אמירת ושמיעת ברכת כהנים ברמקול, טלפון ובשידור חי [zoom]

אמירת ושמיעת ברכת כהנים ברמקול, טלפון ובשידור חי [zoom]

התחדשות הטכנולוגיה בדורות האחרונים, והמצאת מכשירי הטלפון והרמקול, ולאחר מכן השידורים החיים באמצעות הוידאו והאינטרנט, הביאו לפתחם של הפוסקים שאלות הלכתיות סבוכות. כגון, מי שאין לו מגילה כשרה, האם יוצא ידי חובת קריאת המגילה על ידי שמיעתה בטלפון. 

נדון זה מסתעף גם לאמירת ברכת כהנים על ידי מיקרופון ושמיעתה באמצעות רמקול, טלפון או בשידור חי [zoom] – כדוגמת המעמד המתקיים בימי חול המועד פסח וסוכות ברחבת הכותל המערבי, אשר בשל ריבויים המבורך של הכהנים, ללא עזרת רמקול הם אינם יכולים לשמוע את קולו של הש"ץ המקריא. וגם הקהל הרחב יכול לשמוע את הברכה רק באמצעות מכשירי הגברה. ובימי הסגר שהיה בחול המועד סוכות תשפ"א בעקבות מגיפת הקורונה, אלפים רבים צפו במעמד בשידור חי. השאלות לדיון הן: 

• הכהנים המברכים – האם יכולים לברך באמצעות מיקרופון, והאם יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות מיקרופון או רמקול.  
• השומעים בטלפון או בשידור חי – האם מתברכים בברכת הכהנים, והאם מותר לענות אמן על הברכות.

בענין יציאה ידי חובה על ידי שמיעה באמצעות רמקול. בדידי הווה עובדא, בסיום הש"ס האחרון שנערך באלול ה' תשנ"ז בניו-יורק באולם "מדיסון סקוור גרדן" בהשתתפות עשרות אלפי אנשים, והיתה לי הזכות לעבור לפני התיבה בתפילת מנחה כשליח ציבור [הייתי חיוב בתוך שנת האבל על אמי ע"ה]. ונשאלה השאלה, האם אפשר להתפלל באמצעות רמקול כדי שכל קהל הרבבות באולם יוכל לענות אמן על הקדיש והברכות וכן לענות קדושה, או שמא אין השמיעה על ידי הרמקול נחשבת שמיעה מפי הש"ץ ואין חיוב עניית אמן וקדושה. ידידי הרב שמואל בלום ז"ל, סגן נשיא אגודת ישראל בארה"ב אמר לי, כי שאלו את פי מרן הגרי"ש אלישיב, שהורה כי אם יש עשרה אנשים השומעים את הש"ץ גם ללא עזרת הרמקול, נחשבת התפילה כתפילה בציבור, וכל הקהל יכול לענות אמן.

לאחר מעשה, אמרתי אבוא ואשנה פרק זה, מה הם גדרי ההלכה והכרעת פוסקי זמנינו בקיום המצוות דרך הטלפון והרמקול. כפי שנראה להלן, בדורות שלפנינו, היו פוסקים שתפסו את דרך הפעולה הטכנית של מכשיר הטלפון באופן אחד, אולם כיום, נוקטים פוסקי דורינו כי אופן פעולת המכשיר שונה, ומתוך כך גם השתנתה הכרעת ההלכה בנדון.

א. המנחת אלעזר דן בתשובותיו (ח"ב סימן עב) האם אפשר לענות אמן אחר ברכת חברו ששמע דרך הטלפון, וכן האם חייב לענות כששומע קדושה וברכו על ידי הטלפון. וכתב שאין ל בעיה בכך שהקול הנשמע ממכשיר הטלפון עובר בחוטים דרך מקומות מטונפים ועבודה זרה, מאחר והלכה כדברי הירושלמי שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהן שבשמים. ולכן השומע ש"ץ אפילו אם נמצא במקום אחר, כל עוד אין טינוף או גוי מפסיק בהדיא, יכול לענות אמן וכן ברכו וקדושה. אולם בנדון שמיעת קול שופר באמצעות הטלפון פסק המנחת אלעזר: "פשוט לענ"ד דלא יצא, דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפירש רש"י בראש השנה (כח, א;  ובשו"ע סימן תקפז). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כאוב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט".

עוד כתב המנחת אלעזר: "אך זה יש לומר לענין קידוש שבת  ויום טוב דפסקינן בשו"ע (או"ח סי' רעג) דאם קידש בביתו ושמע שכנו ושולחן ערוך גם לפני שכנו, יצא שכנו אם נתכוין שומע ומשמיע, אם כן אם שומע על ידי הטלפון גם כן יוצא חברו כששולחן ערוך לפניו גם אם הוא בריחוק הרבה פרסאות. אך בשבת ויום טוב ממילא אסור לדבר על ידי הטלפון כמו שכתב הגאון בשו"ת בית יצחק (חלק ב מיו"ד במפתחות והגהות סימן לא) משום שעל ידי סגירת זרם העלעקטרי [חשמל] נולד כוח עלעקטרי בשבת, וכן צריך להכות בפעמון וזה משמיע קול בכלי. וכן לענין מגילה נשאלתי אם יוצא השומע מהקורא בטלפון, ומכל הצדדים שחתר השואל לא מצאתי לאסור, דבאמת במגילה לא פסול אם נתעבה קול הקורא".

והנה מהר"ם חביב נשאל בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן רעו) "היו יושבים במערה וקוראים את המגילה ואחד שומע מרחוק את הבת קול, וכן בשופר אם יצא, ולא ששמע קול הברה אלא בת קול ברור". והשיב: "אפשר דכיון דבעינן שומע ומשמיע, ואותו בת קול שנעקר ונצטייר באויר ופורח, אין לו עוד קשר עם המשמיע ולא יצא". מדברים אלו היה מקום להקשות על המנחת אלעזר, מדוע הכשיר שמיעת קריאת המגילה וכן קידוש בשבת ויום טוב דרך הטלפון, והרי לפי דברי ההלכות קטנות שהשומע קול מהשופר ממש אלא "שנעקר ופרח באויר" אפילו אם לא נשתנה הקול לקול הברה, לא יצא ידי חובה – כל שכן בשמיעת קול שופר על ידי טלפון היה צריך המנחת אלעזר לפסול גם אם לא היה קול הברה, אלא בגלל שהקול ששמע איננו הקול של השופר. וביותר קשה, מדוע הכשיר שמיעת קידוש בשבת ויום טוב וקריאת המגילה בגלל שאין בהם פסול קול הברה, הרי לדברי ההלכות קטנות אין הקול הנשמע אותו קול מגילה וקול קידוש.

אולם תלמידו של המנחת אלעזר, יישב בשו"ת נטע שעשועים (סימן ד) את דברי רבו: "לא דמי שמיעת טלפון לנדון הבת קול שבשו"ת הלכות קטנות, דבשלמא התם מיירי דהקול נפסק ופורח ואין לו עוד שום קשר עם המדבר, דהיינו המשמיע, אבל בדיבור על ידי הטלפון לא כן הוא, אלא שבעת שמשמיע המשמיע  אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חברו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע כמימרא בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע, אם כן בכגון דא גם לדעת ההלכות קטנות יוצאין ידי המצוה".

זאת ועוד, הנטע שעשועים לא זו בלבד שיישב את הקושיה מדברי ההלכות קטנות, אלא שהביא ראיה מדברי השו"ת הלכות קטנות במקום אחר (ח"ב סימן מה), שכתב: "שאלה, חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות מהו. תשובה: נראה פשוט שחייב בשופר, וכי מפני שכבדה אזנו משמוע יפטר. וחרש שפטור, היינו שאבד ממנו חוש השמע מכל וכל. והרי אמרו לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה". והוכיח מכך הנטע שעשועים: "דמה שהוא מן הצורך איזה סיוע אפילו על ידי כלי או איזה מכונה שישמע תקיעת שופר לא מגרע המצוה והחיוב. ולהכי חייב ויוצא החרש גם על ידי כלי כמין חצוצרות תקיעת שופר, ואם כן על ידי הטלפון נמי דכוותי' כמובן".

על כל פנים, מדברי הנטע שעשועים למדנו, שאין לחשוש בשמיעת קול בדרך הטלפון, שנעקר הקול בין השומע למשמיע. משום שלדעתו, בשמיעה בדרך הטלפון, מכיון שבשעה שמשמיע את הקול מיד שומעים את הקול מצדו השני של קו הטלפון אין כאן הפסק ועקירת קול, והטלפון הוא בסך הכל מכשיר המסייע וגורם לשמוע את הקול – יוצא ידי חובת  בתקיעת שופר, כמו חרש המסתייע בכלי כעין חצוצרות לשפר את שמיעתו, שיוצא ידי חובה. הנטע שעשועים כתב בסיום דבריו: "דיש מקום בראש לומר, שבשעת הדחק שפיר יוצאים ידי מצוות תקיעת שופר וקידוש בשבת ויום טוב על ידי טלפון, והיינו באופן שכתבתי למעלה על ידי אמירה לנכרי כנ"ל".

