באהבה", כלומר "שבאים הם לברך את עמו ישראל, בצירוף השכינה עצמה הנקראת אהבה בגימטריה אחד".

לפי הסבר זה, שנוסח הברכה "באהבה" מתייחס להקב"ה, חשבתי לתרץ את קושייתו של ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, מחבר סידרת הספרים גם אני אודך, במכתבו אלי: "בזוהר פרשת ויחי (דף רכ"ז ע"ב) איתא, שבכל ברכה צריך לברך קודם את הקב"ה, ואם לא מברכים קודם את הקב"ה אין הברכות מתקיימות. ולכן נוהגים שאומרים יתברך שמו של הקב"ה לפני שמברכים אחד את השני. וקשה לי, למה לא תקנו לכהנים שיברכו את הקב"ה לפני שהם אומרים ברכת כהנים, דהיינו שיאמרו יתברך שמו של הקב"ה כדי שיתקיימו ברכות העצומות של ברכת כהנים". 

אולם לענ"ד, לפי האמור שבנוסח ברכת כהנים אנו מדגישים במיוחד "באהבה" את אהבתו של הקב"ה לעם ישראל שציווה על הכהנים לברכם, ואף מרמזים בתיבה "באהבה" הכוללת בגימטריה "אחד" שהיא רמז להקב"ה שכביכול "עומד אחרינו" ומאציל לנו את ברכותיו באמצעות הכהנים, ולכן אין צורך לברך את הקב"ה קודם ברכת הכהנים באמירת "יתברך שמו של הקב"ה", שהרי שמו של הקב"ה כבר מוזכר בנוסח הברכה "באהבה".

האם הכהנים מברכים את הברכה כשפניהם לציבור או כשפניהם להיכל 

יא. על פי שני הפירושים בנוסח הברכה "באהבה" – ביחס לכהנים שמברכים באהבה, או ביחס להקב"ה שבאהבתו לישראל ציווה על הכהנים לברכם, נראה לבאר את מחלוקת הרמב"ם והחינוך עם השו"ע, האם הכהנים מברכים את הברכה כשפניהם לציבור או כשפניהם להיכל [לעיל אות א].

הרמב"ם והחינוך סברו שאת הברכה מברכים הכהנים כשפניהם להיכל ארון הקודש, ורק לאחר מכן הם מסתובבים לברך את הציבור, כי הברכה "באהבה" היא ביחס להקב"ה, ולכן היא נאמרת כשפני הכהנים לארון הקודש. 

אולם השו"ע נקט שאת הברכה אומרים הכהנים כשפניהם כלפי העם, כי על הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה, וזהו מעיקר הברכה, וזוהי הברכה לציבור, ולכן יש לאומרה כשפניהם לציבור.

ומעתה נוכל להבין מדוע נוסח של ברכת הכהנים שונה מכל ברכת המצוות שאומרים "אשר קידשנו במצוות וצוונו", ואילו בברכת כהנים אומרים "אשר קידשנו בקדושתו של אהרון" ורק אחר כך "וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה", כדי להדגיש את ייחודה של ברכה על האהבה של הכהנים לציבור המתברך, הנובעת מזכות קדושתו של אהרון הכהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום (אבות פ"א מי"ב). ואי לכך יש גם לכל כהן מצוה לאהוב את הזולת.

ברכת כהנים – ברכה או תפילה

יב. ונראה בהטעמת הדברים, כי שורש שני ההסברים בנוסח הברכה "באהבה" – במובן ברכה של הכהנים באהבה, או במובן ברכה של הקב"ה שבאהבתו לישראל ציווה על הכהנים לברכם – תלוי בעיקר גדר ברכת הכהנים, האם זו ברכה, ככל הברכות שמברכים – וגם נקראת כך "ברכת כהנים". או שברכת כהנים היא גדר של תפילה, והוכחה לכך, שהרי חז"ל תיקנו לומר את ברכת הכהנים בתוך תפילת שמונה עשרה.

