אשרי מי שעמלו בתורה (עקבי דרך, מועדים)

א. ידועים דברי חז"ל:

רש"י ויקרא כו, ג

אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אם בחקתי תלכו – יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו – שתהיו עמלים בתורה.

וצ"ע פשר לשון הכתוב "אם בחוקותי תלכו".

נעיין בדברי הרמב"ם – מה מוגדר כ"חוק":

רמב"ם, סוף הלכות מעילה

הרי נאמר בתורה (ויקרא יט, לז) ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם… והמשפטים הן המצוות שטעמן גלוי וטובת עשייתן בעולם הזה ידועה, כגון איסור גזל ושפיכות דמים וכיבוד אב ואם. והחוקים הן המצות שאין טעמן ידוע. אמרו חכמים חוקים חקתי לך ואין לך רשות להרהר בהן, ויצרו של אדם נוקפו בהן ואומות העולם משיבין עליהן.

לפי דברי הרמב"ם נראה לכאורה כי לפי דברי חז"ל לימוד התורה ["בחוקותי תלכו"] נחשב כ"חוקים" ללא טעם, ולא ל"משפטים" המובנים על פי השכל.

וכן הוא בדברי המהר"ל:

דרך חיים, מסכת אבות פרק ג משנה ג

כי התורה היא גזירת השי"ת על האדם לעסוק בתורה ולהיות עמל בה, וזה שהוא יושב ועוסק בתורה הרי הוא מקבל עליו גזירת השי"ת אשר גזר על האדם.

ברם רבנו סעדיה גאון כתב:

אמונות ודעות, מאמר שלישי, אות א

העיון מחייב שתנתן לנו תורה ולא יתכן להזניחנו.

ומתבאר בדבריו כי נתינת התורה היא דבר המחוייב על פי שכל, שהרי ללא תורה אי אפשר לנהל את החיים, ולפי דבריו ודאי שאין להגדיר את לימוד התורה כ"חוק". ולדרכו צריך עיון איפוא, מדוע דרשו חז"ל שהעמל בתורה הוא ה"חוקים" שנצטווינו לקיים, הלא הדברים מוטעמים ומובנים גם בהיגיון האנושי.

ובכלל יש לעמוד על שורשי הדברים, האם לימוד התורה הוא דבר מוטעם או "חוק" ללא הבנה.

ב. אמרו חז"ל:

סנהדרין צט, ב

אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה, ז) כי אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר (משלי טז, כו) כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א, ח) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה נברא.

התמהון עצום. וכי יעלה על הדעת שתכלית בריאת האדם "לעמל מלאכה" גרידא. כלום זוהי התכלית של "נזר הבריאה", וצ"ע.

ג. קושיה נוספת שיש לתת עליה את הדעת, היא הסתירה, לכאורה, בין דברי המשניות:

אבות פרק ב משנה טז

אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, נוֹתְנִים לָךְ שָׂכָר הַרְבֵּה.

מנחות פרק יג משנה יא

אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם.

מהר"ל, דרך חיים על מסכת אבות, שם

ויש כאן לשאול שאלה גדולה, דכאן משמע כי הכל הוא לפי רוב התורה שלמד, שהרי אמר אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ואילו בפרק קמא דברכות (ה, ב) רבי אלעזר חלש, על לגביה ר' יוחנן חזיה דהוה קא בכי רבי אלעזר, אמר ליה אמאי קא בכית, אי משום תורה דלא אפשת [למדת] , שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים. והשתא משמע דמרבה וממעיט שוים, וכאן אמר אם למדת תורה הרבה שיש לך שכר הרבה.

מדברי המשנה "אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה", משמע שהשכר נקבע לפי רוב התורה שלמד. ואם כן זו סתירה לדברי המשנה "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון אדם את דעתו לשמים", ממנה משמע שהמרבה והממעיט שווים, וצ"ע.

