א. רבי יוסף יהודה ליב בלוך זצ"ל, ראש ישיבת טלז, עמד על התמיהה המתעוררת בלימוד תחילת פרשת בשלח:
שמות פרק יג
(יז) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹקִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה:
שעורי דעת, ספר ראשון עמ' ע-פב
כל המתבונן יתפלא מאד, היאך זה היה אפשר שכל הנסים והנפלאות שהראה ה' בארץ מצרים וישועתו הגדולה לישראל, לא הביא את עם ישראל לידי בטחון גמור בה', ועדיין היה מקום לחשוש שמיראת מלחמה ינחם העם ושבו מצרימה.
עוד דבר נפלא אנו רואים בהנהגתו של פרעה על ים סוף, כי ברדפו אחרי בני ישראל והים לפניהם, ופתאום מתגלה נס גדול כזה שהים נקרע לפני בני ישראל והם עוברים בו בחרבה, איך זה מלאו לבו לרדת אל תוך הים, וכי לא הבין כי לא בשבילו נעשה הנס אלא לפני בני ישראל כדי שינצלו, ואיך איפוא חשב כי יעבור בו גם הוא וחילו לרדוף אחריהם ולהשיגם. וצריך ביאור.
ב. ובאמת, השאלה, כיצד העז פרעה להיכנס לתוככי הים הקרוע לגזריו, כבר נשאלה בבית מדרשם של הראשונים:
רמב"ן שמות יד, כא
היה הרצון לפניו יתברך לבקע הים ברוח קדים מיבשת, שיראה כאלו הרוח היא המחרבת ים, כענין שכתוב (הושע יג, טו) יבא קדים רוח ה' ויבוש מקורו וייחרב מעיינו, השגיא למצרים ויאבדם. כי בעבור זה חשבו אולי הרוח שם הים לחרבה ולא יד ה' עשתה זאת בעבור ישראל, אע"פ שאין הרוח בוקעת הים לגזרים לא שמו לבם גם לזאת, ובאו אחריהם מרוב תאותם להרע להם. וזה טעם וחזקתי את לב פרעה (שם פסוק יד) ויבאו אחריהם (שם פסוק יז), שחזק לבם לאמר ארדוף אויבי ואשיגם בים, ואין מידי מציל, ולא זכרו עתה כי ה' נלחם להם במצרים.
ספר החינוך, מצוה קלב, מצות הדלקת אש על המזבח בכל יום
ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם כי ניסים גדולים אשר יעשה הא-ל אל בני אדם בטובו הגדול לעולם יעשם דרך סתר, ונראים הענינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם (שמות יד, כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים, והמשכילים יבינו כי ענין סתר זה למעלת האדון ומזה הענין ציונו להבעיר אש במזבח, אף על פי ששם יורד אש מן השמים (כדברי הגמרא יומא כא, ב), כדי להסתיר הנס. לפי הדומה שהאש היורדת לא היתה נראית בירידתה, מן הטעם שאמרנו.
מבואר בדבריהם, כי העזתו של פרעה נבעה ממחשבתו המוטעית שהפיכת הים לחרבה היתה מאורע טבעי כתוצאה מרוח הקדים שנשבה לילה קודם לכן. כלומר, פרעה היה סבור שיוכל להכניע את בני ישראל בין גזרי ים סוף, משום שנדמה היה לו שאין מדובר בנס אלא במאורע טבעי.
