אנכי ה' אלקיך (עקבי דרך, מועדים)

א. ביסוד המצוה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' (שמות כ, ב), יש לברר מהו גדר חיוב מצות האמונה:

להאמין – כלומר לקבל את הדברים כפי המסורת שהועברה לנו, ללא חקירה שכלית.

או לדעת – דהיינו לעמוד על בירור יסודות האמונה במאזני ההגיון ומשקל החכמה.

במילים אחרות, יש לעיין האם מותר או מחוייב האדם לתור ולברר בכלי שכלו ודעתו אחר יסודות האמונה, או שאין כל חיוב שכזה, ואדרבה, יש לקבל את האמונה בתמימות, וללא כל חקירה.

ב. לבירור שאלה יסודית ומהותית זו, מחובתינו לעיין בדברי רבותינו הראשונים, ולהבין כיצד הגדירו את מצות ה"אמונה":

חובת הלבבות, הקדמה לספרו

מי שיש בכח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, ועיכבוהו מלעיין בו בשכלו העצלות והקלות במצוות האל ותורתו, הוא נענש על זה ואשם על אשר התעלם ממנו… וכן אתה, אם לא היית יכול להגיע אל ענין זה מדרך שכלך, כמו עילות מצוות השמע [מצוות שם "חוקים" ללא טעם] היתה נראית טענתך טענה בעמדך מחקור עליו. וכן אם היתה דעתך קצרה והכרתך חלושה מהשיג אליו, לא היית נענש על פשיעתך, ותהיה כנשים וקטנים אשר הוא בידיהם דרך קבלה. אבל אם אתה איש דעת ותבונה שתוכל לעמוד על בירור מה שקיבלת מהחכמים, אתה מצווה להשתמש בהם עד שתעמוד עליה לבדה לדעת בירורה בדרך הראיות. ומן הדין לעיין במה שיושג מדרך השכל ולהביא עליו ראיות במופת ששיקול הדעת עוזרו למי שיש לו יכולת לעשות כן.

בדברי רבנו בחיי מבואר שמוטלת חובה על כל אדם בר דעת לעמוד על בירור הקבלה מהחכמים בדרך הראיות.

אך לעומתו, נקט בעל ספר החינוך:

ספר החינוך, הקדמה לספרו

ועתה אם יטעון עלינו מסית אשר לבבו פונה מעם ה' אלוקינו ויאמר מה לך איש יהודי וקבלתך ומה לך לשאול אביך וזקינך, חקור ודרוש בדעתך היטב והעמד סברותיך…נשיב אליו כי מצד חקירתנו לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלוקים כלום… חלילה לנו חלילה לבוא אחר המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשוב מחשבות ממה שלמעלה ממחשבתנו ואין צורך אלינו. כי הנה אבותינו ז"ל המה סדרו שולחן לפנינו הם העמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמיתית השיגו לדעת כי ידבר אלוקים את האדם וחי, ומה לנו אחרי זאת לחקור ולחטט אחר דבריהם האמת אתם רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם.

לדעת החינוך, מצד ה"חקירה" לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלוקים כלום, ויסוד האמונה הושתת במעמד הר סיני ו"אבותינו סידרו שולחן לפנינו והעמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמיתית", ולכן "מה לנו לחקור ולחטט אחר דבריהם", וחובתינו מסתכמת "רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם".

בהקשר זה, ראוי לציין לדבריו המופלאים של "החסיד יעב"ץ", מרבותינו הראשונים, בעל הפירוש על פרקי אבות, שהיה ממגורשי ספרד:

אור החיים

אליכם אישים אקרא בגלות ספרד, אשר גורשנו בעוונותינו הרבים והעצומים, ורוב המתפארים בחכמה ומעשים טובים כולם המירו את כבודם ביום מר. והנשים ועמי הארץ מסרו גופם וממונם על קדושת בוראם.

למדנו מעדות זו, כי בימי העברה והזעם של גירוש ספרד, דווקא החכמים המירו דתם, ואילו עמי הארץ עמדו באמונתם הפשוטה ומסרו נפשם על יחוד שמו.

לכאורה עדים אנו למחלוקת קוטבית מהקצה אל הקצה – האם מחוייבים לחקור ולברר את יסודות האמונה, והעצל בזה עתיד ליתן את הדין, או שחלילה מעשות כן, וצריך להתהלך בתמימות עם השי"ת, וצ"ב.

