א. ביסוד המצוה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים' (1), מצאנו לכאורה שתי גישות בדברי הראשונים, מהו גדר חיוב מצות האמונה: להאמין – כלומר לקבל את הדברים כפי המסורת שהועברה לנו, ללא חקירה שכלית. או לדעת – דהיינו לעמוד על בירור יסודות האמונה במאזני ההגיון ומשקל החכמה. או במילים אחרות, האם מותר או מחוייב האדם לתור ולברר בכלי שכלו ודעתו אחר יסודות האמונה.

רבנו בחיי כתב בספרו חובות הלבבות (2) שכל מי שיש בכח שכלו והכרתו לעמוד על בירור מה שקיבל, אלא שהעצלות עיכבתו מלעיין בשכלו לברר אחר האמונה, עתיד להיענש על כך. ומבואר בדבריו שמוטלת חובה על כל אדם בר דעת לעמוד על בירור הקבלה מהחכמים בדרך הראיות. אך לעומתו, נקט בעל ספר החינוך בהקדמה לספרו (2) שמצד החקירה לא נוכל להשיג לעולם בדבר אלוקים כלום ו"חלילה לנו חלילה לבוא אחר המלך בגבהינו ולהרים יד ולחשוב מחשבות ממה שלמעלה ממחשבתנו ואין צורך אלינו", והוא קובע שיסוד האמונה הושתת במעמד הר סיני ו"אבותינו סידרו שולחן לפנינו והעמיקו שאלה ובאו אל תכלית הידיעה האמיתית, ולכן "מה לנו לחקור ולחטט אחר דבריהם", וחובתינו מסתכמת "רק לשתות בצמא את דבריהם ככתבם וכלשונם".

ובפשטות משמע שלפנינו מחלוקת קוטבית מהקצה אל הקצה – האם מחוייבים לחקור ולברר את יסודות האמונה, והעצל בזה עתיד ליתן את הדין, או שחלילה מעשות כן, וצריך להתהלך בתמימות עם השי"ת [ועי' בדבריו המופלאים של 'החסיד יעב"ץ' [מרבותינו הראשונים, בעל הפירוש על פרקי אבות, שהיה ממגורשי ספרד] בספרו אור החיים (5) כי ביום עברה וזעם [כוונתו לימי הגירוש] דווקא החכמים המירו דתם, ואילו עמי הארץ עמדו באמונתם. ובהערתו של רבי יצחק הוטנר, ראש ישיבת 'רבנו חיים ברלין' בניו יורק (5) שהטעם לכך שחוזרים על הפסוק "שמע ישראל" עם הילד דווקא כשהוא תינוק, נובעת מהרצון שתפיסתו בקבלת עול מלכות שמים לא תהיה  מבוססת על הבנה שכלית גרידא, אלא על תשתית ויסודות הנפש].

ב. אך כשנדקדק בלשון ספר החינוך במצוה כ"ה – מצות האמנה במציאות השי"ת (1), הרי שכלל בדבריו את שתי ההגדרות "אמונה" ו"ידיעה" גם יחד, שפתח בלשון "להאמין שיש לעולם אלו-ה אחד שהמציא כל הנמצא", אך בהמשך כתב שפירוש הדיבור 'אנכי ה" הוא "תדעו ותאמינו שיש לעולם אלו-ה". וכן מפורש בלשון הרמב"ן בפירוש החומש (1) "אמר אנכי ה', יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה'". ודבריהם צ"ע טובא היאך כתבו שתי הגדרות הנראות סותרות מיניה וביה.