ג. לכשנתבונן, הנהגה זו הינה יסוד כללי בדרכי הנהגת ה' בבריאה, נובעת מהנהגת השי"ת בעולם להסתיר את הניסים באופן שניתן לטעות ולחשוב שאין זה נס אלא טבע כדברי הר"ן:
דרשות הר"ן, הדרוש השמיני
שחפץ השי"ת ורצונו לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר, ושהטבע יקר בעיניו לא ישנהו אלא לצורך הכרחי… ומפני היות מנהגו של עולם יקר בעיני ה' וחפץ בו כמו שכתבנו, לפעמים כשיצטרך לחדש נס ופלא יערב בו איזה דבר טבעי יהיה למשענת הנס ההוא. עם היות שהדבר הטבעי ההוא לא יספיק לפעול הנס ההוא, אבל ישען בו לבד, כענין שאמר אלישע לאשה אחת מנשי בני הנביאים (מלכים ב, פרק ד) הגידי לי מה יש לך בבית וגו', והשיב אליה לכי שאלי לך כלים מן החוץ מאת כל שכינינו כלים רקים אל תמעטי. ואין ספק, שבחוק הטבע היה נמנע המצא השמן הרב מן האסוך ההוא כאלו לא היה שם שמן כלל, ועם כל זה בקש הנביא להיות נמשך אחר רצון השם יתברך שיהיה לנס ההוא איזה משען טבעי יסמך עליו.
ולמעשה הדברים מפורשים גם בביאורו של הרמב"ן מדוע נצטוו בני ישראל לפקוד שרי צבאות בראש העם:
רמב"ן דברים כ, ט
כי התורה תצוה בדרך הארץ ותעשה הנסים עם יראיו בהסתר, ואין החפץ לפניו לשנות טבעו של עולם, זולתי כאשר אין שם דרך בהצלה אחרת, או להודיע שמו לצריו לעתים כאשר היה בקריעת ים סוף וכיוצא בו.
ובמקום אחר כתב הרמב"ן:
רמב"ן, דברים יח, ט
וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז, ב) שהם מכחישים פמליא של מעלה, לומר שהם היפך הכוחות הפשוטים והם הכחשה לפמליא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו, וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב.
כלומר, הקב"ה "חפץ" לקיים "מנהגו של עולם בכל מה דאפשר", וזאת בגלל שהנהגת השי"ת בעולם היא להסתיר את הניסים, כדי שניתן יהיה לטעות ולחשוב שאין זה נס אלא טבע, ועל ידי זה תהיה בחירה חופשית.
בשל כך, כאשר מתחדש נס ופלא, מעורב בו איזה דבר טבעי, וכפי שנהג אלישע שאמר לאחת מנשי בני הנביאים שתביא לו כלים כדי לקבל את השמן, וכמובן שהדבר היה נס גדול, אלא שאלישע "הסתירו" כדי שיראה כדבר טבעי.
ד. ומשחר דברי ימי העולם, נהגו כבר בדורות ראשונים "למעט בנס", כדברי הרמב"ן בביאור הטעם שנח בנה תיבה גדולה:
רמב"ן בראשית ו, יט
כדי למעט בנס, כי כן הדרך בכל הנסים שבתורה או בנביאים לעשות מה שביד אדם לעשות, והשאר יהיה בידי שמים.
וכך גם נהג יעקב אבינו, כדברי הכתוב בתחילת פרשת ויצא:
בראשית כח, יא
ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו
רש"י: עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות רעות".
פשוט לכל בר דעת כי גדר אבנים זו לא יכלה להציל את יעקב מחיות רעות, ובודאי היה נעשה לו נס. אלא כל מה שנהג יעקב אבינו בצורה טבעית, היה בכדי "למעט בנס" ולהסתירו באופו טבעי.
ומשום כך, גם הדלקת האש ע"ג המזבח נעשתה על ידי הכהנים, באופן טבעי, למרות שהאש ירדה מהשמים במעשה נס.
ולמעשה החיוב לא לשמוך על הנס, מפורש בפסק הרמ"א (יו"ד סימן קעט סע' ב; מקור הדין בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן) ש"במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה משום תמים תהיה".
• • •
ה. אך עדיין נשאלת השאלה, מדוע יש "למעט בנס", וכשצריך לחדש נס מעורבים בו גם דברים טבעיים.
לביאור הדברים נלמד פרשה בנביא, שבה מסופר על הנערים שהתקלסו באלישע הנביא שהמתיק את המים ואמרו לו "עלה קרח עלה קרח", וכשקללם אלישע יצאו שני דובים מהיער והרגום:
ספר מלכים ב, פרק ב
(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת: (כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו: (כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר ה' רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת: (כב) וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר: (כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ: (כד) וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה' וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.
