בדיני כריכת מצה ומרור

מתוך ספר רץ כצבי

בדיני כריכת מצה ומרור

בגמרא בפסחים (קטו, א) איתא: "אמר רב משרשיא בריה דרב נתן הכי אמר הלל משמיה דגמרא, לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא". ומוסיפה הגמרא: "ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו, הני מילי דאורייתא בדאורייתא או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא בדרבנן, אתי דרבנן ומבטל ליה לדאורייתא".

והנה כוונת דברי הגמרא: "ואפילו למאן דאמר מצוות אין מבטלות זו את זו", היינו שכך היא דעת הלל כמבואר בהמשך סוגיית הגמרא: "מאן תנא דשמעת ליה מצוות אין מבטלות זו את זה הלל, דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת [את המצה והמרור] ואוכלן, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו". ואילו רבנן חולקין על הלל, כמאמר הגמרא שם: "חולקין עליו חבריו על הלל, דתניא יכול יהא כורכן בבת אחת כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומרורין יאכלוהו [ומדכתיב יאכלוהו בלשון יחיד משמע], אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו".

ובהסבר דעת רבנן נחלקו ר' יוחנן ורב אשי. לפי ר' יוחנן חולקים רבנן על הלל לגמרי, ולדעתם אין לכרוך המצה עם המרור. לפי ר' יוחנן אליבא דרבנן הרי דווקא בלא כריכה, ורב אשי הקשה על ר' יוחנן מלשון רבנן "אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו", ולכן סובר אשי שלדעת רבנן אין חובה דווקא לכרוך כדרך שעשה הלל אלא אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו גם כן ראוי.

ומסקנת הסוגיה: "השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן תרתי, דבתחילה מברך על אכילת מצה ואוכל מצה בפני עצמה, ומברך על אכילת מרור ואוכלו בפני עצמו, ואחר כך כורך מצה ומרור בהדי הדדי ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש כהלל".

ב.

שיטת הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו) שלאחר סיום אמירת ההגדה "לוקח שני רקיקין וחולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ וכו' ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן". והוסיף הרמב"ם: "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו". ובהלכה ז ממשיך הרמב"ם: "אחר כך מברך על אכילת זבח ואוכל מבשר חגיגת י"ד ומברך על אכילת פסח ואוכל מגופו של פסח". וכל זה בזמן שהיה בית המקדש קיים, אבל בזמן הזה כתב הרמב"ם (שם הלכה ח) "מברך המוציא ועל אכילת מצה ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטביל בחרוסת ואוכל, וזה מדברי סופרים. ואחר כך חוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש".

והנה על מה שכתב הרמב"ם (הלכה ו) "ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך וכו' על מצות אכילת מצה ומרורין", השיג הראב"ד וכתב: "זהו כהלל, ומכל מקום הסדר לא דייק". ודברי הראב"ד צריכים ביאור, מה הוקשה לו, וכמו שכתב המגיד משנה על דברי הראב"ד "ולא נתבאר טעמו".

ובלחם משנה ביאר את השגת הראב"ד שכוונתו לומר, מאחר ומדברי הרמב"ם "ואחר כך כורך מצה ומרור וכו' ומברך וכו' על אכילת מצה ומרורים", מוכח שסובר כהלל, אם כן מה פשר דבריו אחר כך על זמן שבית המקדש קיים "ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו". הרי מכיון שסובר כהלל, היה צריך לומר שיש לעשות את שניהם, וכמו שכתב הרמב"ם בדבריו לזמן הזה "דעבדין לתרוויהו" כדברי הגמרא. ועוד קשה על דברי הרמב"ם ממשמעות סוגיית הגמרא שהלל בזמן הבית היה כורך פסח עם המצה והמרור ביחד, וכפי שדייק הלל מלשון הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו" את הפסח. ומעתה קשה סדר דברי הרמב"ם, שסובר כהלל, מדוע לא כתב בהלכה העוסקת בזמן בית המקדש את דין כריכת המצה והמרור עם הפסח. ומבאר הלחם משנה, שקושיות אלו הוקשו לראב"ד. ואכן יש לבאר את יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, ומדוע לפי הרמב"ם גם בזמן הבית לא היה כורך הפסח עם המצה והמרור, ולפי הראב"ד היה כורך שלשתם.