בשמיעה באמצעות הטלפון הקול מתאחר במקצת

ב. הנטע שעשועים הביא את דברי שו"ת שערי דעה (סימן ב) שנשאל: "אם יכול איש ישראל לצאת ידי חובה מ"ע דשמיעת קול שופר באופן שישמע מרחוק על ידי כלי הטלפון שנתחדש מקרוב, כי ההסכם הכללי אצל מי שיש לו כלי הנ"ל ומדברים ענייניהם על ידו, כי ממש שומע קול המדבר והמשמיע בלי שום שינוי". וכתב השערי דעה שאע"פ שאין הקול הנשמע דומה לשמיעה הרגילה שהיא מפה לאוזן, מכיון שעל ידי הכלי מתאחרת השמעת הקול במקצת, אולם "ברור הדבר לבעל שכל ישר שאין לבדות בזה חומרות מעצמינו, וכל היכא דאיכא שעת הדחק ודאי שאדם יוצא ידי חובתו ע"י שמיעת קול שופר באמצעות הטלפון. אך לעשות כן לכתחילה במקום שאפשר בענין אחר, נראה לי שאין לסמוך על הכרעת דעתינו בזה".

הנטע שעשועים הביא גם את דברי המנחת אלעזר שלא יוצאים ידי חובת שמיעת תקיעת שופר בטלפון מכיון שהקול "מעורב" ואינו נשמע כמו קול של האיש רגיל שמדבר, וכתב: "ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא קדישא ברתת ובזיע ובכבוד ובמורא, אני אומר, דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס"ז, ואולי התשובה הלז נערכה  מאתו איזה שנים קודם לכן איזה שנים. ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכניק לא היתה גבוה כל כך, ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר. אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או  תרועה ע"י הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר. על כן בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר, יש לומר שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טלפון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות".

מסקנת הנטע שעשועים למעשה היתה: "אין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק", וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר בסוף התשובה שם. וגם לענין עניית אמן קדיש וקדושה וברכו ע"י הטלפון הכריע הנטע שעשועים "לית דין צריך בשש דמותר לענות קדיש וקדושה ואפילו ברכו ע"י הטלפון אם ישראל חברו כשר הוא המברך".

פעולת מכשיר הטלפון והרמקול ודין הקולות הנשמעים מהם – דברי הגרש"ז אויערבך

ג. כפי שנוכחנו לראות, הבנת דברי הפוסקים שהובאו עד עתה באופן פעולת מכשיר הטלפון היתה, שהקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קוי הטלפון, ולכן שייך לדון שיצאו ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון. אולם הבנת פוסקי דורינו בפעולת מכשיר הטלפון שונה בתכלית.

הגרש"ז אויערבך כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) פתיחה קצרה לתשובתו "בדבר השימוש במיקרופון טלפון ורמקול בימות החול לצורך תפילה בבית הכנסת ודינם לענין שבת ויום טוב", שבה הסביר את מהות הקול הנשמע ממכשירים אלו ואת אופן פעולתם:

"מיקרופון – קולט גלי קול והופך אותם לזרמים חשמליים. השינויים בזרם עם הזמן וכן עוצמת הזרם אופיינים לקולות שנקלטו ע"י המיקרופון. המיקרופון בנוי מקופסת פח שהמכסה עשוי על פי רוב מפח דק וגמיש הנוח לקבל השפעה מגלי קול. מכסה זה הנקרא "ממברנה" מהודק לגרגרי פחם הנמצאים בתוך קופסת פח דרך הממברנה והפחם עובר זרם מסוללה חשמלית או מרשת החשמל, והיות שהפחם הוא מוביל זרם טוב והזרם עובר בו בנקל לכן כשהגרגרים צפופים ונלחצים יפה אחד לשני, כוח הזרם אז חזק, ואם הם נוגעים זה לזה רק באופן רפה אז הזרם הוא מעט וכוחו חלש. זעזועי הזרם מהמיקרופון מוגברים על פי רוב במגביר אלקטרוני ומועברים למרחקים בעזרת חוטים (כמו בטלפון) או באופן אלחוטי (כמו ברדיו). כך הם מגיעים למכשיר הקולט המכיל "אזניה" או רמקול ההופך את זעזועי הזרם בחזרה לקולות. 

בשעה שאדם מדבר או מנגן בסביבות מיקרופון, הוא מזעזע בקולו את האויר שמסביבו ויוצר בו גלי קול בהתאם לצלילי הקול שהשמיע. גלי הקול כשהם מגיעים לממברנה של המיקרופון מזעזעים אותה –  כדוגמת התוף שבאוזן האדם – ונמצא שאף ממברנה זו של המכשיר הקולט תתנדנד ממש כאותם התנודות שזעזועי הקול גרמו להניד את הממברנה של המיקרופון, והרי היא מזעזעת את האויר שמסביבה כאותם זעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת המיקרופון, והקול נשמע משום כך כאילו הוא יוצא מפי המדבר.

רמקול – שונה מהאזניה, בכך שניתן להעביר דרכו זרמים יותר חזקים ולגרום זעזועים חזקים של הממברנה. במגביר של הרמקול יש מווסת (רגולטור) שבעזרתו ניתן לשנות את ההגברה, וכן להתאים את עוצמת הקולות למידה הדרושה". 

על פי הקדמה זו, הסיק הגרש"ז שלא כדעת הפוסקים המובאים לעיל: "אחרי כל התיאור האמור לעיל נראה שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול [אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות] שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן נעשה באופן ישר על ידי קול השופר שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, מה שאין כן כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה אע"פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול  ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר".

משום כך כתב הגרש"ז: "ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול [ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ"ל שהתירו], ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם".

בהמשך דבריו כתב: "אין לענות כלל אמן על ברכה שמחוייב לצאת בה [ששומעים בטלפון]. ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה, גם כן אפשר שרק אם עומד בבית הכנסת, או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות על ידי רמקול, אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן, מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים [כוונתו לדברי הגמרא במסכת סוכה (נא, ב) שהיו מניפים סודרים בבית הכנסת הגדול שם, כדי לדעת היכן החזן עומד בתפלתו].מה שאין כן בעומד רחוק ושומע על ידי טלפון, נלע"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה, ודינו כעונה אמן לבטלה, הואיל והוא שומע את הברכה רק ממברנה ולא מפי אדם. וכמו שכתבנו כמה פעמים שעל ידי תנודות הממברנה נחשב רק כיודע לכוין את הרגע שהאדם עומד על יד המיקרופון ומברך. וכיון שכך מסתבר דבכה"ג שהוא עומד רחוק ואין לו שום צירוף עם המברך דאין לענות אמן על ברכה זו".

ומסקנתו: "קיצור הדברים הוא שאין להשתמש בבית הכנסת לצרכי  תפילה במיקרופון ורמקול היות שהדבר הזה נחשב רק כהנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים לדעת היכן החזן עומד בתפילתו, אבל אי אפשר כלל לצאת בשמיעה זו בשום דבר שחייבים לשמוע מפי אדם. ואף שיודע אני שרבים יתמהו על כך וכמו זר יהיה דבר זה בעיניהם, עם כל זאת האמת כדברינו, וברור הוא בעיני שזה מוזר רק לאלה שאינם יודעים כלל מה טיבם של המכשירים האלה [וחושבים מחשבות הבל שחוטי הטלפון או גלי הרדיו מוליכים ממש את קול האדם] אבל לא ליודעים את האמת כי בדברי בזה עם מביני מדע ויודעים בהלכה כולם הסכימו לי".

מעיקר הדין יוצאים ידי חובת קיום מצוות התלויות בשמיעה באמצעות רמקול וטלפון

ד. מנגד, יש פוסקים שלא שללו על הסף את האפשרות לצאת ידי חובת קיום מצוות בשמיעה באמצעות רמקול וטלפון.

רבי יוסף ענגיל, רבה של העיר קראקוב בפולין, כתב בספרו גליוני הש"ס (ברכות כה, ב) "יש להסתפק בשמיעה על ידי דבר אחר, כגון שמיעת קול שופר או מגילה על ידי טלפון שנתחדש בימינו". והביא ראיה להתיר, מדברי שו"ת הלכות קטנות (ח"ב סימן מה; הובא לעיל אות א) בנדון "חרש שמדבר ואינו שומע אלא על ידי שעושה כלי לאזנו כמין חצוצרות", שיוצא בזה ידי חיובו לשמוע קול שופר "כדאמרינן בסוכה (לז, א) דלקיחה [של ד' מינים] על ידי דבר אחר שמה לקיחה, אף אנו נאמר שמיעה על ידי דבר אחר שמה שמיעה". 

הגרצ"פ פראנק, רבה של ירושלים הביא בספרו מקראי קודש (פורים סימן יא) את דברי רבי יוסף ענגיל, וכתב שיש לדון בדבריו ולחלק בין דין שופר לדין שמיעת מקרא מגילה: "דבשופר אם יש בו תערובת קול אחר פסול, וקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר, אבל לענין מגילה יש לדון דשפיר דמי". והוסיף הגרצ"פ שהשיב להגר"י וייס [מחבר שו"ת מנחת יצחק] שרצה לפסול שמיעת קריאת מגילה ושופר וקריאת התורה לחרש על ידי "מכונת שמיעה" משום שנחשב לשומע "קול הברה" – שיש לחלק בין שמיעת קול שופר שאין יוצא בה ידי חובה, משום שבקול שופר יש תערובת של קול אחר, לעומת קריאת התורה ומגילה, שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר "דהכל הוא מכוח הקורא וכל הקולות כשרים אלא שיהיה מכוח בר חיובא". 