וביארו חז"ל פרשה זו:
סוטה מח, א-ב
ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח, אמרו לו עלה שהקרחת עלינו את המקום. מאי ונערים קטנים, אמר ר' אלעזר שמנוערים מן המצות, קטנים שהיו מקטני אמנה… ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם. רב ושמואל, חד אמר נס, וחד אמר נס בתוך נס. מאן דאמר נס, יער הוה דובים לא הוו. מ"ד נס בתוך נס, לא יער הוה ולא דובים הוו. וליהוי דובים ולא ליהוי יער, דבעיתי.
רש"י: שהקרחת עלינו את המקום- שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור: מקטני אמנה- שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים: ליהוו דובים ולא ליהוו יער- מאי עבד ליה יער דקרית ליה נס: דבעיתי- הדובים להתגרות בהם כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה.
קושי רב מתעורר למאן דאמר שהיה שם "נס בתוך נס" של ה"דובים" וה"יער":
טעמא דקרא, בשם הקהילות יעקב, עמ' רב
ולכאורה יפלא מאד אחרי שבאמת הדובים לא היו ונעשו בריאה חדשה, הלוא ה' יכול לברוא על פי נס בריה כזו שאינה יראה להזיק אפילו כשאינה סמוכה ליער, ולמה לי לברוא יער, כדי שהחיה לא תתיירא להזיק..
ו. תשובת שאלה זו פותחת בפנינו את הפתח להבנת הנהגת הקב"ה "להסתיר" את הנסים, וכפי שביאר הגר"ח קנייבסקי בספרו טעמא דקרא:
טעמא דקרא, שם
יש לפרש על פי המבואר שם שאותם הנערים שקילסו באלישע היה מפני שהמתיק את המים ועל ידי זה אבדו את פרנסתם להביא מים ממקום אחר ולמכור שם, וזהו שאמרו 'הקרחת עלינו את המקום'. ואילו היו מאמינים שהכל בידי שמים, היו יודעים שלא הפסידו כלום כי היד ה' תקצר, והלוא מה שנגזר עליהם מראש השנה ודאי ישיגו, וכשנגזר שתהא קרחה ממילא היה נקרח גם בלי אלישע. אולם אמונתם היתה רפויה, וכל החסרון האמונה והבטחון בה' הוא מפאת שהאדם רואה עולם כמנהגו נוהג על ידי סיבה ומסובב [והוא מש"כ "ואנכי הסתר אסתיר פני" שלא יהא ניכר השגחת השי"ת עלינו] ועל כן חושב שהקב"ה הניח עולמו לאדם, וכל דאלים גבר. אולם באמת הכל השגחת השי"ת והכל נגזר על האדם מראש השנה והטבע באמת הוא נס, כלומר מעשה הקב"ה וגזרתו ומה שהכל משתלשל על ידי סיבה ומסובב ונראה טבעי זהו הוא עצמו נס, כלומר מהשי"ת והשגחתו שיהא הכל נראה כהנהגה טבעית כדי שיהא הבחירה חופשית אצל האדם וכנודע. ונמצא שכל הנהגת השי"ת בעולם הוא נס בתוך נס, שהנס השני הוא שלא יהא ניכר הנס הראשון, דהיינו ההשגחה.
וזהו שבא העונש על ידי הדובים, להראות בזה שהעונש הרי נראה בחוש שהוא מן השמים, שהרי היה נס, ומכל מקום נעשה עוד נס שנברא יער ויצאו ממנו הדובים כדי שיהיה העונש נעשה על פי הטבע של הדובים.
מעשי הקב"ה וגזרותיו המשתלשלים בעולם על ידי סיבה ומסובב ונראים כטבע, זה עצמו נס, כדי שהכל יראה כהנהגה טבעית ותתאפשר הבחירה חופשית. ונמצא שכל הנהגת השי"ת בעולם הוא נס בתוך נס – שהנס השני הוא שלא יהא ניכר הנס הראשון, דהיינו ההשגחה. ולכן הגם שנענשו הנערים על ידי דובים במעשה נס, מכל מקום נעשה עוד נס שנברא יער ויצאו ממנו הדובים כדי שיהיה העונש נעשה על פי הטבע של הדובים.