מהכותרת של הלכות תפילה ברמב"ם "הלכות תפילה וברכת כהנים", מדוייק שנשיאת כפים הם חלק בלתי נפרד מהתפילה. וכן נראה מפסק השו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש". ובמשנה ברורה (ס"ק ו) הביא בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". הרי לנו דין נשיאת כפים וקריאת התורה שווה לדין התפילה. וכשם שקריאת התורה ונשיאת כפים הם חלק מהתפילה, ואינם דברים נפרדים ממנה. וכל הדינים שנאמרו בהלכות תפילה נאמרו גם בקריאת התורה ונשיאת כפים.

ועוד מבואר בשו"ע (או"ח סימן קכח במשנה ברורה ס"ק קו) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה [שמונה עשרה] כדי לישא כפיו. ונלמד מכך שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, ולכן אין להפסיק מהתפילה לצורך חלק אחר של תפילה, ומשום כך כהן העומד באמצע התפילה אין לו להפסיק לצורך נשיאת כפים.

ברם בעמק ברכה (נשיאת כפים אות ג) הביא את דברי ההלכות קטנות (ח"ב סימן שו) שאם סיים הש"ץ את ברכת שים שלום והכהנים עדיין לא עלו לדוכן, צריך הש"ץ לחזור ולהתפלל את 'חזרת הש"ץ', וכתב העמק ברכה: "ולענ"ד אינו נראה כן להלכה. דהא דקיימא לן דהש"ץ חוזר התפילה אם טעה, זהו דווקא אם טעה או חיסר בגוף התפילה, משא"כ לענין ברכת כהנים דלא הוי כלל חלק מהתפילה, אלא הוא ענין בפי עצמו, אלא שחכמים קבעוה לאומרה בתפלה בברכת הודאה". ומבואר בדבריו שברכת כהנים היא לא חלק מהתפילה. והביא לכך ראיה מדברי הירושלמי (פ"ג דמגילה) "לענין ברכת כהנים בעשרה, דאם יצאו מקצתן גומרים, דזהו דווקא אם היו עשרה בשעת תחילת ברכת כהנים, אבל לא מהני לזה מה שהיו עשרה מעיקרא בשעת תפלה, אף דמהני זה להתפילה עצמה שיכולים לגומרה בלא עשרה. הרי להדיא דברכת כהנים אינו מכלל התפילה, אלא נחשב לדבר בפני עצמו. ועל כן הדבר ברור דלא שייך בזה כלל לומר דאם טעה בה הש"ץ דיהא צריך לחזור התפילה".

והנה יש הבדל עמוק בין "ברכה" ל"תפילה". הברכה במהותה היא בדרך כלל איחולים ש"בין אדם לחברו", לעומת התפילה שהיא "בין אדם למקום", כמבואר בדברי מו"ר רבי שמחה זיסל ברוידא, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (פרשת ויחי, חלק הביאורים אות ו) גדר אחר יש לה ל"ברכה" מ"תפילה", ואם "תפילה" היא גדר של "בין אדם למקום" הרי ש"ברכה" היא גם ענין של "בין האדם לאדם" [לרוקן השפע ממנו למקבל], וכפי שמקבל הברכה מאמין ומוכן לקבל הברכה, באותה מידה תחול הברכה".

ועל פי זה נראה לפרש את נוסח הברכה "באהבה", כי אם נאמר שגדר ברכת כהנים הוא "ברכה" שיש בה ענין של "בין אדם לחברו", ברור שנוסח הברכה "באהבה" מתייחס לכהנים שמברכים באהבה, כדי שהברכה תחול, שהרי "כפי שמקבל הברכה מאמין ומוכן לקבל הברכה, באותה מידה תחול הברכה". אולם אם נאמר שגדר ברכת כהנים הוא "תפילה" שיש בו ענין של "בין אדם למקום", נוסח הברכה "באהבה" להקב"ה שמתפללים אליו שבאהבתו לישראל יעביר אליהם את ברכתו באמצעות הכהנים שנצטוו לברכם.

