אלול – מלאכי – מצות כיבוד אב ואם – כיסוד לעבודת התשובה בחודש אלול

אלול – מלאכי

מצות כיבוד אב ואם – כיסוד לעבודת התשובה בחודש אלול

א. נראה לכאורה כי יש הקבלה בין י"ב ספרי הנביאים הנקראים "תרי עשר" לי"ב חודשי השנה. ואם כנים הדברים, אחרון הנביאים בתרי עשר הוא מלאכי, והוא מקביל לחודש האחרון בחודשי השנה – אלול.

לביאור הקשר בין חודש אלול וספר מלאכי, יש לתת את הדעת לאחד הנושאים המרכזיים הבולטים בנבואותיו של מלאכי – השוואת היחס שבין הקב"ה לישראל, ליחס שבין האב לבנו, כדבריו בפתיחת נבואותיו (א, ו) "בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאו-ֹת". ובהמשך ספרו (ב, י) "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ מַדּוּעַ נִבְגַּד אִישׁ בְּאָחִיו לְחַלֵּל בְּרִית אֲבֹתֵינוּ". ובסוף נבואתו, החותמת את ספרו, ואת כל ספרי הנביאים: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" (ג, כד). ויש להבין מה ביקש הנביא מלאכי ללמדנו בהדגשת הקשר בין הקב"ה לישראל שהוא קשר של אב ובן, והאם יש בענין זה איזה שהוא קשר לחודש אלול.

הרב דסלר עורר בספרו מכתב מאליהו (ח"ג עמ' 95) את השאלה הבאה: "כיצד אפשר להסביר את שאנו רואים לעיתים בענין מצות כיבוד אב ואם, בנים שניתקו מעל צווארם עול מלכות שמים, גם במצוות שבין אדם לחברו, מושחתים בגזל וחמס וכדומה – ובכל זאת הם מכבדים את אביהם ואמם בהידור ומוכנים להקריב הרבה משלהם, על מנת להנעים להוריהם את חייהם, כיצד ייתכן הדבר". שאלה זו מתחזקת ביותר, לאור דברי המדרש (ילקוט שמעוני רמז קטו) "אמר רבי שמעון בן גמליאל, כל ימי הייתי משמש את אבא, ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשו הרשע את אביו". ודברי המדרש מעוררים את התמיהה: "כיצד תיתכן סתירה כזו בכוחות הנפש, מצד אחד רציחה וניאוף [בהם חטא עשו, כמבואר בדברי חז"ל] – העולם כולו תחת רגלי, ואני רומס עליו ברגל גאוה, ומצד שני, התחסדות והכרת הטוב, עד שהיה מוכן למסור את כל עצמו לזולת". ויש ליישב שאלה זו, המתאימה גם כן לדורינו אנו.

רמזי חודש אלול לעבודת התשובה בחודש זה

ב. דורשי רשומות מצאו בשם החודש – "אלול", רמזים לעבודת התשובה בחודש זה.

• "אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו, ג) – ראשי תיבות אלול. לרמז שבחודש זה "התשובה מקובלת להיות לבו קרוב אל דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה" (משנה ברורה תחילת סימן תקפא). 
• "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" (דברים ל, ו) – ראשי תיבות אלול. רמז לכך שבחודש זה מסייעים לאדם מן השמים לחזור בתשובה.
• "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (אסתר ט, כב) – ראשי תיבות אלול. לומר שבחודש אלול מרבים גם בנתינת צדקה, מפני שהצדקה עם התשובה והתפילה מעבירין את רוע הגזירה. 

ויש להבין מדוע נדרשו שלושה פסוקים שונים, לרמוז בהם את עבודת התשובה בחודש אלול.

בספר יסוד ושורש העבודה (שער המים פרק א) כתב: "בזוה"ק (זו"ח מ"ו ע"ד) איתא, וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים (דברים כא, יג). דא היא ירחא דאלול, דביה סליק משה לטורא, למבעי רחמין קמי קב"ה, בגין דישתביק לישראל על חובא דעגלא" [זה הוא חודש אלול, שבו עלה משה להר סיני לבקש רחמים לפני הקב"ה, כדי שימחל לישראל על חטא העגל]. והאריז"ל פירש הדברים, אביה זה הקב"ה, אמה זו כנסת ישראל, יבכה ויתחנן לפני הקב"ה ירח ימים, הוא חודש אלול, שהמה ימי רחמים ורצון". 

ויש לבאר את פשר הרמז שיש בפסוק "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים", לחודש אלול.