• • •

ד. לשם ביאור העניין, הבה נעמוד על ה"חוק" המופלא הגנוז בלימוד התורה הקדושה:

רבי ישראל מסלאנט, אבן ישראל, דרוש ח

אף שיש לתורה הק' גם כן סיבה ומסובב [תוצאה] – הרי חכמות ומלאכות, שהסיבה היא לימוד בחכמה ועשיית הפעולה, והמסובב הוא השגת החכמה בשלמות וגמר הפעולה. כמו כן בתורה הסיבה היא הלימוד והעיון היטב בעומק ההלכה עד מקום שידו מגעת, שהוא עיקר המצוה לעמול בה בכל יכולתו לידע הדבר על בוריו, וזה הטורח הוא הסיבה. והשגת החכמה בידיעת התורה היא המסובב, דהיינו התכלית המבוקש ביגיעתו.

עם כל זה יש חילוק גדול בין כל החכמות והמלאכות לתורתינו הקדושה. כי כל הדברים העיקר הנכסף לאדם בהם הוא התכלית, היינו המסובב, ומי יתן והיה מוצא תכלית המסובב זולת הסיבה היה טוב יותר. ולהיפך, אם עמל בחכמה או מלאכה כל ימיו ולא השיג, לא עשה כלום, ולשוא היה כל עמלו ויגיעו. משא"כ בתורתינו הקדושה שהעיקר הוא הסיבה דהיינו היגיעה בשלמות אפילו לא השיג מאומה, עם כל זה נחשב גם כן שהגיע אל התכלית.

נגדיר את הדברים: ה"חוק" המופלא הגנוז בלימוד התורה הקדושה הוא, השכר שיש עבור עמל התורה ללא קשר לתוצאה ממנו. וזהו השוני בין שאר החכמות שבעולם שיש בהם אמצעי ["סיבה"] שהוא לימוד החכמה, ויש את התכלית שהיא התוצאה ["מסובב"] – ידיעת החכמה.

וכאן נעוץ קוטב ההבדל בין לימוד התורה ללימוד כל החכמות האחרות: כי בכל החכמות, אין לימוד החכמה משמש תכלית בפני עצמו אלא אמצעי לרכישת הידיעות, מה שאין כן לימוד התורה שהוא תכלית ומצוה העומדת בפני עצמה, ללא כל קשר בידיעת התורה.

ה. החפץ חיים חידד את את הדברים בביאור התפילה הנאמרת ביציאה מבית המדרש, בה מודה הלומד על ההבדל בינו – שהוא עמל ומקבל שכר, לבין יושבי הקרנות – העמלים ואינם מקבלים שכר:

ברכות כח, ב

[תפילת רבי נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש] מודה אני לפניך ה' אלקי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש, ולא שמת חלקי עם יושבי קרנות, שאני משכים והם משכימים, אני משכים לדברי תורה והם משכימים לדברים בטלים, אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינן מקבלים שכר, אני רץ והם רצים, אני רץ לחיי עולם והם רצים לבאר שחת.

חפץ חיים על התורה, פרשת בחוקותי

אבל הענין הוא כך, בנוהג שבעולם מי ששכר פועל לתפור לו בגד או מנעלים, והפועל יעמול בזיעת אפים כל היום וכל הלילה ולא יתפור את הבגד או המנעלים, כלום יקבל את שכרו, הלוא לשוטה יחשב אם יבקש. כי הלוא הבעל הבית עיניו נשואות, ואם לא השלים מלאכתו אף אם יעמול שבוע שלם לא ישלם לו. כי לא עבור העמל הוא מקבל שכר אלא על המעשה. ועמל בלי מעשה אין בו תועלת.

לא כן הוא הדבר בלימוד התורה. אנו נצטוינו לעמול בתורה, ככתוב אם בחוקותי תלכו, וכפירוש רז"ל שעל היגיעה הדברים אמורים. ואף אם לא יבין הענין לאשורו, כמ"ש ז"ל בגיטין (מג, א) אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל תחילה, עם כל זה הוא מקבל שכר על העמל, ואף אם המלאכה לא נעשתה. וזוהי כוונת המאמר אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר, על העמל ולא על המלאכה.