ולמדנו מכאן שהנהגת ה' בעולם בדרך הטבע נועדה לאפשר את הבחירה החופשית, שכן מציאות קבועה של נסים וגילוי השגחה מונעת כל אפשרות של טעות. ולכן סדר ההנהגה הקבוע בעולם הוא באופן טבעי.
ז. לפי זה מובן מדוע "לאו בכל יומא מתרחיש ניסא" (לשון הגמרא בפסחים נ, א). כי אילו היו מתרחשים הניסים בכל יום לא היתה קיימת כל בחירה, שהרי כולם היו רואים תמיד את השגחת ה' בחוש. וכפי שביאר הרמב"ן בדבריו הידועים בסוף פרשת בא:
רמב"ן שמות יג, טז
ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון… וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים – והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים.
והטעם מדוע "הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר", הוא:
חיי עולם (הגרי"י קנייבסקי זצ"ל) פרקים יג-יט
כיון שכוונת הבריאה בדרך כלל היתה להיות עולם כמנהגו נוהג בלא שום שינוי הטבע, עלינו להשגיח ולשמור פרטי הנסים ושאר הדברים הנפלאים המחזקים לבבינו לקדושת התורה והעבודה שהיו בזמנים עברו, למען חזק לבבינו לקדושת התורה והעבודה… והנה כל האותות והמופתים שעשה ה' במצרים היו בכדי לפרסם שהבורא יתברך שליט בעולמו ומושל בכל… ובמשך תקופה של ארבעים שנה חיו כל קהל עדת ישראל חיים שלמעלה מן הטבע בניסים נוראים תמידיים…
ואמנם הנהגהׂׂ כזו בנסים למעלה מן הטבע היתה רק לדור הראשון של קבלת התורה, בכדי להשריש בלבם את האמונה בהשי"ת ובהשגחתו, אבל עיקר כוונת הבריאה היתה שיהא העולם נוהג כמנהגו בטבע שהטביע בו הבורא בתחילת יצירתו. כי באמת במצב כזה בהנהגה ניסית, כמעט שהאדם נעדר הבחירה כמובן.
[ועוד, כי הדין נותן שבזמן שמתנהגים נסים גלויים, אם יחטאו יענשו מיד בעונש נפשות כי תגדל העון מאד למרוד ביוצרו בזמן ובשעה שרואה בחוש כמה יוצרו אוהב אותו ומחבבו ומקרבו כל כך, וכן היה באמת אצל דור המדבר… אבל בזמן שהעולם כמנהגו נוהג, אע"פ שחוטאים הקב"ה מאריך אפו].
לפי זה מובן מדוע "לאו בכל יומא מתרחיש ניסא" (פסחים נ, א). (19) שנצטווינו במצוות רבות זכר ליציאת מצרים "כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר", וטעם הדבר "כי באמת במצב כזה בהנהגה ניסית, [הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בספרו חיי עולם]. ולכן הניסים הגדולים של יציאת מצרים לא ייעשו בכל דור, ועלינו לזכור אותם תמיד – "והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו, ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים" [לשון הרמב"ן הנ"ל].
במצב של הנהגה נסית קבועה "כמעט שהאדם נעדר הבחירה כמובן", ובכך כמעט לר קיימת מציאות הבחירה החופשית שהיא יסוד מערכת השכר והעונש של האדם. ולכן ההנהגה הקבועה בבריאה היא הנהגה טבעית, ורק פעם אחת, בזמן יציאת מצרים נעשו ניסים גלויים שמהן מוכחת האמונה בבורא עולם ובהשגחתו. ומאז "עולם כמנהגו נוהג" בדרכי הטבע, ונצטווינו במצוות רבות לזכור את הניסים, כדי לבחור בטוב ולא ברע.
ח. מעתה מובן מדוע נדרש האדם "למעט בנס" כפי שכתב בספר החינוך [המובא לעיל].
