א. איסור האכילה ביום הכיפורים ודין "חצי שיעור"
במשנה במסכת יומא (1א) מובא דין האוכל ושותה ביום כיפור, ועונשו "כרת" אם אכל בשיעור "ככותבת הגסה", או שתה "מלא לוגמיו". וכתב הרע"ב (שם), כי גם פחות משיעור זה עוברים על איסור מהתורה, שכן נפסק להלכה כדעת רבי יוחנן כי "חצי שיעור אסור מן התורה" (1ד), אך עונשי כרת ומלקות נאמרו רק לאוכל ושותה בשיעורים הנ"ל.
והנה במסכת כריתות (1ג) מובא כי למעוברת שהריחה דבר אסור ונמצאת סכנה, מותר לאכול פחות מכשיעור, אפילו פעמים רבות. וזה עדיף מאשר לאכול בפעם אחת כשיעור האיסור, מפני שעדיף למעט באיסורים.
הרמב"ם (2א) פסק דין זה להלכה, והוסיף כי דין חולה שהריח ונמצא בסכנה, כדין מעוברת.
גם בהלכות יום כיפור, מצאנו כי יש עדיפות למעט באיסורים, כמבואר בגמרא (1ב) בנדון היתר האכילה ביום כיפור ל"מי שאחזו בולומוס [רש"י – חולי האוחז מחמת רעבון, עיניו כהות, והוא מסוכן למות, וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא]", ש"מאכילין אותו הקל הקל תחילה". ופירש רש"י "אם אין לנו דברים מותרים כדי צורכו, ויש לפנינו מיני איסורים, מאכילים אותו הקל הקל שבהם".
ומעתה יש לעיין, האם יש ללמוד מכך כי גם ביום הכיפורים, חולים מסוכנים ומעוברות הזקוקות לאוכל, חייבים להאכילם תחילה ל'שיעורים' [פחות מכשיעור], כדי למעט באיסורים, וצ"ע.
ב. פיקוח נפש בשבת – הותרה או דחויה
לביאור הדברים נקדים בבירור מחלוקת רבותינו הראשונים בגדר ההיתר לחלל שבת לצורך פיקוח נפש – האם שבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, ולכן אין לצמצם בעשיית המלאכות האסורות לצורך פיקוח נפש, או שבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, ולכן צריך להשתדל לעשות בדרך היתר, אף אם יש בכך מאמץ, כדי להימנע ממלאכות אסורות.
הרא"ש (2ב) הביא כי הראב"ד נשאל האם עדיף לחולה שיש בו סכנה הנצרך לאכול בשר בשבת, לאכול נבלה [איסור לאו], או שיחללו שבת [איסור סקילה] לשחוט עבורו. המהר"ם מרוטנבורג [המובא ברא"ש] כתב כי עדיף לשחוט לו, משום שהשבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, וביתר ביאור כתב הרשב"א [הובא בקרבן נתנאל שם, ובבית יוסף (2ה)] כי הנדון בשאלת הראב"ד "תלוי במחלוקת האם שבת 'הותרה' או 'דחויה' אצל חולה", וסיים הרשב"א: "וכמדומה לי שהלכה היא דחויה ולא הותרה".
להלכה, הרמב"ם (2ג) פסק: "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות", ובכסף משנה (שם) ובבית יוסף (2ה) כתב שכן היא דעת הרשב"א והר"ן, ודברי הרמב"ם הם לשיטתו מהלכות ביאת המקדש (2ד), שטומאת מת דחויה בציבור.
והנה, נחלקו רבותינו הראשונים בנדון נוסף, התלוי לכאורה במחלוקת זו: המגיד משנה (3א; בסוף דבריו) חידש, כי היתר עשיית מלאכות בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, לא נאמר רק על המלאכה המצילה את חייו, אלא גם על מלאכות אחרות שאין להן קשר ישיר להצלת חיים. אולם דעת רש"י (המובא בכסף משנה, שם) כי ההיתר נאמר אך ורק על המלאכות המצילות את חייו. ונראה בפשטות כי המגיד משנה סבר ששבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, ולכן מותר לעשות לחולה גם דברים שאין במניעתם סכנה, אך רש"י סבר ששבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, ולכן הותר לעשות אך ורק את המלאכה שמצילה את חייו של החולה, ולא מלאכות אחרות שאין להן קשר ישיר להצלת חיים [ביאור זה מצאנו בדברי האבני נזר (או"ח סימן קיח אות ד).
