ביעור חמץ בפחי אשפה

מתוך ספר רץ כצבי

חובת ביעור בחמץ הנמצא בפחי אשפה

שאלה המצויה תדיר בזמנינו, מה דינו של חמץ שהושלך לפני פסח לפחי האשפה, והוא עדיין נמצא שם בי"ד ניסן כשהגיע זמן ביעור החמץ, ויש לדון:

[א] האם חמץ זה נחשב כמבוער, מכיון שאינו ראוי לאכילה. אושאינו נחשב כמבוער, וממילא מחוייבים להוציאו מהאשפה כדי לקיים את מצות הביעור.

[ב] אם מוטלת חובת ביעור על חמץ זה – האם בהוצאת הפח [ובו האשפה] לרשות הרבים, מתקיימת חובת הביעור.

א. פשיטא ואין צריך לומר, כי בנדון דידן אין איסור 'בל יראה ובל ימצא' מהתורה, שהרי מן הסתם ביטל את החמץ מבעוד מועד, ולאחר ביטול החמץ, אין איסור 'בל יראה ובל ימצא' מהתורה, כדברי הגמרא (פסחים י, א) "אטו בדיקת חמץ דאורייתא, דרבנן היא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה". ופירש הר"ן: "נפקא לן מדכתיב תשביתו, ולא כתיב תבערו או תשרפו, כענין שפירשו בעבודת כוכבים, השחת שרוף וכלה, כדברי רש"י ז"ל. ולפי תרגום אונקלוס, תשביתו תבטלון. אי נמי, נפקא לן מדכתיב לא יראה לך, כדברי רבותינו הצרפתים ז"ל. והכי תניא בספרי, לא יראה לך שאור, בטל מלבך".

אולם מוטל עליו מדרבנן החיוב לבדוק את החמץ ולבערו, ושני טעמים נאמרו בדבר. התוספות (פסחים ב, א ד"ה אור) כתבו: "ונראה לר"י דאע"ג דסגי בביטול בעלמא, החמירו חכמים לבדוק חמץ ולבערו שלא יבוא לאכלו". והר"ן (דף א עמ' א בדפי הרי"ף ד"ה אלא) כתב: "אלא מפני שביטול זה תלוי במחשבתן של בני אדם ואין דעותיהן שוות, ואפשר שיקלו בכך ולא יוציאו מלבן לגמרי, ראו חכמים להחמיר שלא יספיק בטול והצריכוהו בדיקה וביעור".

וכן הובא להלכה בטור (או"ח סימן תלא) וז"ל: "ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו בלבו ויחשבנו כאילו הוא עפר בעלמא, ואז אינו עובר עליו. אלא שחכמים הצריכו להוציאו מן הבית, לפי שאדם רגיל בו כל השנה, וחשו שמא יבוא לאוכלו אם ישאר בבית. והצריכו עוד לבדוק אחריו בחורין ובסדקין ובכל המקומות שדרך להשתמש שם חמץ". ונתבארו הדברים בשלחן ערוך הרב (סימן תלא סעי' ד) "ומפני ב' דברים נזקקו חכמים לכך. האחד, לפי שהביטול וההפקר תלוי במחשבתו של אדם שיפקירנו בלב שלם ויוציאנו מלבו לגמרי, ולפי שאין דעת כל בני אדם שוין ואפשר מי שיקל בדבר ולא יפקירנו בלב שלם ולא יוציאנו מלבו לגמרי, לפיכך גזרו שאין ביטול והפקר מועיל כלום, עד שיוציא את החמץ מכל גבולו (עיין סי' תמ"ה). השני, לפי שהאדם רגיל בכל השנה בחמץ, ומחמת רגילותו קרוב הוא לשכחה שישכח את איסורו ויאכל ממנו אם יהיה מונח בגבולו בפסח, לפיכך הצריכו לחפש אחריו ולבדוק ולהוציאו מכל גבולו קודם שיגיע זמן איסור אכילתו".

ב. ומאחר ונוהגים לבטל את החמץ באמירת 'כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי' שבו מכריזים על החמץ "ליבטל ולהוי הפקר כארעא דעלמא" – נמצא שבדרך כלל, החמץ המונח בפחי האשפה, כבר מופקר ואין לו בעלים, ושוב אין כלל איסור 'בל יראה ובל ימצא' מהתורה.

ואפילו במקרה שהמשליך את החמץ לפח האשפה, שכח ולא הפקיר את החמץ, או במקרה שבשעת הביטול לא כיון בדעתו על החמץ המונח בפח האשפה – כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סימן נז) בתחילת דבריו בנדון דידן: "כיון שהשליך החמץ להגארבעדזש [פח אשפה] שידוע ששום אדם במדינה זו לא יאכל ממה שהשליכו בהגארבעדזש [פח אשפה], אף אם יהיה חתיכה גדולה, ואף אם יהיה ככר שלם, ובהמות הא ליכא לשום אדם בעירנו נוא יארק וכדומה בכרכים הגדולים שבמדינה זו. ואם כן אנן סהדי שמפקיר להו אף בלא ביטל בפירוש. ומכל מקום, באלו שלא מקפידין עלייהו הוא הפקר, אף שלא הפקיר בפירוש ואף שמינטר להו אגב ביתיה, וכל שכן באוכלין שבגארבעדזש [פח אשפה] במדינה זו שכל בני המדינה לא מקפידין משום שלא יאכלו בעצמן ואין להם בהמות, וממילא הוא הפקר ולא יעבור על בל יראה".

מבואר איפוא, שהנחת חמץ באשפה נחשבת כהפקר, ולכן גם אם לא ביטל את החמץ במפורש, נחשב החמץ כמופקר ומבוטל, ולכן אין מהתורה איסור 'בל יראה ובל ימצא'. ואם כן, הנדון בחובת הביעור בחמץ הנמצא בפח האשפה, אינו אלא מדרבנן – האם מחויב בביעור חמץ מדרבנן, שהרי מהתורה החמץ מופקר ומבוטל.