חכמה ומוסר, חלק א, מאמר נז-נח
רוב הנהגת האדם, פרנסתו ושמירת חייו, הכל בדרך נס, ורק למען נסות את האדם שלא יאמר כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל, העלים הוא יתברך מהאדם הנסים הנסתרים, והניחו לטעות "כחי ועוצם ידי עשה לי", ובזה תבחן חכמת האדם הנלבב… ואולי מה שנצרך האדם למעט בנס, הוא גם כן להגדיל הנסיון בכוחו ועוצם ידו, והעומד בנסיון – הרי זה גיבור חיל ואשרי לו.
• • •
ט. עתה נשוב לתמיהות שהעלה הרב בלוך. אך לפני שיתורצו תמיהותיו, הבה נתעמק בדבריו היסודיים של המהר"ל:
גבורת השם, הקדמה השניה
מי שאמר כי הנסים אשר יבאו מן השם יתברך אין להם כלל סדר מושכל, אין הדבר כך כלל. אבל כמו שיש לעולם הטבע סדר מסודר נוהג על פי טבעו כך יש לנסים סדר גם כן.
הרב בלוך ביאר את דבריו:
שעורי דעת, ספר ראשון עמ' ע-פב
למען הבין ענין זה נצייר ענין זה של מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כי אף המלך המושל היחידי מנהיג חוקים יסודיים [קונסטיטוציה] שעל פיהם תתנהג המדינה בסדר קבוע וגדרים ידועים בתמידות, וגם המלך דן על פיהם ואינו משנה אותם, כי טוב ונחוץ הוא לתועלת המדינה שתתנהג בחוקים קבועים תמידיים. אבל במאורע יוצא מן הכלל, כשהמלך מוצא כי לטובת המדינה טוב וראוי לצאת מגדרי החוקים שקבע להנהגתה, הרי הוא פורץ לשעה את החוק ופועל כפי שמצא לנחוץ לתכלית המכוונת נגד חוקי המדינה. וכן בענין הנהגת הקב"ה בבריאה…
מלך חכם המחשב מתחילה את האפשרות של ניגוד חוקי המדינה לתכלית רצונו בהנהגת המדינה, קובע בתחילה בחוקי היסוד גם אפשרות הנהגה זו, שבאופן יוצא מן הכלל נותנת לו החוקה כח לשפוט כפי הנחוץ לו. נמצא שאע"פ שהנהגתו היא בניגוד לחוקים קבועים, מכל מקום יש יסוד לזה בחוקים יסודיים, וכלל הנהגה זו אינה סותרת לעצם חוק המדינה.
וכמו כן כשברא הקב"ה את עולמו, צפה במחשבה האשונה על כל כלל הבריאה וענייניה השונים, ומצא לנכון להתנות מתחילה גם את אופן ההנהגה היוצאת מכלל החוקים הקבועים.
המהר"ל מגדיר את סדר הנהגת העולם ש"כמו שיש לעולם הטבע סדר מסודר נוהג על פי טבעו כך יש לנסים סדר גם כן". ופירוש הדברים, כדוגמת מלך המנהיג חוקי יסוד שעל פיהם תתנהג המדינה בסדר קבוע וגדרים ידועים בתמידות, וחוקים אלו אינם משתנים, כי תועלת המדינה שתתנהג בחוקים קבועים תמידיים. אך יחד עם זאת, מראש קובע המלך בחוקי היסוד את האפשרות שבאופן יוצא מן הכלל נותנת לו החוקה כח לעשות כפי הנחוץ לו. נמצא שאע"פ שהנהגתו היא בניגוד לחוקים קבועים, מכל מקום יש לכך שורש בחוקי היסוד, ואין בהנהגה זו סתירה לעצם חוק המדינה.
מבואר איפוא, שעיון בדרכי הנהגת השי"ת בעולם מביא להכרה כי שורש ההנהגה הנסית גם הוא שייך למערכת של הטבע, מאחר וביסוד הבריאה נקבעו הן סדרי הטבע והן סדרי הניסים .