רבי יוסף כהן, אב"ד בירושלים, בהערותיו על ספר מקראי קודש, הרחיב לבאר את שיטת סבו הגרצ"פ, שאפילו אם הקול של קורא המגילה נשמע דרך מגביר קול או טלפון הוא אינו אותו קול של קורא המגילה, מכל מקום יוצאים בזה ידי חובה כיון שסוף סוף בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא, וכתב: "ובזה נסתרו דברי המערערים על מקרא מגילה על ידי רמקול או טלפון [כוונתו לדברי הגרש"ז אויערבך הנ"ל] – משום שדרך הטלפון או הרמקול לא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנתהווה מכוחו, ודומה לתקליטים, וכתבו שלפי האמור לעיל אינו דומה לתקליט שנפסק כוח האדם ונעשה קול אחר. אבל ברמקול או בטלפון, אפילו אם נאמר שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר, מכל מקום עדיין לא נפסק כוח קול האדם ולא נשמע הקול אלא כשהוא קורא והכל בא מכוח הקורא ונחשב כקולו ממש".

ככל הנראה לכך התכוין החזון איש, כפי שהביא בשמו הגרש"ז אויערבך, בשולי תשובתו: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה, נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט, ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא, היינו מפני שקול הברה נשמע קצת לאחר קול האדם משא"כ בטלפון ורמקול". [וכתב רבי שלמה זלמן על דבריו: "ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואין אני מבין אותו"].

ומבואר כי למרות שהקול הנשמע מהמיקרופון והרמקול אינו אותו קול של השופר או של קורא המגילה, עדיין יוצאים ידי חובת שמיעת קול שופר וקריאת מגילה היות והקול בא מכוח הקורא שהוא בר חיובא.

אמנם יש להעיר על דברי המקראי קודש ש"הקול היוצא דרך טלפון ורדיו יש בו תערובת קול ממין אחר".  ראשית, ממה נפשך, אם הקול היוצא מהטלפון הוא קול המשמיע, וכפי שנקט לענין מגילה "דהכל הוא מכוח הקורא" – מדוע שלא יחשב כקול המשמיע לגמרי, גם לענין תקיעת שופר. ואם נחשב הקול הנשמע מהטלפון כמנותק לגמרי מקול המשמיע, וכשיטת המנחת שלמה, שהקול הוא קול אחר הנשמע מהממברנה, ודאי שלא מובנת הפשרה בין דין שמיעת קול שופר שבה נחשב קול המשמיע כמעורב בקול אחר, לקול מגילה שנחשב שהכל בא מכוח הקורא, וצ"ע.

שנית צ"ע במה שכתב הגרצ"פ בתוך דבריו שהגדרת קול הברה הוא "קולו של המשמיע שנוסף בו קול אחר". שהרי נתבאר לעיל  שקול הברה פסול משום שנשתנה ונהיה קול גרוע, ואין זה פסול משום שנתערב נוסף בו קול אחר. ולפי זה בימינו שבשמיעה בטלפון או דרך רמקול איכות הקול טובה מאד ואינה נגרעת, לא יהיה פסול משום "קול הברה".

קריאת מגילה והבדלה בטלפון – דעת האגרות משה

ה. וכן נראה מדברי האגרות משה (או"ח ח"ב סימן קח) שהכריע כדעת הגרצ"פ אלא בגדר של "הלכה ואין מורים כן", וכך כתב: "הנה לדידי מספקא טובא, אף אם נימא שהאמת כאמירת המומחים שלא נשמע קול האדם אלא קול אחר שנעשה מקולו, מטעם שכיון שעכ"פ רק כשהוא קורא נשמע הקול יש להחשיב זה כשמיעת קולו ממש דהרי כל מה שנעשה נעשה מקולו, ומנין לנו עצם כוח השמיעה איך הוא שאולי הוא ג"כ באופן זה שנברא איזה דבר באוויר ומגיע לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע שהקול יש לו הלוך עד האזן וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו, ומכל מקום נחשב שהוא קול האדם לכן אפשר שגם הקול שנעשה בהמיקרופון בעת שמדבר ששומעים אותו הוא נחשב קולו ממש, וכן הא יותר מסתבר", וסיים: "ומטעם זה אפשר אין למחות ביד אלו שרוצים לקרוא המגילה על ידי המיקרופון מצד ההלכה". 

אכן לדינא פסק האגרות משה: "מכל מקום כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו". 

רבי משה חזר על הוראה זו בתשובה אחרת באגרותיו (או"ח ח"ד סימן קכו) במענה לשאלה, האם יש להתיר קריאת מגילה ע"י רמקול בשעת הדחק. ונקט בעיקר הדין שהקול הנשמע דרך הטלפון והמיקרופון נחשב כאילו השומע שמע את קול המשמיע, היות והקול בא מכוח הדיבור של המשמיע. ורק מחשש ל"חידושים" שיביאו ל"רפורמות", נמנע להתיר זאת למעשה.

לכן, רבי משה לשיטתו, התיר לאשה הנמצאת בבית חולים, לצאת ידי חובת הבדלה בשמיעה בטלפון, כדבריו באגרות משה (ח"ד או"ח סימן צא אות ד) "אם אי אפשר לה שתשמע הבדלה במקומה ודאי יש לה לשמוע על הטלפון, שיותר נוטה שיוצאה בזה כדכתבתי בתשובה (או"ח ח"ב סימן קח) גבי קריאת מגילה, והוא הדין גבי הבדלה, משום דכל מצוות דבור שבחול הוא כמגילה, לבד קריאת שמע וברכת המזון שצריך למחות באלו הרוצים לצאת במיקרופון. שלכן כיון שאי אפשר לה לשמוע הבדלה בבית החולים, צריכה לשמוע ע"י הטלפון". ובסיום דבריו הוסיף רבי משה: "וכן צריך לענות אמן על ברכה ששומעים על ידי טלפון ועל ידי מיקרופון מספק". והנה בדברי הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ט ה"א) מבואר כי חיוב הבדלה מהתורה. נמצא לפי זה, כי גם במה שעיקר החיוב מהתורה, אפשר לצאת ידי חובה בטלפון. 

קיום מצוות ברמקול דעת הציץ אליעזר

ו. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ד סימן כו) כתב בנדון שמיעת תפילה וברכות באמצעות מיקרופון כדעת וכהכרעת המנחת שלמה שיש "ספק גדול אם יוצאים בשמיעת התפילות על ידי שמיעה כזאת, אשר לאמיתו של דבר הקול ששומעים איננו הקול של השליח ציבור, כי קול האדם חולף ונעלם ונהפך לזרם משתנה וגלי האויר משתנים לזרמים חשמליים קטנטנים ושוב מתחלפים הזרמים לגלי אויר וחוזר ונוצר מחדש גלי קול כאותם הזעזועים שנעשו בתחילה על ידי מיתרי קול האדם המדבר בקרבת הרדיו או הרמקול אך יותר חזק, וזאת בעזרת המנורות הנמצאות בו המגבירים את הזעזועים הנעשים ע"י האדם מעצמת דיבורו. ואם כן אף שהקול הנשמע נוצר מיד בין רגע עם יציאת קול זה על ידי האדם, בכל זאת למעשה יש לדמותו לשומע קול תפילה מתוך תקליט שבוודאי פשוט שאי אפשר לצאת בו ידי חובה".

מתוך הבנה זו בדרך פעולת הרמקול פסק בתשובה אחרת (ח"ח סימן יא) שאין יוצאים ידי חובת שמיעת קריאת המגילה דרך רמקול. אלא שבאותה תשובה הוסיף הציץ אליעזר: "האמת אגיד דבלבי מקונן ספק גדול גם לאידך גיסא, דאולי בנוגע לקריאת המגילה וכיוצא בזה, מלבד בתקיעת שופר, הצדק על הבעל מנחת אלעזר ובעל מנחת אהרן הסוברים שאם שמעו את קריאתה דרך רמקול דיוצאים ידי חובה [וכמובן בכיוונו לכך המשמיע והשומעים], דלמרות כל המגרעות שישנו מסביב לכך כמבואר בספרי שם, מכל מקום שפיר יוצאים על ידי כך ידי חובת עצם השמיעה. וכפי הנימוק שמסביר הגאון בעל מנחת אלעזר ז"ל בספרו שם שכותב שלכן יש לומר דהשומע קריאת מגילה דרך הטלפון יוצא ידי חובה, משום דבאמת במגילה לא פסל אם נתעבה קול הקורא בהברה בשמיעה בריחוק מקום וכיוצא. ולהוסיף על זה דבעיקר מה שבעינן בזה הוא שהקול יהא יוצא ובא מכחו או אפילו מכח כחו של אדם בר חיובא, ויהא רק ממשמש ובא בלי הפסק (לאפוקי תקליטים), וזה ישנו כשהקורא משמיע את קול קריאתו באמצעות מיקרופון".

