בימים הראשונים של תחילת מלחמת 'חרבות ברזל', החל גיוס של מאות אלפי חיילי מילואים, שהצטרפו לחיילי הצבא המשרתים בשירות סדיר וקבע. בקרב רבים מהחיילים שאינם שומרי תורה ומצוות, היתה התעוררות רבה ללבוש ציצית לסגולה ולשמירה מכל פגע רע. היות ועל פי פקודות הצבא, חייל רשאי ללבוש בגדים צבאיים בלבד, התנדבו לרכוש עבורם גופיות מיוחדת בצבע זית, ולקשור בהם ציציות. אלא שהביקוש גבר על ההיצע, וחלק מהציציות נקשרו על ידי נשים.
בעקבות זאת נשאלו שתי שאלות:
האם מותר לכתחילה לנשים לקשור ציציות, ומה הדין בדיעבד.
כאשר חלק מהציציות לא
נקשרו או לא נטוו כהלכה, התערבו עם ציציות אחרות כשרות – האם הציציות שלא נקשרו 'לשמה' בטלות ברוב הציציות הכשרות, ובשל כך מותר לחלק את כל הציציות לחיילים.
א. תוספות (מנחות מב, א ד"ה מנין) כתבו: "מנין לציצית בעכו"ם שהיא פסולה, משמע הא אשה כשירה". ובהגהות מיימוניות (הל' ציצית פ"א הי"ב) הביא מחלוקת הראשונים בדין זה: "ציצית שעשה אותו עכו"ם פסול, מכאן פסק ר"י ורבינו יהודה שנשים יכולות לעשות ציצית, מדאינו ממעט אלא עכו"ם. וכן הורה רבינו יהודה לאשתו לעשות ציצית. אבל בשם מורי שיחי' [מהר"ם מרוטנבורג] מצאתי דאין להם לעשות ציצית משום דכתיב 'בני ישראל ועשו'. ובתוס' גיטין מצאתי, וכן כתב רבינו תם דכל מצוה שאין אשה חייבת, כגון לולב וציצית, אינה יכולה לאגד הלולב ולתקן הציצית. וראיה מהא דפרק השולח כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה. וכן היה מעשה בטרוי"ש, באשה שהיתה רגילה לתקן ציציות להגדילם בטליתות, ופסלם רבינו תם".
הבית יוסף (או"ח סימן יד סע' א) הביא את מחלוקת הראשונים, וכתב כי הלכה כדעת רוב הראשונים שהכשירו ציצית שנעשתה על ידי נשים, וכך פסק בשלחן ערוך: "ציצית שעשאה אינו יהודי פסולה, והאשה כשרה לעשותן". ובדרכי משה (סק"א) כתב: "ולי נראה דוודאי אם עשתה ציצית אין לפסלם אבל לכתחילה יש ליזהר כדברי מהר"ם, ואני לא ראיתי מימי בענין אחר רק שהאנשים עשו הציצית". וכן כתב ברמ"א: "ויש מחמירים להצריך אנשים שיעשו אותן, וטוב לעשות כן לכתחילה".
על פי דבריהם פסק ידידי רבי אשר וייס (שיעורי פרשת השבוע, וירא תשפ"ד) "מבואר מלשון הרמ"א דאף לשיטתו אין זה מעיקר הדין אלא לחומרא בעלמא, שטוב לעשות לכתחילה כדעת המחמירים. וכך כתב גם בשו"ע הרב (סע' ב) שהביא את שתי השיטות וכתב דהלכה כסברא ראשונה, אך טוב להיזהר לכתחילה, ובערוך השלחן (סע' ז) כתב להדיא שזה חומרא בעלמא. וכיון שבנידון דידן רבבות ביקשו לקיים מצות ציצית, ואין סיפק בידינו להכין לכולם בזמן קצר, ובפרט לפני שיוצאים למלחמה, וכולם הרגישו שבכל רגע הולכים לצאת לקרב, פסקתי שבמצב זה אין להחמיר. ועוד, דכלל גדול בידינו דכל שעת דחק כדיעבד דמי (תורת חטאת כלל טז; הביאו הט"ז להלכה ביו"ד סימן צא סק"ב), ובנדון דידן הוי שעת דחק גדול מאוד, ובדיעבד לכו"ע הציציות כשרות".
לפיכך, כאשר ציציות שנקשרו על ידי נשים התערבו בציציות אחרות שנקשרו על ידי אנשים, ודאי שניתן להשתמש בכל הציציות ללא חשש.