ב. אך כשנדקדק בלשון ספר החינוך במצוה כ"ה – מצות האמנה במציאות השי"ת, דבריו צריכים עיון, וז"ל:

ספר החינוך מצוה כה

להאמין שיש לעולם אלוה אחד שהמציא כל הנמצא, ומכחו וחפצו היה כל מה שהוא, ושהיה ושיהיה לעדי עד, וכי הוא הוציאנו מארץ מצרים ונתן לנו התורה, שנאמר בתחילת נתינת התורה, אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ופירושו כאלו אמר, תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה, כי מלת אנכי תורה על המציאות. ואשר אמר אשר הוצאתיך וגו', לומר שלא יפתה לבבכם לקחת ענין צאתכם מעבדות מצרים ומכות המצרים דרך מקרה, אלא דעו שאנכי הוא שהוצאתי אתכם בחפץ ובהשגחה, כמו שהבטיח לאבותינו אברהם יצחק ויעקב.

הרי שכלל בדבריו את שתי ההגדרות "אמונה" ו"ידיעה" גם יחד, שפתח בלשון "להאמין שיש לעולם אלו-ה אחד שהמציא כל הנמצא", אך בהמשך כתב שפירוש הדיבור 'אנכי ה" הוא "תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו-ה".

וכעין זה מפורש בלשון הרמב"ן בפירושו על התורה:

פירוש הרמב"ן על התורה, שמות כ, ב

אנכי ה' אלקיך, הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלהים להם. כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלקים להם, שחייבים לעבוד אותו.

ודבריהם צ"ע טובא היאך כתבו שתי הגדרות הנראות סותרות מיניה וביה.

ג. זאת ועוד, גם בדברי הרמב"ם מצינו לכאורה סתירה, האם מצות האמונה היא ידיעה דהיינו חקירה ובירור בדרכי השכל, או שהמצוה היא להאמין ולקבל ללא חקירה.

הלכות יסודי התורה, פ"א ה"א

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון.

שם הלכה ו

…וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך.

ספר המצוות, מצות עשה א

המצוה הראשונה היא הציווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות  והוא אומרו ית' אנכי ה' אלקיך.

מחד גיסא, משמע מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה, כי מצות האמונה היא ידיעה דהיינו חקירה ובירור בדרכי השכל [כדעת רבנו בחיי]. ומאידך מפורש בדבריו בספר המצווות שהמצוה היא להאמין ולקבל ללא חקירה [כמבואר בספר החינוך], וצ"ע.

• • •

ד. ונראה בביאור הדברים דברי הראשונים בכלל, ודברי הרמב"ם בפרט, על פי מה שהביא הגרא"מ שך בספרו אביעזרי שעמד על הסתירה הקיימת בדברי הרמב"ם, האם מצות האמונה היא "לידע" או "להאמין", לפנינו דבריו:

אביעזרי, הלכות תשובה פ"ה ה"ה

מאז ומתמיד הייתי מתפלא למה מכנים למצוה זו "אמונה", הרי בפשוטו שזהו מהמושכלות הראשונות, דאי אפשר לעולם בלי מנהיג, וגם מבשרי אחזה אלוקה, שחכמה הנפלאה בכל יצור קטן אין להעריך, ומכל שכן החכמה ביצירת האדם, ואיך אפשר שכל זה הוא בלא מנהיג, והרי הרמב"ם הנ"ל כתב "לידע את ה'", הרי זו ידיעה, ובכתוב נאמר (דברים ד, לט) "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים", ולמה זה נקרא אמונה, ובספר המצוות (מצוה א) כתב היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלוקות.

ושאלתי את זאת למרן הגאון הגדול רבי יצחק זאב סאלאווייצ'יק זצוק"ל, ואמר לי שגם הוא עמד על זה ושאל לאביו הגר"ח זצוק"ל, ואמר לו, שודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה. אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם. והסביר לעצמו הענין, ששכל האדם הלוא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום, שאין שם מקום לשכל האדם, אז חלה עליו חובת האמונה.

