אורי וישעי (עקבי דרך, מועדים)

א. ידועים דברי חז"ל בביאור המזמור שנהגו לומר החל מראש חודש אלול ועד הושענא רבה:

ויקרא רבה כא, ד

לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי, רבנן פתרין קרא בראש השנה ויום הכיפורים, אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים.

רבי איצל'ה בלאזר מביא את תמיהת רבו, מרנא רבי ישראל מסלנט:

כוכבי אור, סימן פג

דהלא ידוע דהקב"ה שוקד על טובת ישראל ורוצה בהצלחתם, ויום הכיפורים הוא יום סליחה ומחילה – יום שנמחלו עוונותיהם של ישראל, וראש השנה הוא יום הדין, אשר כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה. ואם כן למה לא צווה הקב"ה לעשות יום הכיפורים קודם, ואחר שטיהרו מעונותיהן, יעשו ראש השנה, ואז יוכלו לזכות ביום הדין לשנה טובה וברכה".

וכתב שם ליישב:

כוכבי אור, שם

אולם בודאי הקב"ה רוצה בטובתן של ישראל, ואדרבה עבור זאת גופא צוה לישראל לעשות מקודם ראש השנה דוקא ואח"כ יום הכיפורים. יען כי הקב"ה יודע לבבות בני אדם כי רחוקים המה מאוד מדברים רוחניים כמו סליחת עונות ועוה"ב וכדומה – להיותם פה בעולם השפל, וכל ההרגשים – המה רק בדברים גשמיים – כמו בני, חיי, ומזוני, ולא יוכלו לעלות פתאום למדרגה הגבוהה – להרגיש ענין הרוחני של יום הכיפורים – כפרת עוונותיהם. לזאת צוה להם מקודם לעשות ראש השנה – שבו דנים את האדם על דברים גשמיים – דברים שיש לו בהם הרגש גדול – וכאשר יחם לבבם בבקשתם על בני חיי ומזוני – או אז אולי יוכלו לצעוד הלאה גם ליום הכיפורים, שהוא עומד על דברים הנעלים – לרוחניות, לסליחת עונות וכדומה.

וזהו כונת המדרש אורי – בראש השנה, ר"ל שעל ידו הוא מאיר לנו לעלות מעלה להרגיש התשועה הגדולה – בכפרת העוונות. וזהו וישעי – ביוהכ"פ, שע"י כך אנו נושעים באמת ביום הכיפורים.

ולהלן נביא תשובות נוספות לשאלת רבי ישראל סלנאנטר.

ב. על דברי חז"ל הנ"ל "אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים", תמה הגר"ח פרידלנדר:

שפתי חיים, מועדים ח"א עמ' צז

הפסוק מגדיר את ראש השנה כיום של אור, ואת יום הכיפורים כיום ישועה. ויש להבין, בשלמא יום הכיפורים נקרא יום ישועה – ניחא, כיון שביום זה הקב"ה סולח ומוחל. יציאה מחטא – אין לך ישועה גדולה מזו. אבל הגדרת ראש השנה כיום המאיר עבורנו, טעונה הסבר: מהו האור שביום זה, וכי העומד למשפט זהו יום אור עבורו, והלא חושך לנגד עיניו, כיון שאינו יודע מה יעלה בדינו.

ואכן, צריך ביאור מהו ה"אור" שטומן בחובו ראש השנה.

ג. כידוע, נכלל ראש השנה בעשרת ימי תשובה. ובוודאי יש חיוב מיוחד של עשיית תשובה גם ביום זה, וכדברי הרמב"ם:

הלכות תשובה פ"ב ה"ו

אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים היא יפה ביותר ומתקבלת מיד שנאמר (ישעיה נה, ו) דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. [והמקור לדבריו במסכת ראש השנה יח, א, יעו"ש בסוגיא].