ההבדל בין ש"ץ שונא לכהן שונא

יג. בשו"ע (או"ח סימן נג סע' יא) נפסק: "אפילו יחיד יכול לעכב ולומר איני רוצה שפלוני יהיה חזן, אם לא שכבר הסכים עליו מתחילה". וכתב הרמ"א: "ואם הוא שונאו, יכול למחות בו קודם שהסכים  עליו". והמג"א (ס"ק כ) כתב: "ונ"ל דדווקא בזמניהם שהיה הש"ץ מוציא הרבים ידי חובתם בתפילתו, אז היה יחיד יכול לעכב, דאין נעשה שלוחו בעל כרחו. משא"כ עתה שכולם בקיאים, רק הש"ץ הוא לפיוטים אף על פי שאומר קדיש וברכו, אין כל כך קפידא". ומכאן שבזמנינו גם מי שיש לו שונא בציבור, רשאי לשמש כש"ץ, וצ"ע מדוע הש"ץ שונה מהכהן שאינו רשאי לעלות לדוכן ולברך כאשר יש לו שונא בציבור.

ולפי המבואר יש להסביר, שהרי כפי שנתבאר לעיל, בברכת כהנים יש דין מיוחד שה"אהבה" היא חלק בלתי נפרד מעיקר הברכה, וללא אהבה אין ברכה, ולכן ברור שהשונא אינו רשאי לשאת את כפיו לברך את הציבור. מה שאין כן בתפילה, שכל תפקידו של הש"ץ להוציא אחרים ידי חובה, ואין חיוב שיהיה קשר של אהבה בינו לבין הציבור, כי בזמנינו הש"ץ אינו מוציא את הרבים ידי חובה, ולכן אין הדבר מעכב אם האדם ישמש ש"ץ גם אם אין לו אהבה או אפילו יש לו שונאים בציבור.

ברם לפי האמור בשו"ע שיש זכות ליחיד לעכב את שונאו מלהיות מלהיות ש"ץ, יש לתמוה על מה שנתבאר לעיל [אות יא] שיש לברכת כהנים דין "תפילה", מדוע ההלכה שאם יש שונא בקהל, כהן לא רשאי לעלות לדוכן, נלמדת מדברי הזוהר, הרי יש אפשרות ללמוד זאת מההלכה הנ"ל בסי' נ"ג שיש ליחיד זכות לעכב את שונאו מלהיות ש"ץ, וממילא נלמד שרשאי לעכב את הכהן מלשאת כפיו ולהיות כביכול "ש"ץ" לברכו, וצ"ע.

ואולי יש ליישב, שבדברי הזוהר התחדש ענין הסכנה שיש לכהן הנושא כפיים כאשר הצבור שונאים אותו או שהוא שונא את הצבור. ואילו היינו לומדים מסימן נ"ג, היה מקום לומר שאם הכהן רוצה להישאר ולברך, יוכל לעשות זאת, ולכן נצרך הלימוד מהזוהר שיש בזה סכנה לכהן.

פרק ג – כהן שיש בעזרת נשים אשה השונאת אותו או שהוא שונא אותה

יד. בסוגיית הגמרא במסכת סוטה (לח, ב) הקשו: "בית הכנסת שכולה כהנים שעולים לדוכן, למי מברכים". ותירצו: "לאחיהם שבשדות. והקשו האחרונים מדוע לא תירצו את הקושיה למי מברכים – לנשים.

הט"ז (ס"ק כב) כתב תירוץ: "לאחיהם שבשדות, ולא אמרו לנשים וטף כמו שכתוב אחר כך לענין אמן, דנשים אי אפשר, דהא יברכך וכל ברכת הכהנים נאמר בלשון זכר, דלשון נקבה "אליך" הוא בחירי"ק תחת היו"ד ופתח תחת הלמ"ד. וטף אינו שייך לברכה זו בשבילם, דאכתי לא חזו לכך, דבמה יחול הברכה עליהם, אלא על העתיד, והברכה היא מעכשיו". ומכאן שנשים אינן בחיוב ברכת כהנים בגלל לשון ברכת כהנים שאינה מיועדת לנשים.