חמץ מאוס – האם נחשב כמבוער

ג. ולכאורה יש מקום לומר, שעצם השלכת החמץ נחשבת כביעורו, וכשם שחז"ל לא חייבו לבער החמץ [ורשאי להשאירו ברשותו] כאשר החמץ אינו ראוי לאכילת כלב, וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סימן תמב סע' ב) "הפת עצמה שעיפשה ונפסלה מלאכול הכלב, ומלוגמא שנסרחה, אינו חייב לבער". ובמשנה ברורה (סימן תמה ס"ק ה) הוסיף: "אכן אם משליכו לבית הכסא, הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו. ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיוצא בזה". כלומר, חמץ הנמצא במצב מאוס עד כדי כך שאפילו כלב אינו אוכל אותו, וכגון שהושלך לבית הכסא – נחשב כמבוער.

וטעם הדבר מבואר על פי מה שביארו הראשונים [לעיל אות א] מדוע יש חיוב מדרבנן לבער חמץ שביטלו. שכן הטעם שכתבו התוספות, משום החשש שיבוא לאוכלו, ודאי לא שייך בחמץ מאוס, וכדברי האגרות משה הנ"ל: "שידוע ששום אדם במדינה זו לא יאכל ממה שהשליכו בפח אשפה, אף אם יהיה חתיכה גדולה, ואף אם יהיה ככר שלם". וגם הטעם שכתב הר"ן, שצריך לבער שמא לא ביטלו בלב שלם, לא שייך, כי דבר שהוא מאוס כל כך, אדם מבטלו בלב שלם ואין חשש שדעתו עליו.

על פי זה נראה שבעצם השלכת החמץ לפח האשפה יצא ידי חובת הביעור, בדיוק כפי שהמשליך חמץ לבית הכסא "הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי", ושוב אינו מחוייב בביעורו. וכמו שכתב החלקת יעקב (או"ח סימן קצו) וז"ל: "וסבור הייתי, דאפשר זה דומה להא דמבואר בשו"ע הרב (סימן תמה סע' ה) שכתב וז"ל, ואם משליך החמץ לבית הכסא הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי, כיון ששום אדם לא יוכל עוד ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת וכיוצא בזה – והרי כשמשליך פת גדול לבית הכסא, יש אפשרות לקלוף את הפת מהצואה, אפילו הכי כיון שהמציאות היא ששום אדם לא יעשה זאת, הרי הוא כמבוער מן העולם, וכלשונו, כיון ששום אדם לא יעשה זאת. אם כן כשמשליך חמץ לכלי אשפה, גם כן המציאות ששום אדם לא יטול החמץ משם כדי לאכלו, והרי הוא כמבוער מהעולם".

וכדבריו, נקט גם בשו"ת קנין תורה (סי' פו אות ג) וז"ל: "בנדון דידן בחמץ הניתן בפחי האשפה, עוד מקודם זמן איסורו אנן סהדי שמפקירו בלב שלם, והפקר זה הוא גמור ומוחלט, ולא שייך בו חזרה כטעם האחד [כוונתו לדברי הר"ן, שחובת הביעור היא בגלל החשש שלא ביטלו בלב שלם], וכן לא יצוייר כטעם השני [שכתבו תוספות, שחובת הביעור היא מחשש שמא יבוא לאכלו], שיאכל מחמץ זה הניתן בפחי האשפה מחמת מאיסותו ונפשו של אדם גועלה לקחת משם דבר לאכילה". ומסקנתו: "בנדון דידן שמחמת מאיסותו מכלי האשפה אין דעת בני אדם סובלת לקחת דבר משם, הוי ליה כהפקר גמור, וכשמגיע זמן הביעור אינו שלו, ולא חל עליו חובת שריפה, גם מתקנת חכמים".

וכן דעת שו"ת בית אבי (סי' כב אות טו) בתוך דבריו: "וכן יש לצרף עוד מש"כ המג"א (סי' תמה ס"ק ב) דהמשליך חמץ לבית הכסא הרי זה כמבוער. וחמץ שנמצא בתוך האשפה, לא עדיף מבית הכסא. בפרט במדינותינו שיש להכלבים מאכלים ידועים ואינם אוכלים מה שבתוך הזבל, לכן הוי החמץ המונח בכלי הזבל כמבוער".

ומבואר בדבריהם, שאין הבדל בין חמץ המונח בבית הכסא, לחמץ המונח באשפה, ושניהם נחשבים כמבוערים, מכיון שהימצאות החמץ במקום מאוס כל כך הופכת אותו למבוער מהעולם.

ד. אלא שבהמשך דבריו, דחה החלקת יעקב עצמו את ההשוואה בין הזורק חמץ לאשפה לזורק לבית הכסא: "אכן מסתפינא לדמות נידון דידן [זורק לאשפה] להאי דינא דשו"ע הרב הנ"ל [זורק לבית הכסא]. ובנדון דידן שזרקו להחמץ בכלי אשפה, אף על פי שמימאס, קשה לומר דזה הוי כזרקו לבית הכסא". ובפשטות כוונתו לחלק בדרגת המיאוס של האוכל. כאשר החמץ נמצא בבית הכסא, אין אדם שיוציא את האוכל המלוכלך בצואה ויאכל אותו, ואפילו כלב ובהמה אינם אוכלים אוכל מאוס שכזה. אולם כאשר החמץ באשפה, אין זה מאוס כל כך.

