ביקור חולים וניחום אבלים – מה קודם

מתוך ספר רץ כצבי

ביקור חולים וניחום אבלים – מה קודם

א. מצות ביקור חולים הוזכרה במסכת בבא מציעא (ל, ב) בדרשת רב יוסף על הפסוק (שמות יח, כ) "וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן": "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם – זה בית חייהם. אֶת הַדֶּרֶךְ – זו גמילות חסדים. יֵלְכוּ – זה ביקור חולים. בָהּ – זו קבורה. וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה – זה הדין, אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן – זו לפנים משורת הדין".

מצות ניחום אבלים הוזכרה בסוגיית הגמרא במסכת סנהדרין (ע, ב) "כל דבר שהוא מצוה ודבר עבירה אינו נעשה בן סורר ומורה. דבר מצוה – תנחומי אבלים, דבר עבירה – תענית ציבור".

ובמסכת סוטה (יד, א) נמנו מצוות ביקור חולים וניחום אבלים במצוה הכללית של "והלכת בדרכיו", כדברי רבי חמא ברבי חנינא: "מאי דכתיב (דברים יג, ה) אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ, וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא – אלא הילך אחר מידותיו של הקב"ה. מה הוא מלביש ערומים, דכתיב (בראשית ג, כא) וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים, דכתיב (בראשית יח, א) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב (בראשית כה, יא) וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יִצְחָק, אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, דכתיב (דברים לד, ו) וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי, אף אתה קבור מתים".

מפשטות דברי חז"ל הנ"ל נראה כי ביקור חולים וניחום אבלים הן מצוות מהתורה, וכך אמנם נקט בעל הלכות גדולות, במנין תרי"ג המצוות: "ואלו הם מצוות קום עשה, קריאת שמע ותפילין…לקבור מתים, לנחם אבלים, לבקר חולים". לדעת הבה"ג מצוות ביקור חולים וניחום אבלים הן מצוות עשה מהתורה כקריאת שמע והנחת תפילין.

וכן מפורש בדברי רבנו יונה במסכת ברכות (יא ב מדפי הרי"ף ד"ה מתני' קברו את המת) "תנחומי אבלים מדאורייתא, דבכלל גמילות חסדים הוי, וגמילות חסדים מן התורה, כדכתיב והודעת להם את הדרך, זו גמילות חסדים".

אולם הרמב"ם (הלכות אבלות פי"ד ה"א) כתב: "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ואלו הם גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור". ומשמע שסבר כי מצוות אלו אינן חיוב מהתורה אלא מדרבנן. ודבריו תמוהים, כפי שכתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן תקצב) "עיין ברבנו יונה שפירש שניחומי אבלים דאורייתא, שבכלל גמילות חסדים היא, ותמוהים דברי הרמב"ם שאינו אלא מדבריהם לבד".

ואכן דברי הרמב"ם מבוארים על פי מה שכתב הרמב"ם בהמשך דבריו שם: "אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ובהשקפה ראשונה הדברים נראים כסותרים מיניה וביה בתוך כדי דיבור, שהרי אם ביקור חולים וניחום אבלים נכללו במצות 'ואהבת לרעך כמוך', משמע שחיובם מהתורה, ואילו הרמב"ם כתב במפורש שמצוות אלו "מדבריהם". וביאר הגר"ח קנייבסקי בספרו ארחות יושר (אות ג, גמילות חסדים) "דמדאורייתא הוא מצוה כללית גמילות חסדים, וזה אין שיעור, ואין חייב כל היום לעסוק בגמ"ח. אבל כשחכמים קבעו מצות ניחום אבלים, הוי מצוה מדרבנן, ודוחה שאר חיובים". כלומר, מהתורה יש מצוה כללית של גמילות חסדים, הנכללת במצות "ואהבת לרעך כמוך", שאין לה שיעור. וחכמים קבעו את "שיעור" המצוה בחיוב לבקר חולים ולנחם אבלים.

נמצא לפי דבריו, שחיוב מצוות ביקור חולים וניחום אבלים מדרבנן, וכאשר מקיים מצוות אלו כראוי הוא מקיים בזה מצות 'ואהבת לרעך כמוך' מהתורה.

