אוכל נפש ביום טוב

תקציר השיעור

א. היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב – מקור הדין

במשנה במסכת ביצה מובא: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". רבותינו הראשונים חלקו בשאלה, האם מקור דין זה בכל המועדים הוא בלשון הכתוב בחג הפסח "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". או מלשון הכתוב "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", שמשמעותו להתיר אוכל נפש.

ב. היתר מלאכת אוכל נפש  – כי אינה בכלל "מלאכת עבודה" או משום שמחת יום טוב

מדברי רבותינו הראשונים הנ"ל נראה כי היתר מלאכת "אוכל נפש" הוא בגלל שאינו בכלל "מלאכת עבודה" שנאסרה ביום טוב, ואין זה טעם ההיתר אלא סימן להיתר.

ברם בדברי השאגת אריה נראה כי היתר מלאכת אוכל נפש הוא משום שמחת יום טוב.

ג. מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך

במשנה במסכת ביצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, האם מוציאים את הקטן ביום טוב. ונתבאר בסוגיית הגמרא שנחלקו האם אומרים "מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך". לדעת רש"י (שם) מדאורייתא ההיתר הוא גם שלא לצורך כלל, ותוספות נחלקו עליו.

יתכן שנחלקו בגדר היתר מלאכת אוכל נפש – כי אינה "מלאכת עבודה" או מדין שמחת יום טוב.

ד. היתר מלאכות ביום טוב – בהנאה "השווה לכל נפש"

במסכת כתובות מבואר כי ההיתר של מלאכת אוכל נפש לא נאמר  דווקא באכילה אלא בכל הנאה, אלא רק בהנאה השווה לכל נפש. הפוסקים דנו בהרחבה בגדרי היתר זה, ובדינים המסתעפים מכך הלכה למעשה • "מוגמר" [בשמים על האש לתת ריח טוב בבגדים ובכלים] • רחיצת גופו במים חמים.

ה. עישון ביום טוב

על פי ההיתר המבואר לעיל, לעשות מלאכה לצורך הנאת הגוף "השווה לכל נפש", דנו הפוסקים האם מותר לעשן ביום טוב [ובפרט בזמננו שידוע כי העישון מזיק לבריאות] • הוראות פוסקי דורנו.

ו. מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב – סיכום

גדרי מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב • תבשיל שאי אפשר להכינו מערב יום טוב – גדרו, ופרטי הדינים בזה • תבשילים שאינם מפיגים טעמם על ידי אחסונם במקרר • תבשיל שאינו מפיג טעם ושכח או לא היתה לו שהות לבשלו בערב יום טוב.

ז. גדר "דבר השווה לכל נפש" – סיכום

מלאכה שאינה שווה בכל נפש – איסורה מהתורה או מדברי חכמים • מי קובע – רוב אנשי המקום או המדינה או רוב העולם • מאכלים ומשקאות חריפים • מאכלים טבעוניים • ממתקים • מאכלי ילדים ותינוקות.

אוכל נפש ביום טוב

א. היתר מלאכת אוכל נפש ביום טוב – מקור הדין

במשנה במסכת ביצה (1ג) נאמר: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. מקור דין זה מפורש בכתוב (1ב) בעניין חג הפסח: "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם" – ולא נאמר כן במפורש בשאר המועדים, כפי שכתב הרמב"ן (1ב) על הפסוק "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", וזה לשונו: "כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש, ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה". והוסיף לפרש: "כי בחג המצות שאמר תחילה כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא יעשה. דברי הרמב"ן הובאו בספר החינוך (1ד).

אולם בספר ביראים (2א) מבואר כי היתר מלאכת אוכל נפש בעצרת הוא כי המועדים "הוקשו זה לזה". או שדין זה נלמד מגזירה שווה מהפסוק "מקרא קודש". וכן מבואר בדבריו על ראש השנה, שהמועדות הוקשו זה לזה להשוות כפרת שעיריהן ולהשוות איסורי מלאכתן.

הרמב"ם (2ב) כתב כי שביתת הימים הטובים כולם שווה "שהן אסורים בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ". וכתב המגיד משנה: "מדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם, אינה מלאכת אוכל נפש". והלחם משנה הביא מדברי מהרלב"ח שכתב, כי הרב המגיד דקדק כן מדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"א ה"ה) "כל השובת ממלאכת עבודה הרי קיים מצות עשה" – "ואם אמת הדבר שבכלל מלאכת עבודה אוכל נפש, איך קיים מצות עשה" עיין בדבריו. וכתב במרכבת המשנה (2ג) שאילולא שמיעטה התורה במקום אחד מלאכת אוכל נפש, לא היה ידוע מה בא למעט מלאכת עבודה. ורק לאחר שמיעט הכתוב במקום אחד בפירוש, נלמד שאין מלאכת אוכל נפש בכלל "מלאכת עבודה".

ב. היתר מלאכת אוכל נפש  – כי אינה בכלל "מלאכת עבודה" או משום שמחת יום טוב

מהדברים דלעיל נראה, כי היתר מלאכת "אוכל נפש" הוא בגלל שאין זה בכלל "מלאכת עבודה" שנאסרה ביום טוב, ולפי טעם זה – ואין זה טעם ההיתר אלא סימן להיתר.