ומסקנתו לדינא שאם כי "לכתחילה בוודאי יש לעשות כל טצדקי לחזר שלא להשמיע קריאת המגילה דרך מיקרופון, אבל בעברו וקראו בוודאי אין מקום לבוא ולפסוק בסכינא חריפה שלא יצאו ידי חובתם והברכות כאילו היו לבטלה. ובאין דרך אחרת או כפי שנשאלתי במקרה אחר על בית חולים גדול שאי אפשר להעביר שמיעת קריאת המגילה לחולים כי אם דרך המיקרופון, אזי המורה על כגון דא להתיר אפילו לכתחילה השמעת קריאתה באמצעות כלי המיקרופון אין מזחיחין אותו".

קיום מצוות וקריאת מגילה ברמקול דעת הגרי"ש אלישיב והגר"ע יוסף

ז. כפי שהוזכר בפתיחה, הגרי"ש אלישיב התיר להתפלל באמצעות רמקול כדי שקהל רב יוכל לענות אמן על הקדיש והברכות, בתנאי שיש עשרה אנשים השומעים את הש"ץ גם ללא עזרת הרמקול. כיוצא בזה הובא בשמו בקובץ מבקשי תורה (אלול תשס"ב, קובץ לא עמ' שלג) שאין לברך ברכת נישואין ואירוסין בחתונה על ידי רמקול, משום שהקול ששומעים דרך הרמקול אינו הקול של המברך וקול אחר הוא, ואם כן יש לחשוש שלא ישמעו עשרה אנשים אפילו אלו העומדים קרוב למברך את קולו של המברך בעצמו, ומה שישמעו זהו רק קולו של הרמקול, שהוא קול אחר.

חילוק זה מובא גם בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן נד) שכתב לענין קריאת מגילה: ""נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרמקול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב, א) "דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה"]. ואפילו אם על ידי הרמקול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרמקול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, וכן השומעים דרך הרדיו בשידור ישיר אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה".

ביאור מחלוקת החזון איש והגרש"ז אויערבך כיצד מוגדר הקול היוצא מרמקול

ח. דברי החזון איש והאגרות משה שמעיקר הדין יוצאים ידי חובת קיום מצוות התלויות בשמיעה באמצעות המיקרופון והרמקול, למרות שהקול הנשמע אינו אותו קול של השופר או של קורא המגילה – הם מחודשים ביותר, כפי שהעיר ידידי רבי משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים (ח"ח ליקוטי הערות על ח"א סימן א) "דברי החזון איש תמוהים, שלפי זה שיוצאים בטלפון, ראוי לצאת גם אם מדבר ברדיו, וגלי הקול שלו עוברים עכשיו דרך הרדיו והווה לן לומר שהשומע יצא. ובאמת זהו קול אחר שנוצר מכח החשמל. ועיין בדברינו במועדים וזמנים (ח"ו סימן קה) דכתבנו בפשיטות דלא יוצאים בזה. וכן תמה שם הגרש"ז אויערבך דאינו מבין דברי החזון איש".

דרך אגב, בקובץ "מבקשי תורה" (אלול תשס"ב קובץ לא, עמ' שלג) הביא את דברי החזון איש, וכתב: "הנה דברי מרנא החזון איש היה כתגובה על המאמר שפרסם מרן הגרש"ז, שהיה אצלו פשוט שאין זה כלל קול אדם לכל דיני התורה, ועל זה הגיב החזון איש דלדידיה לא ברור הדבר לגמרי. אבל בוודאי שלא התכוון מרנא החזון איש למעשה שאפשר לצאת בזה". ובעיני הדברים תמוהים, מי גילה לו רז זה מה היתה כוונת החזון איש למעשה.

בביאור דברי החזון איש נאמרו הסברים שונים:

• ידידי רבי אשר וייס, אב"ד דרכי הוראה בירושלים (שיעור השבועי פרשת בשלח תשע"ד) כתב: "והנלע"ד בעומק הדברים, על פי יסוד מחודש בגדר "שומע כעונה" שכתבתי במנחת אשר (במדבר סוף סימן יג) דיסוד גדר זה אינו ב"הלכתא" גרידא שחידשה התורה, אלא במהות ענין הדיבור. דהלא הדיבור והשמיעה שני צדדים המה של מטבע אחד, וכרוכים ירדו מן השמים ואין כל חפץ לזה בלא זה. כל ענין הדיבור אינו אלא כדי להשמיע דברים לשומע, דאם לא כן אין בין הרהור לדיבור ולא כלום. והוא שאמרו חכמים שהשומע כעונה בכל מקום, ואין הכונה לכל דיני התורה, אלא בכל מקום במציאות החיים, וכדילפינן כל עיקר הלכה זו דשומע כעונה מהכתוב (מלכים ב כב, טז) "אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה", וכי יאשיהו קראן, והלא שפן קראן דכתיב (שם, י) "וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ", אלא מכאן לשומע כעונה" (סוכה לח, ב). הרי דילפינן דין זה מקריאה של רשות ולא מקריאה של מצוה, וע"כ דבמציאות החיים הקריאה והשמיעה אחת הן, וכך גם בדיני תורה. וכיון דאתינא להכי יש מקום לומר לגבי כל המכשירים הנ"ל [מיקרופון, רמקול] דאף שמבחינת המדע אכן אין זה קול האדם, מכל מקום כיון שהקול דומה לחלוטין לקול המדבר, והוא מיידי [לאפוקי הקלטה שמשמיעים לאחר זמן], ואין השומע מבחין כלל בין קול זה לקול המדבר אליו, אף בזה אמרינן שהשומע כעונה". 
• דרך נוספת בביאור דברי החזון איש, כתב הרב פרופ' זאב לב (קובץ נועם, כרך כג עמ' רו) "הם [החזון איש והאגרות משה] התייחסו כאילו נכנסים גלי קול לתוך המכשיר, או לתוך המערכת, ויוצאים גלי קול בלי שינוי. גם עצם העברה של הקול דרך מכשיר, אינו פוסל את הקול גם לענין תקיעה, שהרי גלי קול טבעיים עוברים ממקום למקום, מוחזרים מקירות, או עוקפים מכשולים וחפצים, ואע"פ כן הם כשרים כל זמן שצליל הקול המקורי של השופר אינו משתנה בהרבה. היוצא מטיעון זה שמערכת מסובכת יחסית כמו מיקרופון, מגבר אלקטרוני ורמקול, כאילו נחשבת כיחידה אחת המופעלת על ידי האדם ורק מעביר את קולו ומוציאה אותו. ומכיון שבמערכת הפנימית אין השהיה, אלא הקול יוצא מיד – יש לראות את זה כאילו זה קולו". ולשיטתם: "אין הבדל בין כח של קולו, ובין כח של קול היוצא מן המיקרופון, שהרי זה נחשב כקולו, ויהיה חייב [בשבת] חטאת".

ואילו לדעת הגרש"ז אויערבך: "גלי הקול נהפכים לזרמי חשמל שהם יוצרים עוד פעם גלי קול. ולכאורה זה דומה במקצת כאילו זה שרשרת של פעולות, שאינה נחשבת בהכרח ככח ראשון לפי מספר שיטות". 

• בשו"ת מחזה אליהו (סי' צא אות ה) חידש לבאר את שיטת החזון איש על פי דברי ערוך השלחן (יו"ד סי' פד סע' לו) שתולעים שאינם נראים לעין אלא רק דרך מיקרוסקופ, אינם אסורים באכילה "דלא אסרה תורה במה שאין העין שולטת בו, דלא ניתנה תורה למלאכים. דאם לא כן, הרי כמה מהחוקרים כתבו שגם כל האויר הוא מלא ברואים דקים מן הדקים, וכשהאדם פותח פיו בולע כמה מהם. אלא ודאי דהבל יפצה פיהם, ואף אם כן הוא, כיון שאין העין שולט בהם לאו כלום הוא. אמנם כמה שהעין יכול לראות אפילו נגד השמש, ואפילו דק מן הדק, הוה שרץ גמור". 

ומטעם זה התיר הגרש"ז אויערבך לשתות בפסח ממימי הכנרת, ואף שיש בהם תערובת חמץ, כמובא בשמו בספר הליכות שלמה (מועדים ח"א ניסן פ"ד סע' ה), "אף שחמץ בזמנו אוסר אפילו במשהו, מכל מקום סברא הוא, דהיינו דווקא כשיש עדיין גדר של ממשות באיסור על פי חושי האדם, אלא שאנו באים לדון בו דין ביטול בתערובת. ולכן כל עוד שהתערובת היא בשיעור שאילו יצויר שתיפרד ותעמוד טיפת האיסור המעורבת בכוס זה ששותה עכשיו בפני עצמה, יהיה בטיפה ממשות של רטיבות וכדומה, שפיר אוסר אפילו באלף ויותר. דכיון שהטיפה קיימת, אינה מתבטלת בכל שהוא אע"פ שכבר נתבטל טעמה. אבל במשקין של חמץ שנתערבו במי הכנרת וכדומה, הרי החלק שנתערב בכל כוס הוא קטן עד מאד, עד שאפילו יצוייר שנדע בוודאי את מקומה של הטיפה, עם כל זאת לא יהא אפשר כלל להפרידה ולשלוט בה באחד מן החושים כראיה ומישוש וכדומה, כי אין בה שום ממשות והרגשה בחושי האדם. וסברא הוא, דלא ניתנו איסורי התורה אלא על פי חושי האדם ולא בכהאי גוונא". 