ב. עוד הקשה בשו"ת תשובות והנהגות על הרמב"ם: "אמאי חשיב ביקור חולים וניחום אבלים במצות עשה דואהבת לרעך כמוך ולא במצות צדקה, שאינה רק בכסף, אלא לתת לחברו די מחסורו. ולסעוד חולה ולבקרו, או לנחם אבלים בצערן, גם כן בכלל זה. ולמה פירש הרמב"ם שאינו אלא מדבריהם מכח ואהבת לרעך כמוך. ואני תמה שביקור חולים הוא צורך ממש, וכן ניחום אבלים, ולמה המצוה רק מדרבנן".

ומחמת קושיא זו חידש הגר"מ שטרנבוך: "ולענ"ד נראה פשוט שאם יש לחולה צורך במבקרים שיסעדוהו בדיבורים, או במעשים, או בדברי חיזוק, או בתפלה וכדומה חייבים מהתורה. ומה שכתב דהמצוה מדבריהם, היינו בגוונא שאינו צריך למבקרים שיש אצלו מספיק מבקרים, ובאבלים יש לו מספיק מנחמים. ואעפ"כ ראוי לכל אחד להשתדל לזכות במצוה זאת, שמדבריהם ראוי לקיים את המצוה משום ואהבת לרעך כמוך".

ומבואר בדבריו שלעתים חיוב ביקור חולים וניחום אבלים מהתורה, ולעיתים החיוב מדרבנן, וכפי שסיכם הרב שטרנבוך: "כשזהו צרכו הוא בכלל צדקה וגמילות חסדים שהם מהתורה גם לרמב"ם. ורק ביש לו צרכו, מצוה מדבריהם איכא לנחם אבלים ולבקר חולים".

• • •

שיטת הרמב"ם – ניחום אבלים קודם לביקור חולים

ג. מדברי הגמרא והרמב"ם שהזכירו את מצוות ביקור וחולים וניחום אבלים בצוותא, לא נראה שיש לאחת המצוות עדיפות על השניה. אולם בהמשך דבריו חידש הרמב"ם (שם הלכה ז) "יראה לי שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים". וכן פסק הרמ"א (יו"ד סי' שלה ס"ק יא) "ניחום אבלים קודם לביקור חולים".

המגדל עוז על הרמב"ם (שם) כתב על דברי הרמב"ם "זו היא סברתו", ומשמע מדבריו שאין מקור בש"ס לדברי הרמב"ם. אולם האור שמח (שם) ציין מקור לדברי הרמב"ם מהגמרא במסכת שבת (יב, ב) "בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת", ומדוייק בלשון הגמרא כי סדר הדברים הוא: ניחום אבלים ולאחר מכן ביקור חולים.

בטעם קדימות ניחום אבלים לביקור חולים, כתב הרמב"ם "שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים", ולכן יש להקדימו לביקור חולים שעושה חסד עם החיים בלבד. וכתב האגרות משה (או"ח ח"ד סימן מ אות יא) בביאור דבריו: "בניחום אבלים איכא תרתי ענינים. חדא, לטובת אבלים החיים, שהם טרודים מאד בצערם, מחוייבים לדבר על לבו ולנחמו, שבשביל זה הרי גם כן מחוייבים לילך לביתו למקום שהוא נמצא. ושנית, לטובת המת כדאיתא בשבת (קנב, א) א"ר יהודה מת שאין לו מנחמים הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו, ומסיק עובדא מת שאין לו מנחמים שבכל יומא הווה דבר ר' יהודה בי עשרה ותיתבי בדוכתיה ואיתחזי ליה בחלומו דר' יהודה ואמר ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי".

בניחום אבלים יש "טובה למתים", במה שהמנחמים באים למקום שיושבים שבעה או לביתו של הנפטר, וכפי שמסופר על שכנו של רב יהודה שמת בלא מנחמים, ורב יהודה דאג לכך שישבו עשרה בני אדם במקומו, ולאחר השבעה נגלה המת בחלום לרב יהודה ואמר לו "תנוח דעתך שהנחת דעתי". וביאר המאירי (שם) "מת שאין לו מנחמים באים עשרה בני אדם כל שבעה ויושבים להם בבית ששם מת, ובאים אחרים ומקיפים אותם כאלו הם הצריכים לנחם, וזהו כבודו של מת". ודין זה נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' שעו סע' ג) "מת שאין לו מנחמים, הולכים עשרה בני אדם ויושבים במקומו". ובתשובות והנהגות (ח"א סי' תרצא) הוסיף: "דמה שמכבדים הנפטר הוי תיקון לנשמתו, וכשם שבהלוויתו כשחולקים לו כבוד יש לו בזה תיקון, כן כשבאים לנחמו נמי הוי תיקון, וכל שכן אם מדברים שם מפעולות הנפטר וממעשיו הטובים וממליצים טוב על נשמתו, ויש לו בזה תיקון גדול מאד".