והנה מובא בפוסקים, כי בראש השנה אין להתוודות:

מג"א, או"ח תקפ"ד ס"ק ב

כתב הרב בית יוסף בשם הכל בו, שלא לומר אבינו מלכנו חטאנו לפניך, שאין אומרים וידוי בראש השנה, וכן כתב בזוהר.

ומעתה יש להבין מהו גדר ה"תשובה" בראש השנה, בפרט לאור האמור, שאסור להתוודות בשני הימים של ראש השנה, ובלא וידוי לכאורה יש חסרון בקיום מצות התשובה, כמבואר בדברי רבנו יונה בשערי תשובה (שער א, אות י"ט) שאין תשובה בפחות מג' העיקרים: חרטה, וידוי ועזיבת החטא.

ד. ראש השנה נקרא בתורה "יום תרועה", על שם מצות תקיעת השופר ביום זה (ויקרא כג, כד). ואמרו חז"ל:

ראש השנה טז, א

ואמרו לפני בראש השנה מלכויות זכרונות ושופרות. מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה, ובמה בשופר.

וביאר הריטב"א את ענין תקיעת השופר בראש השנה:

ריטב"א שם

עיקר הפירוש דאכולהו קאי, במה ראוי להמליכו ולהזכיר זכרונכם לפני בשופר, שכן כתיב ויתקעו העם בשופרות וימליכו את שאול עליהם למלך. ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.

ומבואר בדבריו, כי עניינה של תקיעת שופר הוא המלכת הקב"ה בעולם, משום שדרך ההמלכה בתקיעת שופר. וכן כתב רבנו בחיי:

כד הקמח, ראש השנה

ועוד במצוה זו [שופר] רמז למלכותו יתברך, שביום זה ברא העולם והיה מלך, כי אין מלך בלא עם, ודרך מלכי הארץ לתקוע בשופר בתחלת מלכותם, כענין שנאמר (מלכים א א, לט) ויתקעו בשופר ויאמרו כל העם יחי המלך שלמה, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ועל כן צונו יתברך שנתקע בשופר ביום זה בתחילת מלכותו, ללמד כי מלך אלוקים על גוים אלוקים ישב על כסא קדשו (תהלים מז, ט).

ברם, בדברי הרמב"ם כתב בענין תקיעת השופר, וז"ל:

הלכות תשובה פ"ג ה"ה

אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו. כלומר, עורו ישֵנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם, וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם, אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם ומעלליכם, ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה ומחשבתו אשר לא טובה.

ומבואר בדבריו שעניינו של השופר בראש השנה הוא לעורר את הישֵנים מתרדמתם, ולומר להם "חזרו בתשובה וזכרו בוראכם". ולכאורה אין זה מתאים עם דבריהם של הריטב"א ורבנו בחיי.  ובאמת שהקושיא מתעצמת, משום שהריטב"א עצמו כתב במקום אחר, וז"ל:

ריטב"א, ראש השנה לד, א

שמיעת השופר היא עיקר המצוה, וכוונת התורה כדי שיעור אדם לחזור בתשובה.

ולכאורה נראה כי ב' עניינים אלו – המלכת הקב"ה ע"י שופר, וחזרה בתשובה באמצעות קול השופר המעורר את האדם לפשפש במעשיו, חלוקים הם במהותם, וצ"ע.

•    •    •

ה. ונראה בביאור הדברים, בהקדם השאלה המתעוררת מלימוד פסוקי התנ"ך, מהו הסדר הראוי לחזור בתשובה.

במקום אחד נאמר:

ישעיה נה, ז

יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל ה' וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹקינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.

משמע שהסדר הוא עזיבת החטא ורק אחר כך החרטה והתשובה אל ה'. אך בפסוק אחר נאמר:

משלי כח, יג

מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם.

ומפורש שהחרטה והוידוי שהם בכלל ה"מודה", קודמים ל"עוזב", דהיינו עזיבת החטא.