ג.

הלכה נוספת צריכה ביאור. מפורש בדברי הגמרא בפסחים (לה, א) שאין יוצאין ידי חובת מצה בטבל או במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שלא נפדו. והטעם לכך מובא (שם בעמ' ב): "דכתיב לא תאכל עליו חמץ, מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אתה יוצא בו ידי חובת אכילת מצה בפסח אם עשאו מצה, יצא זה הטבל שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל". והיינו גם כן הטעם במעשר שני, דהיינו מעשר שני חוץ לירושלים, והיינו טעמא דהקדש".

ובהמשך דברי הגמרא (שם) מצאנו דין נוסף במצה, שצריכה להיות נאכלת בכל מושבות, כנלמד מהכתוב "בכל מושבותיכם", ובשל כך אין יוצאין ידי חובת מצה בביכורים שאין נאכלים אלא בירושלים.

ועוד נאמר שם, שצריך שתהיה מצה הראויה לאוכלה כל שבעת ימי הפסח, כדכתיב "שבעת ימים מצות תאכלו", ולמדים מכך שצריכה להיות "מצה הנאכלת לשבעה". ולכן אין יוצאים ידי חובת מצה בחלות תודה שאינה נאכלת אלא ליום ולילה.

ומעתה יקשה מדינים אלו על הירושלמי (חלה פרק ב) המובא בתוספות (קידושין לח, א ד"ה אקרוב) שהקשה, מדוע לא אכלו בני ישראל בכניסתם לארץ מצה מחדש, מדוע לא נאמר "יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש". ולכאורה לפי המבואר בגמרא שצריך דווקא מצה שאיסורה משום בל תאכל חמץ ולא שאיסורה משום דבר אחר, לא קשה כלל שיבוא עשה דמצה וידחה לאו דחדש, שהרי מצת חדש איסורה משום לאו דאיסור אכילת חדש ולא משום בל תאכל חמץ.

ידועה קושית השאגת אריה (סימן ק) המובאת בספר חידושי הגר"ח (סטנסיל, עמ' קסה בד"ה בענין אכילת כזית דאכילת מרור), על מה שכתב הרא"ש (פסחים פ"י סימן כה) על דברי הגמרא (פסחים קיד, ב) "אכלו לחצאין [רשב"ם: חצי זית בפעם הראשון וחצי זית בפעם השני, ובמרור מיירי] יצא, ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס", וז"ל הרא"ש: "משום דמברך עליו על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה פחות מכזית". וקשה, מה צריך הרא"ש להביא ראיה מנוסח הברכה, הרי היה יכול להביא ראיה מלשון הפסוק שנאמר במרור לשון אכילה, כדכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו".

ד.

ליישב את כל הקושיות הנ"ל נראה על פי היסוד המבואר בחידושי הגרי"ז (סנטסיל חלק ב; בקונטרס המועדים) שישנם שני חיובי מצה בליל פסח: החיוב אחד נלמד מהכתוב "בערב תאכלו מצות", והיינו אכילת מצה בפני עצמה. וחיוב שני נלמד מהכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", והיינו מצות כריכה לאכול פסח מצה ומרור ביחד.

והנפקא מינה בין שני החיובים: חיוב מדין "בערב תאכלו מצות" שנאמר בו לשון "אכילה" על המצות, מחייב שיעור אכילה דהיינו כזית מהמצה. אולם בחיוב משום "על מצות ומרורים יאכלוהו", האמור "יאכלוהו" נסוב על קרבן פסח שצריך לאוכלו עם מצות ומרורים, וכלל לא מוזכר בפסוק שם אכילה על המצות והמרורים.