וסברא זו כתב גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ח סימן קפז) בתוך דבריו לדחות את המבואר [לעיל אות ג] בשו"ת בית אבי הנ"ל: "ובאמת עינינו ראו שהכלבים והחתולים הולכים ומחפשים בכלי האשפה ואוכלים משם ועל המפורסם אין צריך ראיה… ולא דמי לחמץ שהשליך לבית הכסא, דהתם מבוער הוא, ואפילו אם ימצא כלב אוכלו לפעמים. אבל המשליך באשפה לא דמי לזה, ועכ"פ המציאות היא שהכלבים אוכלים מהאשפות. ואדרבה הרבה פעמים ראו עינינו שאפילו בני אדם מחזרים ומחפשים באשפות, ולוקחים משם לפעמים עוגות שלמות. ואם חששו ז"ל שמא ימצא גלוסקא יפה ונמצא עובר בבל יראה ובל ימצא, כל שכן הכא דהמנהג הוא לזרוק באשפה עוגות שלמות רק שנתיישן קצת, ונניח מי שיש לו חמץ בביתו בכף האשפה או בכלי האשפה, ודאי חייב לבערו. ואם לא יבערנו יעבור בבל יראה ובל ימצא מדאורייתא לכו"ע אם לא בטלו. ומאי שנא אשפה שלו בביתו ממה שזרקו לכלי האשפה של בעל הבית, ולכן לפענ"ד דברי תורה אלו, צ"ע".

טעם נוסף, מדוע גם חמץ הנמצא בפח האשפה אינו נחשב כמבוער, ועדיין מוטלת על בעליו חובת הביעור, כתב בשו"ת דבר יהושע (סימן נח אות ג) וז"ל: "והא ודאי ליכא למימר שאחרי שממאסו יהיה כמושבת מן העולם כמו שריפה, ואפילו אבוד מכל אדם, כגון מפרר וזורה לרוח ומטיל לים הוי נמי השבתה. מכל מקום דבר מאוס לא הוי אפילו בגדר אבוד מכל אדם, מאחר שעדיין יכול להשתמש בו לשאר הנאות, ולפעמים כשאין לו ברירה יאכל גם דבר מאוס. ולא דמי למה שכתב המג"א (סי' תמה ס"ק ב), דגם משליכו לבית הכסא חשוב השבתה. דהתם לאו משום דמאוס קאתי המג"א עליה, אלא משום דדמי למטיל לים או לשאר נהרות. דמה התם חשוב השבתה, ואפילו אם לא פירר, דמה שצריך פירור היא רק משום תקלה שמא ימצאנו אדם שאינו יודע שהיא חמץ ויאכלנו, אבל עצם מצות השבתה היה יכול לקיים בהטלה לים בלבד ללא פירור. אע"פ שעדיין יכול לילך למקום שהטילו ולהוציאו מהים, מכל מקום כיון דאין דרך בני אדם לעשות כן, חשיב השבתה, ואבוד מכל אדם. והכי נמי במטיל לבית הכסא, כיון שאין דרך להוציא פת מבית הכסא, חשיב השבתה. מה שאין כן במונח באשפה שעשויה לפנות, ואפילו מונח תחת האשפה, כיון שאם יפנה אותה יבוא החמץ לידו, לא הוי השבתה".

ומבואר בדבריו כי להמאיס את החמץ, אינו נחשב כמעשה ביעור, אלא רק כאשר שורפים את החמץ הוא מתבער מהעולם, וכן כאשר מפוררים את החמץ לים או משליכים אותו לבית הכסא. ואמנם אז עדיין קיימת אפשרות להגיע אל החמץ, אולם מכיון שאין דרך בני אדם לעשות זאת, הרי זה מעשה ביעור ו"השבתת חמץ". ברם חמץ המושלך באשפה, מאחר ובמצב של "אין ברירה" יש אנשים שאוכלים גם מהאשפה, אינו בגדר "אבוד מכל אדם", ולא נתקיים בו דין הביעור.

לסיכום:

המשליך חמץ לבית הכסא לכולי עלמא נחשב כמבוער, וכפי שנפסק בשו"ע. אולם בדינו של המשליך חמץ לאשפה, האם יוצא בזה ידי חובת ביעור חמץ, נחלקו הפוסקים: לדעת החלקת יעקב והמשנה הלכות, אינו נחשב מאוס כל כך כמו חמץ שהושלך לבית הכסא, כדי להחשיבו כמבוער, ולכן עדיין מוטלת על בעליו חובה לבערו.

אולם לדעת הבית אבי והקנין תורה, נחשב החמץ כמאוס ומבוער, ואין כל חיוב נוסף לבערו מן העולם.

  • * *

קיום מצות הביעור בהוצאת החמץ לרשות הרבים

ה. לדעת הסוברים שחמץ הנמצא באשפה אינו נחשב מבוער, עדיין יש לדון, שמא עצם זריקת החמץ לאשפה והוצאת הפח לרשות הרבים נחשבת כהוצאת החמץ מרשותו, וממילא כבר אין כל חובה לבער חמץ שאינו שלו [כי בטלו והפקירו] וגם אינו ברשותו [כי הוא באשפה].

והנה בשו"ע (או"ח סי' תמה סעי' ג) נפסק: "קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצוים שם, ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים, אף על פי שהמקום הפקר, לא יניחנו שם אלא יבערנו". וכתב המג"א (ס"ק ז) "ומה שסיים אע"פ שמונח במקום הפקר, כלומר כיון שמונח בחצר אם כן הוא מופקר לכל הרוצה ליטול, מכל מקום כיון שמונח ברשותו, חייב לבערו כדינו, דהיינו בשריפה לרבי יהודה". ומבואר שיש חובת ביעור חמץ גם בדבר שאינו שלו אך נמצא ברשותו. ולכן גם באופן שאדם זרק והפקיר את החמץ ודעתו היתה שהעורבים יאכלו את החמץ, אך כל זמן שהחמץ עדיין מונח ברשותו והגיע זמן הביעור [שעה שישית] – מוטלת עליו חובת הביעור.