להלכה, פסק השלחן ערוך (3ב): "מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול", ובמשנה ברורה (ס"ק יד) הביא את דברי המגן אברהם, כי מדברי השלחן ערוך "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול" משמע שפסק כדעת המגיד משנה, שמותר לעשות אף מלאכות שאין להן קשר ישיר להצלת חיים. מכל מקום, המשנה ברורה נמנע מלהסתמך על היתרו של הרב המגיד למעשה, והכריע כי "בוודאי מהנכון להחמיר באיסור של תורה" שלא להסתמך על דברי הרב המגיד, כפי שהרחיב בביאור הלכה שם.
נמצא, כי דעת השלחן ערוך כדעת המגיד משנה, כי שבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, אולם הכרעת המשנה ברורה להחמיר בכך, ששבת רק 'דחויה' אצל פיקוח נפש, ולכן אין לעשות מלאכות שאין להן קשר ישיר להצלת חיים.
ג. אכילת מעוברת וחולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ל'שיעורים' – דעות רבותינו הראשונים
הרמב"ם (4א) כתב: "חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכיפורים, אף על פי שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך, מאכילים אותו על פי עצמו, עד שיאמר די". ומסתימת דבריו נראה לכאורה, כי חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ביום הכיפורים אינו צריך לאכול לשיעורים. אולם בדין המעוברת (שם; הלכה ט) כתב: ״עוברה שהריחה, לוחשים לה באזנה שיום הכפורים הוא. אם נתקררה דעתה בזכרון זה מוטב, ואם לאו, מאכילים אותה עד שתתיישב נפשה". ומבואר בדבריו, כי חולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים אינו נדרש לאכילה לשיעורים, לעומת מעוברת שמאכילים אותה לשיעורים "עד שתתיישב נפשה". וצריך ביאור מהו החילוק בין מעוברת לחולה.
גם הרי"ף סבר שחולה מסוכן אוכל כרגיל ביום הכיפורים, ואינו צריך לאכול לשיעורים, ובזה פירש הר"ן (4ג) מדוע הרי"ף כלל לא כתב מהו שיעור האכילה והשתייה ביום הכיפורים המחייב כרת, מפני שלדעתו, אין בזה כל נפקא מינה, שהרי החולה יכול לאכול כרגיל.
אמנם בדברי ראשונים אחרים מפורש חיוב אכילה לשיעורים גם בחולה מסוכן ביום כיפור, וכפי שכתבו המגיד משנה (4א), הרמב"ן (4ב), והר"ן (4ג, בדעת עצמו). ויש לעיין בביאור מחלוקתם.
ד. אכילת מעוברת וחולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ל'שיעורים' – פסק הלכה
השלחן ערוך (4ד) פסק כי מעוברות וחולים מסוכנים הנצרכים לאכול ביום כיפור "מאכילים אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור". נמצא כי דעת השלחן ערוך, כדעת הראשונים הנ"ל [אות ג] המחייבים אכילה לשיעורים בחולה שיש בו סכנה, וכפי שכתב הנצי"ב בספרו העמק שאלה (5א) "הדבר [כוונתו לדין אכילת לשיעורים לחולה שיש בו סכנה] יצא מפה קדוש הרמב"ן, ונמשכו אחריו הרא"ש ור"ן ובעלי השלחן ערוך. ואני תמה שלא הזכירו עיקר גדול כזה הרי"ף והרמב"ם, והרי הוא באיסור כרת ומצוי". בפשטות [ויתבאר בהרחבה להלן] נראה, כי רבותינו הראשונים שפסקו כי חולה מסוכן אוכל כרגיל, דעתם שיום כיפור 'הותר' אצל פיקוח נפש, ואילו הראשונים שפסקו שעליו לאכול לשיעורים, דעתם שיום כיפור רק 'דחוי' אצל פיקוח נפש.