ומסיים האגרות משה: "הרי ממילא ידעינן, דכשיש מנחמים איכא בזה גם טובת המת, ומטעם זה כתב הרמב"ם בפי"ד מאבל ה"ז, יראה לי שנחמת אבלים קודם לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסדים עם החיים ועם המתים". ומאחר ובניחום אבלים, המנחם גומל חסד הן עם החיים והן עם המתים, ואילו בביקור חולים גומל חסד רק עם החיים – חידש הרמב"ם שיש להקדים ניחום האבלים לביקור החולים.

ד. הרדב"ז (שם) הקשה על הרמב"ם: "אם לא שאמרה רבנו הייתי אומר איפכא, דביקור חולים קודם, שיש בו כאילו שופך דמים, דאמר רב דימי כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה, ונחמת אבלים לית בה חד מהני".

כוונת הרדב"ז להקשות מדברי הגמרא במסכת נדרים (מ, א) "מעשה בתלמיד אחד מתלמידי רבי עקיבא שחלה. לא נכנסו חכמים לבקרו, ונכנס רבי עקיבא לבקרו, ובשביל שכיבדו וריבצו לפניו חיה [רבי עקיבא ראה שחדרו של החולה מלוכלך וניקהו, ובזכות זאת החולה הבריא]. אמר לו [החולה] רבי החייתיני [בזכות מעשיך]. יצא רבי עקיבא ודרש כל מי שאין מבקר חולים כאילו שופך דמים". ועוד אמרו שם: "כי אתא רב דימי, אמר כל המבקר את החולה גורם לו שיחיה". והקשה הרדב"ז, שמדברי הגמרא בנדרים לכאורה מוכח כי מצות ביקור חולים עולה לאין ערוך על חשיבות מצות ניחום אבלים, שהרי המקיימה "גורם לחולה שיחיה" והנמנע ממנה "כאילו שופך דמים". ואם כן, מצוה גדולה זו צריכה להיות קודמת למצות ניחום אבלים.

העמק ברכה (גמילות חסד שבגופו אות ב) הביא את קושיית הרדב"ז, וכתב: "ולכאורה היה נראה לומר דכוונת הרמב"ם שניחום אבלים גמילות חסדים עם החיים ועם המתים, היינו שמקיים בזה שתי מצות, גמ"ח עם החי וגמ"ח עם המת, ושתי מצות עדיפות יותר ממצוה אחת גדולה אפילו כבקור חולים". העמק ברכה מיישב את קושיית הרדב"ז, שעד כמה שמצות ביקור חולים חשובה וחיונית מאין כמוה, ברם סוף כל סוף, בביקור חולים מקיים מצוה אחת ואילו במצות ניחום אבלים מקיים במעשה אחד שתי מצוות. ולכן סבר הרמב"ם שמצות ניחום אבלים שמקיים במעשה אחד שתי מצוות, קודמת לביקור חולים שמקיים מצוה אחת במעשה אחד.

אולם העמק ברכה הקשה על ביאור זה ברמב"ם מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (לב, ב) "אוהב לפרוק ושונא לטעון, מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו. הרי להדיא דאף שבפריקה מקיים בזה שתי מצות [א] מצות פריקה [ב] ומצות מניעת הצער בעלי חיים, דהוי מצוה בפני עצמה אי הוי דאורייתא, אפילו הכי בשונא לטעון עדיף יותר משום דהוי מצוה גדולה כדי לכוף את יצרו. הרי דמצוה אחת גדולה עדיף יותר משתי מצות".