נמצא לפי זה, כי משעה שחלה חובת הביעור, בעצם הנחת החמץ בפח האשפה הנמצא ברשותו, אינו מקיים את חובת הביעור, מכיון שכל עוד והאשפה נמצאת שלא במקום הפקר אלא ברשותו, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור. והדברים מפורשים בשו"ת אגרות משה בהמשך דבריו המובאים [לעיל אות א] וז"ל: "אבל למעשה הא איתא בסימן תמ"ה סעיף ג' שבהשליך במקום עורבים קודם זמן איסורו ולא אכלוהו העורבים, אע"פ שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו. ופירשו הט"ז והמג"א דהוא ברשותו במקום שמופקר לכל ליטלנו, מכל מקום כיון שמונח ברשותו, צריך לבערנו כדינו בשריפה, משום דעיקר ביעור חמץ הוא בשריפה. אף שברור שחצרו לא קנה עבורו כיון שהשליך והפקירו, דהא איירי בבטל כדין ואינו רוצה לקנותו, ואף אם היה רוצה לא היה קונה דהוא חצר שאינה משתמרת, דהא כתב שהמקום הפקר. אך מכל מקום כיון שהוא ברשותו צריך לעשות ביעור המובחר דהוא שריפה. ולכן גם בעובדא זו, אחר שהגיע זמן האיסור, צריך לבערו בשריפה כיון שהוא ברשותו".

אמנם רק אם בשעה שכבר חלה חובת הביעור נמצא החמץ עדיין ברשותו [ואף שהפקירו] – מחוייב לבערו. אבל אם קודם שהגיע זמן הביעור יוציאנו מרשותו לגמרי, וכגון שיפקירו ולאחר מכן ישליכו ברשות הרבים, שוב לא מוטלת עליו חובת הביעור כלל, שכן בשעה שחלה חובת הביעור, החמץ אינו שלו וגם אינו ברשותו. וכדברי המג"א בהמשך דבריו [המובאים לעיל] שכתב: "וזה לשון הכסף משנה, ואותן בני אדם המשימים חמץ בצידי רשות הרבים בשעה שישית, שלא כדין הם עושים, דמשהגיע שעה שישית צריך לבערו מן העולם, וכן משמע בהגהות מימוניות, עכ"ל. משמע דקודם שעה שישית שרי". ודבריו הובאו במשנה ברורה (סימן תלג ס"ק כח) וז"ל: "ולדינא הסכימו כמה אחרונים דלחצר שלו או של שותפין אסור לזרוק חמץ על סמך שיאכלוהו עורבים ועופות, וגם בדיעבד אם זרק צריך לבדוק ולבער. אבל למקום מופקר לרבים, כגון רחוב, מותר להשליך שם חמצו ולהפקירו קודם זמן איסורו. ואם לא אכלוהו העורבים ונשאר עד אחר זמן איסורו לא איכפת לן, כיון שכבר יצא מרשותו, דומיא דמוכר לעכו"ם קודם זמן איסורו".

ומכאן נלמד, כי לדעת המג"א והמשנה ברורה, אם קודם זמן הביעור, מוציא את החמץ מרשותו למקום הפקר, כדוגמת רשות הרבים, אזי גם אם ישאר החמץ שם כשמגיע זמן הביעור – אין הבעלים מחוייבים לבערו, מכיון שהחמץ אינו שלהם ואינו ברשותם. ולפי זה, כאשר מוציאים את החמץ לרשות הרבים קודם זמן הביעור, והוא נמצא בהגיע זמן הביעור במקום מופקר [רשות הרבים], אין כל צורך לדאוג לביעורו.

וכן השיב בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קצו) בנדון דידן: "מסקנא דמילתא בהאי דינא, אם אפשר להוציא כלי האשפה החוצה מקום הפקר לכל, ודאי שרי". וכן נקט בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' סג) "ולכן העצה או לשרפו אם אפשר, ואם אינו יכול לשרפו אז להוציאו מחוץ לחצירו לרשות עכו"ם בצידי רשות הרבים קודם זמן איסורו ואז יוצא ידי חובתו" [ומה שכתב "לרשות עכו"ם", מסתבר שאין זה בגלל בעלות העכו"ם, ובאמת הוא הדין גם ברשות הרבים שבארץ ישראל, אלא שהתשובה נכתבה כמענה לשאלת בן חו"ל].

אך כאמור, אם בשעה שכבר חלה חובת הביעור, נמצא החמץ עדיין ברשותו [ואף שהפקירו], מחוייב לבערו.

קיום מצות הביעור כאשר החמץ נמצא בפח אשפה השייך לבעלי החמץ

ו. אמנם עדיין יש לדון במה שנתבאר לעיל, שאם מבטל את החמץ ולאחר מכן מוציאו מרשותו קודם זמן הביעור לרשות הרבים, אינו מחוייב כבר בביעור – באופן שהחמץ נמצא בפח האשפה השייך לבעליו של החמץ, היות והכלי שבו נמצא החמץ הוא של בעליו, גם כאשר הפח ברשות הרבים, והחמץ שבתוכו ממשיך להישאר ברשות בעליו, מדין "חצרו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו" – ואז שוב יצטרך לבערו כשיגיע זמן הביעור, כדין חמץ הנמצא ברשותו שמחוייב בביעורו משהגיע זמן הביעור הגם שהפקירו מקודם.