לדעת רבי אליעזר שהעולם נברא בחודש תשרי (ראש השנה י, ב), אלף תרנ"ו שנים אחר כך, בי' אלול, פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב (בראשית ח, ו-ז). שבוע ימים אחר כך, בי"ח אלול שלח נח את היונה מהתיבה, לא מצאה מנוח לכף רגלה (שם פסוק ט). ושבוע ימים לאחר מכן, בכ"ה אלול, שלח נח את היונה בשנית "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ" (שם פסוק יא).

ויש להבין מדוע הזכירה התורה את שליחת היונה דוקא בחודש אלול, והאם יש קשר בין מצות כיבוד אב ואם לשילוח היונה והעורב.

•   •   •

מצות כיבוד אב ואם – בין אדם למקום או בין אדם לחברו

ג. בביאור הדברים, נעיין ביסודה של מצות כיבוד אב ואם ובטעמיה.

המנחת חינוך (מצוה לג אות ג) חקר האם היא מצוה שבין אדם לחברו, או מצוה שבין אדם למקום, שהרי במצוות שבין אדם לחברו אין די בעשיית תשובה, אלא צריך גם לרצות את חברו: "אני מסופק, לפי המבואר ברמב"ם (פ"ב מתשובה ה"ט) ובש"ס (יומא פ"ה ע"ב), דעבירות שבין אדם לחברו לא מהני תשובה ולא יום הכפורים עד שירצה את חברו, אם כאן במצוה זו של כיבוד, אם לא כיבדו אפשר דהיא רק מצות המקום ברוך הוא ולא בין אדם לחברו, דבין אדם לחברו אינו אלא במה שהוא שוה לכל אדם, אבל כאן הוא רק באביו ואמו, אם כן אינו אלא כמצוות שבין אדם למקום ברוך הוא. או דילמא כיון שהשי"ת צווה זו המצוה בין אדם לחברו, הוי בין אדם לחברו ולא מהני תשובה אם לא שירצה את אביו ואמו".

חקירה זו נפשטת מדברי חז"ל (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא כא; הובאו בחזקוני שמות כ, יב) "שאל טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא, "מפני מה שמו של הקב"ה נזכר בחמש דברות הראשונות, ואינו נזכר בחמש דברות האחרונות". ורבי עקיבא השיבו: "חמש דברות הראשונות העובר עליהם אינו רע אלא לשמים, לפיכך הזכיר שמו בכולם, שהרי לשמו הם קבועים, אבל חמש האחרונות אינם אלא לבריות לפיכך לא חש להזכיר שמו בהם". ומבואר כי חלוקת עשרת הדברות לשני לוחות נועדה להבדיל בין חמש הדברות הראשונות העוסקות במצוות שבין אדם למקום, לבין חמש הדברות האחרונות העוסקות במצוות שבין אדם לחברו. 

ולפיכך, ממיקומה של מצות כיבוד אב ואם בלוח הראשון – בחמש הדברות הראשונות, יש הוכחה שהיא מצוה שבין אדם למקום. וכדברי הכלי יקר (שמות כ, יב) "במצוה זו [כיבוד אב ואם] חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא, כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלקיך, ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחברו. ומצות כיבוד אב ואם אע"פ שהוא בין אדם לחברו, מכל מקום מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא, לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה, ק"ו בן בנו של ק"ו שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה החלק המעולה הקיים לנצח". 

היסוד לקביעה שמצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום, לכאורה מפורש בדברי הגמרא במסכת קידושין (ל, ב) "השוה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום", וכבר מבואר ברמב"ן (שמות כ, יב) "השלים כל מה שאנו חייבים בדברי הבורא בעצמו ובכבודו, וחזר לצוות אותנו בעניני הנבראים. והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כענין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון". ומסיים הרמב"ן: "וכבר אמרו רבותינו (קידושין ל, ב) שהוקש כבודו לכבוד המקום". 

וכן מפורש בדברי רבי יצחק אבוהב בספרו מנורת המאור (נר ג, קסב) "דיבור כבד את אביך ואת אמך הוא הדיבור החמישי בעשרת הדברות. והחמשה הראשונים הן מצוות מצד עצמו הוא יתברך וכבודו [בין אדם למקום], והחמשה האחרונים מדברי מוסר האדם בעצמו [בין אדם לחברו]. ואמרו שהחמשה הראשונים היו בלוח אחד והחמשה האחרונים היו בלוח שני. נמצא כי בכל ענין דיבור החמישי של כבד את אביך, מצורף לראשונים שהם לכבוד המקום ית', ועל כן אמרו שהוקש כבודם לכבוד ה' יתברך".

