וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם וּלְהִתְפָּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא… וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ, וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.
א. הרמב"ן מציין בכלל דרכי קנין מידת הענוה, את הנהגת הבושה "להתבושש מכל אדם".
ועי' בדברי האורחות צדיקים (שער ג, בושה) שהוסיף בביאור הדברים בדרכו של הרמב"ן:
ממידת הבושה יגיע לענוה, כי יכנע לבני אדם מחמת בושתו. ויגיע למידת הצניעות, כי הביישן יתבייש לעשות מעשיו בגלוי… צריך אדם להתבייש מכל אדם ולשום על פניו מסוה הבושה, כמו שאתה ידעת בענין שאול בהחבאו, כמו שנאמר (שמואל א י, כב) הנה הוא נחבא אל הכלים, והאל בחרו למלכותו, כמו שנאמר (שם פסוק כד) הראיתם אשר בחר בו ה'. אמרו חכמים, המידה הזאת היא ממעללי הנפש היקרה, והיא לעומת השלמת הגוף. ומי שמתבייש, תגדל מעלתו.
והנה מבואר בדברי הרמב"ן באגרת, שמכלל הנהגת הענוה להתבייש מכל אדם, וכאמור לעיל באגרת – מידת הענוה מביאה לידי היראה. וכעין דברים אלו כתב רבנו בחיי (הקדמה לפרשת ויקרא) וז"ל:
מידת הענוה היא מידה גופנית בחברת הבריות, והוא שיהיה האדם ביישן וסבלן מכבד הבריות ומדבר בטובתן ויהיה שומע עלבונו ושותק, ומתוך המידה הזאת הגופנית יעלה האדם למידת היראה שהיא מידה שכלית.
יעקב אבינו מתבייש מעשו לאחר מכירת הבכורה
ב. והנה בדברי האגרת מבואר כי הקנין השלם של מידת הענוה הוא בבושה מכל אדם, ללא יוצא מן הכלל. ומצאנו בדברי הרמב"ן הארה נפלאה – עד כמה חובת הבושה מכל אדם אין לה גבול ושיעור.
מידתו של יעקב אבינו – אמת, כלשון הכתוב: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" (מיכה ז, כ). ואף שבהשקפה שטחית הן פרשת מכירת הבכורה והן לקיחת הברכות מעשו (בראשית כז, א-כז), וכן בפרשת החלפת המקלות ופיצול הקנים כדי שצאן לבן ילדו עקודים נקודים וטלואים (שם ל, לא-מג) – לא ניכרת כל כך את מידת האמת, כבר כתב בספר האמונה והבטחון המיוחס לרמב"ן (פרק טו) וז"ל:
לפי שהיה יעקב אבינו אמיתי ונתאמתו דבריו נתנה לו מידת האמת.
והוסיף וביאר שם את פרשת מכירת הבכורה:
ועוד יש לומר שנתנה לו מידת האמת כדי להעיד עליו שלא במרמה קבל הברכה ושלא רימה את לבן. ומה שאמר (בראשית כז, יט) אנכי עשו בכורך, פי' אנכי במקום עשו בכורך כלומר לבכורה, שבשביל הבכורה רצה יצחק לברך את עשו ועל כן היו הברכות ראויות ליעקב במקומו שכבר לקח ממנו הבכורה, והוא מכוחו בא לבכורה, ולכן ראוי לה. והבא מכח חברו הרי הוא כמוהו ועומד במקומות לאותו דבר שהוא לו מכחו, שהרי המלאך כשהיה מדבר עם הנביא היה אומר אני ה', וכן הנביא כשהיה מדבר עם ישראל, ועל זה אמר יעקב אני עשו בכורך. וכן באמרו אני בנך בכורך עשו, כלומר לענין הבכורה והראוי לה… ובאומרו קום נא שבה ואכלה מצידי, גם בזה לא אמר שקר אע"פ שלא צד אותם, כי מילת צידה ידוע שהיא באה על ב' עניינים הא' צידה ממש והב' במזון כמו שנאמר (יהושע א, יא) הכינו לכם צידה, ורבים מעין זה.
ונחזור לעניינינו, לפי שהיה יעקב אבינו ע"ה אמיתי לכך ניתנה לו מידת האמת להעיד עליו מהדוגמא שאמר הכתוב (בראשית לב, כט) לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל [ופירשו חז"ל] אלהים, המלאך. אנשים, עשו ולבן. כלומר לא יאמרו עוד שקבלת הברכות במרמה אלא בשררה ודין. וכן לא יאמרו שרימית את לבן כי אם באמת ובתמים עשית מה שעשית (וכמבואר שם בספר אמונה ובטחון בהרחבה), אלה הם העניינים שבשבילם נתנה מידת האמת ליעקב אבינו.
אך כשנתבונן בהנהגת יעקב אבינו לאחר המכירה, חזינן דבר מופלא.