בעוד שכל בעל מלאכה אינו מקבל תמורה בעד עבודתו אלא בעד התוצאה, ואם לא השלים מלאכתו אף אם יעמול שבוע שלם לא יקבל פרוטה, כי לא עבור העמל הוא מקבל שכר אלא על המעשה. בלימוד התורה שנצטווינו לעמול בתורה, מקבל הלומד שכר על העמל גם אם לא הגיע ל"תוצאות".

ו. עתה נבין כי אין סתירה בין דברי הרס"ג הקובע כי לימוד התורה הוא דבר הגיוני, לעומת דברי המהר"ל שהעיסוק בתורה הוא קיום גזירת "חוק" של הקב"ה, וכמו שמדוייק היטב בדברי המהר"ל המדגיש את נושא "עמל התורה".

כי הרס"ג מיירי בלימוד התורה, והיינו הידיעות היאך לנהוג ומה לעשות, ודבר זה הוא הגיוני, כי ודאי צריכים אנו לתורה שתכוון את דרכינו. אך המהר"ל הכותב שהעיסוק בתורה הוא קיום גזירת "חוק" של הקב"ה, מיירי בעמל התורה, ועמל התורה הוא חוקה מופלאה – שמקבלים שכר על העמל ולא על התוצאה. ומאחר ובלימוד התורה אין השגת ידיעת התורה לבדה היא התכלית, אלא עצם הלימוד והעמל, הרי שיש מצוה גם בלימוד דברים הידועים, וכן באמירת סברות שאינם נקבעות כמסקנת הסוגיא, כדברי רבותינו:

אור החיים, ויקרא כו, ג

וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים ושלשה והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק.

חידושי חתם סופר, מסכת חולין, דף קמב, ב

כי לפעמים אינו משיג את האמת עד אחר מחשבות רבות ועיונים וכו', ומכל מקום 'ועלהו לא יבול', כל הסברות והסלקא דעתך והווא אמינא שעלה בדעתו בתחילה לא ישיבו ריקם לגמרי, כי יש בהם אור ה', וכל אשר יעשה יצליח.

ז. לאור האמור מובנת ה"הווא אמינא" שאדם נברא ל"עמל מלאכה":

רבי ישראל מסלאנט, אבן ישראל, דרוש ח

אינו מובן כלל אומרו איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, מי לא ידע את זה שעיקר בריאת העולם היה בשביל התורה, וכל שכן האדם שהוא תכלית הנבראים כולם איך יעלה על הדעת שנברא לעמל מלאכה.

ולדברינו יובן היטב, כי היה אפשר לטעות שבתורה גם כן העיקר הוא רוב ההשגה שהוא המסובב [התוצאה], אם כן מי שהוא בתולדה בעל שכל זך מהיר ולב נבון, הוא דוקא נברא ללמוד תורה, כי הוא מוכשר לקבל רוב תורה וחכמה ויגיע אל התכלית הנכסף. אבל גס השכל בתולדה ותלמודו קשה עליו כברזל, שאף אם ייגע כל ימיו לא ישיג מאומה, אם כן לא יגיע אל התכלית, זה ודאי לא נברא רק לשמש לצורך העולם ופטור לגמרי מעסק התורה. על כן אמר כי אין ציווי הבורא להגיע אל הידיעה בשלימות, כי לא עליך המלאכה לגמור, רק שתהיה היגיעה בתמידות ובשלמות גדול.

היה אפשר לטעות שבתורה גם כן העיקר הוא התוצאה, ואם כן רק בעל כשרון המוכשר לקבל רוב תורה וחכמה מצווה ללמוד תורה, אך למי שאין את הכלים המתאימים ללימוד, אין חיוב ללמוד תורה כי לא ישגינה, ועדיף שיעסוק במלאכה. והתחדש כי אדם נברא לעמל התורה, ואין ציווי הבורא להגיע אל הידיעה, כי לא עליך המלאכה לגמור, רק שיהיה יגע בתורה.

