ביטול תורה

תקציר השיעור

ביטול תורה

ובגדרי מצות תלמוד תורה

א. החיוב במצות תלמוד תורה וחומר עוון ביטולה

מצות תלמוד תורה מפורשת בלשון הכתוב בתורה "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם", ובספר יהושע: "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". ומעלת מצוה זו, אין למעלה ממנה, כלשון המשנה "ותלמוד תורה כנגד כולם" • במקביל, דרש רבא: "וְדִבַּרְתָּ בָּם – ולא בדברים בטלים", וכידוע חז"ל הפליגו בחומר עוון ביטול התורה. ויש לברר את גדרי מצות תלמוד תורה – מהו החיוב וכיצד מתקיימת מצוה זו, ומה מוגדר "ביטול" מצוה זו – האמנם בכל רגע שלא עוסקים בתורה מבטלים מצות עשה.

ב. חיוב מצות תלמוד תורה – סוגיות הש"ס

  • שיטותיהם של רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל, רב אמי ורבי יוחנן במסכת מנחות כיצד מתקיימת חובת "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" • מחלוקת רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל בסוגיית הגמרא במסכת ברכות, האם ואיך ניתן לעסוק ב"דרך ארץ", ובד בבד לצאת ידי חובת "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". ולכאורה גם רשב"י וגם רבי ישמעאל סתרו את משנתם המפורשת בסוגיא במנחות דלעיל, וצ"ע • סוגיית הגמרא במסכת נדרים שבה נזכרה רק השיטה [של רשב"י] שפוטר עצמו מקיום מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית, ומחלוקת רבותינו הראשונים שם.

ג. חיוב מצות תלמוד תורה – הכרעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך

התמיהות וביאור שיטת הרמב"ם והשלחן ערוך כפי איזו שיטה הכריעו להלכה.

ד. גדר מצות תלמוד תורה ויסוד ההיתר להתבטל ממנה לעסוק בפרנסה

דברי הגר"א האור שמח בביאור גדר חיוב מצות תלמוד תורה – היאך החיוב להגות בתורה יום ולילה, עולה בקנה אחד עם הצורך לעסוק בדרך ארץ "על המחיה ועל הכלכלה" • עסק בדרך ארץ – פטור [מדין אונס] מחובת המצוה, או היתר מחמת גבול החיוב במצוה שאינו בזמן שחייב לעשות לפרנסתו.

ה. גדר מצות תלמוד תורה – היתר להתבטל ממנה בשעת קיום מצוות

טעם ההיתר להתבטל מחיוב "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", כאשר נמצאת לפנינו "מצוה עוברת".

ו. ביטול תורה ליותר מכדי פרנסתו

ביאור מחלוקת הפוסקים, האם ועד כמה מותר לבטל תורה על מנת להרוויח "יותר מכדי פרנסתו".

ז. "כל השח שיחת חולין עובר בעשה" – שיטות הראשונים ופסק ההלכה

מחלוקת רבותינו הראשונים מה נכלל באיסור המבואר בדברי הגמרא "כל השח שיחת חולין עובר בעשה", להלכה ולמעשה • מעלת השקידה בתורה וניצול הזמן וגנות הבטלה והעיסוק בדברי הבאי.

ח. הפסקה באמצע הלימוד – האסור והמותר

שיעור ההפסקה • סיים את הענין • סיים את הזמן שקבע ללימודו • סגירת הספר • הפסקה לצורך הלימוד.

ט. ביטול תורה "באיכות"

בבית המדרש מתבדרת שמועה בשם רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל, כי יש ביטול תורה "באיכות". לפנינו מקורות מדברי חז"ל לשמועה זו.

י.  פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" – הדרכה לקיום מצות תלמוד תורה במשעולי החיים

ביטול תורה

ביטול תורה

ובגדרי מצות תלמוד תורה

 

א. החיוב במצות תלמוד תורה וחומר עוון ביטולה

מצות תלמוד תורה מפורשת בלשון הכתוב (1א) "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם", כפי שביארו במסכת קידושין (1ג) "שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך". בנוסף, נאמר בספר יהושע (1ב) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" ונמנתה במנין המצוות בספר המצוות של הרמב"ם (1ה) ובספר החינוך (1ו).