ולכן הסביר העמק ברכה את דברי הרמב"ם בדרך אחרת: "וצריך לומר דסבר דמצוה כזו [ניחום אבלים] שהיא גמ"ח עם החיים והמתים, היא יותר גדולה אפילו ממצות בקור חולים". לדעת הרמב"ם, קדימותה של מצות ניחום אבלים לא נובעת בגלל שמקיים בה שתי מצוות, אלא בגלל המעלה הגדולה שבעצם קיומה של מצות ניחום אבלים, עולה אף על מצות ביקור חולים. ולפיכך למרות שמצות ביקור חולים אכן גדולה ומיוחדת, מצות ניחום אבלים שגומל חסד עם החיים והמתים, גדולה יותר ממנה.

ביקור חולים- כשהחולה מסוכן וכאשר לא נשקפת סכנה לחייו

ה. האגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכב) מתרץ את קושיית הרדב"ז, בהגדרת חיוב ביקור חולים שאינו רק במצב של "פיקוח נפש", שאם לא יבקרו את החולה ויטפלו בצרכיו, הוא עלול להסתכן ולמות ח"ו, אלא גם במצב שאין "פיקוח נפש" ולא נשקפת סכנה לחיי החולה.

האגרות משה מוכיח זאת מהגמרא בנדרים, ובכך מיישב את דברי הרמב"ם: "משמע שמצוות ביקור חולים הוא אף בחולה שאין בו סכנה, דאם היה רק באופן שיש פיקוח נפש, איך פסקו דניחום אבלים קודם לביקור חולים. וכן עובדא דרבי עקיבא בנדרים שלא נכנסו חכמים לבקרו, צריך לומר שהיה באופן שלא היה בזה פיקוח נפש, שלכן הקילו". כלומר, מוכרחים לומר שיש חיוב לבקר גם חולה שאין בו סכנה, שהרי לא יעלה על הדעת שבמעשה עם רבי עקיבא, החולה היה במצב של פיקוח נפש, וחבריו לא באו לבקרו. ברור איפוא, שהחולה לא היה מסוכן, ולכן הקילו חבריו ולא ביקרוהו, ואילו רבי עקיבא חידש שחייבים לבקר גם חולה שאין בו סכנה.

ועל פי זה יש לומר כי דברי הרמב"ם שניחום אבלים קודם לביקור חולים, נאמרו רק בחולה שאין בו סכנה, אבל בחולה שיש בו סכנה גם הרמב"ם מודה שהחיוב לבקרו קודם לכל דבר אחר, וכן ביאר האגרות משה בהרחבה בהמשך דבריו המובאים לעיל [אות ג] "שאיירי הרמב"ם כשידוע לו שיש שם מי שיעשה צרכי החולה, דאם לא כן אף שיש שם בניחום אבלים תרתי, ואפילו היה יותר מזה, היה צריך לילך אל החולה, דפיקוח נפש דוחה כל המצות. אבל כוונת הרמב"ם הוא דמצד חשיבות המצוות מצד עצמן הרי ניחום אבלים קודם מביקור חולים שאית בה תרתי, שלכן כשליכא ענין פיקוח נפש, שיודע שיש שם מתעסקים, שעל כל פנים חייב כל אחד לבקר החולה, צריך לילך לנחם האבלים".

ומסיים האגרות משה: "ולא קשה כלום מה שהקשה הרדב"ז מהא דביקור חולים יש בו ענין פיקוח נפש". על פי האמור לעיל מתורצת קושיית הרדב"ז שרצה להוכיח מהגמרא בנדרים שמצות ביקור חולים קודמת היות והנמנע ממנה "כאילו שופך דמים", כי ודאי גם הרמב"ם מודה שיש להקדים את מצות ביקור חולים, כשיש סכנת נפשות. ודבריו שניחום אבלים קודם לביקור חולים נאמרו רק אם לא נשקפת סכנה לחולה, אם יתעכב ויבוא לבקרו לאחר שילך לנחם את האבלים.

ביקור חולים – כאשר הביקור נועד לכבוד בעלמא

ו. ויש פוסקים, שהורו להקדים ביקור חולים לניחום אבלים, לא רק כשהחולה נמצא בסכנת פיקוח נפש, אלא גם כאשר יש "תועלת" לחולה בביקור, או כשהביקור נועד "לפקח על רפואתו", כמבואר בדברי המהרש"ם (דעת תורה יו"ד סי' שלה סע' י) שכתב על דברי הרמ"א "ניחום אבלים קודם לביקור חולים", וז"ל: "ולענ"ד נראה היכי דיש סברא בתועלת להחולה בביקורו, ביקור חולים קודם לכולי עלמא, דהא הוי כשופך דמים [אם אינו מבקרו]. וכאן מיירי שאינו אלא לכבוד".