תירוץ נוסף כתב הט"ז: "ועוד נראה דבאשה אמרינן (ברכות נא, ב) אין האשה מתברכת אלא מפרי בטנו של איש, וכן הטף נגררים אחר אבותיהם, ואם כן היתה הברכה כאן לכהנים עצמם, והתורה אמרה (במדבר ו, כז) ושמו את שמי על בני ישראל, אבל הכהנים מתברכים מפי הקב"ה, שנאמר (שם) ואני אברכם (סוטה לח, ב)". ומכאן מבואר, שהאשה נכללת בברכה, אלא שהיא חלק מהברכה של האיש.

המג"א (ס"ק לז) הביא בתחילת דבריו את תירוצו של הב"ח "דלא אמרינן דמברכים לנשים וטף, דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל". ולפי תשובה זו אין הברכה מיועדת לאשה. 

והמג"א בעצמו תירץ: "נראה לי דנשים וטף לא חשיבי לברכם לחודייהו, כמו שכתב רש"י (סוטה לח, ב) גבי פחותים מעשרה עיי"ש. ומכל מקום פרי בטנה של אישה מתברך משל איש (ברכות נא, ב)". וביאר המחצית השקל: "רצה לומר, נהי דמצד הדין אפילו לנשים גרידא מברכים כדדרשינן מאמור להם, מכל מקום אין ראוי לעשות כן דלא חשיבי כמו שכתב רש"י וכמו שכתב בס"ק שאחר זה". וכן מבואר בחיי אדם (כלל לב סעיף לב) "נשים לא חשיבי לברכם לחודייהו אבל הם בכלל הברכה". הרי שהעתיק את דברי המג"א והוסיף "אבל הם בכלל הברכה", והיינו כפירוש המחצית השקל בדעת המג"א שנשים אמנם נכללות בברכת כהנים של בעליהן, כפי שמסיים המג"א "ומכל מקום פרי בטנה של אישה מתברך משל איש", כלומר הנשים מתברכות על ידי האנשים [בעליהן] ולא מתברכות בפני עצמן [לחוד מן הגברים].

ואמנם לפי זה יוצא, שאם בבית הכנסת נמצאות רק נשים שאינן נשואות – רווקות, גרושות או אלמנות, הן אינן בכלל הברכה, וצ"ע.

טו. מעתה יש לדון, לדעת המשנה ברורה, שיש סכנה לכהן לעלות לדוכן כאשר יש לו שונא בבית הכנסת [או שהכהן שונא אחד מהמתפללים] ולכן עליו לצאת מבית הכנסת קודם נשיאת כפים, מה הדין כאשר בעזרת הנשים נמצאת אשה ששונאת את הכהן, או שהכהן שונא אותה [דבר הקורה לעיתים קרובות בבני זוג שנפרדו או נתגרשו] – האם גם במקרה זה צריך הכהן לצאת מבית הכנסת, או לא.

ונראה כי לפי דעת הט"ז בתירוצו הראשון שנשים אינן נכללות בברכת כהנים בגלל לשון ברכת כהנים שאיננה כוללת נשים. וכן לדעת הב"ח שאין מברכים לנשים דכתיב כה תברכו את בני ישראל ולא בנות ישראל, ולכן אין האשה נכללת בברכה – מסתבר שהכהן יהיה רשאי לשאת כפיים אפילו כשנמצאת בעזרת נשים אשה ששונאת אותו או שהוא שונא אותה, כי הרי היא אינה בכלל הברכה.