כידוע, מעלת מצוה זו, אין למעלה ממנה, כלשון המשנה (1ד) "ותלמוד תורה כנגד כולם".

במקביל, דרש רבא במסכת יומא (2א) "וְדִבַּרְתָּ בָּם – ולא בדברים בטלים" [על פי גירסת המאירי שם]. ומצאנו בדברי חז"ל מאמרים רבים בהפלגת חומר עוון ביטול התורה [ראה ליקוט קצר בספר אורחות יושר (2ב)].

ומעתה יש לברר את גדרי מצות תלמוד תורה, הלכה למעשה, מהו החיוב וכיצד מתקיימת מצוה זו.

וכמו כן, מה מוגדר כ"ביטול" מצוה זו – האמנם בכל רגע שלא עוסקים בתלמוד תורה מבטלים מצות עשה [לקמן [אות ז] נדון בדברי הגמרא ביומא (2א( "השח שיחת חולין עובר בעשה"].

 

ב. חיוב מצות תלמוד תורה – סוגיות הש"ס

לבירור גדרי מצות תלמוד תורה, וכיצד יוצא ידי חובת "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ", יש לעיין ראשית כל, בשיטותיהם של התנאים והאמוראים בסוגיית הגמרא במסכת מנחות (2ג).

במשנה (שם) מבוארת מחלוקת רבי יוסי וחכמים, כיצד היה סדר החלפת לחם הפנים מידי שבת, ויסוד מחלוקתם בביאור לשון הכתוב (שמות כה, ל) "וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד" – האם "תמיד" פירושו, שלא יעבור רגע אחד שלא יהיה לחם על השלחן, כי "תמיד" פירושו בכל רגע ורגע. ולכן סברו חכמים "אלו מושכים ואלו מניחים", כדי שלא יהיה רגע שאין לחם על השלחן. אולם לדעת רבי יוסי "תמיד" פירושו, שלא יעבור לילה שאין לחם על השלחן. ולכן "אפילו אלו נוטלים ואלו מניחים, אף זה תמיד". בכל רגע ורגע צריך להיות הלחם "תמיד" על השלחן.

לאחר הקדמה זו, נבוא לביאור השיטות בגמרא:

  • רב אמי למד מדברי רבי יוסי "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". ופירש רש"י: "מדבריו של רבי יוסי דאמר משום דעמד הישן שחרית מעט בשלחן והחדש ערבית מעט, קרי ליה תמיד, שמע מינה אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד וכו' קיים מצות לֹא יָמוּשׁ".
  • אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לֹא יָמוּשׁ, ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ". ופירש רש"י: "שלא יאמר בקריאת שמע סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה". ורבא אמר "מצוה לאומרו בפני עמי הארץ". ופירש רש"י: "דסבר משום קריאת שמע נוטל שכר גדול כזה כי אז תצליח את דרכיך אם היה עוסק כל היום כל שכן ששכרו גדול ומרגיל את בניו לתלמוד תורה".
  • "שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית. קרא עליו המקרא הזה, לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יוונית". ומבואר לשיטתו כי חיוב המצוה הוא בכל רגע "כל היום וכל הלילה".
  • לדעת ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן "פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה".

והנה בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (3ב), נחלקו רבי שמעון בר יוחאי ורבי ישמעאל, האם ואיך ניתן לעסוק ב"דרך ארץ", ובד בבד לצאת ידי חובת "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ". רבי ישמעאל התיר "להנהיג תורה עם דרך ארץ", דהיינו לצאת מכתלי בית המדרש לעסוק בפרנסה. ואילו לדעת רשב"י, אם האדם יעסוק בענייני הפרנסה "תורה מה תהא עליה",  אלא "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתם נעשית בידי אחרים".

ומעתה, לכאורה גם רשב"י וגם רבי ישמעאל סתרו את משנתם המפורשת בסוגיא במנחות דלעיל (2ג). רשב"י שלמד כי הציווי "לא ימוש" מתקיים בק"ש שחרית וערבית, הרי אסר לעזוב את הלימוד לצורך פרנסה. ואילו רבי ישמעאל שאמר לבן אחותו ללמוד חכמה יוונית בזמן שאינו יום ואינו לילה, כי "לא ימוש" פירושו חיוב בכל רגע, הוא זה שהתיר להנהיג דרך ארץ עם התורה, ולהתבטל מהלימוד לצורך הפרנסה, וצ"ע.