שלושה שותפים באדם – הקב"ה אביו ואמו

ד. ההיקש וההשוואה בין כבוד המקום לכיבוד אב ואם, נובעים מה"שותפות" שיש ביניהם, כדברי הגמרא במסכת נדה (לא, א) "תנו רבנן, שלשה שותפים יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל".

ושותפות זו היא שורש חיוב כיבוד אב ואם, כדברי הזוה"ק (ח"ג דף פג, א) "דאצטריך בר נש למדחל מאבוי ומאמיה ולאוקיר לון, כמה דאצטריך בר נש לאוקיר ליה לקודשא בריך הוא, מסטרא דרוחא דיהב בגוויה ולמדחל מניה, הכי אצטריך ליה לאוקיר לאבוי ולאמיה, מסטרא דגופא דיליה ולמדחל מנהון, דהא אינון משתתפין בקודשא בריך הוא ועבדי ליה גופא, והואיל ואינון שותפין בעובדא, ליהוו שותפין בדחילו ויקרא. ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקודשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה". 

כלומר, האדם מחוייב לירא מאביו ואמו ולכבד אותם, וכשם שצריך לכבד את הקב"ה ולירא ממנו מצד הרוח שנתן בתוכו, כך צריך לכבד את אביו ואמו מצד הגוף שלו, כי הם משתתפים עם הקב"ה ביצירת גוף האדם. ולפי שהם שותפים במעשה, יהיו גם שותפים ביראה ובכבוד. 

מצות כיבוד אב ואם – יסוד האמונה והעברת המסורת

ה. זאת ועוד, מצות כיבוד אב ואם היא חיוב שבין אדם למקום גם בגלל שהיא היסוד להמשכיות האמונה הנמסרת מאב לבן מאז מעמד הר סיני, כדברי האברבנאל (שמות כ, יב) שכתב כי מצוה זו היא "כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיני האדם, ויאמין בה ויסמוך עליה, כמו שנאמר (דברים לב, ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". 

וכפי שכתב המשך חכמה (דברים ה, טז) בביאור הכתוב "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹקֶיךָ", וז"ל: "דבישראל נוסף על כבוד האבות, שהם מוליכים בניהם להצלחה האמיתית, והם מוסרים המצות השמעיות והקבלה מדור לדור. ולזה אמר, שאף אם אין האב מוריש לו הדעות הצודקות, גם כן תכבדנו "כאשר צוך ה' אלקיך", שאתה בדור שהבנים גם כן שמעו מפי הגבורה ואינם צריכים למסורת אבות, וכל פירושי התורה שבעל פה שמעו מפי משה, ואף על פי כן צוך ה' אלקיך לכבד אביך ואמך". ומבואר כי חשיבותה של מצות כיבוד אב ואם, היא גם בהיותה הדרך להעברת מסורת האמונה לאורך הדורות, המהווה את הערובה לקיומו הנצחי של עם ישראל. 

וכן מבואר בדברי הרש"ר הירש (שמות כ, יב) שכתב: "יציאת מצרים ומתן תורה הם שתי עובדות היסוד של עם ישראל, שעליהן תיכון כניעתנו לפני ה' כמושל ושליט בגורלנו ובחיינו. והנה שתי עובדות אלה, עובדות היסטוריות הן, ואנו יודעים אותן ומכירים בהן כאמיתות היסטורית. אולם הערובה היחידה לאמיתותן – היא המסורת. יסודה של מסורת אינו אלא מסירתה הנאמנה לבנים מידי האבות וקבלתה ברצון בידי הבנים מידי האבות. על כן לא נתקיימו לאורך ימי יסודות הבנין הגדול שייסד ה' בישראל, אלא על המשמעת העיונית והמעשית של בנים כלפי אבות ואמהות. ונמצינו למדים, כי כיבוד אב ואם הוא התנאי היסודי לנצחיותה של האומה הישראלית. על ידי האב והאם נותן ה' לילד, לא לבד את הווייתו הפיסית, אלא הם למעשה גם החוליה המקשרת את הילד אל העבר היהודי ועושה אותו לבן ישראל ולבת ישראל". 

הרש"ר מסכם את הדברים: "מידי ההורים מקבל הילד את מסורת התעודה הישראלית המעוצבת בדעת, בהליכות ובדרכי חינוך, והם מוסרים לו את דבר ההיסטוריה ואת דבר התורה, למען ינחילם גם הוא לבניו אחריו בבוא הזמן. כשם שעיני הבן אל הוריו, כן תהיינה אליו עיני ילדיו בבוא הזמן. אלמלא הקשר בין אבות ובנים – תנותק שרשרת הדורות, תאבד תקוות העבר היהודי לגבי העתיד, והאומה הישראלית תחדל מלהיות". 