על פי יסודו הבהיר של הגר"ח, מוארים דברי הרמב"ם באור יקרות, ואמנם במצות אנכי ה' אלקיך קיימים שני החלקים, וכך הוא גדרה: חובת הידיעה, לחקור ולברר בכלי השכל, וחובת האמונה להאמין בקבלתינו בתמימות ללא כל חיטוט ושאלות. וגדר המצוה הוא לידע לחקור בדרכי השכל עד היכן שמגיעה השגת האדם. אך במקום שהשגת האדם מוגבלת, המצוה היא להאמין, כדברי הגר"ח: "אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם".

ה. יצויין כי דברי האביעזרי והגר"ח "ששכל האדם הלוא מוגבל הוא בזמן ובמקום", נאמרו בביאור דברי הרמב"ם בהלכות תשובה בשאלת 'ידיעה ובחירה', אשר לדעת הרמב"ם הבנת ענין זה מוגבל בשכל האדם, כדבריו:

רמב"ם הלכות תשובה פ"ה ה"ה

הקב"ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה, ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע, וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו".

בשולי דבריו ציין האביעזרי למה שכתב הגרי"ד סולובייציק, אביו של הגר"ח בספרו בית הלוי, שמצות האמונה היא במה שאין השכל משיג:

בית הלוי, פרשת בא

מי שפג לבו מלהאמין אין לו רפואה בידי אדם, דכל מה שירבה חברו להתווכח עמו להחזירו לאמונה לא יועיל כלל, דהרי כל סוף ההוכחות והראיות מוכרח לבוא לאמונה.

ומכח זה מסקנת הגרי"ד נוקבת ביותר:

בית הלוי, שם

ועל כן מי שנתקלקל דעתו חלילהופג לבו מלהאמין, הרי אין כח ביד חברו לרפאות מחלתו ולרפאותו למוטב, רק לבקש מאת ה' שיתן בלבו אמונתו, ויטהר לבו לעבודתו יתברך. וע"כ תיקון כל העולם בכללו וביעורו של היצר הרע בענין האמונה מקוים אנו לה' כי ישקיף ממרום ויבער הרע מן העולם ויאמינו כולם בו יתברך, ויטו שכם אחד לעבדו.

ומסתבר בהחלט ששורש דברי הגר"ח ש"חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם", נמצא בדברי אביו הגרי"ד.

ו. מעתה מדוקדקים להפליא דברי הרמב"ן שמצות האמונה היא "שידעו ויאמינו כי יש ה'", ודייקא בסדר זה: תחילה לידע, לחקור בשכל עד היכן שמגיעה השגת האדם. ובמקום שהשגת האדם מוגבלת, המצוה היא להאמין.

ולמעשה יסוד הדברים נכתב בקצרה גם בדברי הרמב"ן בספרו שער הגמול:

רמב"ן, תורת האדם, שער הגמול

חובת כל נברא עובד מאהבה ומיראה לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת… כדי שתתיישב דעתו בענין ויתאמת אליו דין בוראו כמצדיק מה שישיגו, ויכיר הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו.

כלומר, ראשית כל, מוטלת חובה הידיעה "לתור בדעתו לצדק המשפט ולאמת הדין כפי שידו משגת. ויחד עם זאת עליו לדעת ולהכיר את הדין והצדק במה שהוא נעלם ממנו – דהיינו החיוב להאמין.

וכמובן, מיושבים דברי ספר החינוך, שפתח בלשון "להאמין שיש לעולם אלו-ה אחד שהמציא כל הנמצא", אך בהמשך כתב שפירוש הדיבור 'אנכי ה" הוא "תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו-ה". כי שתי ההגדרות "אמונה" ו"ידיעה" הם שני צדדים של מטבע אחד, כדברי הגר"ח ש"חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם".

ז. מפרשי התפילה הקשו, מדוע מקדימים בתפילת שמונה עשרה לומר "אלקינו" לפני "אלקי אבותינו", הלוא בסדר המעשים צריך להיות הפוך, שמקודם נגלתה אלוקותו לאבותינו והיה "אלקי אבותינו", ורק אחר כך הוא "אלקינו". הנה תשובתם:

סידור אוצר תפילות, פירוש דובר שלום לתפילת שמונה עשרה

אך הענין בזה שלימות העבודה הוא, שכל אדם מחוייב להשתדל לעדור במעדר שכלו לדעת את ה' כפי אשר תשיג כח השגתו, ומה שהוא למעלה מכח השגתו יסמוך על הקבלה מזולתו. לכן מצד הכרת שכלנו שאנחנו משיגים אלוקותו הוא אלקינו, ובהשגה מעולה מזה כפי שהשיגוהו האבות סומכים אנו בזה על הקבלה מאבותינו, לכן הוא בזה אצלנו בתואר אלקי אבותינו.