וכן נקט החדרי דעה (סי' שלה סעי י) שכתב על דברי הרמ"א: "נראה פשוט דהיינו דוקא לענין ביקור בעלמא לשמחו ולבקש עליו רחמים, דזה שייך גם בניחום אבלים, אבל לפקח על רפואתו זה ודאי קודם לכל דבר".

לפי דברי המהרש"ם והחדרי דעה, פסקיהם של הרמב"ם והרמ"א להקדים ניחום אבלים, נאמרו איפוא, כשהביקור נועד לכבד את החולה, לשמחו או לבקש עליו רחמים, ובאופנים אלו יש להעדיף ולהקדים את ניחום האבלים, שיש בו גמילות חסד עם החיים ועם המתים. אבל כשיש "תועלת" לחולה בביקור, או כשהביקור נועד "לפקח על רפואתו", יש להקדים ולבקר את החולה ורק אחר כך לנחם אבלים.

וכדבריהם פסק הגר"ע יוסף (חזון עובדיה ח"א עמ' לב). והגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה אבלות, עמ' שטו) אמר: "ברור שדברי הרמב"ם הם דווקא כשאין בביקור חולים סרך פיקוח נפש, שגלוי וידוע לנו בבירור שכל ענייני רפואתו וצרכיו מסודרים על הצד הטוב ביותר, וכל הביקור הוא חסד בעלמא, רק בכהאי גוונא חידש הרמב"ם שניחום אבלים קודם. והרדב"ז חולק שאף בזה ביקור חולים קודם משום לא פלוג, הואיל ולפעמים יש בזה פקוח נפש, לכן לעולם ביקור חולים קודם". שוב נשאל הגרי"ש: "כשידוע שאין חשש פיקוח נפש במצבו של החולה, אבל בביקורו יוכל לסייעו בייעוץ וכדומה, האם קודם לניחום אבלים", והשיב: "כל שמביא לחולה תועלת מעשית, ולא רק חסד בעלמא, קודם לניחום אבלים, ואע"פ שאין חשש פיקוח נפש".

• • •

ביקור חולים וניחום אבלים – כאשר "אפשר לקיים שניהם"

ז. האור שמח הקשה על חידושו של הרמב"ם שמצות ניחום אבלים קודמת למצות ביקור חולים, מדברי הגמרא במסכת סוכה (מא, ב) "תניא רבי אלעזר בר צדוק אומר, כך היה מנהגן של אנשי ירושלים, אדם יוצא מביתו ולולבו בידו. הולך לבית הכנסת, לולבו בידו. קורא קריאת שמע ומתפלל, ולולבו בידו. קורא בתורה ונושא את כפיו, מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים, לולבו בידו. נכנס לבית המדרש, משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו". ומדוייק בדברי הגמרא שהיו מקדימים לבקר את החולים בטרם היו הולכים לנחם אבלים.

ובאמת הרא"ש (סוכה פרק שלישי סימן לב) גרס בגמרא "הולך לנחם אבלים ולבקר חולים, לולבו בידו". ברם הרמב"ם כתב בהלכות לולב (פ"ז הכ"ד) כגירסת הגמרא שלפנינו: "כך היה המנהג בירושלים. יוצא אדם מביתו שחרית, ולולבו בידו. ונכנס לבית הכנסת, והוא בידו. מתפלל, והוא בידו. ויוצא לבקר חולים ולנחם אבלים, והוא בידו".

ואם כן לא זו בלבד שדברי הרמב"ם בהלכות אבלות שהקדים מצות ניחום אבלים לביקור חולים, נסתרו מהגמרא בסוכה, אלא שדברי הרמב"ם סותרים זה את זה, כי בהלכות אבלות כתב שניחום אבלים קודם לביקור חולים, ואילו מדבריו בהלכות לולב משמע שביקור חולים קודם לניחום אבלים.