- • •
חוטי ציצית שלא נטוו 'לשמה' שהתערבו בחוטים שנטוו 'לשמה'
ב. מלבד הצורך בקשירת הציציות 'לשמה', בשלחן ערוך (או"ח סי' יא סע' א) נפסק כי גם טווית חוטי הציציות צריכה להיות 'לשמה', ואם החוטים לא נטוו 'לשמן' הם פסולים לשימוש בהם לקשירת הציציות: "החוטים, צריך שיהיו טוויים לשמן, שיאמר בתחילת הטוויה שהוא עושה כן לשם ציצית, או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית. ואם לא היו טוויים לשמן, פסולים".
לאור הלכה זו הסתפק רבי עקיבא אייגר בהגהותיו על השלחן ערוך (שם) "אם יכול לבטל חוטים שאין נטווים לשמה תוך חוטים שנטווים לשמן ולתלותם בבגד". כלומר, כאשר חתיכת איסור מעורבת עם שתי חתיכות היתר, האיסור מתבטל ברוב היתר, כמפורש בשלחן ערוך (יו"ד סימן קט סע' א) "חתיכה שנתערבה באחרות מין במינו יבש ביבש חד בתרי, בטיל" – מיעוט איסור שנתערב ברוב היתר, מתבטל, ומופקע ממנו האיסור. והספק הוא, האם דין ביטול ברוב מועיל גם לפעול חלות דין והכשר על המיעוט – כגון ציצית שיש בה שלושה חוטים שנטוו 'לשמה' וחוט אחד שלא נטווה 'לשמה', האם על החוט הרביעי יש דין 'לשמה' מחמת הרוב שבו הוא מתבטל. או שהרוב מועיל רק לסלק את האיסור מהמיעוט, אבל לא לפעול במיעוט הכשר.
רבי עקיבא אייגר הכריע למעשה כי בתערובת חוטי הציצית לא נאמר דין ביטול ברוב, אבל מסיבה אחרת: "ואפשר דהוי דבר שבמנין, דחוטי ציצית נמנים כמו בנר חנוכה, סי' תרעג ס"א". כוונתו להלכה המפורשת בשלחן ערוך בהלכות תערובת (יו"ד סי' קי סע' א) כי דבר שמחמת חשיבותו נמכר במנין ולא ב'אומד', אינו מתבטל בתערובת. ועל פי זה נפסק בהלכות חנוכה (או"ח סי' תרעג סע' א) "אם נתערב נר חנוכה האסור בהנאה בשאר נרות, אפילו אחד באלף, לא בטיל דהוי דבר של מנין". ומאחר וחוטי ציצית נמכרים לפי 'מנין', לא נאמרו בהם דיני ביטול ברוב.
מדברי רבי עקיבא אייגר נראה איפוא, כי מעיקר דיני ביטול ברוב, הרוב לא רק מסלק את האיסור מהמיעוט אלא גם מועיל לפעול הכשר במיעוט – שכל ארבעת החוטים נחשבים כאילו נטוו 'לשמה'. אלא שלמעשה אי אפשר לומר כן, היות ואין בחוטים דיני ביטול ברוב כי הם "דבר שבמנין".
האם הדבר המתבטל מקבל את הכשר ומעלת הדבר המבטלו
ג. ספק זה מפורש גם בשו"ת עונג יום טוב (סימן ד) שהוסיף ביאור ביסודם של הדברים:
"שאלה: על דבר שנתערבו חוטים שלא נטוו לשם ציצית בחוטים שנטוו לשם מצות ציצית, אם מותר להטילם בבגד ד' כנפות, או לא. תשובה: לכאורה יש לדון בזה דין ביטול, דמהתורה חד בתרי בטל וכשרים כל החוטים למצות ציצית, מיהו נסתפקנו טובא בזה אם יש לדון בזה דין ביטול. והערנו מקום ספק, דאפשר לומר דלא מהני ביטול אלא בדבר שאנו דנים עליו שיש בו איסור או פסול, בזה אמרה התורה שאם נתערב ברוב נסתלק פסולו מעליו, ונעשה כדבר שנתבטל בו ואין בו עוד פסול. אבל בדבר שפסולו מפני שמחוסר מעשה, כמו מצה שלא נאפה לשמה. בזה אפילו נתערב במצות האפויות לשמן, נמי לא מהני, דמשום שנתבטל לא ישיג מעלת המבטל. ודי לנו שמועיל ביטול להסיר חסרון המתבטל ולא להשיג מעלת המבטל. ולהכי כל המצות התערובות אינן ראויות לצאת בהן ידי חובת מצה משום הך תערובות".