מכיון וכל אדם מחוייב להשתדל לעדור במעדר שכלו לדעת את ה' כפי אשר תשיג כח השגתו, דהיינו המצוה לידע, ורק במה שלמעלה מכח השגתו יסמוך על הקבלה מזולתו, דהיינו המצוה להאמין.

לכן אנו מקדימים להזכיר "אלקינו" דהיינו בחינת האלוקות הנגלית לעינינו, ורק לאחר מכן את קבלת האלוקות מהאבות – "אלקי אבותינו", משום שמתחילה אנו אומרים את ההכרה אליה הגיע האדם בעצמו, ולאחר מכן אומרים, שבמקום שהכרת האדם איננה מגעת, סומכים בזה על הקבלה מאבותינו.

• • •

ח. בעיקר מהותה של מצות האמונה – מעלה רבי אלחנן וסרמן מספר שאלות עקרוניות, היאך שייך לצוות על "אמונה".

קובץ מאמרים, מאמר על אמונה

[א] צריך להבין איך שייך מצוה להאמין. בשלמא בחובת האיברים שייך מצוה לעשות או שלא לעשות, שזה ביד האדם ותלוי ברצונו אם לעשות או לחדול. אבל האמונה בהשי"ת ובתורתו, ממה נפשך, אם יש לו אמונה זאת אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו לכאורה אנוס גמור הוא בזה דליביה אונסיה.

[ב] ועוד, כיון שהאמונה היא מכלל המצוות אשר כל ישראל חייבין בה בגיל מצוות, בן י"ג או בת י"ב, והנה ידוע כי בענין האמונה נכשלו הפילוסופים היותר גדולים כמו אריסטו אשר הרמב"ם העיד עליו ששכלו הוא למטה מנבואה [רצונו לומר שלבד הנבואה ורוח הקודש לא היה חכם גדול כמותו בעולם], ומכל מקום לא עמדה לו חכמתו להשיג האמונה האמתית, ואם כן איך אפשר שהתורה תחייב את כל התינוקות בהגיעם למצוות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו, וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.

[ג] ועוד, כתיב ולא תתורו אחרי לבבכם, אמרו חז"ל זו המינות [אפיקורסות]. ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, ואם כן היה ראוי להזהיר ולא תתורו אחרי דעתכם וראשכם.

ובאמת מצינו במקראות פעמים הרבה יחוס החכמה ללב, כמו "לבי ראה הרבה חכמה", חכם לב יקח מצוות". וצריך ביאור איזה שייכות יש לחכמה אל הלב.

ומבאר רבי אלחנן:

קובץ מאמרים, מאמר על אמונה

כאשר נתבונן בזה נמצא כי האמונה שהקב"ה ברא את העולם היא מוכרחת לכל בן דעת, אם רק יצא מכלל שוטה, ואין צורך לכל פילוסופיה להשיג את הידיעה ההיא… ואם כן תמוה ונפלא מאד איך נואלו הפילוסופים הגדולים לומר שהעולם נעשה במקרה. ופתרון החידה מצינו בתורה הקדושה, והוא הכתוב "לא תקח שוחד כי השוחד מעוור עיני חכמים"… חוק הטבע בכוחות נפש האדם כי הרצון ישפיע על השכל, וגם הרצון היותר קטן יוכל להטות איזה נטיה… ואם חז"ל  שהיו כמלאכים ברוחב דעתם ובמידותיהם הקדושות פעלה עליהם קבלת הנאה כל שהוא להטות שכלם, כל שכן אנשים המשוקעים בעולם הזה אשר היצר הרע משחד אותם ואומר להם הרי לפניך עולם של הפקר, עשה מה שלבך חפץ, עד כמה יש כח בנגיעה הגסה הזאת לעוור עיני שכלם. ומעתה אין תימה שהפילוסופים כפרו בחידוש העולם, כי כפי גודל שכלם עוד גדלו יותר ויותר תאוותיהם להנאות העולם הזה, ושוחד כזה יש בכוחו להטות דעת האדם לומר כי שתי פעמים שנים אינם ארבע אלא חמש.