ואילו לפי הט"ז בתירוצו השני, שהאשה נכללת בחיוב הברכה, והיא חלק מהברכה של האיש והנשים "מתברכות מפרי בטנם של בעליהן", וכפי שנתבאר, גם דעת המג"א כן, ש"נשים לא חשיבי לברכם לחודייהו אבל בכלל הברכה" והן מתברכות על ידי האיש – הרי שנשים נכללות בברכת הכהנים, אזי אם נמצאת בעזרת נשים אשה ששונאת את הכהן, או שהכהן שונא אותה, צריך הכהן לצאת מבית הכנסת קודם נשיאת כפים, כי האשה היא בכלל הברכה שהכהן חייב לברך באהבה, ואם יש לכהן שונא, הרי זו סכנה עבורו, כמפורש בדברי הזוהר הקדוש.

אולם מאידך גיסא יתכן שהיות ואין הברכה של הנשים ברכה "עצמית" הנמשכת להן מכוחן באופן ישיר מהכהנים, אלא הן מתברכות על ידי בעליהן ובעליהן הם ה"צינור" שדרכו מושפעת להם הברכה, יתכן שרק אשה שיש לה בעל בבית הכנסת היא בכלל הברכה, ואילו אשה אחרת אינה נכללת בברכה, וצ"ע.

פרק ד – ברכת כהנים כאשר מותר לשנוא על פי ההלכה

טז. למרות האיסור המפורש בתורה (ויקרא יט, יז) "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ", לעיתים מותר לשנוא על פי ההלכה, כפי שכתב הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פי"ג הי"ד) "השונא שאמרו בתורה לא מאומות העולם הוא אלא מישראל והאיך יהיה לישראל שונא מישראל והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך, אמרו חכמים כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו" (מקור דבריו בסוגית הגמרא בפסחים קיג, ב ובבא מציעא לב, ב). ומעתה נשאלת השאלה, כאשר כהן שראה בחברו ישראל דבר ערוה יחידי, ובגלל זה מחוייב לשנאותו על פי דין, יכול לשאת כפיים בשעה שאדם זה נמצא בקהל – האם גם באופן כזה יש לחשוש לדברי הזוהר ש"כל כהן דלא רחמין ליה עמה לא יפרוס ידיו", או שנאמר שדברי הזוהר נאמרו רק אם שונא אותו שלא כדין, אבל באופן שהשנאה היא מותרת מן הדין, האם מצוה מותר לו לישא כפיים, ושומר מצוה לא ידע רע.

בשו"ת שבט הקהתי (או"ח סימן סו אות א) כתב גם כאשר השנאה מותרת על פי דין לא ישא הכהן כפיים. וייסד את דבריו על פי מש"כ התוספות (פסחים קיג, ב ד"ה שראה) להקשות על דברי הגמרא בבבא מציעא (לב, ב) שאם אדם פוגש בדרכו אוהבו שצריך לסייע לו לפרוק משאו, ובד בבד פגש שונאו הזקוק לעזרה בטעינת משאו – מצוה עליו "בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו". והקשו התוספות, מאחר ומדובר בשונא שמצוה לשנאתו משום שראה בו דבר ערוה, מה שייך בזה "לכוף את יצרו" הרי מצוה היא. ותירצו: "ויש לומר כיון שהוא שונאו גם חברו שונא אותו דכתיב (משלי כז, יט) כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, ובאין לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". 

ומתבאר בדברי התוספות דבר נפלא בכוחות נפש האדם: אפילו שנאה שתחילתה "לשם שמים" בבחינת "יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע" (משלי ח, יג), אולם טבע האדם להימשך מתוך שנאה זו לידי שנאה שאיננה לשם שמים, וכל זאת משום שחברו מחזיר לו שנאה על שנאתו, ושנאה זו כבר גוררת בעקבותיה שנאה שיש בה תערובת של נגיעות אישיות שאינן "לשם שמים". ולכן גם בשנאה של מצוה עדיין יש "לכוף את יצרו" בחלק זה של השנאה המיותרת האסורה.