העונג יום טוב הכריע, כי דין ביטול ברוב נאמר רק "להסיר את חסרון המתבטל", דהיינו כאשר מיעוט איסור מתבטל ברוב היתר, אין באיסור כבר "חסרון", כי על ידי הביטול הופקע ממנו האיסור. אבל על ידי הביטול, הדבר המתבטל – חוטי ציצית שלא נטוו 'לשמה' או מצה שלא נאפתה 'לשמה', אינו יכול על ידי דין הביטול ברוב "להשיג מעלת המבטל" – להפוך ולהיחשב כחוטים שנטוו 'לשמה' או כמצה אפויה 'לשמה'.
ולפי זה הסביר את דברי הגמרא במסכת פסחים (פח, ב) "חמשה שנתערבו עורות פסחיהם זה בזה ונמצאת יבלת [רש"י: מום לפסול] באחד מהם [רש"י: באחד העורות, ואין ידוע מאיזה פסח היה עור זה, ואותו הפסח פסול הוא]. אם נתערבו לפני זריקה, חייבים לעשות פסח שני". כלומר, כאשר חמשה עורות שבאחד מהם נמצא מום הפוסל בקרבן, נתערבו קודם זריקת הדם, נמצא כי בשעת זריקת הדם, הבשר לא היה ראוי לאכילה, ולכן לא יצאו ידי חובתם ויש לעשות פסח שני. והקשה החוות דעת (יו"ד סי' קא, ביאורים ס"ק ה) "אמאי לא היה חזי לאכילה הא נתבטל ברוב" [ומחמת קושיה זו החוות דעת הביא ראיה לשיטת הרמ"א (שם) כי "חתיכה הראויה להתכבד" אינה בטלה ברוב, וכבש שלם בעורו נקרא "חתיכה הראויה להתכבד"]. וכתב העונג יום טוב: "אמנם לפענ"ד אתי שפיר דלא מהני ביטול אלא לבטל מהדבר האסור כח האיסור שבו, אבל לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל. ולהכי לא מהני ביטול להשיג עליו שם קרבן כשר, כיון דבעל יבלת פסול הוא לפסח, כל התערובות אסורים באכילה. דהא לא נעשה בו כל הכשר קרבן להתירו באכילה, כשאר קדשים".
וכדעתו כתב גם האור שמח בהלכות ציצית (פ"א הי"א) – שהביטול רק מסלק את האיסור מהמיעוט "והוא כמאן דליתא", אבל אינו מועיל לפעול בו מעשה הנצרך בו: "האחרונים נסתפקו בנתערב חוט אחד שלא נטווה לשם ציצית, בין חוטים אחרים שנטוו לשם ציצית, מי בטיל לעשות מהם ציצית אע"פ שידעינן שאיכא חד בינייהו שלא נטווה לשם ציצית. והעיקר דענין ביטול הוי כמאן דליתא ומסלקינן ליה, אבל לא שיצטרף. אם כן הכי נמי סלק את חוט שלא נטווה לשמה מהם, והוי כמאן דליתא. אבל כאן שתאמר ע"י ביטול שכשירה לציצית והוי כמו שנעשה בה מעשה של טויה לשמה, דאם אינו טווי לשמה לא הוי כשר לציצית, זה לא אמרינן".
לפנינו מחלוקת האחרונים – האם דין ביטול ברוב רק מסלק את האיסור מהמיעוט, או גם מועיל לפעול במיעוט המתבטל את "מעלת" ו"הכשר" הדבר המבטלו, ולהשלים מעשה הנצרך בו [טוויה 'לשמה']. מדברי רעק"א בהגהותיו על השו"ע נראה כי חוט ציצית שלא נטווה 'לשמה', שהתבטל ברוב חוטים שנטוו 'לשמה' מקבל את "מעלת" הטוויה 'לשמה'. אולם לדעת העונג יום טוב והאור שמח, הרוב מבטל מהמיעוט את "כח האיסור שבו", אבל "לא שישיג המתבטל חשיבות המבטל", ונמצא שיש בתערובת חוטים שאינם ראויים לקיום מצות ציצית, שלא התבטלו ברוב החוטים הכשרים.