על פי יסוד זה ביאר המחזה אליהו את דברי החזון איש שיתכן שיוצא ידי חובה בשמיעה בטלפון ורמקול, בגלל שבעיני בשר ודם נדמה כאילו מדובר באותו קול ממש: "נראה דעומק שיטת החזו"א בה"אפשר" שלו הוא, מחמת דלראיית העין הרי זה כעצם קולו של המדבר ותו לא. ולולא דידענו מהמומחים אופן פעולת המכשירים אלו מהו האמת, לא היה שום אחד מעלה על דעתו שהקול הראשון כלה, וקול חדש נוצר על ידי המכשיר. ולהכי מדנראה לעיני הרואה שהוא הוא אותו קול ממש, "אפשר" שעל פי גדרי התורה כן הוא נחשב, והוא כהמשך וחלק מקולו של המדבר. ותכונתו האמיתית אינו משפיע על הכרעת הדין בזה".

על הסבר זה הקשה רבי מנשה אביעזרי (קובץ באר יצחק, ח"ג עמ' רנו) שהסברא שמודדים את הדברים על פי חושי האדם לא יכולה לשנות את המציאות, ובנדון דידן לא ניתן להתעלם מהמציאות שהקול היוצא מהמיקרופון והרמקול, אינו אותו הקול של המדבר, כדבריו: "לא שייך מכח כלל זה ד"הכל לפי דעתו של רואה", לומר על חפצא דידעינן שהיא אינה אותה חפצא אך מחמת חוסר ידיעתינו להחשיב את חוסר הידיעה, ולומר דחוסר הידיעה משויא ליה ל"חפצא אחרת" כאותה חפצא שבעינן לה בגדרי ההלכה. וכגון כאן שבעינן ל"קולו של המדבר", ולומר מכח "הכל לפי דעתו של רואה" דחפצא אחרת – בנדון דידן קול הממברנה – נחשבת כחפצא שבעינן לה – קולו של המדבר. הגע בעצמך, אם במקום מכשיר מיקרופון יעמוד אדם [גוי] ויחקה את קולו של המדבר נפלא, בדיוק בזמן שהמדבר מדבר, והגוי יהיה מוסתר באופן שאי אפשר לראותו ועל ידי זה ישמע הקול למרחק יותר גדול, היעלה על הדעת דיחשב קולו של הגוי לקולו של המדבר. ומה לי תחבולה זו ומה לי תחבולה זו, הרי בשני המקרים אין השומע שומע כלל את קול המדבר אלא רק נדמה לו שזה קולו של המדבר. אלא על כרחך דאין "הכל לפי דעתו של רואה" יכול לעשות דבר שאינו כגון כאן קול של אחר, לקולו של המדבר".

אולם אינני מסכים עם דבריו, ולענ"ד סברת המחזה אליהו נכונה ואמיתית. הגרש"ז אויערבך הרי למד מדינו של ערוך השלחן בהלכות תולעים לדיני חמץ במי הכנרת, שהמים מותרים בשתיה "דלא ניתנו איסורי התורה אלא על פי חושי האדם", כלשונו, וזאת למרות שיש כאן "חפצא" שמעורב בו חמץ, ומכל מקום היות ועל פי חושי האדם אין הדבר ניכר, הרי זה מותר, וכאילו אין כאן חמץ. ואם כן אין סיבה לחלק בין חוש הראיה לחוש השמיעה, ולומר שגם קול המושמע ממיקרופון או רמקול הנדמה לאדם כאותו קול ממש, יש להחשיבו כאותו קול.

• דרך אחרת בביאור דברי החזון איש, כתב הרב אביעזרי (שם) על פי מה שהוא מגדיר את הקול הנשמע, שיש בו "תוכן חומרי" ויש בו "צורה" שהם "גלי הקול", שבעצם לא משתנים גם כאשר הם נשמעים באמצעות הרמקול והמיקרופון: "אע"ג שהקול משתנה והופך לגלים חשמליים, זה מבחינת ה"תוכן החומרי" של הקול, היינו דקול רגיל עובר באמצעות "חומר האויר" וכאן בחוט החשמל אין אויר רק זרם חשמלי, אבל יש לידע דלקול יש ג"כ "צורה" והיא נקראת גל, והיינו דאפשר להסתכל על קול לא מצד הממשות שהוא פועל בה אלא מצד תכונת הגל דהוא התנודות שלו בחומר המעבירו, ומבחינת הצורה י"ל לגבי תכונת הגל אף שהפך מגל קול לגל חשמלי, נשמר בתוך החוטי חשמל אותה צורה ממש, וע"כ שפיר י"ל כיון דתכונת הגל העוברת בחוטים נמצא בה כל הזמן תכונות הגל, א"כ יש ב"כח" את הקול ממש, וא"כ שפיר נקרא המשך קולו של מדבר". 

הוא הביא ראיה מסברא להגדרה זו: "שהרי ברור ופשוט שאם ידבר אדם בחדר סגור וקולו ישמע בחוץ, דמקרי קולו של המדבר ואפשר שפיר לצאת בו ידי חובה ואין הקיר מפסיק. והנה ידוע וברור שהקול לא עבר רק דרך אויר, שכן עבר דרך הקיר לחוץ, והקול גופו פועל באופן שונה ומהירות שונה דרך קיר או מים. ועכ"פ מקרי הקול שבחוץ אותו קול, ממש אותו הקול, אע"ג דלאוזן השומע לא יגיע כלל אותו אויר, אלא הכח ש"צורת הגל" עברה מפי המדבר לאויר, מהאויר לקיר ומהקיר לאויר החיצון ועדיין הכל אותו הקול. ואע"ג שהכא בחוטי החשמל אין קול כלל, אמנם מחמת ש"בכוח" נשמרים ע"י תנודות הגלים התכונות המאפשרות לשמוע אותו הקול, שפיר יש לומר דאפשר שהשינוי שעובר הקול דרך חוטי חשמל, עדיין נקרא אותה הצורה, כיון ש"בכח" קיימים בזרם החשמלי כל התכונות שיהפכו אותו לקול הנשמע ממש. ובעצם לכן שומעים שפיר את קול המדבר בטלפון ממש, כשם שדיבר. ואין צריך מחשב שיהיה בסוף חוטי החשמל כדי לחשב צורת הקול ולהשמיע קול דומה לקול המדבר, שכן באופן מסוים נשמרה הצורה שמאפשרת העברת הקול לאורך כל חוטי החשמל. וע"כ סבר החזון איש ד"אפשר" שמקרי אף בטלפון ורמקול קולו של המדבר". 

הסבר דומה כתב רבי גדליה אורנשטיין (קובץ אסיא חלק עז-עח, טבת תשס"ו), ולדבריו גם הקול הטבעי עובר כמה "שלבים" עד שנקלט במוח האדם, ולכן אין זה משנה כלל אם עבר "שלב" נוסף דרך הרמקול או המיקרופון: "ודאי שאין המצוה התלויה בדיבור נגמרת בהגיע הקול לאזני השומע, אלא כאשר הוא נקלט במוחו. ובדרך מן האוזן אל המוח כל קול עובר שינויים מהותיים ביותר, פירוק, היפוך לאותות חשמליים [אם כי אין זה זרם חשמלי במובן המקובל] והרכבה מחדש בהגיעו אל המוח, כך שאין בין צורתו המקורית לבין "תולדותיו" כמעט ולא כלום. הדבר המשותף היחיד הוא השמירה על תכונותיו של הקול בדרך שמאפשרת למוח לקלוט את הדברים הנשמעים. ואם כן כיצד אפשר לפסול קול בגלל שהוא עבר שינוי מסויים בתוך מכשיר חשמלי, בעוד שהוא ממילא היה עתיד לעבור שינוי דומה בהמשך, לפני גמר המצוה".

קריאת המגילה באמצעות הזום בימי מגיפת הקורונה

ט. ביום כ"ח טבת תשפ"א, פרסם הדיין רבי מנחם געלי, את פסק ההלכה הבא, בשם בית דין צדק לונדון:

נשאלנו על ידי Rabbinical Council of the United Synagogue (Rcus) לחוות דעת ולתת הדרכה בענין קריאת מגילת אסתר בשנה זו 2021, במקרה וקורונה ימנע מבני הקהילה לקיים את המצוה באופן הרגיל.

תשובתינו כדלהלן:

ההלכה היהודית מחייבת אנשים ונשים לשמוע את קריאת המגילה הן בליל פורים והן ביום פורים. 

שמיעת המגילה מתקיימת על ידי קריאה עצמית או על ידי שמיעה מבעל קורא הקורא את המגילה. בשני המקרים צריכה המגילה להיקרא מתוך מגילה כשרה.

במקרה שאפשר ללכת לבית הכנסת, או שיכול אדם לקרוא את המגילה בעצמו בביתו או שיכול לשמוע את קריאת המגילה מבעל קורא במקום אחר (מתוך מגילה כשרה – כאמור), חובה לעשות כן. 

אם עקב הגבלות מגיפת הקורונה (COVID) לא ניתן ללכת לבית הכנסת וגם אין אפשרות לקרוא או לשמוע את המגילה בבית, אזי יכול לשמוע דרך תוכנת ZOOM, או כל תוכנה דומה כאשר המגילה נקראת בשידור חי (ולא קריאה מוקלטת).

למרות שבהלכה קונבנציונלית ישנה שאלה רצינית אם ניתן לקיים מצוה עם "שמיעה" שכזו – במקרה ואין כל אפשרות אחרת, על האדם ליטול חלק לפחות באופן זה.