ולפי זה, במקומות רבים בארצות הברית או בישראל, למשל, שפחי האשפה הם בבעלות פרטית, דהיינו שבעל הבית קונה את הפח מכספו, ובזמנים קבועים במשך השבוע, מוציאים את הפח לצידי רשות הרבים, והאשפה נאספת על ידי פועלים מטעם העיריה – יש להחמיר ולבער את החמץ שבתוכו בהגיע זמן הביעור. וכך פסקו האגרות משה בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ב] וז"ל: "אלא אף בהוציא הגארבעדזש [פח אשפה] לצידי רשות הרבים סמוך לביתו, כיון דהוא מונח בכליו, שגם כן הוא כמונח ברשותו, יש להחמיר ולשרוף בערב פסח בהגיע הזמן". ובשו"ת משנה הלכות בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ד] "וזאת למודעי, דכשמוציאו לצידי רשות הרבים, מן הנכון להניחו שם בלי כלי, ועל כל פנים לא יתננו בכלי שלו ויוציאנו. ואם אינו יכול, אזי טוב שיפקיר גם את הכלי, כי ידוע שבצידי רשות הרבים יש לו רשות להניח כלי האשפה להוציאם, ואם כן יחשב קצת כמו חמץ ברשותו ובכליו". ומבואר בדבריהם, שאם פח האשפה שייך לבעלים של החמץ, גם אם הוא הוציא את הפח לרשות הרבים, נותר החמץ ברשות בעליו. וממילא, בהגיע זמן הביעור מחוייבים בעליו לבערו, כמבואר לעיל.

ברם, בשערים המצוינים בהלכה (סימן קיא אות יד) נקט, שאין כליו של אדם קונים לו כשהוא אינו רוצה לקנות את מה שבתוכם, ובפרט כאשר הם נמצאים ברשות הרבים, וז"ל: "במדינות אמריקה, דהכלי אשפתות שייכים לבעל הבית. ונראה שעל כל פנים יש היתר גם כששייכים לבעל הבית, במקומות שמרשים להעמיד בחוץ סמוך לביתו, דהא כתב המג"א דבמקום הפקר כגון ברחוב אם הניחו שם קודם שש שרי, וא"כ אם מעמיד הכלי אשפה בצידי רשות הרבים סמוך לחצירו, אין עוד איסור. ואין לחלק לומר דגם למג"א מותר דוקא כשהחמץ עצמו מונח שם, משא"כ בנידון דידן שהחמץ מונח בכליו, וכליו של אדם קונות לו בכל מקום כמש"כ בחושן משפט (סימן ר סעי' ג). דהא הרמ"א מביא שם יש חולקין, דאם אינן ברשותו אלא בסימטא וכיוצא בזה אין כליו קונות לו, ובחמץ דבגילוי דעת שאינו רוצה בו סגי, כמש"כ הר"ן ריש פרק קמא דפסחים, יש לומר דכו"ע מודו דכליו אין קונות לו".

כלומר, לדעת השערים מצויינים בהלכה, החמץ המונח בפח האשפה אינו נקנה לבעליו של הפח מדין "כליו של אדם קונים לו בכל מקום", ולכן כאשר מוציאים את פח האשפה שבו החמץ המופקר לרשות הרבים, מתקיימת חובת הביעור. אך גם אם נאמר כדבריו, כתב לי ידידי רבי שמואל אליעזר שטרן, רב מערב בני ברק, במכתב שבו דן בנדון דידן: "לפום ריהטא אפילו אם פח האשפה מונח ברחובה של עיר ולא בחצר הפרטי שלו, נמי אכתי לא יצאנו מידי עבירה, דמה יתן לנו שהרשות והחצר אינה שלו, כיון דהכלי ומיכלית האשפה היא שלו, נמצא דהחמץ מונח בכלי שלו וחשיב ברשותו לכל דבר. ובפשטות אפילו אי נימא דלענין קנין חצר אין כליו קונות לו ברשות הרבים, מכל מקום לענין חמץ מסתבר דהוי בכלל לא יראה לך בכל גבולך".

אלא שבהמשך דבריו, כתב הרב שטרן: "ולענ"ד יש מקום לדון ולומר דאפילו אם לא נתכוין לבטל חמץ זה המונח באשפה, מכל מקום הוי ליה כאבידה מדעת דהוי הפקר גמור לכל דבר. ומצינן למימר דאפילו לדעת הרמב"ם דאית ליה דאבידה מדעת אינו נחשב כהפקר, והוא רק פטור מחיובי השבת אבידה, אבל אכתי ברשות בעליו הוא. היינו דווקא בגוונא דמשליך כיסו לרשות הרבים וכדומה, שאין זה נחשב כאיבוד גמור אלא שאינו חושש לפקח על נכסיו, אבל במשליכו לאשפה יתכן לומר דמודה הרמב"ם דזה נידון כהפקירא מעליא לכל דבר".

קיום מצות הביעור כאשר החמץ נמצא ברשות הרבים בפח אשפה השייך לרשות המקומית

ז. ובמקומות שהבעלות על פחי האשפה שייכת לרשות המקומית, וכך נהוג באירופה במקומות רבים, כאשר מוציא את פחי האשפה שבתוכם חמצו לרשות הרבים קודם זמן הביעור, לכאורה שוב אינו מחוייב לבערו כיון שהחמץ אינו שלו [מאחר שהפקירו] וגם אינו ברשותו ובבעלותו. אלא שיש לדון, מכיון שהרשות המקומית נותנת רשות להשתמש בפחי האשפה, האם נחשב הפח כמקום המושכר לבעלי החמץ שהשליכוהו שם, והלכה פסוקה בשו"ע (או"ח סי' תלז) שהשוכר מחוייב בבדיקה ובביעור חמץ שנמצא ברשותו.