ביישוב שיטת רשב"י, כתב בתוספות רבי יהודה החסיד (3ב) כי לדעת רשב"י באמת אין חובה ללמוד יום ולילה [וידי החיוב יוצא בק"ש שחרית וערבית], אלא שיש מצוה ללמוד בכל רגע, ולכן אין להתבטל ממנה לצורך פרנסה. תירוץ נוסף, מבואר בגליון הש"ס לרעק"א (מנחות שם) שציין לדברי הש"ך, שהגירסא במנחות היא ר"ש בן יהוצדק.

בתירוץ סתירת דברי רבי ישמעאל, כתב החיד"א בברכי יוסף (3ד) שאמנם מי שנצרך לפרנסה, רשאי לנהוג דרך ארץ עם תורתו. "אבל כל שאינו בדרך ארץ, צרכי פרנסתו ההכרחית, בלא ימוש קאי, דלא שרי רחמנא אלא על דרך ואספת דגנך" [וראה במה שציין שם לדברי התוספות במנחות (2ג) ד"ה לא].

  • • •

סוגיא נוספת, שבה נדון בגמרא כיצד מתקיים חיוב "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", נמצאת במסכת נדרים (4א) – שם נזכרה רק השיטה [של רשב"י] שפוטר עצמו מקיום מצות תלמוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית.

דברי הגמרא נסבו על מאמרו של רב גידל "רב האומר אשכים ואשנה פרק זה, נדר גדול נדר לאלקי ישראל". ועל כך הקשו: "והלא מושבע ועומד הוא, ואין שבועה חלה על שבועה". ותירצו: "הא קא משמע לן, כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה".

בדברי רבותינו הראשונים שם, נתבארו יסודות חשובים בגדרי חיוב וקיום מצות תלמוד תורה.

הר"ן פירש שם: "מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר, שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו, וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי", וראה במה שפירש שם את הגמרא. אולם בפירוש המיוחס לרש"י כתב: "דכיון שקרא ק"ש קיים לא ימוש, דאמר רשב"י במסכת מנחות, כל הקורא ק"ש שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש. וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בק"ש, דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבועה דהר סיני, משום הכי כי אמר אשנה פרק זה, דלא הוי מושבע בהכי, דכבר פטר נפשיה, ואהכי חל עליה שבועה".

וכן כתב הריטב"א (4ב) "פירוש, הא דאמרינן דאיבעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו בדלא אפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות". ומבואר בדבריו, שכל הנצרך מחמת טרדות הפרנסה לצאת לעבוד, יוצא ידי חובת מצות תלמוד תורה ומקיים "לא ימוש" בק"ש שחרית וערבית בלבד [לקמן נוסיף לדון בדברי הגמרא והראשונים דנדרים בהרחבה].

 

ג. חיוב מצות תלמוד תורה – הכרעת הרמב"ם ומרן השלחן ערוך

ממוצא לימוד סוגיות הש"ס, נבוא לעיין בדברי הרמב"ם (4ג) ומרן השלחן ערוך (5א) שהעתיק את לשון הרמב"ם, כיצד הוכרע להלכה, מהו חיוב מצות תלמוד תורה, וכיצד מתקיים החיוב למעשה.

הרמב"ם כתב, שכל איש מישראל חייב בלימוד תורה "ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה". וכבר תמה הלחם משנה (שם) כמאן אזל. מחד גיסא, מדבריו שחייב לקבוע לו זמן ביום ובלילה, נראה שפסק כדעת רב יוסי שקיום "לא ימוש" הוא כמו "תמיד" בלחם הפנים. אולם זה סותר את פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, כדעת חכמים לענין לחם הפנים. ופירש הלחם משנה שגם חכמים מסכימים לפירושו של רבי יוסי ב"לא ימוש" [ונחלקו רק בפירוש "תמיד בלחם הפנים]. ופסק הרמב"ם, דלא כדעת רבי יוחנן שאמר כי די בק"ש שחרית וערבית, כי רבי יוחנן אמר בעצמו "דבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ". אלא כרב אמי שמקיים "לא ימוש" בקביעת זמן ללימוד בשחרית ובערבית. אולם בספר דרך המלך (5ב) העיר על כך, כי רבא [בסוגיא במנחות] אמר: "דבר זה מצוה לאומרו בפני עם הארץ", ובש"ך (5א; ס"ק א) משמע שפסק כדעתו.