אם כנים הדברים, נמצא כי דברי השלחן ערוך, סותרים לכאורה זה את זה – בהלכות שבת פסק (3ב) כי מותר לעשות עבור החולה, גם מלאכות שאין בהן קשר ישיר להצלת חיים, וכדעת המגיד משנה הסובר ששבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש, ואילו בהלכות יום הכיפורים (4ד) פסק כדעות הראשונים שחולה מסוכן צריך לאכול לשיעורים, כי יום הכיפורים רק 'דחוי' אצל פיקוח נפש, וצ"ע.
ה. אכילת מעוברת וחולה שיש בו סכנה ביום הכיפורים ל'שיעורים' – שיטת הגר"ח מבריסק
ביישוב שיטת השלחן ערוך, נראה על פי מה שהביא הגרי"ז (5ב) כי אביו, הגר"ח מבריסק "היה מורה ובא בכל חולה שיש בו סכנה, שיאכילו אותו ביום הכיפורים כל צרכו, ולא פחות מכשיעור". טעם הוראה זו, מפני ש"יום הכיפורים נדחה לו [לחולה המסוכן] לכל המועיל יותר לרפואתו, שבכלל זה גם חיזוק גופו, וכיון דשיעור שלם יותר טוב לחולה, ממילא דגם זה בכלל פיקוח נפש שדוחה יום הכיפורים".
ואף שהשלחן ערוך (4ד) כתב שמאכילים את החולה לשיעורים, פירש הגרי"ז שדבריו עוסקים בחולה שעדיין אין בו סכנה, אלא שהרופא אומר שאם לא יאכילו אותו ביום הכיפורים, יכבד עליו החולי ויסתכן, וכפי שמדויק מלשון השלחן ערוך בתחילת הסימן (5ג): "חולה שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא נכרי, שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילים אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות". ומפורש שכל הסכנה היא רק מחמת מניעת האכילה בלבד, ולכן דווקא חולה שכזה יש להאכילו לשיעורים. אבל בחולה שכבר יש בו סכנה "כל מה שמועיל יותר לחולה לקירוב רפואתו ולחיזוקו להסיר ולמעט סכנת מחלתו, הכל בכלל סכנה ופיקוח נפש שדוחה שבת ויום הכיפורים, ואין אנו צריכין לדון כלל אם מניעת האכילה תזיקהו ותביאהו לידי יותר סכנה".
הגרי"ז הוסיף, שכדברי אביו הגר"ח מפורש בספר החינוך (5ד) שכתב כי היתר אכילה ב'שיעורים' נאמר לחולה שאין בו סכנה: "מי שהוא חולה, אף על פי שאין בו סכנה גמורה, אם יהיה חלוש הרבה, ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מעט". ותמה המנחת חינוך (5ה) "ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דוודאי אין שום איסור תורה שהותר בחולה שאין סכנה". וביאר הגרי"ז: "אולם נראה פשוט דגם החינוך קמיירי באופן שיש סכנה בדבר אם לא יאכל, אלא דבא לומר דאם הוא כבר חולה שיש בו סכנה גמורה באופן שניתן להידחות אצלו מחמת עצם החולי עצמו, על זה לא נאמר הדין דמאכילים אותו פחות מכשיעור, רק עושים לו כל צרכיו כפי שיותר טוב לו. רק אם החולי עצמו אין בו סכנה גמורה, אלא שהוא חלוש הרבה, שמניעת האכילה תוכל להביאו לידי סכנה, אז הוא דמאכילים אותו רק פחות פחות מכשיעור, למנוע הסכנה הבאה ממניעת האכילה, והן הן דברי אאמו"ר הגר"ח".
לסיכום, לדעת הגר"ח יש להורות למעשה כדעת הרמב"ם, ולהתיר לחולה שיש בו סכנה לאכול ללא צורך בהקפדה על 'שיעורים'. אמנם לעיל [אות ג] הובא מדברי הרמב"ם כי יש חילוק בין מעוברת ובין חולה, וצ"ב מהו החילוק.