וכתב רבנו יונה ליישב את המקראות שלא יסתרו זה את זה:

שערי תשובה, שער ראשון אות יב

ודע כי מי אשר חטא על דרך מקרה, כי התאוה תאוה ויחזק עליו יצרו ויתקפהו, ראשית תשובת האיש הזה החרטה, ולשים יגון בליבו על חטאתו ולהיות נפש נענה ומרה כלענה, אחרי כן יוסיף בכל יום יראת ה' בנפשו וכו' כמו שנאמר ומודה ועוזב ירוחם, הזכיר תחילה ומודה, על החרטה והוידוי, ואחר כך ועוזב.

אך האיש המתייצב על דרך לא טובה תמיד, וגבר על חטאיו דורך בכל יום ושונה באיוולתו, ראשית תשובת האיש הזה, לעזוב דרכו ומחשבתו הרעה, ולהסכים לקיים ולקבל עליו לבל יוסיף לחטוא, אחרי כן יתחרט על עלילותיו הנשחתות וישוב אל ה', כמ"ש יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו. והמשל בזה, למי שאוחז השרץ ובא לטבול ולהיטהר, כי יניח השרץ תחילה ואחרי כן יטבול ויטהר, וכל זמן שהשרץ בידו, עוד טומאתו בו ואין הטבילה מועילה.

ומבואר בדבריו, ששונה דרך התשובה של החוטא בדרך מקרה, ממי ש"התייצב על דרך לא טובה". וזה האחרון צריך ראשית כל לעזוב את דרכו הרעה ולהתייצב על דרך טובה, כלשון הכתוב "יעזוב רשע דרכו", ורק אחר כך יתחרט ויעשה תשובה על חטאיו. כי מאחר וכל מציאותו בכיוון הלא נכון, מה יעזור לו אם יחזור בתשובה ללא שינוי דרכו, ואינו אלא כ"טובל ושרץ בידו".

ומכך עלינו ללמוד, שיסודה של התשובה להתייצב על הדרך הנכונה.

ו. מסתבר איפוא, כי בבואנו לעשות תשובה, עלינו לנהוג כדבריו של רבנו יונה ביחס למי שדרכו בחטא, שעליו  ראשית כל, לעזוב את הדרך הקודמת כדי שיתייצב על הדרך הנכונה. ולפיכך, סדר התשובה של עשרת ימי תשובה הוא, ראשית כל "עזיבת החטא" ואחר כך "תשובה".

לאור זאת ביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא את פשר דברי חז"ל מדוע "אורי זה ראש השנה":

שם דרך, מועדים (בכת"י)

ולכן שני ימים אלו של ראש השנה, בעת שאנו מקבלים מלכות שמים וממליכים אותו – הם התחלת הדרך זו של התייצבות על דרך טובה. מפני שאי אפשר להגיע להכרה במלכות שמים ולהמליכו עלינו, ושכל מחשבותינו יהיו נתונות אך ורק על כבוד שמים המחולל, ועל כך שעל כל אחד ואחד מוטלת החובה לקדש את שמו יתברך, וכל תפילותינו בראש השנה סובבות על זה – אם לא שישנה לגמרי את מחשבותיו, כדברי הנביא "יעזוב רשע דרכו". וזהו אמנם שסדרו סדר התשובה של ראש השנה, להגיע למצב של "יעזוב רשע דרכו" ולעזוב מחשבות און, קודם שיבוא בתשובה ווידוי לפניו יתברך, שהיא "הקבלה, החרטה ווידוי בפה", ולכן אין אנו מתוודים בראש השנה.

והיינו  "לדוד ה' אורי וישעי", ודרשו חז"ל "אורי זה ראש השנה, וישעי זה יום הכיפורים". כי אמנם מהותו של ראש השנה הוא האור שמאיר דרכו של האדם ופותח עיניו לראות את הדרך ללכת בה, ולהאיר שילך בה נכוחה ויתייצב עליה – ואחר כך באה "ישעי", ישועת יום הכיפורים, לכפרתו וטהרתו של האדם על ידי התשובה בכל תנאיה, חרטה ווידוי, שעושה  לאחר ה"אורי" של ראש השנה.