גם בשיטת השלחן ערוך צ"ע, כמבואר למעיין בדברי הגר"א (שם) שכתב מקור לדברי השו"ע "חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה" – "מנחות צ"ט ע"ב שאל בן דמה". והתמיהה המתבקשת, הרי אדרבה, מדברי רבי ישמעאל לכאורה נראה כי חיוב מצות תלמוד תורה המבואר בפסוק "לא ימוש", הוא בכל רגע "כל היום וכל הלילה", ולא בקביעות זמן ללימוד ביום ובלילה, וצ"ע.

ובכלל יש לתמוה, אם כנים דברי הרמב"ם והשו"ע שחיוב תלמוד תורה מתקיים בלימוד פעם ביום וכן בלילה, מדוע החמירו חז"ל כל כך בעוון ביטול תורה, ובחומרת מי שיכול לעסוק בתורה ואינו עוסק [בירורים במצות ת"ת; 5ב].

 

ד. גדר מצות תלמוד תורה ויסוד ההיתר להתבטל ממנה לעסוק בפרנסה

לביאור הדברים נעיין בפירוש הגר"א 'שנות אליהו' (6א) ודברי האור שמח (6ג), והמתבאר בדבריהם מהו גדר מצות תלמוד תורה, והיאך החיוב להגות בתורה יום ולילה, עולה בקנה אחד עם הצורך לעסוק בדרך ארץ.

בדברי הגר"א מבואר כי מעלת "תלמוד תורה כנגד כולם" היא בכך ש"אין לה שיעור לא למטה ולא למעלה". דהיינו, אין שיעור למטה – שאפילו בתיבה אחת מקיים מצות ת"ת, ולמעלה – שבכל רגע פנוי שאינו טרוד באכילה, קיום מצוות ובדרך ארץ, מחוייב ללמוד. ולפי הגדרה זו, אף שהמצוה "והגית בו יומם ולילה" היא לעסוק בתורה בכל רגע, מכל מקום מי שעוסק בדרך ארץ ובשאר הדברים הנצרכים, אינו מבטל מצוה זו [ומקיים מצות ת"ת גם בתיבה אחת]. ולכן ציין הגר"א כמקור לפסק השו"ע את דברי רבי ישמעאל, שכן הוא באמת גדר המצוה לדעת רבי ישמעאל, שהחיוב הוא "יומם ולילה", אך כשנצרך לדרך ארץ ולקיום מצוות, אינו מבטל המצוה. אלא שהגר"א הוסיף, שגם מה שהותר לעסוק בדרך ארץ ואינו נחשב כמבטל מצות ת"ת, אין זה אלא באופן שעוסק בתורה בקביעות זמן בשחרית וערבית, ולא בק"ש בלבד. וזהו כמבואר בדברי הריטב"א (4ב).

וביאר הגר"י שימל בספרו דרך המלך (7) כי בדברים אלו, תירץ הגר"א את קושיית הלחם משנה, דבאמת פסק הרמב"ם כדעת חכמים ש"תמיד" בלחם הפנים, הוא בכל רגע ורגע, וכך גם במצות ת"ת, ולכן הראה מקור לדין זה מרבי ישמעאל. אלא שעדיין צ"ע, כי הרמב"ם הרי כתב שצריך לקבוע לו זמן ביום ובלילה, ואילו רבי ישמעאל סבר שצריך ללמוד ביום ובלילה.  ומו"ר הגר"ד כהן שליט"א, ראש ישיבת חברון, העיר (6ב) כי דבר הגר"א צ"ע ממה נפשך – אם בפסוק מפורש החיוב להגות בתורה יומם ולילה, מדוע אינו נחשב כמבטל המצוה באופן שאינו פקוח נפש עבורו. ואם אין חיוב אלא בשחרית וערבית, מהיכי תיתי לומר שבכל רגע פנוי חייב ללמוד תורה, וצ"ע.