ולפי זה פסק השבט הקהתי, שהיות ושונא שמצוה לשנאתו עלול לגרום למצב של שנאה גמורה שאינה לשם שמים, לכן גם באופן שמותר לכהן לשנוא אחד מהקהל, אין לו לשאת כפיו.

אולם יש לתמוה על דבריו, וכי מסברא זו שיש חשש תערובת נגיעות של שנאה שאיננה לשם שמים, יבטל הכהן קיום מצות עשה של ברכת כהנים [וכעין דברי מהר"י אסאד שהבאנו לעיל [אות ד] שאין למנוע מכהן עז פנים לשאת כפים כי  "מצוה דאורייתא המוטלת עליו לישא כפיו אין למנוע ממנו"], וצ"ע.

ומה גם, שלכאורה יש עצה שהכהן יוכל לשאת את כפיו גם באופן זה, על פי מה שכתב בשבט הקהתי (שם אות ג) בתוך דבריו: "ונראה דאם הכהן שונא הציבור או איפכא אבל בשעת הנשיאת כפיים מכניס אהבה בליבו לאוהבם זה לא הוי בכלל ששונא הציבור, ודומיא מה שכתב הטור (או"ח סימן רמ) בשם הראב"ד שבני לאה לא הוו בני שנואה משום שלא היתה שנואה בשעה שעיברו, אלמא שאם בשעה שצריך להיות אהבה אין שם שנאה, אע"פ ששונאו בזמן אחר שפיר דמי, והכא נמי לא שנא". וכתב השבט הקהתי, שמצא זאת בערוך השולחן [לעיל אות ג] שהביא את דברי הזוהר הקדוש שכל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו, והוסיף ערוך השולחן "ולפי זה יקבל עליו הכהן בעת מעשה לאהוב את הציבור וכן הציבור כן לאהוב את הכהנים" [אולם בספר נשיאת כפים כהלכתה (פרק טז עמוד קמב) כתב שאין לדמות את דברי ערוך השלחן לנדון השבט הקהתי: "דשמא הכוונה בדברי ערוך השלחן שיקבל על עצמו לאהוב משעה זו ואילך, ולא על דעת שיחזור אחר כך לשנאתו, דאין שייך לקבל על עצמו אהבה גמורה באופן שבדעתו אחר כך לחזור ולשנאתו. ומה שכתב להוכיח מבני לאה, אפשר דהיינו רק דלא הוו בני שנואה, אבל אהבה גם כן לא מיקרי, ועיין בבית יוסף שם דמיישב ומחלק בין מניעת שנאה לאהבה גמורה".

מצות ואהבת לרעך כמוך לעומת המצוה לשנוא רשע

יז. עוד נראה לדון בנשיאת כפים לכהן שעל פי הדין מחוייב לשנוא אדם הנמצא במנין המתפללים, בהקדם קושיה חמורה שהתלבטו בה רבים בעיקר מצות האהבה ואיסור השנאה.

מצות עשה מפורשת בתורה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ומצות לא תעשה מפורשת: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ" (שם פסוק יז). 

במסכת פסחים (קיג, ב) נלמד שאיסור לא תשנא את אחיך בלבבך לא נאמר על רשעים, וכפי שהקשו בגמרא "ומי שרי למסניה, והכתוב לא תשנא את אחיך בלבבך וכו', אלא לאו בכי האי גוונא דחזי ביה איהו דבר ערוה", ופירש רש"י (שם ד"ה מותר לשנאו) "מותר לשנאתו שהרי הוא יודע בוודאי שהוא רשע". 

מאידך גיסא, במסכת סנהדרין (נב, ב) דנו בצורת מיתת סייף, וכאשר שאלה הגמרא "ואימא דעביד ליה גיסטרא" [חולקו לאורכו לשניים, רש"י], היתה התשובה: "אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה". הרי שגם לגבי רשע הנידון למות על חטאו נאמר הציווי "ואהבת לרעך כמוך". ותמה המהר"ם שיק בספרו על תרי"ג מצוות (מצוה רמד), אם יש חיוב לאהוב אפילו רשעים, כיצד אפשר לומר שבמקרים מסויימים אין איסור לשנאותם – הרי סוף כל סוף עדיין ניצב במקומו הציווי לאהוב כל אדם באשר הוא, ואפילו מי שמחוייב מיתה.