•    •    •

ז. ונראה להוסיף ביאור בדבריו, מהו ה"אור" המביא את האדם לדרך הנכונה, בהקדם דבריו של רבנו בחיי:

חובות הלבבות, שער הכניעה פרק ח

מן הידוע אצלנו, כי תחילת מה שתתקיים בו העבודה לאלהים מן האדם, הוא שיתנצל לו ממידות האדנות, וייחד אותו לו בלבד, ושיקבל על עצמו כל מידות העבדות לבורא. כי העבדות והאדנות הן משער המצטרף, ולא תתקיים העבודה מן האדם לאלקים, אלא עד שיקבל על עצמו כל מידות העבדות, והן הכניעה והשפלות לפניו, ושיתנצל לו מכל מידות האדנות, שהן הגדולה, והיקר, והגובה, והתפארת, והגאון, והדומה לזה.

ועל פי דבריו כתב רבי אהרן קוטלר:

משנת רבי אהרן, ח"ב מאמר ראש השנה הוא היסוד לתשובה

והנראה בזה, דיסוד ראש השנה הוא המלכויות, 'שתמליכוני עליכם', ולכן אומרים בתפילה 'המלך', ושופר הוא גם כן ענין המלכות, כמו שתוקעים לפני המלך לפרסם מלכותו, ויסוד קבלת המלכות הוא הכניעה מלפניו יתברך, יעו' בדבריו בחובות הלבבות שער הכניעה פ"ח. ובראש השנה יש סגולה גדולה לענין הרגשת מלכותו יתברך, דראש השנה הוא זמן תחילת היצירה, 'זה היום תחילת מעשיך', והוא יום הדין, והבחינה דמלכות שולטת ביום הדין.

ראש השנה הוא יסוד לתשובה, דהכניעה היא שורש התשובה, וכמו שכתב בחובות הלבבות בריש שער התשובה, וגם יסוד ושורש לעבודת השי"ת, שקבלת מלכותו והכניעה לפניו מעמידים את האדם במצב רוחני מתוקן אשר יביא אותו לתורה ולמעשים טובים.

למדנו מדבריו, כי ענין עבודת התשובה של ראש השנה, הוא בתשובה היוצאת מתוך המלכויות. והיינו כי "מלכויות" פירושו ההכרה במלכות ה', וקבלת עול מלכות שמים, וזהו למעשה השורש והיסוד לעבודת האדם להתחזק בתשובה, כמבואר בחובות הלבבות, שהכניעה היא שורש התשובה, וכפי שהוסיף מו"ר הגר"ד כהן בביאור הדברים:

מאמרי החכמה, מאמר ו אות ח

עבודת המלכויות שהיא ההכרה במלכות ה' וקבלת עול מלכות שמים, היא השורש והיסוד לעבודת האדם להתחזק בתשובה. כי מלכות היא בהכנעה ובקבלת עול, וכבר כתב בחובות הלבבות בריש שער התשובה, דהכניעה היא שורש התשובה, וקבלת מלכותו והכניעה לפניו מעמידים את האדם במצב רוחני מתוקן אשר ישיב אותו לתורה ולמצוות, דשורש החטא הוא פריקת עול, והמלכויות שהם קבלת עול, הם שורש התיקון של עבודת התשובה.

עתה מקבלים דברי חז"ל "אורי זה ראש השנה" משנה תוקף, ומובן מדוע ראש השנה הוא ה"אור" המביא את האדם להתייצב בדרך הנכונה בעשיית התשובה, שכן עבודת המלכויות בהכנעה מלפניו יתברך, היא השורש והיסוד לחזרה בתשובה, ובאמצעותה מתייצבים על הדרך הראויה.