אכילת כזית מצה שמעורב בה חמץ בליל הסדר
ד. אלא שמצאנו תשובה שכתב רבי עקיבא אייגר (הוצאת המאור ח"ד או"ח סי' סג) העומדים בסתירה למה שכתב בהגהותיו על השלחן ערוך, וזה לשונו: "ואני מסתפק היכא דיש חיטים נצמחים [חיטים שנרטבו בהיותן על הקרקע ולאחר מכן צמחו, שהן חמץ גמור] ונתבטלו ברוב [חיטים כשרות לפני פסח], אפשר לצאת ידי מצוה [בט"ו בניסן] צריך לאכול שיעור חשוב יותר מכזית. דבכזית מקצת מן החמוצים ליכא כזית מצה, דהביטול סילק רק האיסור, אבל לא דנעשה מצה לצאת בו. הגע עצמך, בחוט צמר שלא נטווה לשם ציצית ונתערב בג' חוטים שנטוו לשמה, וכי נימא דיצא בזה ידי ציצית. וכן בחמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת, נימא כיון דהפסחים היו מעורבים נתבטל הפסח שיש בו מום, ונעשו כולם פסחים כשרים". כדי לצאת ידי חובת מצות אכילת מצה בליל ט"ו, צריך לאכול כזית מצה. ולכן, כאשר במצה מעורבות חיטים "נצמחים", למרות שמותר לאוכלם, כי התבטלו ברוב החיטים הכשרות – אבל הרי אין בהן את "מעלת הדבר המבטל". כלומר, סוף כל סוף, הרי אין הם "מצה". ומשום כך "צריך לאכול שיעור חשוב יותר מכזית", דהיינו להוסיף שיעור במצה כנגד החיטים ה"נצמחים" כדי שיאכל כזית מצה. בדברים אלו של רבי עקיבא אייגר מפורש כדעת העונג יום טוב, שמדין ביטול ברוב, המיעוט "אינו משיג את חשיבות הדבר המבטל". ולכן לחיטים ה"נצמחים" שהתבטלו ברוב חיטים כשרות, אין את "מעלת" המצה, וכמו כן לחוטים שלא נטוו 'לשמה' אין את מעלת 'לשמה' שברוב החוטים שנתערבו בהן – ומעתה צ"ע בשיטת רבי עקיבא אייגר, שדבריו בתשובה סותרים לכאורה עם מה שכתב בהגהותיו על השו"ע, ולא מצאתי בדברי הפוסקים שעמדו בסתירה זו תירוץ ברור, וצ"ע.
בשו"ת בצל החכמה (ח"ד סימן ט) כתב כי גם רבי ברוך פרנקל (הגהותיו לשו"ע או"ח סי' תעא סק"ה) נקט כדעת העונג יום טוב ורעק"א בתשובה: "נראה לכאורה שאם נתערב חמץ בפחות מכזית ברוב מצה שמותר מהתורה באכילה בפסח, האוכל כזית ממנו יוצא ידי סעודות יום טוב, אבל לענין קיום מצות עשה דאכילת מצה לא שייך ביטול. דאין החמץ נעשה מצה, רק שאיסור החמץ נפקע על ידי הביטול, ומכל מקום לאו מצה היא, והמצוה לאוכלו שיהיה כל הכזית מצה". ומדבריו למד בשו"ת בצל החכמה: "נראה דעתו שאין הבטל שאינו ראוי לקיום מצוה, מצטרף אל המבטל, להשלים שיעורו לקיים מצוה על ידו" – כדעת העונג יום טוב והאור שמח.
מאידך גיסא, כתב בשו"ת בצל החכמה, כי מדברי המנחת חינוך (מצוה י אות ו), נראה שאינו מסכים עם העונג יום טוב והאור שמח: "המנחת חינוך כתב, כיון דמצה שבישלה אינה יוצאת מתורת לחם, רק מכל מקום אינו יוצא ידי חובתו, דגזירת הכתוב הוא דבעינן טעם מצה. אם נתערבה מצה שבישלה חד בתרי במצה כשרה, אף דבכהאי גוונא בטל ברוב, מכל מקום אם אכל מכולם כזית או מאחד מהם, אינו יוצא ידי חובתו. נהי דבטל ונהפך מאיסור להיות היתר, וכן לענין מצוה כגון בסכך פסול [עיין או"ח סי' תרכ"ו ס"א, ויבואר להלן אות ו], מכל מקום כאן לא שייך זה, נהי דהוי מצה כשרה מכל מקום לית בה טעם מצה, ולזה לא שייך ביטול דמכל מקום אין לה טעם מצה. ומטעם זה אם נתערבה חתיכת חמץ במצה, נהי דבטלה מתורת חמץ, דגזר הכתוב דהאיסור נהפך להיות היתר, מכל מקום לא שייך לומר דנהפך להיות לה טעם מצה. ואם כן אינו יוצא ידי חובתו בלילה הראשון, דטעם מצה בעינן. ודוקא מצה כזו דפסולה מחמת שאין לה טעם מצה, אבל מצה שפסולה מטעם אחר, כגון שלא היה לה שימור לשם מצת מצוה וכדומה, ודאי בטלה ברוב ויוצאים ידי מצה ופשוט". מדבריו למד בשו"ת בצל החכמה: "כי דבר שנתבטל, מצטרף גם להשלים השיעור לענין קיום מצוה" – שלא כדעת העונג יום טוב והאור שמח. ורק למעשה הוא פסק שחמץ שנתערב ברוב מצה אינו מצטרף לשיעור הנדרש לצאת בו ידי חובה, אבל מנימוק אחר – כי אין בו טעם מצה.