זאת ועוד, גם בדברי הרמב"ם מצינו לכאורה סתירה, האם מצות האמונה היא ידיעה דהיינו חקירה ובירור בדרכי השכל – וכמשמעות דבריו בתחילת הלכות יסודי התורה "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון" ובהמשך דבריו [שם הלכה ו] "וידיעת דבר זה מצות עשה, שנאמר אנכי ה' אלקיך" [(3); וכפי שדקדק בפירוש מעשה רוקח (3) שרצה הרמב"ם ללמד "שעיקר המצוה היא על ידי הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע"ה, ועל דרך מאמר הכתוב (דבה"י א כח, ט) "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה"]. או שהמצוה היא להאמין ולקבל ללא חקירה – כדבריו בתחילת ספר המצוות (4) "המצוה הראשונה היא הציווי אשר צוונו להאמין האלוקות והוא שנאמין שיש שם עילה וסיבה הוא פועל לכל הנמצאות, והוא אומרו ית' אנכי ה' אלקיך" (8).

וראה מה שכתבו בביאור דברי הרמב"ם רבי חיים העליר בהערותיו על ספר המצוות (4). ובמהר"ם שיק (4) שחילק בגדר חיוב מצות האמונה בין דור מקבלי התורה לבין הדורות הבאים אחריהם. [ועי' במש"כ רבי צבי הירש מדינוב [מחבר הספר בני יששכר] בספרו דרך פיקודך (5) דברים נוקבים לבל יחקור האדם ביסודות האמונה, אלא "יבלה זמנו בהוויות אביי ורבא אשר בהן הצלחת הנפש להטותה לתחיה", ורבותינו הראשונים שעסקו בסוגיות אלו הוכרחו לעשות כן להשיב תשובה למינים].

ג. ונראה בביאור הדברים דברי הראשונים בכלל, ודברי הרמב"ם בפרט, על פי מה שהביא הגרא"מ שך בספרו אביעזרי (6) שעמד על הסתירה הקיימת בדברי הרמב"ם האם מצות האמונה היא "לידע" או "להאמין", וכאשר שאל זאת את הגרי"ז [רבי יצחק זאב סולובייצ'יק] מבריסק, אמר לו הגרי"ז שגם הוא שאל שאלה זו את אביו הגר"ח [רבי חיים סולובייצ'יק], שהגדיר את מצות האמונה במילותיו הקולעות: "שודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זו אמונה, והיא ידיעה. אבל חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם. והסביר לעצמו הענין, ששכל האדם הלוא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מן הזמן והמקום, שאין שם מקום לשכל האדם, אז חלה עליו חובת האמונה" [יצויין כי דברי האביעזרי והגר"ח "ששכל האדם הלוא מוגבל הוא בזמן ובמקום", נאמרו בביאור דברי הרמב"ם בהלכות תשובה (6) בשאלת 'ידיעה ובחירה'].

אמור מעתה, במצות 'אנכי ה' אלקיך' אכן קיימים שני החלקים: מצות הידיעה, לחקור ולברר בכלי השכל, ומצות האמונה להאמין בקבלתינו בתמימות ללא כל חיטוט ושאלות. והמצוה לידע היא לחקור בדרכי השכל עד היכן שמגיעה השגת האדם. אך במקום שהשגת האדם מוגבלת, המצוה היא להאמין. ומבוארים היטב דברי הרמב"ם, וביותר מדוקדקים להפליא דברי הרמב"ן והחינוך שהמצוה היא "שידעו ויאמינו כי יש ה'", ודייקא בסדר זה: תחילה לידע, לחקור בשכל עד היכן שמגיעה השגת האדם. ובמקום שהשגת האדם מוגבלת, המצוה היא להאמין [וראה בפירוש דובר שלום (6) שביאר לפי יסוד זה את מטבע לשון תפילת שמונה עשרה לומר "אלקינו" לפני "אלקי אבותינו"].

בשולי דבריו ציין האביעזרי לדברי הבית הלוי [רבי יוסף דב סולובייצ'יק, אביו של רבי חיים] שמצות האמונה היא במה שאין השכל משיג. ועי' בבית הלוי שכתב בתוך דבריו כי "מי שפג לבו מלהאמין אין לו רפואה בידי אדם, דכל מה שירבה חברו להתווכח עמו להחזירו לאמונה לא יועיל כלל, דהרי כל סוף ההוכחות והראיות מוכרח לבוא לאמונה". ומסתבר בהחלט ששורש דברי הגר"ח ש"חיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם", נמצא בדברי אביו הגרי"ד.