(אל יסיק מזה לגבי שימוש ב-ZOOM עבור דברים אחרים. השתמשות ב-ZOOM אינה מאפשרת צירוף למנין לתפילה, קריאת התורה או קדיש. ומשום שמנין צריך להיות עם עשרה אנשים נוכחים בגופם, לעומת קריאת המגילה שאינה צריכה מנין. לפסק זה אין יחס לשימוש ב-ZOOM בליל הסדר. שם האיסור נובע מעשיית מלאכה ביום טוב, אך פורים חל בימי השבוע).

כמו כן נשאלנו אם אפשר לשמוע את המגילה באופן של דרייב אין, כאשר השומעים שומעים מן המיקרופון או דרך שידור ברדיו שברכב. תשובתינו, ששתי אופציות אלו, כמו ב-ZOOM, ניתנות לשימוש רק כאשר אי אפשר לשמוע את המגילה באזניו ממש מפי הקורא.

ובענין זה, דעתינו ששמיעה דרך מיקרופון עדיפה על רדיו הפועל ברכבים הנמצאים במקום, ושניהם עדיפים על אופציית ה-ZOOM".

גם ידידי רבי צבי שכטר, כתב בפסקי ההלכה בתקופת הקורונה (סימן נח, ענייני פורים) "בדלית ברירה ממש, יש להקל ולסמוך על הצד שהציע רבי משה פיינשטיין בתשובה להסתפק בדין שמע קול הברה לא יצא, אי מפני שאיננו הקול הראשון, או מפני שאיננו כל כך ברור, דעל ידי הטלפון איננו הקול הראשון אבל הקול ברור. ובזה נסתפקו גם החזון איש ורבנו הגרי"ד סולובייצ'יק. והגרש"ז אויערבך היה סבור שאין כאן מקום ספק כלל, ובוודאי לא יצא". 

הרב שכטר הוסיף: "וקולא זו לשמוע דרך מיקרופון, יסודה בכלל המופיע בגמרא, דכדאי הוא ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק. וביארו רוב האחרונים, שכלל זה לא נאמר אלא בדינים דרבנן (עיין נקודות הכסף לשלחן ערוך יו"ד סי' רצג), אשר בדרך כלל לא נקרא ספק [לומר ספק דרבנן לקולא] אלא בספק השקול. ובשעת הדחק יש להקל ולומר שאף לשיטת היחיד גם כן חשוב כספק לומר בזה דספיקא דרבנן לקולא".

ואילו לשיטת האגרות משה שנשים יוצאות ידי חובת הבדלה בטלפון, נתבאר לעיל [אות ה] שגם במה שעיקר החיוב מהתורה, אפשר לצאת ידי חובה בטלפון. 

לסיכום

הפוסקים נחלקו האם ניתן לקיים מצוות באמצעות רמקול וטלפון. 

• החזון איש נקט בדרך "אפשר" שיוצא ידי חובה, כיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים.
• לדעת הגרש"ז אויערבך, אינו יוצא ידי חובת מקרא מגילה בשמיעה בטלפון או ברמקול, מכיון שאין זה "קול" של קריאת המגילה.
• הגרצ"פ פרנק, חילק בין קיום מצות שמיעת קול שופר, שאינו יוצא ידי חובה משום שבקול שופר יש תערובת של קול אחר, לעומת קריאת התורה ומגילה שאין לפסול אם מעורב בה גם כוח אחר.
• האגרות משה הכריע בעיקר הדין כדעת הגרצ"פ, שיוצא ידי חובה, אלא שלמעשה לא התיר לקרוא מגילה ברמקול "כיון שלא ברור להיתר והוא ענין חדש, בכלל יש למחות כדי למונעם מלרדוף אחרי חדשות אחרות שלהוטים בזה במדינות אלו". 
• גם לדעת הציץ אליעזר, הלכה כדעת הגרצ"פ פרנק שמעיקר הדין יוצא ידי חובת מקרא מגילה דרך מיקרופון, אלא שאין להורות כן לכתחילה, אבל בדיעבד אם שמעו את הקריאה דרך מיקרופון, אין לחייבם לשמוע את הקריאה פעם נוספת. וכמו כן "המתיר להשמיע קריאת מגילה ברמקול לחולים, אין מזחיחין אותו".

אילולא דמסתפינא, הייתי מוסיף ואומר כי אילו החזון איש היה חי עימנו היום ורואה את מערכות התקשורת המתקדמות שנמצאות כמעט בכל בית, דרכם ניתן להעביר שיחות זום ושידורי וידאו מקצה העולם ועד קצהו באיכות מצויינת, המאפשרת שיחה רצופה תוך כדי שמיעה וראיה חדים וברורים, לא היה אומר על הקול הנשמע בטלפון "דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע" – "אפשר" בתורת "ספק", אלא היה אומר בוודאות כי זהו קול "כדרך המדברים". 

ועל כל פנים, בשעת הדחק, כפי שעתה בתקופת הקורונה, כשאין כל אפשרות לשמוע את קריאת המגילה מתוך מגילה כשרה ובבית כנסת, יוצאים ידי חובה גם בשמיעת המגילה בטלפון או באמצעות הזום, וכהוראת בית הדין של לונדון ורבי צבי שכטר.

•   •   •

ממוצא הדברים שנתבארו לעיל, נשוב לדון בשאלות שפתחנו בהם בנדון אמירת ושמיעת ברכת כהנים באמצעות רמקול, טלפון, ובשידור חי [zoom]

• הכהנים המברכים – האם יכולים לברך באמצעות מיקרופון, והאם יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות מיקרופון או רמקול.  
• השומעים בטלפון או בשידור חי – האם מתברכים בברכת הכהנים, והאם מותר לענות אמן על הברכות.

קיום מצות ברכת כהנים בכותל המערבי [בחול המועד פסח וסוכות] באמצעות רמקול וטלפון 

י. לאור המבואר בשיטתם של הנטע שעשועים, החזון איש והגרצ"פ פרנק, שאפשר לצאת ידי חובה בשמיעת מגילה ורמקול בטלפון – הכהנים יכולים להעזר במיקרופון ובטלפון, בכדי לקיים את המצוה לברך את עמו ישראל באהבה. 

גם לשיטת המנחת אלעזר שחילק בין שמיעת קול שופר בטלפון שאי אפשר לצאת בשמיעה בטלפון, לבין שמיעת קריאת מגילה שיכול לצאת, נראה שברכת כהנים דומה לקריאת מגילה – כי לא נאמרה בברכת כהנים ההלכה ש"קול הברה" פסול, ואפילו קול מעורב כשר.

אולם לשיטת המנחת שלמה, ששמיעה דרך המיקרופון והטלפון איננה נחשבת לשמיעה מהמדבר אלא לשמיעה מהממברנה, ולא יוצאים בזה ידי חובת מצוות שצריך לשמוע מפי המדבר – פשוט שהכהנים לא מקיימים את המצוה לברך את עמו ישראל באהבה, כאשר ברכה נשמעת ברמקול או בטלפון.

האם הכהנים יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות המיקרופון

יא. עתה נבוא לדון בשאלה, האם הכהנים יוצאים בהקראה שמקריא הש"ץ באמצעות המיקרופון, ובכדי להשיב על השאלה, יש לחלק את הנדון לשניים: לענין הקריאה "כהנים", ולענין הקראת תיבות הפסוקים. 

• בנדון קריאת "כהנים" – יש לברר האם הקריאה לכהנים לברך מעכבת את הברכה, ואם לא קראו להם לברך אזי אין להם לברך, או שקריאה זו היא רק מצוה או חובה, ברם אין להם איסור לברך אם לא קראו להם לברך, ורשאים לברך בלי ההקראה.

בשו"ע או"ח (סימן קכח סע' ב) מובא: "כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן אע"פ שביטל מצות עשה אחת, הרי זה כעובר בשלשה עשה, אם היה בבית הכנסת כשקראו כהנים, או אם אמרו לו לעלות או ליטול ידיו". מפשטות דברי השו"ע שאם קראו "כהנים" מחוייב הכהן לעלות, לא מוכח מה הדין בלא קריאת "כהנים", האם אינם יכולים לעלות, או לא. ולכן יתכן שגם אם נאמר שהקראת "כהנים" באמצעות מיקרופון או רמקול לא נחשבת כהקראה מפיו של הש"ץ, לא איכפת לנו כלל, שהרי אין לכהנים איסור לברך אם לא קראו להם, ומתקיימת מצות ברכת כהנים.

אולם בביאור הגר"א (שם ס"ק ה) כתב: "כשקראו וכו'. דבלאו הכי אינו עולה, כמו שכתוב בספרי  פרשת נשא (במדבר סוף פיסקא לט) מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו, תלמוד לומר אמור להם, והוא קריאת כהנים, כמו שכתוב בסוטה (לח, א), וכמו שכתבו תוספות ברכות (לד, א ד"ה לא)". ומפורש בדבריו שיש איסור לכהנים לעלות אם לא קראו להם, כדברי הספרי "מנין שהחזן צריך לומר להם אמרו", שאין רק חיוב לברך לאחר שקראו להם לעלות, ושיש חיוב לקרוא להם, אלא שיש מניעה לכהנים לעלות בלא שיקראו להם. לפי הגר"א היה נראה לומר כי לדעת הסוברים שלא יוצאים ידי חובת קריאת מגילה בשמיעה ממיקרופון ורמקול, גם שמיעת קריאת "כהנים" באמצעות מיקרופון ורמקול לא נחשבת כשמיעת הקריאה מפי הש"ץ, ולכן אסור להם לברך ברכת כהנים.