גם בשו"ת בנין שלמה (ח"א סימן כח) חלק על העונג יום טוב, והוכיח מדברי התוספות במנחות (כג, ב דה קא סלקא דעתך) שכתבו שיוצא ידי חובת אכילת כזית מצה שמעורב בה תבלין "דמצטרף התבלין לשיעור כזית, ועל כרחך דנהפך התבלין להיות מצה. ואם כן בנדון דידן [שנתערבו מצות שנילושו על ידי קטנים במצות שנעשו כדין] נמי בוודאי יוצא, דאף שיזדמן שיאכל המצה שנערך על ידי קטן. מכל מקום כיון שנתבטל ברוב נהפך להיתר. ובזה נפשט נמי מה שאמרו בשם הגאון מהרי"ט ליפמאן אב"ד דק"ק מיר בספרו עונג יום טוב, בנתערב מיעוט חמץ במצה דאין מצטרף החמץ לשיעור מצה". ומפורש בדבריו, כי תבלין, והוא הדין חמץ המעורב במצה, שנתבטל ברוב מצה, מקבל את כל דיני המצה שנתערב בה, ומצטרף לשיעור אכילת כזית.
ביטול ברוב – דין ומציאות
ה. נכדי אהרן יעקב (ארי) רייזמן הי"ו הציע לתרץ את הסתירה בין הגהות רעק"א לתשובותיו, בהקדם ביאור יסוד דין ביטול ברוב, ודין 'לשמה' בחוטים של ציצית:
דין ביטול ברוב – בודאי אינו משנה את המציאות שלפנינו, כגון בשתי חתיכות בשר כשרות וחתיכה אחת לא כשרה, שע"י דין ביטול ברוב האיסור מתהפך להיות היתר כי פקע ממנו דין האיסור, אך ודאי עדיין החתיכה היא בשר לא כשר, אלא שפקע ממנה דין איסור שהיה עליה.
דין 'לשמה' בחוטי ציצית – בספר ברכת שמואל (גיטין סימן י) חילק בין דין 'לשמה' במצוות, כגון בחוטי ציצית ומצה, שהוא דין בעצם עשיית המצוה, שצריך שהעשייה תהיה 'לשמה', כדי שהחפצא של המצוה [חוטי ציצית ומצה] יעשו 'לשמה'. ובין דין 'כוונה' במצוות שאינו דין בעצם מעשה המצוה אלא דין נוסף שבלא כוונה אינו יוצא ידי חובה.
לפי זה יתכן כי רעק"א סבר כי דין ביטול ברוב אכן מועיל לפעול במיעוט המתבטל את "מעלת" ו"הכשר" הדבר המבטלו, וכמו שנראה מהגהותיו על השו"ע שחוטים שניטוו שלא 'לשמה' יחשבו כאילו ניטוו 'לשמה' ע"י דין ביטול ברוב. ברם הביטול ברוב לא משנה את המציאות. לפיכך באכילת מצה שצריך לאכול במציאות שיעור כזית, דין ביטול ברוב לא מועיל, כי במציאות אין כאן חפצא של כזית מצה של חיטים, ולכן אינו יוצא ידי חובה. ובענין זה דווקא כתב רעק"א שחוט אחד שנטווה שלא לשמה שנתערב בג' חוטים שנטוו 'לשמה' לא מועיל הביטול להשלים שיעור ד' חוטים הנצרך לציצית, כי ביטול ברוב אינו מועיל לשנות את המציאות שלפנינו, שאין כאן ד' חוטים שניטוו 'לשמה', וכמבואר בברכת שמואל, שדין 'לשמה' בחוטי ציצית אינו דין נוסף אלא מעצם עשיית המצוה. עד כאן דבריו.
אמנם הדברים צ"ע, כי לפי זה יוצא כי מה שכתב רעק"א בשו"ע שמועיל דין ביטול ברוב חוטי ציצית לכאורה אינו לדינא, שהרי בסופו של דבר הביטול ברוב אינו מועיל לעשות מציאות של ד' חוטי ציצית כשרים שנעשו 'לשמה', וכל דבריו נכונים רק מצד עיקר הדין של ביטול ברוב אך לא מצד ההלכה שבאופן המעשי אין במציאות חוטים שנעשו 'לשמה', וצ"ע.