על הפסוק (בראשית כז, מב) "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן", ביאר הרמב"ן, וז"ל:
וטעם ותשלח ותקרא ליעקב, כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו, והיה מתבייש ממנו או מתפחד.
ומבוארת בזה מעלת טוהר נפשו של יעקב אבינו, שלמרות שבוודאי ידע ממידתו מידת האמת שכל מעשיו בפרשת מכירת הבכורה היו על פי הדין האמיתי וכציווי נבואת אמו למען עתיד כלל ישראל – אך יחד עם זאת עדיין היה מתבייש מעשו אחיו על שלקח ממנו את הברכות במהלך שנראה כאיננו ישר, ולכן היה מתחבא מפניו כדי שלא יצעק עליו.
- • •
הרי לנו מושג חדש מהו עומק התביעה "להתבייש מכל אדם". אפילו יעקב אבינו, דמות אדם שבמרכבה, עדיין מתבייש מעשו לאחר שלקח את הבכורה. והיא גופא, משלימות מידת האמת, שגם במעשה שהוא שלם ונכון על פי דין, אך מאחר שהיה נראה בעיני עשו כאילו נעשה במרמה, הרי שממידת ענוותנותו של יעקב להתבייש מעשו על שלקח ממנו הבכורה.
הבושה – אמצעי שלא נחטא
ג. לשון הרמב"ן באגרת: "וכאשר תתנהג במדת הענוה, להתבושש מכל אדם ותתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה", מתבארת בשני אופנים:
[א] להתפחד ממנו, היינו מן האדם. והדברים מתבארים כנ"ל, על פי מה שהבאנו מדברי הרמב"ן שכתב "וטעם ותשלח ותקרא ליעקב, כי היה יעקב במקום אחר איננו באהל אביו ואמו, כי היה מתחבא מפני עשו אחיו שהיה צועק עליו, והיה מתבייש ממנו או מתפחד". ואף שמסתבר שפחדו של יעקב אבינו מעשו היה מהחשש שיהרגו או יזיקנו [וכפי שאכן חששה רבקה, מחמת חשש זה ציוותה את בנה ללכת לפדן ארם] – אולם יתכן ובכלל הפחד מעשו היה גם פחד ששורשו במידת הבושה.
[ב] בספר חרדים גרס: "ותתפחד מן השי"ת", וכן בנוסח ארם צובא: "ולהתפחד מבוראך המחייך מלחטוא".
וגם לפי נוסח דידן "ותתפחד ממנו" שמובנו פחד מהאדם, ההמשך הוא "ומן החטא", דהיינו מידת הבושה והפחד משמשת אמצעי שלא נחטא. ומפורש כן במאמר חז"ל במסכת נדרים (כ, א) "תניא בעבור תהיה יראתו על פניכם, זו בושה, לבלתי תחטאו, מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא".
הבושה והענוה – מביאים להשראת השכינה ולחיי העולם הבא
ד. מתוך הבושה והענוה, מסיים הרמב"ן:
אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.
מקור דבריו במאמר הגמרא (סנהדרין פח, ב) "איזהו בן עולם הבא ענוותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק וגריס באורייתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה".
ומצאנו הרחבת ביאור הדברים בזה בדברי רבנו בחיי בפרשת אלדד ומידד שנתנבאו במחנה (במדבר יא, כה) וז"ל בתוך דבריו:
ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישים מן האחרים. ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוח הקודש, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה, יבאר כי בזכות ענוותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו. ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוח הקודש שכן כתיב (ישעיה סא, א) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים.
ולמעשה הדברים מפורשים בסולם המעלות שבברייתא דרבי פנחס בן יאיר (ע"ז כ, ב) "ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקודש", וכפי שמסיים הרמח"ל (פרק כו) את ביאורו למידת הקדושה, שבדרכי קניינה מגיע האדם לשלמות הדבקות בקב"ה "עד שיערה עליו רוח ממרום וישכין הבורא יתברך את שמו עליו כמו שעושה לכל קדושיו ואז יהיה כמלאך ה' ממש".
ואף משה רבנו זכה במעלה מיוחדת שהיה "אלהים" לפרעה, בגלל ענוותנותו שהתבייש לדבר לבני ישראל בערלת שפתיו, יעו' בדברי הרמב"ן (שמות ו, יג) וז"ל:
וה' אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם. והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענוותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו. וכן אמר (שם יא, ג) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מידה כנגד מידה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם.
משה רבנו זכה למעלה שנחשב "אלקים" ביחס לפרעה, ואהרון הוא הנביא המתנבא מכוחו של משה. כלומר, כמו כמו שהעם לא שומע את דבר האלוקים אלא באמצעות הנביא, כך גם פרעה לא יכל פרעה לשמוע את דברי משה רבינו אלא רק את דברי "הנביא" – אהרון. ומעלה זו זכה בה משה רבנו מכח ענוותנתו ובושתו.