לדינא, נחלקו בזה הפוסקים. בשו"ת בצל החכמה (חלק ג סימן קט) כתב: "פה עיר וינה, מספקת העיריה פחי זבל לכל בתי העיר. פחים אלה נשארים נכס ורכוש העיריה ואין לבעלי הבתים שום זכות או קנין בהם, כי הם אינם שכורים ואינם שאולים לבעלי הבתים והחצרות. אדרבה, הבעלים משאילים מקום בחצרותיהם לעיריה להעמיד שם פחי האשפה, ובהרבה חצרות נבנה כעין מסגרת להעמדת הפחים. ואם ירצה מישהו מדיירי החצר להזיז פחים אלה ממקומם כדי להשתמש במקום ההוא, ימחו בידו, כי המקום קבוע לפחי האשפה בלבד. נמצא השוכר דירה באיזה בית, אם כי שכור לו בזה גם החצר שעל יד הבית לצורך תשמישים הרגילים, לא נשכר לו בחצר המקום המיוחד לפחי הזבל כי המקום ההוא נשאל מעיקרא להעיריה להעמיד שם פחי הזבל. לכן, מי שיש לו דירה שכורה בבית עכו"ם יכול להטיל חמצו בפחי הזבל שבחצר בלי פקפוק, שהרי אין לו שום קנין או זכות, לא בפחי הזבל שבחצר, ולא במקום שבחצר שפחי זבל אלו הועמדו שם. ונמצא המטיל חמצו לתוך פחים אלה, הרי הוא מטילו לכליו של העיריה העומד במקום שהושאל להעיריה, ומעיקרא לא הושכר להדיירים שבבית, ונמצא שהוציא חמצו מרשותו".

ומפורש בדבריו, שחמץ אשר הושלך לפחי אשפה הנמצאים בבעלות העיריה, אינו מחוייב בביעור.

וכן הכריע למעשה בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן נו) בלמדו זכות על המשליכים חמץ לפחי האשפה: "וחשבתי ללמד זכות, כפי הנהוג במדינתנו [התשובה נכתבה בהיותו אב"ד מנצ'סטר, אנגליה], שהעיריה נותנים הכלי אשפתות בכל החצרות, והמה שייכים להם. וכיון שהבעל הבית נותן רשות להעמיד הכלי בחצרו, בכהאי גוונא לכולי עלמא יש בכלי זה, תורת חצר לבעל הכלי, לקנין חצר, כמבואר בחושן משפט (סימן ר). וכבר האריך בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה סימן ט אות לא), להביא כמה פוסקים דס"ל דיש קנין חצר לנכרי, אף אם אין עומד בצדו עיי"ש. אם כן כיון שהכלי הזה ומקומו שייך להעיריה, שוב לא הוי בחצר דידיה". וגם בדבריו משמע כי לאחר השלכת החמץ לפח האשפה הנמצא בבעלות העיריה, אין צורך לבער את החמץ.

אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"א סימן קלז) כתב: "הנה כלי המושכר יש לו דין חצר כמבואר בשו"ע (חושן משפט סי' ר). וחצר המושכר יש מחלוקת (שם סי' שיג), אם קונה לשוכר או למשכיר, ועיין בנתיבות (חו"מ בפתיחה לסי' ר). אמנם זה לענין מציאה, אבל הכא לענין אשפה, פשוט שאין למשכיר כלום בזה, והכלי ברשות שוכר והוי ליה כחצרו השכור, דקיימא לן דעל השוכר לבדוק, כמבואר בש"ס ובשו"ע סימן תל"ז. ואם כן כאן, אם הכלי מונח ברשות הרבים אסור, דעדיין בכלי שלו הוא דהוי ליה כחצרו".

אמנם יש להעיר, כי לדעת הפוסקים שהחמץ בפחי האשפה נמצא בבעלות העיריה, יתכן שבארץ ישראל, או בכל מקום אחר שהרשות המקומית היא בבעלות של יהודים, תהיה מוטלת חובת ביעור החמץ על העיריה. ובמקרה שכזה תצטרך העיריה לפעול בהתאם, כדי לצאת ידי חובת הביעור, על פי הפתרונות שיבוארו להלן [אות ט].

ח. ובמצב שפח האשפה שייך לרשות העירונית, אך הוא נמצא בחצרו של בעל החמץ, נראה מדברי המנחת יצחק ובצל החכמה המובאים לעיל [אות ז], שנחלקו דעותיהם בזה.

המנחת יצחק כתב בתוך דבריו: "וכיון שהבעל הבית נותן רשות להעמיד הכלי בחצרו, בכהאי גוונא לכולי עלמא יש בכלי זה, תורת חצר לבעל הכלי, לקנין חצר". משמע כי הרשות שנתן בעל החמץ לעיריה להניח את הפחים ברשותו, מחשיבה את החצר עצמה כרשות העיריה, ולכן באופן זה אין החמץ נחשב כנמצא ברשות בעליו, אלא ברשות העיריה, בעלת הפחים.

אולם בשו"ת בצל החכמה, כתב בהמשך לדבריו המובאים לעיל, וז"ל: "אבל בעלי הבתים בעצמם אם הם גרים בבית הקנוי להם, נלענ"ד שהם צריכים להפקיר את המקום שפחי הזבל [של העיריה] עומדים עליו. דנהי שהשאילו את המקום ההוא לעיריה לצורך העמדת כלי הזבל, מכל מקום בודאי לא נעשה שום קנין על השאלה. ואף שנשתמשו במקום ההוא להעמדת פחי הזבל, הרי מבואר בנתיבות (חו"מ סי' קצב ס"ק ו) דבתשמישים לית ביה קנין גמור, רק שמשעבד גוף הקרקע לתשמישים שעליו, אבל לענין שיהיה כחצרו שיקנה לו על ידי החצר זה מציאה או מקח הבא לתוכו אינו קונה, עכ"ל, עי"ש". ומסקנתו: "על כן נכון שהבעלים יפקירו את המקום שפחי הזבל עומדים עליו בחצר, כי אז נמצא החמץ בכלי שאינו של הבעלים על גבי מקום שאינו שלהם, ונמצא הוציא החמץ מרשותו למקום הפקר".