מכל האמור לעיל נראה איפוא, כי יסוד המצוה הוא חיוב שבין אדם למקום. 

שורש מצות כיבוד אב ואם "פרעון חוב" הכרת הטובה כלפיהם 

ו. ולענ"ד יש לומר כי מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שבין אדם למקום, אלא שכנראה המנחת חינוך הוסיף להסתפק, האם המצוה היא גם חיוב שבין אדם לחברו, ובמידה וכך, אם חס וחלילה פגע בהוריו, צריך לבקש מהם מחילה.

ואכן בדברי ספר החינוך (מצוה לג) מבואר כי "שורש" מצות כיבוד אב ואם, הוא חיוב הכרת הטוב כלפיהם: "שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלקים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו". ומדבריו שחיוב כבוד אם ואם נובע מהכרת הטוב על שהביאוהו לעולם וגמלו עמו חסד, משמע כי חיוב המצוה הוא בגדר ש"בין אדם לחברו".

ובהטעמת הדברים כתב הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"ג עמ' 98) "התורה דורשת השקפה אחרת לגמרי במעלת הכרת הטוב בכלל, ובכיבוד אב ואם בפרט. במסכת בבא קמא (צב, ב) אמרו, בירא דשתית מיניה מיא, אל תשדי ביה קלא [בור ששתית ממנו מים, אל תזרוק לתוכו צרור עפר]. חוייבנו בהכרת הטוב אפילו לדומם, אף על פי שאינו טורח עבורנו, ובוודאי לא תיתכן בו כוונה להיטיב. חז"ל למדונו בזה, שחיוב הכרת הטוב אינו מותנה בכוונותיו וטרחותיו של הנותן כלל, אלא שחובה היא על המקבל משום שקבל, ותו לו. אף אם נהנו ההורים מעצם טיפולם וגידולם של הילדים, אין זה גורע במאומה מחיוב הכרת הטובה שצריך הבן להכיר להורים בלי מידה וגבול. הן קבל מהם רוב טובה, כל תוכן חייהם נתנו לו, ועל ידם בא לו הכל. וכי אין בזה די שיכיר להם טובה כל ימי חייו". 

מידת הכרת הטוב היא יסוד מוצק בבנין נפש האדם. בשל כך, בכלל החיוב להכיר טובה לכל מי שגורם לנו טובה, אנו מחוייבים להכיר טובה להורינו, שהביאונו לעולם וגמלו עמנו חסד. 

ומחמת חיוב הכרת הטוב לאביו ואמו, אמרו בתלמוד הירושלמי (קידושין פ"א ה"ז) כי גדולה מצות כיבוד אב ואם שהיא "דבר שהוא פריעת כפרעון חוב" [שגמלוהו הטובה בלידתו וגידולו ולימודו, פני משה שם]. 

דברי הירושלמי הובאו להלכה בחיי אדם (כלל סז סע' א) שכתב: "ואמרו ז"ל, דכל מצות הבן על האב ואם, הוא פרעון חוב שהבן חייב לפרוע לאביו ולאמו הטובות שגמלוהו. ומי שאינו מכבדם, נקרא רשע, דכתיב (תהלים לז, כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" והוסיף: "ואם כן בכלל הפרעון, שיאהוב אותם אהבה עזה כדרך שהיו אוהבים אותו, ולא יהיו עליו לטורח ולמשא". ומבואר בדבריו שיש ללמוד מהירושלמי הלכה למעשה, שהבן מחויב לאהוב את הוריו אהבה עזה כדרך שהם אוהבים אותו, והוא בכלל פרעון החוב שחב להם. 

היוצא מן הדברים, כי מצות כיבוד אב ואם, היא הן מצוה שבין אדם למקום, וכדברי הגמרא בקידושין "לפי שהוקש כבודו לכבוד המקום", והן מצוה שבין אדם לחברו – "פרעון חוב" הכרת הטובה לאביו ואמו שהביאוהו לעולם וגמלו עמו חסד במשך כל השנים.

הקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו

ז. והנה, אצל רבים רווחת הדעה שמצוה שבין אדם למקום חשובה יותר ממצוה שבין אדם לחברו, ובשל כך ההקפדה על מצוות שבין אדם למקום גדולה יותר.