וממילא, הגם שאסור להתוודות בשני הימים של ראש השנה, ובלא וידוי לכאורה יש חסרון בקיום מצות התשובה, ברם לפי המבואר עלה בידינו מדברי רבנו יונה, כי סדר התשובה למי שדרכו בחטא, הוא לעזוב את הדרך הקודמת כדי שיתייצב על הדרך הנכונה. וההתייצבות על דרך נכונה היא על ידי סדר המלכויות שהם השורש לתשובה, כאמור.

•    •    •

ח. בעומק הדברים טמון יסוד נוסף במהותו של ראש השנה.

לדעת רבי אליעזר שבתשרי נברא העולם, בראש השנה חטא אדם הראשון, והקב"ה דנו, ומאז גם בניו נדונים ביום זה, כדברי הר"ן במסכת ראש השנה:

ר"ן, דף ג' ע"א בדפי הרי"ף ד"ה בראש השנה

בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. ויש לשאול למה אדם נידון בראש השנה יותר מבשאר ימים, דבשלמא שאר דברים דהיינו תבואה ופירות האילן ומים כל אחד בזמנו נידון כדאמרינן בגמרא, בפסח זמן תבואה הוא, עצרת זמן פירות האילן, וחג זמן גשמי שנה. אבל אדם למה הוא נידון בראש השנה יותר משאר ימים, ומהי מהות יום זה שדווקא בו נקבט דין האדם.

ותירוץ דבר זה למדנו מדגרסינן בפסיקתא, בראש השנה נברא אדם הראשון, שעה ראשונה עלה במחשבה וכו' בעשירית סרח, באחת עשרה נידון, בשתים עשרה יצא בדימוס [חנן אותו בדין]. אמר הקב"ה זה סימן לבניך [כל מה שהתרחש בשעת בריאת העולם היה הכנה לאשר יתרחש בעתיד] כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס, כך עתידים בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס.

ומצאנו תוספת עומק בענין זה בדברי רבי יצחק אייזיק חבר:

שיח יצחק, ליקוטים:

והנה כמו שהיה בזמן הבריאה ביום שנברא אדם הראשון שהיה אז ראש השנה, כמ"ש בתפילת מוסף 'זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון', ואז הוא יתברך פתח לאדם הראשון שיעשה תשובה, וענין התשובה הוא גילוי אור סידור הבריאה לפי המדריגה היותר עליונה, שאינה לפי סידור הטבעי, שכאשר נפתחו אור הזה, אז הכל שב למקורו ומתבטל כח הרע הנמצא בעולם. וכמו כן ענין התשובה באדם אי אפשר שיתקן האדם מעשיו ולבער רוח הטומאה אשר בנפשו ע"י חטותאיו הרבים, אם לא ע"י גילוי אור סידור הבריאה הזה שלמעלה מסידור הבריאה.

על כן, נגדם בכל שנה ושנה כשמגיע ראש השנה, שאז מתעורר אותו הארה, כמו שהיה ביום הראשון בבריאת האדם, ואז נפתחים שערי רחמים מעת תקיעה בשופר הגדול, שבו יוצאים עבדים לחרות. וכמו כן ע"י התשובה, שמתגלה הארה בכל נשמה באדם לעוררו לתשובה, דאע"ג דאיהו לא חזי, מזלו חזי לצאת משעבודו של יצר הרע, ולהיות בן חורין.

ומבואר בדבריו, שבכל שנה ושנה, מתחדשת בראש השנה הארה של אור שהוא למעלה מסדר העולם הטבעי, והוא האור שבו פתח הקב"ה לאדם הראשון שערי תשובה, ובכל ראש השנה, מתגלה האור ההוא ומאיר בכל נשמה, לעורר את האדם לתשובה.