ביטול ברוב כאשר תיקן אות בספר תורה שלא כהלכה ואינו יודע היכן האות
ו. 'חַק תּוֹכוֹת' – הוא אחד הפסולים בכתיבת סת"ם, כאשר אותיות נוצרו על ידי מחיקת דיו באופן שהכתב נעשה מאליו. לדוגמה, אם נפלה טיפת דיו על הקלף והסופר מחק את מרכז הריבוע, באופן שנותרה צורת האות 'ם' – האות פסולה, משום שצורת האות לא נוצרה כדרך כתיבה, אלא על ידי מחיקה. או כאשר נפלה טיפת דיו קטנה ומוסיפים לה פס קצת ארוך מלמטה, כך שנוצרה האות ו' – האות פסולה היות והחלק העליון של האות נעשה שלא על ידי כתיבה אלא על ידי נפילת טיפת הדיו על הקלף.
בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן קעח) נשאל על "ספר תורה שנמצא בו טעות שנכתב כ' פשוטה במקום ה', והסופר לא שאל וגרר מכף פשוטה עד שנעשה ד' ועשה בתוכו רגל שמאלית ונעשה ה'. ואחר שנודע שזה הוא 'חַק תּוֹכוֹת', חיפש בכל הספר תורה למצוא מקום התקון הנ"ל ולא מצאו, ונעלם מהם מקומו איה" – ונשאלה השאלה האם מותר לקרוא בספר התורה, מאחר ויש בו אות אחת פסולה.
בתשובתו כתב החתם סופר בתוך דבריו: "נימא שאות הפסול המתערב יתבטל ברוב, וחוזר להיות כשר". וכתב בספר אורה ושמחה על האור שמח (הלכות ציצית פ"א הי"א) "מוכח בשיטתו דסובר דביטול מהני אפילו להוסיף דינים, שהרי כתב לצדד להיתר שהאות הפסול יתבטל ברוב וחוזר דינו להיות כשר. והרי הנדון הוא על הביטול להוסיף כשרות על אות כשר בספר תורה, ואפילו הכי נקט החתם סופר דמהני ביטול להכשירו".
על דברי החתם סופר העיר הגרי"ש אלישיב בקובץ תשובות (ח"ג סימן טז) "אכן בעצם דין ביטול אם שייך באותיות ספר תורה, לכאורה לפי מה שכתב העונג יום טוב, הרי לא שייך בכהאי גוונא דין ביטול, דביטול לא שייך אלא בדבר איסור וכיוצא בזה, דעל ידי דין ביטול הוי ליה כאילו סולק האיסור מכאן. מה שאין כן בדבר חיובי כגוונא דידן, על ידי הביטול אי אפשר שיחול על האות הפסול דין אות כשר".
ממוצא הדברים דן בשו"ת שבטי ישראל (יו"ד סימן כט אות ז) מה הדין במקרה שמחלל שבת כתב אות בספר התורה ולא כיוון 'לשמה', ולא זוכרים איזו אות כתב, האם יתכן להתיר את הספר תורה ולהשתמש בו מצד הדין של 'ביטול ברוב', כי האות הפסולה מתבטלת ברוב האותיות הכשרות, וספר התורה יחשב ככשר. ושורש הספק הוא "אם יש ביכולת הביטול ברוב להוליד דבר חדש, וליתן למיעוט את המעלות שיש לרוב, דהיינו לשמה". וכתב כי לדעת העונג יום טוב "אין להכשיר את האות כאילו נכתבה לשמה, משום דאי אפשר לדבר המתבטל להשיג את מעלת המבטל על ידי ביטול ברוב" – ולכן האות שנכתבה על ידי מחלל השבת שלא 'לשמה', אף פעם לא תקבל את הדין אות כתובה 'לשמה'.
כלי שאינו טבול שנתערב בכלים טבולים
ז. הגרצ"פ פרנק, רבה של ירושלים דן בשו"ת הר צבי (יורה דעה סימן צג) בשאלה "על דבר כלי הנקנה מעכו"ם, וקודם טבילה נתערב בכלים טבולים אחרים, אי מחויב לטובלו".