בספר המועדים בהלכה (6ב) כתב כי הגרי"ז מבריסק אמר לו כי טעם הוראת אביו, וכן ביאור החילוק בין מעוברת ליולדת, הוא על פי דברי המגיד משנה [לעיל אות ב], שהתיר לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה "אפילו שאין במניעת דבר שעושים לו סכנה". ולפי זה "חולה שיש בו סכנה וצריך לאכול, הרי האכילה היא מצרכיו. כל מה שאוכל [עד המידה הדרושה לו] מועיל לו, ואיך ניתן לו פחות מכשיעור, בשעה שגם היותר מכשיעור נצרך לו. הכלל, כל מה שיש בו כדי למעט הסכנה הוא מכלל צרכיו, שיום הכפורים וכל האיסורים נדחים מפניו. ולכן לא מצינו בגמרא להאכיל פחות מכשיעור אלא במעוברת, כי המעוברת עדיין איננה חולה כלל ואין בה סכנה כלל, אלא שאם לא תאכל תוכל לבוא לידי סכנה. ומכיון שדי לה בפחות מכשיעור, למה נאכילה יותר והיא איננה חולה. מה שאין כן חולה שכבר הוא מסוכן בעצם, והאכילה מועילה לו".
ממוצא הדברים מיושבים היטב דברי השלחן ערוך ואין בהם סתירה. ובאמת הן שבת והן יום הכיפורים 'הותרו' מחמת פיקוח נפש, וגם ביום הכיפורים חולה שיש בו סכנה אוכל כדרכו ללא 'שיעורים'. ודבריו בהלכות יום הכיפורים שיש צורך ב'שיעורים', נאמרו רק על חולה שאין בו סכנה, שאם לא יאכל הוא עלול להגיע לסכנת נפשות, הדומה למעוברת שעדיין איננה חולה כלל ואינה בסכנה, אך אם לא תאכל תסתכן, אשר מחוייבת לאכול ב'שיעורים'.
וראה עוד בספר "המועדים בהלכה", כי בשעה שהגר"ח הורה לחולים מסוכנים ביום הכיפורים לאכול כל צרכם מבלי להמתין בכדי אכילת פרס "חברו עליו חכמי בריסק ושאלוהו, הא כיצד, הרי זה נגד השלחן ערוך וכל הפוסקים. אולם רבי חיים הראה להם את טעמו והם הודו לו. הוא היה רגיל במקרים כאלה לומר, כלום אני מקיל באיסורים, אדרבה, אני מחמיר בפיקוח נפש". גם בספר חשב האפוד (6א) העיד מפי הגרי"ז שהגר"ח "אף פעם לא פסק לחולה שידקדק לאכול פחות מכשיעור".
ו. שלושה גדרים בהיתר אכילה לחולה ולמעוברת ביום הכיפורים לדעת הגר"ח
למעשה, המנהג המקובל בקרב מורי ההוראה הוא, להורות לחולים המסוכנים לאכול לשיעורים, ולא כהוראת רבי חיים מבריסק. וכפי שביארו בספר חשב האפוד (6א) ובספר המועדים וזמנים (7), שהרי הוראת הגר"ח מיוסדת על שיטת המגיד משנה [כפי שביאר הגרי"ז (5ב)], והלא שיטה זו אינה מוסכמת, כמבואר לעיל [אות ב] בדברי המשנה ברורה. ואכן צ"ע כיצד הגר"ח הכריע כדעת המגיד משנה להקל באיסור דאורייתא, נגד הפוסקים הרבים שחלקו עליו, שכמותם הכריע המשנה ברורה. מחמת קושיא זו, חידש בספר מועדים וזמנים, כי לדעת הגר"ח, קיימים שלושה גדרים בהיתר אכילה לחולה ולמעוברת ביום הכיפורים:
- חולה במחלה מסוכנת וחלש, והרופא טוען שאם יאכל כדרכו יתחזק, וכך יש סיכויים טובים יותר שיתרפא – לכולי עלמא אוכל כדרכו בחול, מפני שאכילתו היא רפואתו.