אולם הרא"ש בפירושו למסכת פאה (פ"א מ"א) כתב בתוך דבריו: "כי הקב"ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהם גם רצון הבריות מבמצוות שבין אדם לקונו". וביאר רבי אלחנן וסרמן (קובץ מאמרים, מאמר מצוות שבין אדם לחברו) את כוונתו: "יש בכלל מאתים מנה, דהרי כל המצוות שבין אדם לחברו הן גם כן מצוות שבין אדם למקום, ולמה יגרע כוחן במה שהן גם בין אדם לחברו. וזה טעם דברי הרא"ש, שמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, דתרווייהו איתנהו בהן". 

המצוות שבין אדם לחברו חשובות יותר מהמצוות שבין אדם למקום, מכיון שבכל מצוה שבין אדם לחברו כלולה גם מצוה שבין אדם למקום. והחידוש ההלכתי הנובע מכך, מבואר בדברי הפרי חדש (או"ח סימן תרו סק"א) בשם מוהר"ש גרמיזאן "שעבירה שבין אדם לחברו יש בה חלק למקום, כגון אם ביזהו בדברים הרי עבר על ואהבת לרעך כמוך וכיוצא. וכל זמן שלא ריצה את חברו, אפילו מה שבין אדם למקום אינו מכפר". ביאור הדברים, במשנה במסכת יומא (פ"ח מ"ט) דרש רבי אלעזר בן עזריה "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו". ולכן על עבירות שבין אדם לחברו צריך לעשות תשובה הן בחלק זה של ה"בין אדם לחברו", לפייס את חברו על הפגיעה שפגע בו, והן בחלק של "הבין אדם למקום", בבקשת סליחה מהקב"ה, שאם לא כן לא יזכה לכפרה על עוונו.

ומכאן נלמד על חשיבותה של מצות כיבוד אב ואם, שהיא כאמור, גם מצוה ש"בין אדם למקום" וגם מצוה ש"בין אדם לחברו".

מצות כיבוד אב ואם – מצוה המתחייבת ממידת הדין – וגם גויים מחוייבים בה

ח. מכל האמור לעיל נמצאנו למדים, כי מצות כיבוד אב ואם היא מצוה שהשכל מחייב – הן מחמת החיוב לכבד כראוי את שותפיו של הקב"ה ביצירת האדם, והן מחמת הכרת הטוב לחסד שגמלו עמו הוריו ש"הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו". 

והיות ומצות כיבוד אב ואם היא מצוה שהשכל מחייב, גם גויים מחוייבים במצות כיבוד אב ואם, אף על פי שמצוה זו אינה נמנית במנין שבע המצוות שנתחייבו בהם. וכדברי המהר"ל (תפארת ישראל פרק מא) בביאור הסיפורים המתוארים במסכת קידושין (לא, א) על גויים שהצטיינו בכיבוד הוריהם "כי מצות "כבד" מחייב אותו הדין והשכל, מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב, נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל".

ומוסיף המהר"ל: "אמנם יש לדעת עוד, כי האומות שהם נזהרים יותר במצוה זאת ממה שישראל זריזים במצוה זאת הוא דבר עמוק, והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם [כמובא בדברי חז"ל, לעיל אות א]. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה, כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצוה כמו זאת. אבל דבר זה ידוע כי הוא מורה על דין גמור, ויצא מיצחק שמידתו דין. וידוע כי כל התולדות באים לעולם במידת הדין, כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלקים. ומפני כך, עשו שכל מידתו היה מידת הדין, הוא בפרט היה מוכן לזה, שהיה דבק לגמרי באביו, כאשר אביו הביא אותו לעולם במידה זאת שהוא מידתו. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצוה שהדין מחייב אותה יותר מן כיבוד אב ואם, שהדין מחייב אותה. לכך, ומכל שכן, עשו שהיה כל מעשיו מידת הדין, מוכן ביותר למצוה הזאת".

לדעת המהר"ל, מצות כיבוד אב ואם נתייחדה מכל שאר המצוות בכך "שהדין מחייב אותה", וכמבואר לעיל, שהשכל וההגיון מחייבים לכבד את ההורים, בגלל שהביאוהו לעולם והם שותפיו של הקב"ה ביצירה. ולפיכך "העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב, נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל". ולכן עשו הרשע הצטיין באופן מיוחד בקיום מצות כיבוד אב ואם המתחייבת ממידת דין, כי מידת הדין היתה טבועה בו, בהיותו בנו של יצחק אבינו, אשר מידתו היא מידת הדין ו"הביא אותו לעולם במידה זאת שהוא מידתו" [ויש להוסיף כי לפי דברי המהר"ל מוטעמת קריאת הפטרת פרשת תולדות – שבה הוזכר כבוד האב של עשו ליצחק, בפרק הראשון בספר מלאכי, המדגיש בנבואתיו את מצות כיבוד אב ואם]. .