ט. על פי דברי רבי אייזיק חבר, נתגלתה לעינינו הסייעתא דשמיא שהעניק לנו הבורא ברוב חסדו, להאיר לנו את הדרך לשוב בתשובה ולזכות בדין בראש השנה, וכל הדברים שנתבארו לעיל מצטרפים למהלך אחד, ויסודם בדברי חז"ל הקצרים "אורי זה ראש השנה":

מאמרי החכמה, מאמר ו אות ג

ראש השנה הוא גילוי של הארה של אור שהוא למעלה מסדר העולם הטבעי, וזהו אורי – בראש השנה, שבראש השנה הקב"ה מגלה הארה זו, ורק בכח הארה זו יש בכוחו של האדם להגיע לתשובה שלימה בעשי"ת ויום הכיפורים, כי האור ההוא מאיר בכל נשמה, ומעורר את האדם לתשובה. ובכח הארה זו, המרוממת אותו משפלותו ומאירה את עיניו להתעורר בתשובה ולהתדבק בבוראו, הוא מגיע לישועה של יום הכיפורים, במחילה וכפרה, ע"י תשובה שלימה.

ומיושבת תמיהתו של רבי ישראל מסלנט, מדוע לא הקדימו את יום הכיפורים לראש השנה, כדי שיבואו לדין של ראש השנה בתשובה ובסליחה וכפרה:

מאמרי החכמה, שם

ולפי האמור, הרי אין בכוחו של האדם להגיע לתשובה ביום הכיפורים, אלא מתוך ה'אורי' של ראש השנה, שרק מתוך הארת היום של ראש השנה, יש בכוחו של האדם להתעורר ולהתרומם לתשובה שלימה ביום הכיפורים.

וזהו עומק הסייעתא דשמיא לזכות להמליך את הקב"ה בכל שנה מחדש בראש השנה בעבודת ההכנעה שהיא שורש התשובה:

מאמרי החכמה, מאמר ו אות ח

הארת היום של ראש השנה, היא הארת המלכות, ויש בו הארה של גילוי מלכות שמים, והוא יום המסוגל להרגשת מלכותו ית'. והרי הארת המלכות היא יסוד התשובה, דמכח הארת המלכות מגיע האדם לידי הכנעה וקבלת עול. וזהו שורש התשובה, וקבלת מלכותו והכניעה לפניו מעמידים את האדם במצב רוחני מתוקן אשר יביא אותו לתורה ולמעשים טובים. וזהו הביאור בדברי חז"ל, 'אורי – בראש השנה, וישעי – ביום הכיפורים', דהאור של ראש השנה, שהוא האור של הארת המלכות המתגלה בראש השנה, הוא יסוד עבודת התשובה של עשי"ת ויום הכיפורים. שמתוך הארת המלכות, באה ההכנעה והקבלת עול, שהם היסוד לעבודת התשובה ולתיקון המעשים של עשי"ת ויום הכיפורים.

ונפלא מאד לפי כל המתבאר לעיל, להבין את עומק ענין תקיעת השופר בראש השנה, והובאו לעיל דברי רבותינו הראשונים, שיש בזה ב' עניינים: המלכה הקב"ה ע"י שופר, וחזרה בתשובה באמצעות קול השופר המעורר את האדם לפשפש במעשיו, ובהשקפה הראשונה היה נראה חלוקים הם במהותם.

מאמרי החכמה, מאמר ו אות ט

אמנם להמבואר באמת הכל ענין אחד, שההמלכה של ראש השנה היא ענין אחד עם עבודת התשובה של ראש השנה, כיון שהתשובה בראש השנה היא תשובה הבאה מתוך ההכרה במלכות שמים והכנעה מלפניו בקבלת עול מלכותו, והשופר שיסודו המלכה, וכמבואר בדברי הראשונים, הוא גם השופר שיסודו בהתעוררות לתשובה, וכדברי הרמב"ם בענינו של השופר, דההמלכה של ראש השנה היא המלכה שיש בה הכנעה וקבלת עול מלכות, שהיא יסוד התשובה וראשיתה.