כלומר, לדעת המנחת יצחק והבצל החכמה, כאשר פח האשפה בבעלות העיריה, יש לחלק, בין פח הנמצא ברשות הגוי או ברשות הרבים, שאז לכולי עלמא, הבעלים של החמץ אינו מחוייב לבער את החמץ שבתוכו. לבין מצב שבו פח זה נמצא ברשות ישראל, אשר בו נחלקו דעותיהם: לפי המנחת יצחק, החמץ נחשב ברשות העיריה, ואין בעליו מחוייב לבערו. אך לדעת הבצל החכמה, מכיון שהפח נמצא ברשות ישראל ומקומו רק מושאל לעיריה להניח בו את הפח, אין לעיריה קנין על הרשות, ולכן החמץ שבפח נחשב כנמצא ברשות ישראל, ועליו לבערו. [ולפי שבט הלוי הנ"ל [אות ח] שבפח של העיריה מחוייב הבעלים של החמץ לבערו אפילו כשהוא ברשות הרבים, מכיון שהוא מושכר למשתמשים בו והשוכר חייב לבער חמצו, ודאי שמחוייב לבער החמץ כאשר הוא נמצא בפח של העיריה שברשותו].

לסיכום:

הוציא את החמץ לרשות הרבים [לא בתוך פח אשפה] – קודם זמן הביעור ולאחר שביטלו, אין הבעלים מחוייבים לבערו, מכיון שהחמץ אינו שלו ואינו ברשותו. אך אם הוציאו מרשותו משעה שחלה חובת הביעור, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור.

הוציא את החמץ בתוך פח אשפה השייך לו לרשות הרבים – לדעת האגרות משה והמשנה הלכות, עדיין נחשב החמץ ברשות בעליו. וממילא, בהגיע זמן הביעור מחוייבים בעליו לבערו. אולם לדעת השערים המצוינים בהלכה, אין כליו של אדם קונים לו כאשר הם נמצאים ברשות הרבים, והוא אינו רוצה לקנות את מה שבתוכם, ולכן כאשר הוציא את החמץ בפח האשפה לרשות הרבים, כבר אינו חייב בביעורו.

הוציא את החמץ לרשות הרבים בפח אשפה השייך לרשות המקומית – לדעת המנחת יצחק והבצל החכמה, אינו מחוייב יותר בביעורו, כי הפח נמצא בבעלות העיריה [ובזה יתכן, שבארץ ישראל או במקומות שהרשות העירונית היא בבעלות של יהודים, תוטל עליהם חובת הביעור]. אך לדעת השבט הלוי, מכיון שהפח מושכר למשתמשים בו, הרי הם נחשבים כ"שוכר" המחוייב לבער חמצו.

החמץ נמצא ברשותו בפח השייך לעיריה – לפי המנחת יצחק, החמץ נחשב ברשות העיריה, ואין בעליו מחוייב לבערו. אך לדעת בצל החכמה, נחשב החמץ שבפח כנמצא ברשות ישראל, ועליו לבערו. ולפי שבט הלוי מחוייב לבער את החמץ הנמצא בפח של העיריה שברשותו, כדין "שוכר" המחוייב לבער חמצו.

  • * *

ט. לאור כל המבואר לעיל, עדיין נותרו מצבים מסויימים שבהם מוטלת חובת ביעור גם על החמץ שכבר הושלך לפח האשפה בשעה שהגיע זמן הביעור, ודבר זה כמובן קשה לביצוע – לחטט בפחי האשפה על מנת להוציא את החמץ כדי לבערו בשריפה. על כן כתבו הפוסקים כמה עצות, לפתרון הבעיה.

בשו"ת חלקת יעקב [בדבריו שתחילתם הובאו לעיל ג] כתב: "ולפע"ד יש עצה נכונה שלא לעבור על איסור ביעור חמץ, דבעת שמוכר חמצו לעכו"ם ימכור לו גם כלי אשפה הלזה, וכנהוג שמוכרים גם כלים חמוצים. ולפי המבואר בש"ך (חו"מ סי' ר ס"ק ז) דכליו של אדם קונים לו אף כשהכלי מונחת ברשות המוכר, אם המוכר נתן לו רשות להניח שם הכלי. אם כן ממילא כשהכלי נמכר כבר לעכו"ם ושייך לעכו"ם, אם כן כשמפקיר חמצו בשעת ביעור ומניחו לכלי האשפה השייך לעכו"ם, העכו"ם קונה להחמץ המונח בכלי שלו העומד בחצרו של המפקיר, כיון שנתן לו רשות להניח שם כלי האשפה".

ברם בשו"ת באר משה (ח"א סימן מא) דחה את דבריו: "אחר אחד מדרשותי בשנת תשכ"א בא אלי אחד מן השומעים, ואמר לי שהוא שמע פסק מרב אחד שימכרו הכלי אשפה עם החמץ שבתוכו להנכרי בשטר המכירה. אמרתי לו, שאינני רוצה לדעת מי הוא הרב שפסק כן, שלא ילך רכיל ולומר שדיברתי סרה על פסקו. ועל עיקר פסקו אמרתי, שבודאי לא פסק כן אותו הרב, וטעה ולא שמע או לא הבין שפיר. דנהי דבעיקר הדין אם הישראל מוכר כלי האשפה להנכרי שפיר יש לומר דקנה הקונה, אבל הלא הישראל תיכף ומיד ישתמש בכלי האשפה. ולא עוד, אלא ממש באותו שעה שהוא מוכר לו הכלי האשפה, משתמשים בני ביתו בכלי האשפה להריק בו האשפה, וכן יעשה ערב פסח אחרי צהרים וגם כל משך ימי החג, והכל יודעים שאין זה מכירה, ואין לך הערמה גדולה מזו, שהכל מודים שאסור. ועוד, מה הוא מוכר להנכרי הכלי אשפה עם מה שבתוכו וזה עיקר כוונת המכירה למכור החמץ שבתוך הכלי, ואיך ימכור להנכרי דבר שיודע שהמוכר והקונה שמעולם לא יגיע ליד הקונה, היינו הנכרי. דבין היום ולמחר אנשי העיריה מוריקים הכלי אשפות, יריקו האשפה לתוך מכונת האשפה. ואם כן מכר דבר שידע מתחילה שמעולם לא יגיע ליד הקונה, והקונה ידע שלא יגיע לידו, זה אינו ערמה אלא חוכא ואיטלולא, ובזה נתבטל ח"ו כל עיקר כונת מכירת חמץ, באופן שאין בפסק זה מאומה וכחרס הנשבר הוא".