מצות כיבוד אב ואם – חיוב דרך ארץ ומידות טובות להכיר טובה להוריו – המחייב גם גויים

ט. לעומת המהר"ל, רבי שמעון שוואב, כתב בספרו מעין בית השואבה (פרשת יתרו, עמ' ר) כי חיובם של הגויים בכיבוד אב ואם נובע מחיובם להתנהג במידות טובות, כי "דרך ארץ הוא חיוב גמור שחל עליהם נוסף על שבע המצוות שחייבים בהן מצד הציווי. וכן מצינו בסדום שנענשו על שלא עסקו בצדקה ובהכנסת אורחים, כאמור (יחזקאל טז, מט) הנה זה היה עוון סדום וגו' ויד עני ואביון לא החזיקה. וכן נתבעו עמון ומואב על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג, ה), ואין הכוונה שנתבעו על מצוה של הכנסת אורחים, אלא על המידה טובה שלא הייתה בהם. וכל זה מתפרש, לפי שבני נח נענשים על מידות רעות, שחייבים גם הם בכל המידות הטובות מצד דרך ארץ שקדמה לתורה כ"ו דורות. ועי' בהקדמת רבנו נסים גאון לש"ס שכתב וז"ל, כי כל המצוות שהן תלויים בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ עליו ועל זרעו לדורי דורים". 

והוא מסכם: "ומעתה נראה, שחוץ מן הציווי לישראל "כבד את אביך ואת אמך", ישנה מידה טובה של כיבוד אב ואם גם כן, וגם בני נח חייבים עליה. והחילוק בין החיוב שלהם שהוא מצד המידה, והחיוב שלנו שהוא מצד המצוה הוא, שכל הבסיס של המידה טובה של כיבוד ההורים הוא הכרת הטוב על שגידלוהו וחינכוהו, אבל בציור שלא עשו ההורים כלום בענין גידולו של הבן ועזבו אותו ברחוב העיר, עד שבאו אחרים וגידלוהו משלהם, ואז נמצא שאין על הבן חיוב בהכרת הטובה להוריו, שוב אין לחייב את הבן נח בכיבוד מצד מידה טובה. אבל במצות התורה של כיבוד אינו כן, שבכל אופן חייבים לכבד את ההורים, שהרי השווה הקב"ה כביכול את כבודם לכבודו. ואפילו אם האב והאם אינם ראויים כלל לשום הכרת הטוב מצד הבן, השווה הקב"ה הוא כבודם ויראתם לכבוד ה' ויראתו".

לדעת המהר"ל, גם אם נאמר שגויים חייבים בדרך ארץ ומצוות הקשורות למידות, אולם מצות כיבוד אב ואם שונה כי היא נתייחדה מכל שאר המצוות בהיותה מצוה מיוחדת וסגולית הנובעת ממידת הדין, והיינו שהדין מחייב אותה. לעומתו, סבר הרב שוואב, כי הגויים חייבים בכל המצוות הקשורות למידות ודרך ארץ, כי "דרך ארץ קדמה לתורה", ובכללם מצות כיבוד אב ואם. 

כיבוד אב ואם – מצוה המושרשת בטבע האדם 

י. למצות כיבוד אב ואם יש נופך מיוחד ויחודי.

הקשר העמוק בין הורים וילדיהם הושרש בטבע הבריאה, ובשל כך אין בציווי לכבד ההורים נסיון כל כך גדול – כי כל אחד מבין ומרגיש בטבעו יחס של כבוד להוריו. כדברי המהר"ל (גור אריה, פרשת ואתחנן פרק ה פסוק טז) "מצות טבעיות, כמו מצות כיבוד אב ואם, דבר זה אין ניסיון בו כלל, כי מקיים אותו בטבע. ולכך לעיל בפרשת בשלח (רש"י שמות טו, כה), דפירש על פסוק שׁם שׂם לו חוק ומשפט ושם ניסהו, לא פירש רק שבת דינין ופרה אדומה, אבל לא כיבוד אב ואם, שאין במצוה זאת נסיון". 

מצות כיבוד אב ואם היא "מצוה טבעית" – מצוה שהאדם חפץ לקיימה מטבע בריאתו, שהרי האהבה להורים מושרשת בטבע האדם.