הגרצ"פ כתב כי "חכם אחד" רצה "לדמות דבר זה למה שדנו האחרונים, על מצה שנעשית שלא לשמה שנתערבה ברוב מצות לשמה, ועל תערובות ציצית שלא נטוו לשמן ברוב חוטים לשמה, שלא יהא בזה דין ביטול". וכוונתו לומר, שלדעת הסוברים שהמיעוט המתבטל לא מקבל את "מעלת" ו"הכשר" של הרוב המבטלו [עונג יום טוב ואור שמח] – הכלי שאינו טבול לא מקבל את מעלת קדושת ישראל הנעשית על ידי טבילת הכלים, ולכן צריך לטובלו ולכאורה בברכה.
סברא זו מוזכרת גם בשו"ת שבט הלוי (ח"ג סימן צג) "אבל מה שאפשר לדון בביטול זה של הכלי הפטור מטבילה שנתערב בתוך הכלים החייבים בטבילה, הוא מה שכתבו גדולי אחרונים אם שייך כלל ביטול לחייב המבוטל בחיוב מצוה שתחול עליו התחייבות חדשה על ידי ביטול".
אולם הגרצ"פ חילק בין הנדונים: "הנה אין לזה דמיון כלל, כי לענין טבילת כלים, העיקר הוא שיצאו מטומאתו של עכו"ם. וכשהם יוצאים מטומאתו של עכו"ם, ממילא הם נכנסים לקדושתו של ישראל, והוי כאיסור שנתבטל ברוב שממילא הוא היתר". כלי שאינו טבול הוא כלי של איסור, ולכן כאשר נתערב בכלים טבולים, התבטל האיסור, ולכן כבר אינו מחוייב בטבילה, כדין כל איסור שנתערב בהיתר. ואין זה דומה כלל לנדון שדנו בו האחרונים – האם דין ביטול ברוב מועיל לפעול "מעלה" ו"הכשר" במיעוט.
סכך מחובר לאילן המעורב בסכך כשר – האם מתבטל ברוב להצטרף לשיעור הסכך הכשר
ח. רבי עקיבא אייגר בהגהותיו על הלכות ציצית [בדבריו המובאים לעיל אות ב] הביא הוכחה שמועיל ביטול ברוב בתערובת חוטי ציצית שלא נטווה 'לשמה' עם חוטים שנטוו 'לשמה', מדברי השלחן ערוך בהלכות סוכה (או"ח סי' תרכו סע' א) בנדון תערובת סכך פסול המחובר באילן עם סכך כשר.
רבי עקיבא אייגר, כדרכו, רק ציין לפסק השלחן ערוך שם. כדי לבאר את ראייתו נביא מדברי הגר"ש שקופ בספרו שערי יושר (שער ג פרק כ) שכתב בענין זה: "במסכת סוכה בהא דתנן (ט, ב) העושה סוכתו תחת האילן פסולה, אמר רבא לא שנו אלא באילן שצילתו מרובה מחמתו אבל חמתו מרובה מצילתו כשרה. ואף דקא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר, אמר רב פפא בשחבטן, ופירש רש"י – השפיל ענפיו למטה מעורבים עם סכך כשר, ואין נראים בעין, וסכך כשר רבה עליו ומבטלה, דמדאורייתא כל מילי בטל ברובא. וכן הוא שיטת תוס' (טו, ב ד"ה והא) דהיכא דהם מעורבים, ואינו ניכר הי ניהו כשר והי ניהו פסול, אם איכא רוב כשר בטל הפסול ברוב הכשר. וכן הוא שיטת המרדכי והאגודה ובשלטי הגבורים בשם ריא"ז וכן הוא בספר אור זרוע. ומוכח משיטת ראשונים אלו, דביטול לסכך פסול ברוב סכך כשר מועיל שיתהפך לכשר להצטרף לשיעור הכשר סוכה". נמצא כי מהלכה זו שסכך מחובר פסול מתבטל בסכך כשר, מוכח כי מיעוט מקבל את מעלת הדבר המבטלו – ולכן גם בתערובות חוטי ציצית יש לומר, שהחוטים שלא נטוו 'לשמה' מקבלים את "מעלת" דין 'לשמה' של רוב החוטים שנתערבו בהם – שלא כדעת העונג יום טוב והאור שמח.
אולם נראה כי הראיה מדין סכך מחובר, תלויה ועומדת במחלוקת הפוסקים שהביא המשנה ברורה שם (ס"ק ז) – האם צריך שיהיה בסכך הכשר שיעור "צילתה מרובה מחמתה", או שגם אם בסכך הכשר אין שיעור הנדרש להכשר סוכה, אזי הסכך הפסול המחובר שהתבטל ברוב הסכך הכשר מצטרף להכשר הסוכה: "אם השפיל הענפים למטה ועירבן עם הסכך, שאינם ניכרים, בטלים, והסוכה כשרה. ובזה מהני אפילו אם אין הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן. ויש אומרים דלא מהני אפילו בשהשפיל אלא אם כן סכך הסוכה צילתה מרובה מחמתה בלא האילן, ולמעשה נכון להחמיר כוותייהו". ומחלוקתם היא בעצם מחלוקת האחרונים שנתבארה לעיל.