ברם מדברי השאגת אריה (3א) נראה כי היתר מלאכת אוכל נפש הוא משום שמחת יום טוב, ממה שכתב להוכיח להוכיח שבראש השנה הותרה בו מלאכת אוכל נפש: "ולהאי סברא דשמחת שאר יו"ט מצוה ושל ר"ה רשות, היאך ילפינן לראש השנה מחג המצות שנאמר בו היתר אוכל נפש בפרשת בא, דשאני חג המצות שהותר בו אוכל נפש שהוא משום מצוה, נתיר בר"ה שהוא משום רשות. אלא ודאי שמחת יו"ט של ר"ה נמי מצוה הוא כשאר יו"ט, לפיכך שפיר איכא למילף היתר אוכל נפש בר"ה מחג המצות דגלי ביה קרא היתר אוכל נפש בהדיא". אמנם בהמשך דבריו מבואר כי ניתן לדחות זאת ולפרש שהיתר אוכל נפש בכל המועדים נלמד מ"מלאכת עבודה".

החתם סופר (3ב) כתב לחלק בין היתר אוכל נפש בפסח לשאר המועדים. בשאר המועדים, מעיקר הדין אין לאסור מלאכה כלל, אלא זכר ליציאת מצרים שנפטרנו ממלאכת עבד נאסר "מלאכת עבודה", אבל מלאכת אוכל נפש מותרת. משא"כ בחג המצות שאין צורך לעשות זכר ליציאת מצרים, כי כל מהות החג היא ענין זה, ואיסור המלאכה בו הוא מחמת קדושתו רק משום שמחת יום טוב חידשה התורה להתיר אוכל נפש.

ג . מתוך שהותרה מלאכה לצורך אוכל נפש הותרה גם שלא לצורך

במשנה במסכת ביצה (4א) נחלקו בית הלל ובית שמאי, האם מותר להוציא קטן לרשות הרבים. בית שמאי אוסרים מחמת שאינו צורך אכילה, ובית הלל מתירים "מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך". לדעת רש"י, לפי בית הלל מדין תורה מותרת הוצאה אף כשאינו צורך כלל, ורק חכמים אסרו זאת. אך לדעת תוספות, גם מדאורייתא הותר רק  לצורך יום טוב.

וכתב האמרי בינה (4ב) לפרש בדעת רש"י כפירוש הרמב"ן – שמלאכת אוכל נפש אינה "מלאכת עבודה" אלא מלאכת תענוג, ולכן מלאכות אלו לא נאסרו כלל ביום טוב. ובספר המועדים בהלכה (5ב) כתב לתלות את מחלוקת רש"י ותוספות בטעמים שנתבארו לעיל: רש"י סבר כהרמב"ן כפי שביאר באמרי בינה, ואילו תוספות נקט שהיתר מלאכת אוכל  נפש הוא משום שמחת יום טוב ודי בהנאה של צורך היום אחר, ולאו דווקא צורך של אוכל נפש, אמנם שלא לצורך כלל אין היתר.

בשולחן ערוך (6) נפסק: "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה. וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול". וכתב הרמ"א: "ויש מחמירים אפילו באוכל נפש עצמו כל שאינו מפיג טעם כלל, אם עשאו מערב יום טוב. מיהו אם לא עשאו מערב יום טוב ויש בו צורך יום טוב, מותר לעשותו על ידי שינוי". וראה בפרטי הדינים בזה, במשנה ברורה וביאור הלכה שם.

ד. היתר מלאכות ביום טוב – בהנאה "השווה לכל נפש"

בסוגיית הגמרא במסכת כתובות (7א) מבואר כי גם מלאכה שהותרה ביום טוב כי יש בה הנאת נפש, הרי זה בתנאי שזו הנאה "השווה לכל נפש". ולכן אין לעשות "מוגמר" [בשמים על האש לגמר [לעשות ריח נעים] את הכלים ואת הבגדים] כי אין זו הנאה השווה בכל נפש, אלא ל"מפונקים" בלבד. וכתב בשיטה מקובצת (7ב), כי דין זה נלמד מהכתוב " לָכֶם " אשר משמעתו "לכל צרכיכם".

בספר יראים (7ג)  ביאר כי אכילה כוללת גם הנאה, כפי שנתבאר בגמרא בפסחים שבכל מקום שנאמר לא יאכל, אכילה והנאה במשמע "ודוקא השווה לכל נפש, דכתיב לְכָל נֶפֶשׁ", עיין שם בכל דבריו.