- אינו חלש, ואינו מתרפא על ידי שאוכל, אלא שיש לו מחלה מסוכנת, וכגון בלב וכדומה, וראוי לחוש שהצום יביאו למצב מסוכן – דעת הגר"ח והגרי"ז מבריסק למעשה, דמאחר שיש לו מחלה מסוכנת, הרי שהוא צריך לאכול, ומשכך הוא יכול לאכול כרגיל, וכשיטת המגיד משנה. אך מנהג בעלי ההוראה להורות שאם די באכילה לשיעורים, יעשה כן.
- מעוברת שאין לה מחלה מסוכנת, אך קשה לה לצום – לכולי עלמא משתדלים להאכילה לשיעורים.
ז. פיקוח נפש בשבת – 'הותרה', פיקוח נפש ביום הכיפורים – 'דחויה'
בשו"ת יחוה דעת (8ב) כתב כי לפי דברי הגר"ח מבריסק, שלמד מדברי המגיד משנה שהתיר עשיית מלאכות בשבת לחולה מסוכן גם כשאין להן קשר ישיר להצלת חיים, להתיר לחולה מסוכן לאכול ביום כיפור ללא צורך בשיעורים, נמצא שיש סתירה בדברי המגיד משנה, מפני שהוא עצמו פסק בהלכות יום הכיפורים (4א) כדעת הרמב"ן, שחולה מסוכן צריך לאכול ביום הכיפורים לשיעורים.
בביאור הדברים, הביא את מה שכתב הגר"א וסרמן בספר קובץ הערות (8א) לבאר מדוע המל בשבת, בזמן שעדיין עוסק במילה, יכול לתקן גם ציצין [חתיכות קטנות של עור ערלה] שאינם מעכבים אלא הם רק הידור מצוה, אך אם כבר סילק ידו ואינו עוסק במילה, יכול לתקן רק ציצין המעכבים. טעם החילוק הוא: "ציצין שאינן מעכבים, מצד עצמם אינם דוחים שבת, דאין חיובם אלא משום הידור מצוה. אבל היכא דלא פירש עדיין [מהמילה], הם שייכים למצות המילה עצמה. וכיון דניתנה שבת להידחות אצל מילה, צריך לעשות את המילה כדרך שהוא עושה אותה בחול. אבל היכא דסילק ידו, מצות מילה כבר נגמרה, וההידור בפני עצמו אינו דוחה שבת".
על פי דבריו, ביאר רבי אלחנן את דברי המגיד משנה, שהתיר לעשות לחולה מסוכן גם מלאכות שאין להן קשר ישיר להצלת חיים: "שכל זמן שהחולה מסוכן, לא נגמרה לגביו מצות פיקוח נפש, והוי כ'לא סילק ידו מהמילה', שכיון שעדיין לא נגמרה גוף המצוה, צריך לעשותה כמו שעושים בחול. וסבירא ליה ששבת הותרה אצל פיקוח נפש, מה שאין כן בכל האיסורים שאינם אלא בתורת דחיה".
על פי דבריו יישב בשו"ת יחוה דעת את הסתירה בין פסקי השו"ע בהלכות שבת ויום הכיפורים, ואת סתירת דברי המגיד משנה: השלחן ערוך פסק בהלכות שבת כשיטת המגיד משנה, מפני שרק שבת 'הותרה' אצל פיקוח נפש. ואין ללמוד מכך לדין חולה מסוכן ביום הכיפורים, שכן איסור האכילה ביום הכיפורים רק 'נדחה' אצל פיקוח נפש, ולפיכך יש להאכיל את החולה המסוכן לשיעורים.
ח. אכילה ל'שיעורים' או הזנה מלאכותית – מה עדיף
האוכל ביום הכיפורים באמצעות הזנה מלאכותית [צינורית המוחדרת לאפו [זונדה] או ישירות לקיבתו, או באינפוזיה], אין בכך הנאת גרונו, ולפיכך אין בזה שום איסור. ממוצא הדברים, דן בספר רץ כצבי (9), האם נכון להורות לחולה שיש בו סכנה להתחבר להזנה מלאכותית, מאשר לאכול ביום הכיפורים לשיעורים, שהרי בחצי שיעור יש איסור מהתורה, ולעומת זאת, בהזנה מלאכותית אין כל איסור.