ולפי יסוד זה מיושבים דברי הרא"ש, ומובן מדוע לא הוכיח מלשון הכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ששיעור מרור בכדי אכילה דהיינו כזית, שהרי "יאכלוהו" לא נאמר על המרור, ולכן הוצרך הרא"ש להוכיח דבריו מנוסח הברכה.

והנה יש לדון האם הדינים שנאמרו במצה שהבאנו לעיל: שלא תהיה נאסרת משום איסור אחר אלא משום איסור חמץ, שתאכל בכל מושבות, ושתהיה ראויה להאכל כל שבעה – נאמרו רק על החיוב מצה הנלמד מהכתוב "בערב תאכלו מצות", שזהו עיקר חיוב מצה. או שנאמרו גם בחיוב אכילת מצה בכריכה עם הפסח והמרור.

ונראה ששורש הענין תלוי בהגדרת והבנת הדינים הנ"ל – האם מצה שאסורה משום איסור אחר, או שאינה ראויה להאכל בכל מושבות, או בכל שבעה, אין עליה שם מצה כלל. או שאין מתבטל ממנה שם מצה אלא שאין יוצאין ידי חובה במצה שלא נתקיימו בה כל התנאים הללו.

ואם נאמר כפי הצד הראשון, שללא כל התנאים הללו אין על מצה זו שם מצה, מסתבר שדינים אלו נאמרו גם על חיוב המצה בכריכה, שגם בזה אין יוצאין ידי חובת מצה בלא תנאים אלו, שהרי אין עליה שם מצה. אבל אם נאמר שגם בלא שנתקיימו כל הדינים במצה עדיין יש עליה שם מצה ורק אין יוצאים בה ידי חובה, יש לומר שתנאים אלו נאמרו רק על עיקר חיוב אכילת מצה הנלמד מקרא "בערב תאכלו מצות", ולא על חיוב ד"על מצות ומרורים יאכלוהו".

ומעתה מבוארת תמיהת הירושלמי מדוע לא אכלו מצה מתבואת חדש ד"יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש", ואין להקשות מאחר ומצה זו אינה אסורה משום בל תאכל חמץ אלא משום חדש הרי אין יוצאים בה ידי חובה, וגם אין זו מצה הראויה לשבעה. שכן הירושלמי לא מיירי לענין עיקר חיוב אכילת מצה הנלמד מ"בערב תאכלו מצות" אלא לענין אכילת מצה עם הפסח והמרור, ועל כך הקשו שלכל הפחות היו יכולים לקיים מצות "על מצות ומרורים יאכלוהו", וכפי הצד השני המבואר לעיל, שהדינים הנ"ל שנאמרו במצה הם רק על עיקר חיוב המצה ולא על החיוב ד"על מצות ומרורים יאכלוהו".

וידידי ד"ר א. אגטשטיין הי"ו העירני, שאמנם בתוס' בקידושין הנ"ל כשהביאו את דברי הירושלמי משמע כאילו נשאלה בירושלמי השאלה מהכתוב "בערב תאכלו מצות". אולם לכשנעיין ונדקדק בדברי הירושלמי לא מוזכר שם כל פסוק, אלא נאמר בסתמא: "שנייא היא שמצות עשה דוחה למצות לא תעשה". וכן הוא גם בתוס' במשסכת ראש השנה (יג, א ד"ה דאקריבו) שהביאו את דברי הירושלמי ולא הזכירו שום פסוק. ואם כן נוכל לומר שהירושלמי התכוון לכתוב "על מצות ומרורים יאכלוהו", ולא כפי שהתוס' הביאו שהירושלמי הקשה "יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש".

ה.

והנה הגם שפשטות מצות כורך היא לאכול פסח מצה ומרור ביחד, עדיין יש לברר אם חייב לאכול את הכריכה בבת אחת באופן שמכל אחד יש כזית, או שצריך שיאכל באופן שיהיו כולם חתיכת קטנות מעורבות מכל המינים.