דוגמא מאלפת לכך, מוצאים אנו במעשה המובא בגמרא (בבא בתרא, נח, א) על אדם אחד ששמע את אשתו אומרת לבתו כי מכל עשרת ילדיו, רק אחד הוא בנו. וכשנפטר כתב בצוואתו "כל נכסי לחד ברא" – כל נכסי לבן אחד, מבלי לפרט את שמו. עשרת בניו באו לפני רבי בנאה שיפתור להם את החידה, למי מעשרת ילדיו יועדה הירושה. ורבי בנאה יעץ להם שילכו לקבר אביהם ויחבטו על הקבר, עד שהנפטר יקום ויגלה להם לאיזה בן התכוין בצוואתו. ופירש הרשב"ם: "חבוטו, הכו הכאות על קברו, ולנסותן נתכוון שאותן שהן ממזרים הן עזי פנים וילכו לחבוט". ואכן: "אזלו כולהו, ההוא דבריה הוה לא אזל, אמר להו כולהו נכסי דהאי". תשעה ילדים חבטו על קבר אביהם כפי שיעץ להם רבי בנאה, ואחד לא הסכים לעשות זאת. ומכאן ידע רבי בנאה לפסוק שכל הנכסים שייכים למי "שלא רצה לחבוט על קברו של אביו" [רשב"ם]. ולמדנו מדברי הגמרא, כי הקשר בין אב לבנו מושרש בטבע האדם, שהרי אף אחד מהילדים לא ידע מי הבן האמיתי – גם לא הבן בעצמו. ובכל זאת, הבן האמיתי לא היה מסוגל באופן טבעי להרים יד על קבר אביו. וזאת משום שמצות כיבוד אב ואם היא "מצוה טבעית" שהאדם חפץ לקיימה מטבע בריאתו, ולכן לא היתה בו את העזות לחבוט על קבר אביו.

ובספר חסידים (סימן רצא) מובא "מעשה ברב סעדיה בן יוסף החכם, באחד שהלך למדינת הים עם עבדו, והוליך עמו ממון גדול, ואשתו היתה מעוברת. לימים מת האדון והניח כל הממון, והלך העבד והחזיק בנכסיו, ויאמר העבד אני בנו. כשגדל הבן שהולידה, שמע שמת אביו, הלך לתבוע נכסיו שהחזיק בהם העבד ונתחתן בגדולי הדור, והיה ירא הבן לפתוח פיו פן יהרגוהו. ונתאכסן בבית רב סעדיה והניח לפניו לאכול, ולא אכל, עד ששם לפניו אלו הדברים, נתן לו עצה לדבר אל המלך, וכן עשה. שלח המלך אחר רב סעדיה לדון דין זה, וציוה רב סעדיה להקיז דם זה בספל אחד, ודם זה בספל אחר, ולקח עצם של אבי הבן, והניח בספל העבד, ולא נבלע הדם, ולקח העצם ושם אותו בספל הבן, ונבלע הדם בעצם, כי הוא גוף אחד, ולקח רב סעדיה הממון ונתנו לבנו שבא". ומכאן למדים שמקור טבעו של הבן הוא מהאב.

בדברים אלו מיושבת תמיהתו של הרב דסלר [אות א] "כיצד אנו רואים לעיתים בנים שניתקו מעל צווארם עול מלכות שמים, ומושחתים גם במצוות שבין אדם לחברו, ובכל זאת הם מכבדים את אביהם ואמם בהידור ומוכנים להקריב הרבה משלהם על מנת להנעים להוריהם את חייהם", כי הקשר הטבעי בין אב ובנו שהם "גוף אחד", הוא הבסיס לקשר הטבעי בין הורים וילדיהם, ולקיומה של מצות כיבוד אב ואם. ולכן גם מי שאינו שומר תורה ומצוות, אינו יכול לנתק את הקשר הטבעי שלו להוריו, והמצוה לכבדם טבועה בנפשו מעצם בריאתה.

•   •   •

מצות כיבוד אב ואם – היסוד לחזרה בתשובה 

יא. ממוצא הדברים נראה כי הנביא מלאכי, המבליט ומדגיש את ההשוואה ביחס שבין הקב"ה לישראל ליחס שבין האב לבנו, בדבריו "בֵּן יְכַבֵּד אָב", "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ". ובסוף נבואתו "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם" – ביקש באמצעות השוואה זו, להתוות את הדרך בשיבתם של ישראל לאביהם שבשמים.

ותחילה נסכם את יחודיותה של מצות כיבוד אב ואם:

• מצוה שהיא גם "בין אדם למקום" וגם "בין אדם לחברו".
• המצוה היא מיסודות האמונה והעברת המסורת.
• יש במצוה הנחלת ערך הכרת טובה.
• המצוה מתחייבת ממידת הדין ומשורת ההגיון.
• מצוה זו מוגדרת "טבעית" וקיומה מושרשת בטבע האדם. 