אולם מסתבר יותר שיש לחלק בין השמיעה שאנו מצווים עליה בתקיעת שופר וקריאת המגילה ושאר המצוות התלויות בשמיעה, ובין השמיעה שמצווים הכהנים לשמוע קריאת "כהנים". בשמיעה שנצטווינו במצוות התלויות בשמיעה, החיוב הוא על כל אחד ואחד לשמוע באזניו ממש את קול האיש המדבר או השופר התוקע, ולכן מי שלא שמע, ואפילו אם שמע רק חלק מן התקיעה, אינו יוצא ידי חובתו. אולם בקריאת "כהנים", גם לפי הגר"א שקריאה זו מעכבת, ודאי שאין להם מצוה או חיוב "שמיעה" של תיבת כהנים או שאר קריאה, אלא הלימוד מהפסוק הוא שאסור לכהנים לברך בלא שיצטוו על כך. לפי זה יש לומר שאין להם חיוב לשמוע את הקריאה, אלא עליהם לדעת בבירור שנצטוו לברך, ולכן כשיודעים בבירור שהיתה קריאה להם לברך, אפילו אם לא שמעו אותה מפיו של הקורא, כגון בשמיעה על ידי רמקול ומיקרופון [לסוברים שאין זה שמיעת קולו של המשמיע] – די בקריאה זו כדי שיוכלו לברך את עמו ישראל באהבה.

נמצא איפוא כי לכל השיטות, אין בעיה בהקראת "כהנים" על ידי רמקול ומיקרופון, וגם לדעת הסבורים ששמיעה ממיקרופון ורמקול איננה נחשבת שמיעה, די בשמיעת קריאת "כהנים" מהממברנה, משום שאפילו שהכהנים יודעים שקראו להם לברך רק על ידי שמיעה מה"ממברנה", העיקר שהיתה קריאה וציווי והם יודעים מזה.

מכאן תמיהה על דברי הרב שלמה גורן (שנדפסו בספר הזכרון לכבודו "המעלות לשלמה", עמ' 79) בתשובתו לרב מאיר יהודה גץ, רב הכותל: "בעלייתי לרגל להתפלל שחרית ומוסף בחוה"מ פסח שעבר ליד הכותל המערבי, היה זה בעת שנערכה שם ברכת כהנים המונית, כת"ר עבר לפני התיבה והשתמש במיקרופון ובמערכת רמקול, והשמיע את התפילה ואת ברכת הכהנים לציבור בכל הרחבה, מיד לאחר התפילה הערתי לכב' כי לפע"ד אין להשתמש ברמקול בתפילה ובמיוחד בברכת כהנים". ולפי המבואר לעיל, נדחית הערתו מכל וכל, ואדרבה, בברכת כהנים צדדים רבים יותר להקל בשמיעה ממיקרופון עוד יותר מתפילה בציבור.

וביותר יש להתפלא, כי בשו"ע (סימן קכח סע' כב) נפסק: "משתדלים שיהא המקריא כהן", וביאר הט"ז (ס"ק יז) שההלכה שצריך להקריא לכהנים הנלמדת מהפסוק "אמור להם", והיינו שהמקריא יהיה מציבור המתברכים, היא כל זמן שאפשר להימצא בישראל, אבל אם אין ישראל יכול להקרות אז נושאין כפיהם בלא הקראה כלל מידי דהוה אעיר שכולה כהנים דבסמוך (שם סע' כה) שעולים כולם לדוכן ושם ודאי אין הקראה דמי מהם יקרא, הכי נמי כאן הוא". נמצא מפורש בדברי הט"ז שההקראה כלל איננה לעיכובא, והוראת הרב גורן צ"ע. 

• הקראת תיבות הפסוקים – בדברי הט"ז (סי' קכח ס"ק ג) מפורש כי "קריאת התיבה [על ידי הש"ץ] אינו מעכב כלל, אלא למצוה בעלמא שטוב לעשות כן כדי שלא יטעה הכהן בברכותיו, אבל החיוב של הכהן כבר חל עליו אחר קריאת כהנים". לפי זה פשיטא שאפשר להקריא לכהנים את פסוקי ברכת כהנים גם על ידי רמקול וטלפון, אפילו לדעת הפוסקים שלא מתירים שמיעה באמצעות מכשירים אלו. שהרי עיקר ושורש מצוות ההקראה מילה במילה היא כדי שלא יטעו בברכות, ומטרה זו מתקיימת גם באמצעות הרמקול והטלפון, ולכן וודאי עדיף שישמעו את הקראת הפסוקים ברמקול ובטלפון, ולא יבואו לידי טעות ובלבול, במקרה שכהן אחד יאחוז בתיבה אחת וחברו בתיבה אחרת.

בברכת כהנים ברמקול, טלפון ובאמצעות שידור חי – מדין "עם שבשדות"

יב. באשר לשאלה האם העם המתברך יוצא ידי חובה בשמיעה דרך רמקול או מיקרופון או בדרך הטלפון.

המנחת שלמה כתב בתוך דבריו: "לפי הדברים שאמרנו נראה שיש לשמיעה זו דין הנפת סודרים שהיתה באלכסנדריה של מצרים דחשיב רק כיודע באיזו ברכה הש"ץ עומד ותו לא. וכיון שכן נראה שאין לענות כלל אמן על ברכה שהוא מחוייב לצאת בה, ואף גם ברכה שאין השומע מחוייב לצאת ידי חובתה גם כן אפשר דרק אם עומד בבית הכנסת או אפילו סמוך לו ושומע חזרת הש"ץ או שאר ברכות על ידי רמקול אז שפיר נגרר אחר הציבור ועונה אמן מידי דהוי אאלכסנדריה של מצרים, מה שאין כן כשעומד רחוק ושומע על ידי טלפון נלענ"ד שאין לענות כלל אמן על שום ברכה ודינו כעונה אמן לבטלה הואיל והוא שומע את הברכה מממברנה ולא מאדם". מבואר בדבריו שכל מי שנמצא במעמד ברכת כהנים ברחבת הכותל המערבי, נחשב משתתף בתפילה אפילו אם אינו שומע במו אוזניו את השליח ציבור אלא רק יודע על ידי סימן היכן עומד הש"ץ, מכיון שהוא "נגרר אחר הציבור", ומצטרף עם כל הציבור לתפילה ולברכה ויכול לענות אמן. ולכן המשתתפים במעמד זה מתברכים בברכת הכהנים, מכיון שבעזרת הרמקולים יודעים כולם במדויק היכן הכהנים אוחזים בברכתם, וממילא כולם נגררים אחר הציבור להתברך מפי הכהנים.

עוד נראה, כי השומעים ברכת כהנים באמצעות רמקול מתברכים על פי דברי השו"ע (או"ח סימן קכח סע' כד) "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה אבל שלפניהם ומצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת, ולאחריהם נמי אם הם אנוסים כגון עם שבשדות שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא הם בכלל ברכה". ומבואר שברכת כהנים חלה על כל העם הרוצים להשתתף בברכת הכהנים, ובכלל זה גם על מי שנבצר ממנו לבוא ולהתברך בגופו בפועל. לפי זה כל הקהל הנמצא ברחבת הכותל לפני הכהנים ואפילו מצדיהם מתברכים בברכת הכהנים הנשמעת במערכת הגברה, כדברי השו"ע ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת", ועל אחת כמה וכמה שמיקרופון ורמקול אינם מפסיקים [גם אם אינם קולו של המשמיע].

ובנדון שמיעת ברכת הכהנים בטלפון או בשידור חי – לדעת הפוסקים הסוברים שבשמיעה דרך הטלפון יוצאים ידי חובת הבדלה ומגילה, מסתבר שיש ומצוה לשמוע את ברכת הכהנים דרך הטלפון.

אולם יתכן כי גם אם שמיעה בטלפון לא נחשבת כשמיעת קולו של המדבר, יש לשמוע את ברכת הכהנים בטלפון מדין "עם שבשדות" המבואר בדברי השו"ע הנ"ל, שגם מי שנמצא במרחק ולא יכל לבוא לשמוע את ברכת הכהנים, חלה עליו הברכה. ואם ישאל השואל שמדין "עם שבשדות" מתברך גם אם אינו מקשיב כלל דרך מכשיר הטלפון, כפי שה"עם שבשדות" כלל לא שמע את הברכה, מסתבר שבכל זאת יש ענין  להקשיב דרך הטלפון, שכן בדברי השו"ע הנ"ל מובא ש"עם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה", ורק אם הם אנוסים חלה עליהם הברכה מדין עם שבשדות. והביא הט"ז (שם ס"ק כא) מדברי רש"י (סוטה לח, ב ד"ה דלא אניסי) וז"ל: "אם הם אנוסים, אבל בלא אנוסים אין הברכה חביבה עליהם מדלא הלכו לקבל הברכה". 

ולכן אפילו אם לא יוצאים ידי "שמיעה" בטלפון, יש ענין להקשיב לברכה דרך הטלפון משום שעל ידי כך מראה שחביבה עליו הברכה, ואז תחול עליו מדין "עם שבשדות". 