  • • •

הסבר והגדרת הדברים, יסודם במה שכתב האור שמח (6ג) שאף לכתחילה מותר לעסוק בדרך ארץ, ואינו מבטל בזה מצות ת"ת. משום שגדר מצות תלמוד תורה הוא, שאין מצוה זו מסויימת בזמן ושווה בכל האדם.  וכשם שלא כתבה התורה את ענייני תיקון המידות רק ברמז, כי "אין זה חוק בפרט, שווה לכלל הישראלי, רק כל אחד לפי ערכו". כך במצות תלמוד תורה, אינו דומה החיוב אצל "מי שנפשו נקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים", ואינו דומה חיובו של מי שיש בידו אמצעים להתפרנס בנקל, לחיובו של מי שאין הפרוטה ממצויה בכיס – יעויין בדברים הנפלאים [ובדברי הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (9)].

ומעתה מתבארים הדברים כמין חומר [ע"פ תשלומי נדרים (8ב) ודרך המלך (7-8א)], דהנה יש לחקור האם בעסק בדרך ארץ – פטור [מדין אונס] מחובת המצוה, או שזהו היתר מחמת גבול החיוב במצוה שאינו בזמן שחייב לעשות לפרנסתו. וביאר בספר דרך המלך (7) כי נחלקו בדין זה רבותינו הראשונים בסוגיא בנדרים (4א). לדעת הר"ן, רבי ישמעאל התיר לעסוק בדרך ארץ משום אונס, ולדעת פירוש המיוחס לרש"י והריטב"א (4ב), זהו היתר גמור.

והנה בתוספות במסכת ברכות (יא, ב ד"ה שכבר) מבואר, שביציאת האדם מבית המדרש לצורך פרנסתו, אינו נחשב כמפסיק בלימודו [לענין ברכת התורה – שצריך ללמוד בסמוך לברכה, כדין ברכת המצוות, שצריך לקיים המצוה מייד לאחר הברכה] "דשאני תורה דאינו מייאש דעתו, דכל שעה אדם מחוייב ללמוד, דכתיב והגית בו יום ולילה, והוי כמו יושב כל היום בלא הפסק", עכ"ל. וזהו חידוש מיוחד במצות ת"ת, שכאשר קובע כל זמנו הפנוי לעסוק בתורה, ומבטל מזמנו רק לעסוק בדרך ארץ למה שנצרך לחייו, נחשב כאילו לומד כל היום.

נמצא כי דברי הגר"א בביאורו לשו"ע (5א) מבוארים לשיטתו בפירושו שנות אליהו (6א), ומיושבת התמיהה דלעיל "ממה נפשך" בדבריו, כי ודאי מקרא דלא ימוש חייב לקבוע לימודו בכל רגע ורגע, אמנם די בקביעות זמן בשחרית וערבית, שעל ידי זה גם בשאר הזמן שנזקק לעסוק בדרך ארץ, הרי כאילו לומד כל היום [וראה בדברי אור החיים הקדוש והחפץ חיים, המובאים בספר דרך המלך; (7) – "מכשירי הלימוד נדון כלימוד עצמו"]. ועל כן הראה הגר"א מקור לפסק הרמב"ם והשו"ע, מדברי רבי ישמעאל, ממנו למדנו את גדר חיוב מצות ת"ת והפטור כשנצרך לפרנסה. ופסק כרב אמי, שצריך לקבוע זמן ללימוד בוקר וערב, ואין די בק"ש שחרית וערבית [כדעת רבי יוחנן], כי רק כשעוסק בתורה בכל רגע פנוי, נחשב "אינו מייאש דעתו" מהתורה, ומקיים "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ".