ובגמרא (זבחים עח, א) מצינו: "אמר ריש לקיש, הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור, משום דאי אפשר שלא ירבה מין על מינו ויבטלנו, ואיסורים מבטלין זה את זה". ופירש רש"י שם: "דאי אפשר שלא ירבה מין על מינו, שכשהוא לועס בפיו נבלל מין לתוך חבירו, מיעוטו של זה ברובו של זה ובטל המיעוט ברוב והבטל בכל מין נוסף על המבטל ונהיה כמוהו ונקרא בשמו ונגרע ממינו". ומתבאר בזה שהמועט שמתבטל מקבל את כל דיני הרוב המבטל. ולכן שתי קרבנות שאינם שווים כגון שאחד נאכל ליום אחד והשני לשני ימים שנתערבו, חובה לאכול הכל ביום אחד, מאחר וחוששים שההקדש של היומיים נתבטל ברוב ההקדש של יום אחד, ומקבל את דיניו שנאכל גם הוא ליום אחד.

ולפי זה יש לדון בכריכת הפסח עם המצה והמרור. דאם ננקוט כפי הפשטות שמצות הכריכה היא לאכול את כולם כאחד, יוצא שהמצה שנבללת עם הפסח שדינו שנאכל רק בלילה הזה ולמחרת הוא נותר ואסור באכילה, מקבלת גם המצה את דיני הפסח ונאכלת כפסח רק בלילה ולמחרת תאסר באכילה, וממילא היא כבר לא ראויה לאכול כל שבעה ואי אפשר לצאת בה ידי חובת מצה. נמצא לפי צד זה שאי אפשר לכרוך את המצה עם הפסח, אלא צריכים לאכול את הפסח לחוד והמצה והמרור לחוד.

ענין זה ששייך לומר שהמצה תקבל את חומרת הפסח ותהא נאכלת רק בלילה, שייך רק אם נאמר שהדין שצריך שתהיה המצה נאכלת כל שבעה נאמר גם על החיוב מצה שבכריכה, אולם אם נאמר שדינים אלו הם רק על עיקר מצות אכילת מצה, ואילו בחיוב הכריכה לא נאמרו התנאים שצריך שיהיה ראוי לשבע ימים וכיו"ב – שפיר אפשר לכרוך את הפסח ביחד עם המצה והמרור, והמצה תקבל את דין הפסח ולא תאכל רק בלילה.

ומעתה מיושבת השגת הראב"ד על הרמב"ם כפי שביאר הלחם משנה, מדוע לא מנה הרמב"ם את מצות הכריכה במקומו הראוי לו כפי הסדר, ביחד עם אכילת הפסח. ויש לומר שסובר הרמב"ם שהדין שתהיה מצה הנאכלת כל שבעה נאמר גם על מצות הכריכה ולא רק בעיקר מצות מצה, ולכן בדווקא לא כתב הרמב"ם את מצות כורך המצה והמרור בהמשך ביחד עם הפסח, משום שבאופן זה תקבל המצה את דין הפסח ותהיה מצה שאינה נאכלת לשבעה, ועל כן סובר הרמב"ם שגם בזמן הבית היה אוכל הפסח לחוד וכורך המצה והמרור.

אבל הראב"ד שהשיג, חולק וסובר שהדין שצריך שתהיה המצה נאכלת כל שבעה נאמר רק על עיקר חיוב המצה ולא על מצות הכריכה, ולכן השיג על הרמב"ם וכתב שהיה לומר דכורך הפסח יחד עם המצות שלשתן יחד ולא אכפת לן מה שתקבל המצה את הדין שנאכלת רק בלילה ואתי שפיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

נישואין פיקטיביים 

נישואין פיקטיביים  הראי"ה קוק נשאל (הובא בשו"ת הר צבי, אבן העזר סימן כט) "עובדא דהווה באלו החלוצים שכדי לקבל תעודת מסע [פספורט] וזכות כניסה לארץ

קרא עוד

קבלת שבת בטעות

קבלת שבת בטעות בהדלקת נרות חנוכה עירוב תבשילין ומנהגי אבלות – א – בטור (או"ח סימן תרעט) מובא מחלוקת הראשונים אימתי מדליקים נרות חנוכה בערב

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.