ח. ומתורצת הסתירה בין דברי המשניות:

מהר"ל, דרך חיים על מסכת אבות, פרק ב משנה טז

יש לתרץ דמה שאמר אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה היינו בשביל העמל… דהכי אמר רבי יוחנן אי משום דלא אפשת בתורה שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשם שמים, אם כן יש לך שכר הרבה בתורה לפי העמל והטורח, וזה נכון. ומפני כי יש לאדם לחשוב כי אין שכר חס ושלום על התורה בעצמה, כשם שאין הבעל בית נותן שכר למי ששכר אותו לבנות בית ולא בנה דבר שראוי אל הבעל הבית ואין כאן פועל אחר שיגמור המלאכה, וכך יחשוב שלא יהיה לו שכר על התורה כאשר לא גמר התורה. ועל זה אמר [המשך דברי המשנה במסכת אבות, שם] לא עליך המלאכה לגמור כי לא נתנה התורה רק שיהיה האדם עמל בה, אבל שיהיה גומר התורה שאין זה מענין האדם.

כלומר, דברי המשנה ש"אם למדת תורה הרבה, נותנים לך שכר הרבה", נאמרו לגבי הלימוד והעמל – שבזה קובעת הכמות. ואילו דברי המשנה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון דעתו לשמים", נאמרו לגבי התוצאה, ובזה אין הבדל בין המרבה לממעיט.

ומשורשי הדברים שנתבארו אודות מעלת עמל התורה, נבין את עומק המעשה המוזכר בגמרא:

בבא בתרא י, ב

רבי יהושע חלש, אינגיד, אמר ליה אבוה מאי חזית, אמר ליה עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה.

מכתב מאליהו, חלק ג', עמ' 20

לעולם הבא אין תורתו של אדם נדונה לפי שכלו אלא לפי עמלו בתורה. וכן מפורש בכתוב (משלי טז, כו) נפש עמלה עמלה לו, רק מה שעמל בו שלו הוא כי נעשה קנין בנפשו, נמצא שחכם מהיר השכל חזק הזכרון ובעל הרבה ידיעות אבל יגיעתו בתורה היתה מועטה יהיה עם הארץ לעולם הבא, ואילו אחר ששכלו גס זכרונו חלש וידיעותיו מעטות, אבל עמל ויגע הרבה בתורה ישיג הרבה בעולם הבא. מפני שמה שרכש על ידי עמלו הוא כולו שלו, והיינו בחינת 'עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה'.

ט. סיכומם של הדברים מפלס לנו נתיבות ביחסנו ללימוד התורה. אין צורך בחיפוש "תכלית", וספירת כמות הידיעות, הגם שגם דבר זה חשוב, כמובן. גם לא "כשרון" קובע. אלא עיקר העיקרים הוא העמל והיגיעה בעצם לימוד התורה לשמה.

(ברכות יז, א)

אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו.

ומכאן השליחות הכבדה המוטלת על כתפינו:

רבי אהרן קוטלר, אוסף חידושי תורה, עמ' ת

הדרך היחידה להעמדת גדולי התורה ותלמידי חכמים אמתיים היא רק על ידי התמסרות מלאה לתורה, בריכוז כל הכוחות הרצון וכל הכשרונות. ואכן מה שראינו גם בדורות האחרונים, כי רק באופן זה היתה עלייתם והתגדלותם של כל גדולי ישראל. ואפילו "בדורות ראשונים כמלאכים", שלבם היה רחב כפתחו של אולם, הוצרכו ליגיעה תמידית למעלה מן המשוער. ובתלמוד במקומות מספר נמסר על גודל יגיעתם ועמלם בתורה, ובהתפשטות מכל העניינים הגשמיים. ובידוע, שיגיעה ועמל הם מהדברים שהתורה נקנית בהם, ובלי זה איננה קנין בנפש האדם ואיננה הופכת את מהותו ונעשית לחלק מעצמותו, שזוהי הדמות והמציאות של התלמיד חכם האמיתית.