 

ה. גדר מצות תלמוד תורה – היתר להתבטל ממנה בשעת קיום מצוות

לאור הגדר המבואר במצות תלמוד תורה, יובן טעם ההיתר להתבטל מחיוב "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", כאשר נמצאת לפנינו "מצוה עוברת", שחובה לקיימה עתה, כמבואר לעיל ביסוד גדר מצות ת"ת – ראה בדברי הקהלות יעקב (10ג) "כיון שלא נתנה תורה במצות ת"ת שיעור, ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ועל זמן שהוא אנוס מללמוד אין זה בגדר מבטל מצוה באונס, אלא זהו גבול חיובו שהוא", וממילא כשנצרך לקיים מצוה עוברת, אין עליו חיוב מצות ת"ת באותה שעה [וראה עוד בדבריו שם, לבאר לפי זה את דברי הרמב"ם לענין "הפסקה" מת"ת לתפילה.

ו. ביטול תורה ליותר מכדי פרנסתו

על פי הדברים שנתבארו בגדר ההיתר להתבטל ממצות תלמוד תורה על מנת לעסוק בפרנסה, יש לעיין מה הן גבולות היתר זה – האם ועד כמה מותר לבטל תורה על מנת להרוויח "יותר מכדי פרנסתו".

הרמ"א (11ב) פסק להלכה את דברי הרמב"ם (11א) "ועושה מלאכה בכל יום מעט כדי חייו אם לא היה לו מה יאכל, ושאר יומו ולילו עוסק בתורה". ובשלחן ערוך (11ג) נפסק: "לא יעשה מלאכתו עיקר אלא עראי, ותורתו קבע". וכתב המשנה ברורה (ס"ק ב) "אלא יעשה רק כדי פרנסתו". וכן נקט להלכה החיד"א (3ד) "כל שאינו בדרך ארץ, צרכי פרנסתו ההכרחית, בלא ימוש קאי". אולם בשו"ת אגרות משה (12א) כתב, שמכיון שהתורה התירה לאדם להתבטל מהתורה לצורך פרנסתו, אין איסור להרוויח יותר מצרכיו. ובספר דרך המלך (12ב) ביאר את מחלוקתם, על פי המבואר לעיל האם עסק בדרך ארץ הוא פטור מחובת המצוה, או היתר שאינו חייב בה כשנצרך לפרנסה.

 

ז. "כל השח שיחת חולין עובר בעשה" – שיטות הראשונים ופסק ההלכה

כפי שנתבאר לעיל בשיטת רבי ישמעאל, ולדעת הגר"א כך נפסק בשלחן ערוך – בכל רגע פנוי שאינו נצרך לאכילה ושתיה, עסק בדרך ארץ ולקיום המצוות, מוטלת החובה להגות בתורה יומם ולילה. וכפי שנראה מפשטות דברי הגמרא במסכת סנהדרין (13ה) במדרש הפסוק (במדבר טו, לא) "כִּי דְבַר ה' בָּזָה", שנאמר על מי "שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק", כי מוטלת עלינו חובה לנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה. ודברים אלו נפסקו להלכה בשלחן ערוך (13ו). וכבר הובאו לעיל (2א) דברי הגמרא במסכת יומא "ודברת בם ולא בדברים בטלים". ומעתה יש לברר את פשר האמור בגמרא שם "כל השח שיחת חולין עובר בעשה", להלכה ולמעשה.

רבותינו הראשונים חלקו בדין זה: רש"י פירש במסכת חולין (2א) "שיחת הילדים וקלות ראש" [וראה בספר דרך המלך (14) הערה רצח, מה שכתב בזה]. אולם רבנו יונה (13א) והמאירי (13ב) פירשו, שכל שיחת חולין בעלמא אסורה, למעט "כשמדבר בעסקיו לצורך פרנסתו", או "כפי מה שיכריחנו הצורך".

בשיטת הרמב"ם יש לעיין, שכתב בהלכות תלמוד תורה (13ג) "ואין משיחין בבית המדרש אלא בדברי תורה בלבד". ונראה מדבריו שהאיסור הוא דווקא בשעת הלימוד בבית המדרש. ובהלכות דעות (13ד) כתב: "לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו. אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש, שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם", משמע כי זו "מעלה" אך לא חובה. וראה בביאור שיטתו בספר דרך המלך (14). סיכום השיטות – תורת חיים (16).

להשלמת היריעה, אודות מעלת השקידה בתורה וניצול הזמן וגנות הבטלה והעיסוק בדברי הבאי – ראה במקורות המובאים בעמ' 15, ובסיכום בקובץ תורת חיים (16).