יח. ונראה ליישב את קושיית המהר"ם שיק על פי ספר התניא (ליקוטי אמרים סימן לב) "ומה שכתוב בגמרא שמי שרואה בחברו שחטא מצוה לשנאתו וגם לומר לרבו שישנאהו, היינו בחברו בתורה ובמצוות וכבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך, עם שאתך בתורה ובמצוות, ואעפ"כ לא שב מחטאו כמו שכתוב בספר חרדים. אבל מי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, הנה על זה אמר הלל הזקן הוי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום וכו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, לומר שאף הרחוקים מתורת ה' ומעבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה וכולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה', והן לא הפסיד שכר מצות אהבת רעים. וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם שמצוה לשנאתם מצוה לאהבם גם כן ושתיהן הן אמת – שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם שהוא ניצוץ אלקות שבתוכם המחיה נפשם האלקית. וגם לעורר רחמים בליבו עליה כי היא בחינת גלות בתוך הרע מסיטרא אחרא הגובר עליה ברשעים והרחמנות מבטלת שנאה ומעוררת אהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם, [ולא אמר דוד המלך תכלית שנאה שנאתים וגו' אלא על המינים והאפקורסים שאין להם חלק באלקי ישראל כדאיתא בגמרא ר"פ ט"ז דשבת]". 

ומבואר בדבריו העמוקים, שגם כלפי מי שמחוייבים לשנוא על פי דין [באופן שראה בו עבירה] יש חיוב אהבה, ואין כל סתירה בין חיוב האהבה לחיוב השנאה. ואף שבדרך כלל האהבה לזולת היא דבר מוחלט ללא כל רגש של שנאה, כן בשנאה לא מעורבים רגשות של אהבה, אולם יש צורך להפריד ולחלק בין הרגשות, ולומר שהאהבה לזולת קיימת גם בהרגשת שנאה כלפיו, וזאת משום שהאהבה היא מצד עצם הטוב הגנוז בו שהוא "ניצוץ אלוקי שבו המחייה נפשו האלקית", ואילו השנאה היא מצד חלק הרע שבו, שהוא החטא שחטא בו לא שב ממנו.

ומעתה לא קשה כלל קושית המהר"ם שיק, ואין כל סתירה בסוגיות הגמרא, ודברי הגמרא בפסחים שמצוה לשנוא מי שראה בו שעבר על דבר ערוה, אינם סותרים למה שכתוב במסכת סנהדרין שעלינו לאהוב אפילו את הרשע הנידון למות ולבחור לו מיתה יפה. כי אמנם יש חיוב לשונאו מצד חלק הרע שבו שעבר על דבר ערוה או על עבירת מיתת בית דין, מכל מקום כל זמן שהנשמה חלק אלוקה ממעל שוכנת בקרבו יש כלפיו חיוב אהבה מצד חלק הטוב שבו, ולכן שומה עלינו לברור לו מיתה יפה.

בדרכו של בעל התניא מיושבת תמיהה נוספת שתמה רבי ירוחם פערלא בחיבורו על ספר המצוות של רס"ג (מצות עשה יט) "אלא שיש לתמוה לכאורה לפי דרכו של רבינו הגאון דכל מצוה שיש בה לא תעשה ועשה איננו מונה אלא אחת משתיהן או הלאו או העשה, ואם כן אחר שמנה כאן עשה זו דואהבת לרעך כמוך שוב לא היה לו לפי דרכו למנות לאו דלא תשנא את אחיך שמנאו לקמן במספר הלאוין". 