* * *

ד. בעיקר מהותה של מצות האמונה – מעלה רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, ראש ישיבת ברנוביץ' בליטא, במאמרו 'על האמונה' (9) (8) מספר שאלות עקרוניות.

ראשית כל, צ"ע מה שייך לצוות להאמין. בשלמא בחובת האיברים אפשר לצוות לעשות או שלא לעשות, מכיון שדבר שזה תלוי ביד האדם וברצונו, אולם אמונה בהשי"ת ובתורתו, ממה נפשך, אם יש לו אמונה זאת אין צורך לצוותו שיאמין, ואם ח"ו נכרתה האמונה מלבו לכאורה אנוס גמור הוא בזה דליביה אונסיה.

עוד הקשה, מאחר והאמונה היא מצוה שכל ישראל חייבין בה בגיל מצוות, בן י"ג או בת י"ב, כיצד יתכן שהתורה תחייב את כל התינוקות בהגיעם למצוות שישיגו בדעתם הפעוטה יותר מאריסטו [שהיה חכם ביותר] וידוע שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.

עוד הקשה רבי אלחנן, מדרשת חז"ל על הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם, ואמרו חז"ל זו המינות. ולכאורה סיבת המינות היא מקלקול הדעת והשכל, ומקום משכן הדעת באדם הוא בראש ולא בלב, ואם כן היה ראוי להזהיר ולא תתורו אחרי דעתכם וראשכם. וצריך ביאור איזה שייכות יש לחכמה אל הלב.

בדבריו מגדיר רבי אלחנן את מהות מצות האמונה שהיא אזהרה לאדם להכניע ולשעבד את רצונותיו כדי שיהיה השכל חופשי מנטיות הרצון וממילא יכיר את האמת המוכרחת לכל בן דעת שהקב"ה ברא את העולם, כתמצית דבריו: "והמצוה להאמין היינו שלא יגביר תאוותיו על שכלו וממילא תבוא האמונה בהכרח", ראה בהרחבה ובהטעמה כל דבריו [במאמר המוסגר – מספרים שפעם פגש אחד  המשכילים את הגר"ח מבריסק והתריס כלפיו כי יש לו "קושיות" באמונה השיבו הגר"ח כי על קושיות יש תירוצים, אך "על תירוצים אין מה לתרץ", כי ה"קושיות" של אותו משכיל אינן אלא "תירוצים" להצדיק את דרכו אחר הנאות העולם הזה].

ה. אף החזון איש (9) הולך בדרכו של רבי אלחנן, בבארו את מאמר חז"ל "היכי דמי אפיקורס זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק". וגם כאן קשה, לכאורה אי ההתעסקות בתורה היא רק חטא מעשי ואינו נוגע בחובת הלבבות. וביאר החזון איש כי לאור ההשקפה שמצות האמונה פירושה השלטת השכל וההכרה בה' ובתורתו על כל חדרי המחשבה והרצונות, נמצא ש"נתינת מקום במחשבה לחיות כל הימים חיי הדיוטות של יושבי קרנות בקורת רוח וחלומות נעימים הוא נתינת רשות למינות בחדרי המחשבה והעלם מכל מצוות ה'".

* * *

ו. דברי הביאור הלכה (7) בדבר "שש מצות חיובן תמידי – לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו וכל זמן, וכל רגע שיחשוב בהן קיים מצות עשה, ואין קץ למתן שכר המצות", ואלו הם: [א] להאמין שיש אלו-ה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות. [ב] שלא נאמין בשום אלהים זולתו. [ג] ליחדו. [ד] לאהוב המקום ב"ה. [ה] להיות יראת השי"ת על פניו תמיד לבלתי יחטא.  [ו]  שלא נתור אחר מחשבת הלב וראיית העניים.