בשו"ת דובב מישרים כתב בנדון זה "להלכה דעתי שלא לסגף [להתחבר להזנה מלאכותית], כי הוא בכלל עינוי נפש ויכול לבוא לידי סכנה". גם בשו"ת אגרות משה כתב אין חיוב להתחבר לאינפוזיה כדי לאפשר את הצום, ולא לאכול ב'שיעורים', בנימוק: [א] הזנה באינפוזיה אינה מיישבת את דעת החולה כאכילה ממש. [ב] בטיפול שאינו כפי הטבע, יש לחשוש שמא יגרם נזק לגוף. כדעתם, פסק בספר "שמירת שבת כהלכתה". וראה מה שכתב בנדון זה בשו"ת תשובות והנהגות (10א). ובמה שהביא מהוראות הגרי"ש אלישיב, לחולה שאין בו סכנה, אלא שצריך לאכול מחשש לסכנה, ש"כדאי מאד וקרוב לחיוב, להתחבר לאינפוזיה מערב יום כיפור, כדי שלא יצטרך לאכול או לשתות בשיעורים, שהוא איסור דאורייתא. אך מי שכבר חולה במחלה שיש בה סכנה, אינו צריך להתחבר לאינפוזיה אלא יאכל כרגיל". ובטעם הדבר ביאר, כי מאחר שכיום כבר התברר היטב, שאין בזה סכנה כלל וכלל, בודאי יש חיוב לדאוג שיוכל לצום ביום הכיפורים.
להשלמת היריעה ראה במה שדן בספר חשוקי חמד (10ב) האם עדיף שהחולה המסוכן יאכל, ויעבור על "ועניתם את נפשותיכם", או שיחברוהו לאינפוזיה, ויעברו על איסור מלאכה ביום כיפור. והביא כי מלאכה ביום הכיפורים חמורה יותר, מפני שעושה זאת "להכעיס", אך אכילה בדרך כלל היא רק "לתיאבון". אך מאידך אכילה חמורה יותר, כי היא לא הותרה מכללה אך מלאכה הותרה מכללה [במקדש]. וכן אכילה חמורה יותר, מפני שיש בזה "כפיית היצר" [ובהערה שם, הובאה הוראת הגרי"ש אלישיב לבעל תשובה, כי עדיף להתחזק בטהרת המשפחה מאשר להתחזק בשבת, מפני שבטהרת המשפחה יש "כפיית היצר"].
ט. אכילה ושתייה ל'שיעורים' ביום הכיפורים – הוראות הלכה למעשה
בגיליון אזמרה לשמך (11) סיכם את ההוראות המעשיות לנצרך לאכול ולשתות ביום כיפור: עדיף לנוח בבית ולהתפלל ביחידות מאשר להתאמץ ללכת לבית הכנסת • ביאור מעשי מהם שיעורי האכילה והשתייה • ההפסקות בין האכילות והשתיות, ודין זקן האוכל לאט • המתנה בין אכילה לשתייה • הצורך לברר אצל רופא מהו השיעור הנדרש • נוסח התפילה שאומרים לפני האכילה.
גם בספר "פסקי תשובות" (12-13) סיכם את הנדונים הבאים, להלכה ולמעשה: צירוף אכילה ושתיה • הגדרת מאכל משקה • דין ממרחים – ביצה רכה ונוזלית, חמאה, גאלע, גלידה, גבינה ושמנת • אכילה בשיעורים מתחילת הצום או לצום כמה שיוכל ואחר כך לאכול כהרגלו • למעט במידת האכילה והשתייה לכמות ההכרחית • האם צריך לערב דבר מר ופוגם באוכל ובשתיה • ברכה ראשונה ואחרונה לאוכל שיעורים ביום הכיפורים. וראה עוד שם, דברי חיזוק לחייבים לאכול ביום הכיפורים, ושלא יחמירו על עצמם, ולימוד זכות על הצדיקים שלא שעו לציווי הרופאים.