אמנם לפי בעל התניא מובן טעמו של הסמ"ג שמנה את מצות "לא תשנא" בנפרד ממצות עשה של "ואהבת לרעך", משום שכל ההנחה שמצות ל"ת דלא תשנא את אחיך נכללת במצות עשה דואהבת לרעך ומצות עשה דואהבת נכללת במצות ל"ת דלא תשנא, היא רק אם נאמר שאי אפשר לשנאה ולאהבה לאותו אדם שידורו בכפיפה אחת, שאז באמת נכללים האחד בשני, שאם הוא אוהבו ממילא אינו שונאו ואם שנאו ממילא אינו אוהבו. אולם לפי המבואר שגם באדם אחד שייכת מערכת כפולה של אהבה לחלק הטוב שבמהותו ושנאה לחלק הרע שבו, יש למנות בנפרד שתי מצוות אלו. משום שגם אם שונא אדם באופן המותר, בכל זאת עדיין מצווה לאהוב אותו מצד החלק הטוב שבו.

[על פי דברי התניא יובן מה שכתב בשו"ת מהרי"ל החדשות (סימן כא) בטעם מנהג האשכנזים בחו"ל שאין נושאים כפיים אלא בימים טובים "מפני הגוים, וביש מקומות ראיתי שאין מניחים שום גוי בבית הכנסת בשעת נשיאות כפים". ומבואר בדבריו שכל ימות השנה היו מצויים גם גויים בבתי כנסיות שלהם בשעת התפילה, ורק בחגים לא היו שם, ולכן כל ימות השנה נמנעו הכהנים מלישא את כפיהם. ולפי האמור הדברים מוטעמים, שהרי אצל גוי לא שייך כלל קיום ברכת כהנים "באהבה" שהיא "מצד עצם הטוב הגנוז בו שהוא ניצוץ אלוקי שבו המחייה נפשו האלקית". עם זאת יצויין לדברי הילקוט יוסף (סי' קכח סע' פו) שכתב: "אם יש גוים בבית הכנסת בשעת ברכת כהנים, ואי אפשר להוציאם החוצה משום איבה, יש נוהגים להימנע לעת כזאת מנשיאות כפים. אבל הנכון שלא לחוש לכך, אלא יעלו הכהנים לדוכן ויברכו ברכת כהנים כדת"].

יט. מעתה נראה שלפי דברי התניא, בנדון נשיאת כפים לכהן שאע"פ שמחוייב על פי דין לשנוא אחד מהקהל, מסתבר שצריך לשאת כפים [ולא יתבטל מקיום מצות ברכת כהנים]. משום שגם אם נאמר שמחוייב לשונאו, אולם אין זה סותר לחיוב האהבה שמחוייב לאוהבו בגלל החלק הטוב הטבוע בו, ולפיכך הוא רשאי לברך את עמו ישראל "באהבה", והרי זה בכלל דברי הזוהר שהוא "רחים לעמא".

ועוד נראה לענ"ד לתרץ את קושיית המהר"ם שיק, על פי דברי האור החיים על הפסוק (דברים יג, יח) "וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ" וביאר האור החיים: "כוונת מאמר זה כאן, לפי שצוה על עיר הנידחת שיהרגו כל העיר לפי חרב ואפילו בהמתם, מעשה הזה יוליד טבע האכזריות בלב האדם, כמו שסיפרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם, ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר, והבחינה עצמה תהיה נשרשת ברוצחי עיר הנידחת. לזה אמר להם הבטחה שיתן להם ה' "רחמים", הגם שהטבע יוליד בהם האכזריות, מקור הרחמים ישפיע בהם "כח הרחמים" מחדש לבטל כח האכזריות שנולד בהם מכח המעשה". ומכאן משתמע שכאשר הקב"ה מצווה לשנוא עוברי העבירה, קיימת הבטחה לברכה שלא תהיה השפעה לשנאה לפגום את כח האהבה. ונמצא שגם כהן אשר חייב על פי דין לשנוא אחד מהקהל, צריך לשאת כפים, כי השנאה לא מהווה כל סתירה ופגם ליכולתו לברך את עמו ישראל באהבה.