ומכאן קצרה הדרך להבנה כי מצוה זו מהווה בסיס לעבודת התשובה בכלל, ובפרט בחודש אלול. 

ממצות כיבוד אב ואם, הכוללת בתוכה מעלות כה רבות, נלמד להיטיב את דרכינו הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. קיום מצות כיבוד אב ואם, יחזק אותנו באמונה ובמידת הכרת הטוב, שהם יסודות קיום כל התורה. 

ואף הרצון לחזור בתשובה, הוא "טבעי" ומושרש באדם, כמצות כיבוד אב ואם, כדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פ"ב ה"א) המבאר מדוע כאשר כופים את הבעל למסור גט והבעל אומר "רוצה אני" באונס, אע"פ כן הגט שריר וקיים: "שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב מן התורה לעשותו, כגון מי שהוכה עד שמכר או נתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר שאסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו". ומבואר כי רצונו של האדם באופן טבעי לעבוד את הקב"ה, אלא שהיצר הרע מסיט אותו מרצונו הטבעי ומוביל אותו בדרכי עקלתון לזרועות הרשע. ולכן גם מצות התשובה, כמצות כיבוד אב ואם, היא בעצם רצון לחזור למציאות הטבעית של האדם אשר נברא לעבוד את הקב"ה.

ויש להוסיף, כי בהסבר זה נבין כיצד נצטווינו במצות "אהבת ה'", ותמהו הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק כח) והאבן עזרא (שמות כ, יד ד"ה לא תחמוד), כיצד אפשר לצוות את האדם לאהוב את הקב"ה, והרי האהבה תלויה בלב האדם, וכיצד שייך לצוותו לאהוב את ה'. אולם לפי האמור, אהבת הקב"ה מושרשת בטבע האדם, כבן לאביו, והציווי הוא רק לעורר ולגלות את קשר האהבה הטבעי שבין הקב"ה וישראל.

קיום מצות כיבוד אב ואם, והתבוננות בכל חלקיה ופרטיה, סוללים את הדרך לחזור בתשובה, ולהתכונן לקראת הימים הנוראים.

עבודת חודש אלול – מקיפה את כל המצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו

יב. מעתה מבוארת היטב ההקבלה בין הנביא האחרון בתרי עשר – מלאכי, והחודש האחרון בחודשי השנה – אלול.

לעיל [אות ב] נשאלה השאלה מדוע נדרשו שלושה פסוקים שונים לרמוז בהם את עבודת התשובה בחודש אלול. ויתכן לבאר, כי רמזים אלו מלמדים אותנו כי עבודת התשובה בחודש אלול מקיפה את כל המצוות: "ומל ה' אלקיך את לבבך ואת לבב זרעך" – בין אדם למקום. "ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" – בין אדם לחברו. "אני לדודי ודודי לי" – כולל הן את המצוות שבין אדם למקום והן את המצוות שבין אדם לחברו. ולכן הובאו כל שלושת הרמזים, להדגיש את המיוחד והמשותף לכולם – חובת התשובה בחודש אלול, המקיפה וכוללת את כל חלקי המצוות.

וגם הרמז בפסוק "וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים" לחודש אלול, בהזכרת אביו ואמו, נועד להדגיש את מצות כיבוד אב ואם, המדריכה ומכוונת את עבודת התשובה בחודש אלול.

ומובן מדוע שלח נח את היונה דווקא בחודש אלול. בדברי הרמב"ן (ויקרא א, יד) מבואר שיש ליונה נאמנות למקום שבו גדלה: "והזכירו רבותינו כי כל העופות אם יגע אדם בקן שלהם לקחת משם אפרוחים או ביצים יעזבוהו ולא יקננו בו לעולם, והיונה לא תעזבנו בשום ענין". מידת ה"נאמנות" עומדת ביסודה של מצות כיבוד אב ואם – חיוב הבנים להיות נאמנים בהכרת הטוב למקום שבו גדלו. ולכן בחודש שיש צורך להשתלם במידת הנאמנות לאביו ולאמו, ובנאמנות להקב"ה ובין אדם לחברו, שלח נח את היונה, הנאמנת לו, לבדוק האם ניתן לצאת מהתיבה ולבנות מחדש את העולם. ובשל כך, לעורב האכזרי, המסמל את ההיפך ממידת הנאמנות, לא היתה הצלחה בשליחותו. 

נמצא איפוא, כי הנביא מלאכי, המציב את מצות כיבוד אב ואם כיסוד בעבודת ה', מתווה בדבריו את דרכי עבודת התשובה בחודש אלול, שבזכותם נזכה להתברך בשנה טובה ומתוקה.