י. השקפה זו מובילה אותנו להתבונן מזוית מפתיעה על פלאי הבחירה החופשית, והאפשרות לטעות ולהסיק מסקנות שגויות בכל מצב, אפילו מתוך גדלות ובהירות ההכרה.
על פי דברי המהר"ל בין נבין כי לא רק מקטנות השגה עלולים לטעות ש"יש טבע בעולם", דהיינו שלא רואים בנסים את יד ה' המכוונת ומשגיחה בכל, ורק חושבים את הנס כדבר טבעי – אלא גם מגבהות השגה ניתן להסיק שהנס הוא הנהגה החקוקה בסדר הנהגת טבע העולם, ועל ידי כך לבוא לטעות ששייך להשפיע על סדר טבעי זה.
בכך מיישב הרב בלוך את הקושיות אשר שאל [לעיל אות א].
שעורי דעת, ספר ראשון עמ' ע-פב
מעתה לא יקשה כל כך מדוע ירד פרעה אל הים בראותו כי נקרע לפני בני ישראל, כי הם ידעו כי גם מה שלמעלה מן הטבע מתנהל על פי מערכה ידועה וחוקים קבועים, ואם יש איזה כח המשנה את הטבע הרי גם היא מציאות טבעית. ולכן היה מקום לפרעה לחשוב כי גם הופעה נפלאה זו היא הופעה טבעית על פי עניינים עליונים, אשר בהווצר בריאה זו יש בכח הרע להכריעה לצורכו ולהשתמש בה נגד רצונו יתברך ולרדוף אחרי בני ישראל בתוך הים שנקרע לפניהם.
ולפי מה שהוכחנו כי כל הנסים והנפלאות היו על פי סדר ומשטר ידוע ולפי חוק ומשפט עליון שהוקבעו מראש ברצון הבורא, אין תימה כי אף בני ישראל שראו נסי הבורא ונפלאותיו היה להם עדיין מקום לטעות כי עד כמה שהגיעו למדרגה גבוהה בידיעות עליונות, מכל מקום בראותם כי הכל מתהווה בחוק קבוע ותלוי בסיבות ידועות, היה להם מקום 'לקצץ בנטיעות' – כלומר להתיר קשר העניינים האלה עם מציאות האין סוף ב"ה והשפעתו המתמדת, ולחשבם לעניינים טבעיים עומדים ברשות עצמם.
הסיבה שפרעה לא פחד לרדוף אחרי בני ישראל גם בראותו שנקרע הים לפני בני ישראל, כי חשב שמאחר וגם הניסים נובעים ממערכת הנהגה החקוקה בטבע העולם, שביכולתו להתמודד נגדה בכוחות הרע והטומאה, ולהכריעה לצורכו ולהשתמש בה נגד רצונו יתברך ולרדוף אחרי בני ישראל בתוך הים שנקרע לפניהם.
וזהו גם הביאור לחשש שבני ישראל ירצו לשוב מצרימה בראותם מלחמה, כי גם לאחר שהגיעו למדרגה גבוהה בראותם ניסים ונפלאות, היה מקום לטעות שהכל התהווה בחוק קבוע ותלוי בסיבות ידועות, ושוב יש חשש שבדרכי הטבע יצליח פרעה להשפיע על הנהגה זו בכוחות הרע שלו.
יא. מכל זה נתבונן בפלאי הבחירה החופשית: מחד גיסא, מפאת חוסר התבוננות ניתן שלא לראות בטבע את הנסים, ולחשוב כי הנס איננו אלא טבע. ומאידך, אפילו בהירות הכרה שגם הנס הוא סדר הנהגה הקבועה מאת ה', עלולה לגרום למחשבת כפירה שישנה אפשרות לשלוט ולהשפיע על הנהגה טבעית זו (26).
ומכאן גודל הבחירה החופשית, שמכוחה ניתנה אפשרות לטועים לבוא ולטעות, וכל מעשה יכול להתפרש על ידי כל איש מנקודת ראותו, הצדיקים כפי צדקתם והרשעים כפי רשעת כפירתם – "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י).
ועלינו מוטל אפוא לבחור בחיים, כאמור: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל, יט).