ובספר אחרות יושר (13ח) הביא בשם הגר"א (13ז) שפירש את קנין התורה ב"מיעוט שיחה", כי "אינו בשלילה, כלומר שימעט בשיחה לגמרי מבלי הוציא אף דיבור מפיו. רק הכוונה להיפך, בחיוב, היינו לחייב מיעוט שיחה, שאם ילמוד אדם הרבה בלי הפסק דעתו תתבלבל עליו, ועל כן בכדי לאוקמי גירסא, צריך הוא מזמן לזמן לשיחה קלה".

 

ח. הפסקה באמצע הלימוד – האסור והמותר

תורת חיים (17) – שיעור ההפסקה • סיים ענין • סיים זמן שקבע ללימודו • סגירת הספר • הפסקה לצורך הלימוד.

 

ט. ביטול תורה "באיכות"

בבית המדרש מתבדרת שמועה בשם רבי חיים סולובייצ'יק זצ"ל [הובא בספר מכתב מאליהו (18א) ובספר שפתי חיים (18ב) שביאר כי ענין זה נכלל בדברי הגמרא בסנהדרין (13ה) "דבר ה' בזה זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק"] – נאמר על ענין זה של ביטול תורה "באיכות". בספר דרך המלך (18ג) הביא את המקורות לשמועה זו מדברי חז"ל. וראה בביאורו של הסבא מקעלם [הובא בספר לב אליהו (19ב)], לדברי הגמרא במסכת מגילה (19ב), שהמלאך הוכיח את יהושע על שלא עסקו בתורה "באיכות", בעמל ובהתעמקות.

ובספר פלא יועץ (19ג) כתב: "אף שכתבו הפוסקים שמי שיכול ללמוד הלכות ופלפולים ועוסק בתהלים חשוב ביטול תורה לגבי דידיה, מכל מקום ללמוד אותם פעם אחת בשבוע לא נאמר זה, ועת לכל חפץ".

 

י.  פַּלֵּס מַעְגַּל רַגְלֶךָ וְכָל דְּרָכֶיךָ יִכֹּנוּ" – הדרכה לקיום מצות תלמוד תורה במשעולי החיים

נסיים את השיעור במאמרו הנפלא של רבי יוסף יהודה לייב בלוך, בספרו שיעורי דעת (20)-(21).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

ברכת הריח

א. במסכת ברכות אמרו: "מנין שמברכים על הריח, שנאמר כל הנשמה תהלל י-ה, איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף

קרא עוד

הכותל המערבי

א. אמרו חז"ל: "נשבע הקב"ה שכותל המערבי של בית המקדש אינו חרב לעולם", "לעולם שכינה אינה זזה ממנו". משמע ש'הכותל

קרא עוד

מלאכות האסורות בשביעית

 מלאכות האסורות בשביעית בשדה ובבית  א. המלאכות האסורות – מדאורייתא ומדרבנן בתורה נזכרו ארבע מלאכות האסורות בשנת השמיטה, זריעה זמירה

קרא עוד

ברוך שפטרני

א. המקור לברכת 'ברוך שפטרני', ומדוע אינו מברך בשם ומלכות. ב. ב' פירושים לברכת 'ברוך שפטרני', ונפקא מינה על מי

קרא עוד

ניחום אבלים

א. הקב"ה ניחם את יצחק אבינו לאחר פטירת אביו, ומכאן למדו חז"ל שיש מצוה לנחם אבלים, ודנו הפוסקים האם המצוה

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

התרת נדרים בימים הנוראים

התרת נדרים בימים הנוראים עינינו רואות שכלל ישראל נוהגים לערוך "התרת נדרים" בערב הימים נוראים אין מדקדקים שהמתירים לא יהיו "קרובים" האחד לשני. ודבר זה

קרא עוד

חזקה במצות תקיעת שופר

חזקה במצות תקיעת שופר מעשה שהיה בראובן שהוא, "בעל תוקע" קבוע לתקוע בראש השנה, שהיה רגיל לתקוע גם בחודש אלול במנין הראשון בכל יום בבוקר.

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.