היוצא מזה, כי יסודי האמונה מצד עצמם הם פשוטים ומוכרחים לכל אדם, אמנם רק בתנאי שלא יהא האדם משוחד מתאוות העולם הזה ורצונותיו. ומעתה מובן היטב מה שהזהירה התורה ולא תתורו אחרי לבבכם, זו מינות, היינו שהאדם מוזהר להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם. והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח.

בדבריו מגדיר רבי אלחנן את מהות מצות האמונה, שהיא אזהרה לאדם להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם.

[אומרים בדרך צחות, כי פעם פגש אחד  המשכילים את הגר"ח מבריסק והתריס כלפיו כי יש לו "קושיות" באמונה השיבו הגר"ח כי על קושיות יש תירוצים, אך על תירוצים אין מה לתרץ, כי ה"קושיות" של אותו משכיל אינן אלא "תירוצים" להצדיק את דרכו אחר הנאות העולם הזה].

ט. בכל רגע ורגע מימי חיינו, בידינו האפשרות לקיים מצוות עשה מהתורה, כאשר נחשוב על יסודות האמונה, כמבואר בדברי הביאור הלכה בענין "שש מצוות חיובן תמידי – לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן, וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכר המצות", ואלו הם:

ביאור הלכה, סימן א ד"ה הוא כלל

[א] להאמין שיש אלו-ה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות. וזהו ממצות עשה דכתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו', ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו-ה המשגיח שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.

[ב] שלא נאמין בשום אלהים זולתו, שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים

[ג] ליחדו. שנאמר שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, ופירושו שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלקינו המשגיח בכל העולמות, הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

[ד] לאהוב המקום ב"ה. שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, וכיצד יגיע האדם לאהבה הוא ע"י התורה, שעל ידי ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקב"ה שאין לו ערך ולא קץ ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת השי"ת, ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו יתברך. וייגע תמיד בבקשת חכמת התורה למען ישיג ידיעה בה'. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג ולהשיג, כבוד ביטל עשה זו ועונשו גדול.

[ה] להיות יראת השי"ת על פניו תמיד לבלתי יחטא.  וע"ז נאמר את ד' אלקיך תירא, ומי שבא דבר עבירה לידו חייב להעיר רוחו ולתת אל לבו באותו הפרק שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במחשך מעשיהם, וישיב להם נקם לפי רוע המעשה.

[ו]  שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העניים. שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם, ואמרו חכמים אחרי לבבכם זו אפיקורסות, ואחרי עיניכם זו זנות. ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות שהם היפך דעת התורה, ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאות העולם מבלי שיכוון בהם כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו.

שיחות מוסר, מאמר נב

נראה לומר, כי אפילו לדעת הראשונים הסוברים שמצות אמונת השם ואחדותו היא על ידי חקירה, היינו דווקא בתחילה. אבל לאחר כל ה"חקירה", צריכה האמונה להיות פשוטה, וכמאמרם ז"ל (חולין ה, ב) אדם ובהמה תושיע ה' (תהלים לו, ז) – אלו בני אדם המערומים בדעת [ופרש"י כאדם הראשון, והיינו שראה הכל בעינין], ומשימים עצמם כבהמה. כלומר, שעם כל דעתו הגדולה משים עצמו כבהמה שאין לה דעת כלל, ועושה הכל לדעת בעליה.

וזהו סוד הענין של "נעשה ונשמע" שאמרו בני ישראל במעמד הר סיני, שמבלי לדעת מאומה היו מוכנים לעשות את רצון ה'. והוא משה שהכתוב אומר (דברי הימים א כח, ט) דַּע אֶת אֱלֹקי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כלומר, חקור ודע את אלקי אביך. אבל לאחר מכן "ועבדהו", כעבד המשועבד בנפשו וגופו לרבו, ואל תעשה מחמת שכל וידיעה, אלא מחמת עבדות.