וביאר רבי נתן רוטמן בספרו תורתך שעשועי (סוכות עמ' צה) כי הדעת הראשונה, המכשירה את הסוכה אפילו כשאין שיעור הכשר גם בלא הסכך הפסול, היא משום ש"המיעוט מקבל את מעלת הדבר המבטלו", ולכן הסכך הפסול מקבל את "מעלת" הסכך הכשר והם מצטרפים ביחד לשיעור הכשר הסוכה. אולם הדעה השניה, המכשירה את הסוכה רק בתנאי שיש שיעור הכשר גם בלא הסכך הפסול, היא משום ש"המיעוט לא מקבל את מעלת הדבר המבטלו" – כסברת העונג יום טוב והאור שמח. ולכן הסכך הפסול לא מקבל את מעלת הסכך הכשר, ונדרש שיהיה שיעור הכשר של סוכה מהסכך הכשר בלבד.
ומאחר והמשנה ברורה הכריע להלכה להחמיר כדעה זו, נראה שצידד כן להלכה.
- • •
סוף דבר
רבותינו האחרונים נחלקו האם מדין ביטול ברוב, הדבר המתבטל מקבל את הכשר ומעלת הדבר המבטלו, ונפקא מינא:
- מצה שלא נאפתה לשמה – שנתערבה במצות שנאפו 'לשמה', לדעת העונג יום טוב המצה שלא נאפתה 'לשמה' "לא תשיג את מעלת המבטל, ולהכי כל המצות התערובות אינן ראויות לצאת בהן ידי חובת מצה".
- אכילת כזית מצה שמעורב בה חמץ בליל הסדר – לדעת רבי עקיבא אייגר, העונג יום טוב ורבי ברוך פרנקל "למיעוט אין את "מעלת" המצה, ולכן אינו מצטרף להשלים שיעורו לקיים מצוה על ידו". וכן סבר למעשה המנחת חינוך, אולם מטעם אחר – כי אין בו טעם מצה. אולם לדעת הבנין שלמה "כיון שנתבטל ברוב נהפך להיתר" – ומקבל את כל דיני המצה שנתערב בה, ומצטרף לשיעור אכילת כזית.
- ביטול ברוב באותיות ספר תורה – כאשר אות אחת נכתבה שלא כהלכה [בפסול 'חַק תּוֹכוֹת'] ואינו יודע היכן האות, מבואר בדברי החתם סופר שהאות הפסולה מתבטלת ברוב וחוזרת לכשרותה. אולם לפי העונג יום טוב, אין דין ביטול ברוב "בדבר חיובי" – אות בספר תורה שצריכה להיכתב כדין. ולכן על ידי הביטול אי אפשר שיחול על האות הפסולה דין אות כשרה.
- סכך מחובר לאילן המעורב בסכך כשר – נחלקו הפוסקים, האם מתבטל ברוב להצטרף לשיעור הסכך הכשר. לדעת המכשירים את הסוכה אפילו כשאין שיעור הכשר גם בלא הסכך הפסול, היינו משום ש"המיעוט מקבל את מעלת הדבר המבטלו". והמכשירים רק בתנאי שיש שיעור הכשר גם בלא הסכך הפסול, סברו ש"המיעוט לא מקבל את מעלת הדבר המבטלו", כדעת העונג יום טוב והאור שמח. והמשנה ברורה החמיר כדעתם.
- • •
ממוצא הדברים נראה כי חוטי ציצית שלא נטוו 'לשמה' שהתערבו בחוטים שנטוו 'לשמה', לא מקבלים את "מעלת" רוב החוטים שנטוו לשמה, ואי אפשר להשתמש בהן לציצית, כמבואר בדברי העונג יום טוב והאור שמח, וכפי שנראה מדברי המשנה ברורה שיש להחמיר כדבריהם. וכן מתבאר בדברי רבי עקיבא אייגר בתשובה. ובהגהותיו על השלחן ערוך הכריע שהחוטים אינם בטלים מטעם אחר – כי הם "דבר שבמנין" שאינו מתבטל.
אמנם כבר נתבאר לעיל [אות א] שבתערובת של ציציות שנקשרו על ידי נשים [שלא 'לשמה'] עם ציציות שנקשרו על ידי אנשים כהלכה, הכריע הגר"א וייס, להתיר להשתמש בכל הציציות ללא חשש.