ועוד נראה לענ"ד, כי גם לדעת המנחת שלמה שאין לענות אמן על ברכה הנשמעת בטלפון, יתכן שדבריו נאמרו דווקא בכל הברכות שההשתתפות עם הציבור בברכה חלה רק על ידי מה שהמברך נמצא סמוך לציבור ואז "נגררים אחריו". אולם בברכת כהנים שגם "עם שבשדות" מתברכים, מבלי להיות סמוכים למתברך, יתכן שכל המשתתף ושייך בברכה מדין "עם שבשדות" רשאי לענות אמן על הברכה אם הוא יודע מתי סיימו את הברכה שיענה אמן, כאשר שומע בטלפון. שהרי אפילו אם השמיעה בטלפון אינה נחשבת לשמיעה מפי המברך, מכל מקום הרי בברכת כהנים אין צריך שמיעה מפי המברך אלא צריך את שתי  התנאים המתבארים בדין הנפת הסודרים באלכסנדריה: שיהיה לו שייכות לברכה, ושיידע היכן השליח ציבור אוחז – וכשנתקיימו תנאים אלו בברכת כהנים על ידי טלפון "מדין עם שבשדות", רשאי לענות אמן.

נמצא לפי זה כי מי שיכול לשמוע ברכת כהנים דרך הטלפון, מתברך בברכה זו וגם רשאי לענות אמן עליה.  

ברכת כהנים כאשר 

יג. ונראה להוסיף טעם מדוע מתברכים בברכת כהנים גם באמצעות הזום, על פי המבואר לעיל [סימן לג] כי ברכת כהנים היא לא חלק מהתפילה, אלא ברכה העומדת בפני עצמה אלא שנקבע מקומה להאמר בחזרת הש"ץ, וכפי שנראה ממה שכתב הבנין שלמה (סימן י) "לא מיבעיא לשיטת רוב המפרשים, דתפילה ההוא דרבנן ואנשי כנסת הגדולה הוא דתיקנו מצות תפילה, ואם כן כל ימי בית ראשון וגלות בבל היו כהנים נושאים את כפיהם בכל יום בגבולין בלא תפילה כלל. ואפילו לדעת הרמב"ם דס"ל דתפילה מצות עשה מן התורה היא, מכל מקום הרי כתב בעצמו (הל' תפלה פ"א ה"ב) דתפילה מיוחדת לצבור לא נתקנה רק בימי עזרא, אבל כל ימי בית ראשון וגלות בבל היה כל אחד מתפלל בפני עצמו כפי יכולתו ובכל עת שירצה. ואם כן אי אפשר לומר כלל דנשיאת כפים בגבולין עיקר חיובה וזמנה בעת התפילה דווקא, דהלא מהתורה ליכא זמן לתפילה כלל, וגם ליכא חיובא להתפלל בצבור, אלא כל אחד מתפלל בעת שהוא רוצה. ונשיאת כפים הא בעי עשרה, וכדתנן בפ"ג דמגילה (כב, ב) מיהו יש לומר דזה אינו אלא מדרבנן. ואף דילפינן זה מקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל, מכל מקום נראה דאינו אלא אסמכתא, וכן כתב הר"ן במגילה שם להדיא".

כוונתו לדברי הר"ן (מגילה יג, ב בדפי הרי"ף ד"ה ואין נושאין) שכתב: "כתיב וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, וכתיב כה תברכו את בני ישראל אמור להם, ובני ישראל עשרה משמע כדילפינן בגמרא לענין דבר שבקדושה, מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומבואר בדבריו שהטעם לעשרה בברכת כהנים הוא בגלל שהכהנים נצטוו לברך את "בני ישראל", ואין "בני ישראל" פחות מעשרה. ולא מדין "דברים שבקדושה" [ומה שהביא הר"ן את ענין "דבר שבקדושה" הוא רק ללמוד כי "בני ישראל" היינו עשרה, כמתבאר בהלכה שדברים שבקדושה נאמרים בעשרה כפי שנלמד מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל"].

ואם אמנם החיוב לברך את ברכת הכהנים בעשרה הוא מדין דברים שבקדושה, צריך שכל העשרה יהיו במקום אחד כדי שיאמרו "דברים שבקדושה". אבל אם זהו דין דרבנן שנלמד מהפסוק "כה תברכו את בני ישראל", ואין זה חלק המתפילה אלא גדר של ברכה שנקבעה כיחידה בפני עצמה בתוך התפילה, יתכן שיוצאים ידי חובה גם בעשרה הרואים אלו את אלו באמצעות הזום, וצ"ע.

פנים אל פנים בברכת כהנים

יד. במסכת סוטה (לח, א) דרשו חז"ל מהפסוק (במדבר ו, כג) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", דינים שונים בהלכות נשיאת כפים, ובכללם: "כֹּה תְבָרֲכוּ – פנים כנגד פנים". בביאור דין "פנים כנגד פנים", הקשו בגמרא: "אתה אומר פנים כנגד פנים, או אינו אלא פנים כנגד עורף [רש"י: "שאין הציבור צריכים להסב פניהם לצד הכהנים"], תלמוד לומר אָמוֹר לָהֶם, כאדם האומר לחברו". כלומר, היה מקום להבין שרק הכהנים צריכים לעמוד כשפניהם כלפי הציבור, אבל הציבור אינו צריך להפנות את פניו לכהנים ויכול לעמוד גם כשעורפו לכהנים, ועל כן נדרש מהפסוק אָמוֹר לָהֶם, שגם פני הציבור צריכות להיות מופנים לכהנים.

דין זה נפסק בשלחן ערוך (סי' קכח סע' כגד) "בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה. והעם יכוונו לברכה ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים ולא יסתכלו בהם". ומעתה יש לתמוה, היאך מתקיים בברכת הכהנים בכותל המערבי, דין "פנים אל פנים". 

ענין זה נתבאר בהרחבה לעיל [סימן ס], ושם הבאנו את הפרי מגדים שכתב: "פנים לפנים אסמכתא בעלמא הוה ולא לעיכובא". אולם דעתו היא דעת מיעוט, כמבואר בדברי המשנה ברורה (ס"ק נ) "עוד ילפינן בגמרא דצריך להיות פנים כנגד פנים. וכתבו רוב הפוסקים וכמעט כולם דהני כולהו לעיכובא הוא, ואפילו בדיעבד לא יצאו באופן אחר". ומשמע כי דין "פנים אל פנים" אינו שונה מכל שאר הדינים שנלמדו מהפסוק "כֹּה תְבָרֲכוּ", שהם לעיכובא אפילו בדיעבד.

בדעת השו"ע הרב יש לכאורה סתירה, כי מחד גיסא כתב (סעיף כג) שדין "פנים אל פנים" אינו מעכב בדיעבד: "אבל הצבור רשאין לישב, רק שיהיה פניהם נגד פני הכהנים שנאמר אָמוֹר לָהֶם, כאדם האומר לחברו שמדבר עמו פנים אל פנים (אבל בדיעבד אין זה מעכב, שהרי עיר שכולה כהנים כולם עולים לדוכן אף על פי שאין מברכין כאדם האומר לחברו פנים כנגד פנים כמו שיתבאר)" [הערה: הסוגריים הם מדברי שו"ע הרב]. מאידך גיסא, כתב (סעיף יז) "מברכים קודם שישאו ויפרסו כפיהם, שנשיאת כפים היא עיקר מצות (התורה), וכל המצות מברך עליהם עובר להתחלת עשייתן לכתחילה. אבל החזרת פניהם אינה מגוף המצוה אף על פי שהיא מעכבת כמו שיתבאר". כלומר, הכהנים מברכים קודם עשיית המצוה, ולכן רק נשיאת כפיים שהיא מגוף המצוה צריכה להיות מייד לאחר הברכה. אבל החזרת הפנים, דהיינו קיום דין "פנים אל פנים", אינה צריכה להיות בדווקא לאחר הברכה, מכיוון שאינה מגוף המצוה "ואף על פי שהיא מעכבת". על כל פנים מלשון זה משמע כי דין "פנים אל פנים" מעכב בדיעבד, וצ"ע.

יתכן ליישב את פסקי השו"ע הרב ולומר שיש לדעתו לחלק בין דין "פנים אל פנים" שנאמר לכהנים לדין "פנים אל פנים" שנאמר לציבור. בהלכה שבה נאמר דין "פנים אל פנים" לציבור (סע' כג) נקט שו"ע הרב שאין זה לעיכובא. מה שאין כן בדיני הברכה של הכהנים כתב שו"ע הרב כי דין "פנים אל פנים" מעכב בדיעבד. והדברים מובנים על פי המבואר בהר צבי מתשובת הנודע יהודה, שכל הדינים שנאמרו לכהנים – עמידה, נשיאות כפים ופנים אל פנים – מעכבים בדיעבד. מה שאין כן דין שנאמר לציבור – להתברך פנים אל פנים, לא מצאנו מקור לכך שמעכב בדיעבד.

לכן נראה כי בנדון דידן, הציבור המתברך בברכת כהנים באמצעות טלפון או זום, יכול להסתמך על דעת הפרי מגדים שנקט להלכה כי דין "פנים אל פנים" לא מעכב בדיעבד. וכן על המבואר בדברי שו"ע הרב, שהלכה זו מעכבת רק לכהנים ולא לציבור.