אמנם על טענת הבאר משה, שמוכר לגוי דבר שאינו יכול להגיע לידו, ולכן לא חלה המכירה, השיב בשו"ת באר שרים (ח"א סימן ג) וז"ל: "איברא שיש לצדד במכירה שכזו, על פי מה שמצאתי לדברי החתם סופר (חלק יו"ד סימן שי, ד"ה אמנם) וז"ל, חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות או לא, אנו לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל. ולא דמי למכירת בכור, שעיקר הכונה שלא יהיה חמצו של ישראל, וכל שיצא מרשותו של ישראל אפילו רק דרך הפקר אינו עובר עליו, והרי ישראל גמר ממכרו והוציא מרשותו באמת, והא דמשמרו בביתו היינו לצורך הגוי, ואילו רצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל. אם כן מה לי שלא יהיה דעתו של הגוי לקנות. הרי כתב מרן, שבמכירת חמץ סגי רק במה שהישראל מוכר לגוי ומכוון בכך להוציא החמץ מרשותו, וחלה המכירה אף אם הגוי אין דעתו לקנות. ולפי זה גם בפחי אשפה שאין שייך למימר שדעת הגוי לקנות החמץ שבתוכם, כיון שיודע שלא יכול להגיע חמץ זה לרשותו, אך מאידך לא מגרע כח המכירה בכך, כל שהישראל מתכוון במכירה זו להוציא החמץ מרשותו".

עצה נוספת כיצד ניתן למנוע את החובה לחטט בפחי האשפה כדי לקיים את חובת הביעור, כתב בשו"ת מנחת יצחק [בדבריו שתחילתם הובאו לעיל ז] וז"ל: "ולמעשה היה נראה לענ"ד, אם יזדמן כהאי גוונא לשים בכלי אשפתות הנ"ל חומץ חזק או מין אחר אשר יפסלם לאוכלם בין לאדם בין לכלב, וכיון שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו, לכו"ע אינו צריך לבער". וכן סיים בשבט הלוי [בדבריו שתחילתם הובאו לעיל ז] "על כן כדאי לשפוך לתוכו נפט או כיוצא בזה הפוסלו מאכילת כלב".

סוף דבר: נחלקו הפוסקים האם בעצם השלכת החמץ לאשפה מקיים את חובת הביעור, כדין המשליך חמץ לבית הכסא. לדעת הבית אבי והקנין תורה, נחשב החמץ כמאוס ומבוער, ואין כל חיוב נוסף לבערו מן העולם. אולם לדעת החלקת יעקב והמשנה הלכות, חמץ באשפה אינו נחשב מאוס כל כך כמו חמץ שהושלך לבית הכסא, כדי להחשיבו כמבוער, ולכן עדיין מוטלת על בעליו חובה לבערו.

אך גם לדעתם, אם הוציא את החמץ לרשות הרבים שלא בתוך פח אשפה – קודם זמן הביעור, אין הבעלים מחוייבים לבערו, מכיון שהחמץ אינו שלהם ואינו ברשותם.

אך אם הוציא מרשותו משעה שחלה חובת הביעור, עדיין מוטלת עליו חובת הביעור.

ואם הוציא את החמץ בתוך פח אשפה השייך לו לרשות הרבים, או שהוציאו לרשות הרבים בפח אשפה השייך לרשות המקומית, וכן כאשר החמץ נמצא ברשותו בפח השייך לעיריה  נתבארו לעיל מחלוקות הפוסקים בדינים אלו, האם מחוייבים הבעלים לבער החמץ.

ולמעשה, כדי לצאת ידי חובת אותם הדעות שעדיין מוטלת על בעלי החמץ לבערו למרות שהושלך לפחי האשפה, יש לשפוך לתוך הפח חומרים שיפסלו את החמץ מאכילת כלב, ושוב לא יצטרך לבערו לאחר מכן.

ויתכן כי דין זה יהיה אמור גם לדעת הפוסקים, שחמץ בפחי האשפה נמצא בבעלות הרשות המקומית – במקומות שהעיריה בבעלות של יהודים, שהעיריה תצטרך לקיים את חובת הביעור בפחי האשפה על ידי פיזור חומרים שיפסלו את החמץ מאכילת כלב, או לכל הפחות להכניס סעיף במכירת החמץ של הרשות המקומית שיכלול את מכירת פחי האשפה והחמץ שבתוכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

השתתפות אבל בסעודת ברית מילה

השתתפות אבֵל בסעודת ברית מילה פעמים רבות, כאשר מזדמנים לשמחת ברית מילה, מאילוצים שונים, לא נשארים לסעודת המצוה אלא מסתפקים בטעימת מיני מזונות בלבד, ונשאלת

קרא עוד

מצוה הבאה בעבירה

מצוה הבאה בעבירה תנן (סוכה פרק ג משנה א) "לולב הגזול .פסול". ובגמרא (כט, ב) הקשו: "גזול, בשלמא יום טוב ראשון דכתיב (ויקרא כג, מ)

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.