ה. עישון ביום טוב

על פי ההיתר המבואר, לעשות מלאכה לצורך הנאת הגוף "השווה לכל נפש", דנו הפוסקים האם מותר לעשן ביום טוב. בקרבן נתנאל (8א) כתב כי "יש שהתירו מחמת שמסייע לעיכול, אך אם כן הוא רפואה ביום טוב. ויש שכתבו שהוא דבר הרגיל, אך זה אינו שאינו שווה לכל נפש. ולא על עמי הארצות תלונתו אלא על הלומדים ששותים בפרהסיא". גם הפני יהושע (8ב) רצה לאסור עישון ביום טוב, מחמת שאינו "שווה לכל נפש", כי אדרבה, יש בני אדם המתרחקים מעישון. אך דייק מדברי הוספות כי "עישון הטבק הוא לבריאות הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל, אם כן אף שיש שחושב אותו לתענוג, אפילו הכי אין לאסור בשביל כך". וכן נקט להתיר במור וקציעה (8ג), ובסוף דבריו הביא כי אביו אמר לו בשם "חסיד גדול ורב מובהק", שהנמנע מלעשן פוגם בשמחת יום טוב.

בשולחן ערוך (8ד) נפסק: "אין עושין מוגמר, דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים, בין להריח ובין לגמר הבית או הכלים". בביאור הלכה (ד"ה אין) הביא את דברי הפוסקים בנדון עישון ביום טוב. וראה גם בדברי הברכי יוסף (9א) שכתב בשם זקנו הר"ר יצחק שחלם מהר"ר שבתי פולאסטרו כי "השותה ביום טוב משמתין אותו, אבל ביום טוב שני של גלויות יש להתיר".

כיום אין ספק כי העישון מזיק לבריאות. בשל כך כתב האגרות משה (9ב) כי בזמנינו הרבה נמנעים מלעשן, כי מחמת שהעישון מזיק לבריאות, ממילא אין זה שווה לכל נפש. מכל מקום קשה להחמיר נגד "העולם" שנהגו לעשן. וסיים: "לפיכך למרות שודאי ראוי לבעל נפש להחמיר בזה, לדינא קשה לאסרו". אולם בקובץ תשובות (9ג) כתב שבזמננו אין שום היתר לעשן ביום טוב.

ואילו בחזון עובדיה (10) ביאר בהרחבה את טעם הנוהגים לעשן ביום טוב גם בזמנינו, אך ציין כי מי שאינו רגיל כל כך בעישון ואין לו צער במניעתו, נכון שימנע מלעשן ביום טוב [וראה במה שדן להתיר עישון גם כאשר יש אותיות שמודפסות על הנייר ונמחקות בשריפתן. וכן בנדון הושטת סיגריה למי שמעשן – האם יש בכך איסור "לפני עור לא תתן מכשול"].

בשו"ת תשובות והנהגות (11ב)  כתב כי מי שיש לו צער במניעת העישון יש לו על מה לסמוך לעשן, אבל מי שרק רגיל לפנק עצמו מדי פעם, אסור.

ו. מלאכת אוכל נפש שהותרה ביום טוב – סיכום

ראה בפסקי תשובות (12, 13א) בנדון תבשיל שאי אפשר להכינו מערב יום טוב – גדרו, ופרטי הדינים בזה • תבשילים שאינם מפיגים טעמם על ידי אחסונם במקרר • תבשיל שאינו מפיג טעם ושכח או לא היתה לו שהות לבשלו בערב יום טוב.

ז. גדר "דבר השווה לכל נפש" – סיכום

ראה בפסקי תשובות (13ב) בנדון מלאכה שאינה שווה בכל נפש – איסורה מהתורה או מדברי חכמים • מי קובע – רוב אנשי המקום או המדינה או רוב העולם • מאכלים ומשקאות חריפים • מאכלים טבעוניים • ממתקים • מאכלי ילדים ותינוקות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

פקוח נפש בשבת

א. סוגיית הגמרא במסכת יומא "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת", הטעמים שנאמרו בזה, והנפקא מינה ביניהם [ואף ספק נפשות

קרא עוד

שליח שהרוויח

א. בסוגיית הגמרא במסכת כתובות מבואר דין שליח שהוסיפו לו: "בדבר שיש לו קצבה [כגון קטניות הנמכר בחנות במידה, רש"י] חולק את הרווח עם

קרא עוד

שליח שניזוק

שליח שניזוק אחריות משלח לנזקים שנגרמו לשליח בשעת ביצוע השליחות א. תשובת הרשב"א המיוחסת לרמב"ן בנדון: • "מי שהגיע לו היזק בממון שלו מחמת שליחות שולחו,

קרא עוד

כתיבה כדיבור

א. רבותינו האחרונים נחלקו האם כתיבה נחשבת כדיבור בדיני התורה. ב. נדרים ושבועות: הכותב "הריני נשבע", או "הריני מקבל עלי לצום" האם

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

בפסח מצוה לחזר אחר זימון

בפסח מצוה לחזֵר אחר זימון א. כתבו הטור והשו"ע בהלכות פסח (או"ח סימן תעט) "ומצוה לחזר אחר זימון". והנה מצאנו שתי מצוות שקיומן בשלושה: מצות זימון – אשר

קרא עוד

מצוה הבאה בעבירה

מצוה הבאה בעבירה תנן (סוכה פרק ג משנה א) "לולב הגזול פסול". ובגמרא (כט, ב) הקשו: "גזול, בשלמא יום טוב ראשון דכתיב (ויקרא כג, מ)

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.