בספר כנפי נשרים (קונטרס זכרון אליהו חיים, עמ' ח) תירץ את דברי הרמב"ם על פי מה שכתב הש"ך (סי' שלה ס"ק י"א) בשם הב"ח: "כשאי אפשר לקיים שניהם מניח את החולה, ועוסק בנחמות אבלים. אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים עליו שיחיה, או לרבץ ולכבד לפניו דחשיב כאלו מחייהו". ועל פי זה כתב הכנפי נשרים: "והנראה לי כי חילוק יש במצוות אלו בין אפשר לקיים שתיהן, לבין היכי שאי אפשר לקיים שתיהן. דבאפשר לקיים שתיהן, אז מצוה תחילה לבקר חולים מחמת התועלת שבדבר לעסוק בצרכי החולה ולהתפלל עבורו. אבל כשאי אפשר לקיים שתיהן, והשאלה איזו מהן לקיים מחמת חשיבותה, אז מצות ניחום אבלים קודמת שיש בה גמילות חסדים גם לחיים וגם למתים וזכותה מרובה. ומעתה מבוארים דברי הרמב"ם בהלכות אבלות, שמבאר איזו מהן חשובה שיש להקדימה במקרה שאי אפשר לקיים שתיהן, וכוונתו במלת קודם לשון חשיבות. ומבואר גם מה שהקדים בהלכות לולב ביקור חולים לניחום אבלים, כי שם מסופר סדר היום של אנשי ירושלים שהיו הולכים מחיל אל חיל ומקיימים כל המצות, וכשאפשר לקיים כולן, הרי מצות ביקור חולים קודמת למצות ניחום אבלים".

ביקור חולים קודם – דווקא בחול המועד

ח. האור שמח תירץ את הקושיא על הרמב"ם מדברי הגמרא בסוכה: "חשיב ביקור חולים קודם [בגמרא שם], משום דברגל אינו נוהג גם דברים שבצינעה כפסק רבנו. לכן שם ביקור חולים קודם, משום דברגל זוטר צערייהו דאבלים".

ביאור דבריו, במסכת מועד קטן (יד, א) מובא כי "אבל אינו נוהג אבלותו ברגל, שנאמר (דברים טז, יד) וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", וכפי שנפסק בשו"ע בהלכות חול המועד (סי' תקמח סע' א) "הקובר את מתו בתוך הרגל, לא חל עליו אבלות ברגל, אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה' ונוהג בהם אבילות ומונה שלשים מיום הקבורה". וטעם הדבר מבואר במשנה ברורה: "דאתי מצות עשה דשמחת הרגל שהוא עשה דרבים, ודחי אבלות דהוא רק מצוה דיחיד". אמנם בהמשך דבריו (שם סע' ד) פסק מרן השו"ע כשיטת הטור והרא"ש "זה שאמרנו שהקובר מתו ברגל לא חלה עליו אבלות, הני מילי דברים של פרהסיא, אבל דברים שבצנעה נוהג" [וביאר המשנה ברורה (ס"ק טז) "היינו רחיצה בחמין ותשמיש ותלמוד תורה, ויש מתירים בתלמוד תורה"] – בניגוד לדעת הרמב"ם (הלכות אבל פ"י ה"ג) שברגל אין חיוב אבלות גם בדברים שבצנעה.

ולפי זה תירץ האור שמח, שהרמב"ם לשיטתו שברגל לא נוהגים באבלות לחלוטין, סבר שרק ברגל היה מנהג ירושלים לבקר חולים ולאחר מכן לנחם אבלים "משום דברגל זוטר צערייהו דאבלים" – בימי המועד צערם של האבלים אינו גדול כל כך, ולכן ברגל מקדימים ביקור חולים לניחום אבלים.

ואמנם שלא בימי הרגל, כשצער האבלים גדול, ניחום אבלים קודם לביקור חולים.

ניחום אבלים במועד – משום כבוד המתים

ט. דברי הרמב"ם שברגל לא נוהגים כלל דיני אבלות, לכאורה נסתרים ממשנה מפורשת, כפי שהקשה רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, בשו"ת מנחת יעבץ (או"ח סימן לז) "ויש לתמוה לדעת הרמב"ם דברגלים אין דבר מדברי אבלות נוהג בהן, אם כן צ"ע הא דתנן (מועד קטן פ"ג מ"ז) דמנחמין את האבלים ברגל, הלא אין להם דין אבל כלל ברגל".

ותירץ המשנת יעבץ: "ואשר נראה לומר בזה דעיקר דין ניחום אבלים ברגל הוא רק משום כבוד המת, ולא משום האבלים עצמם, כיון דאין להם דין אבל ברגל. אלא דיש חובת ניחום ברגל משום כבוד המת, דהרי זה כמו במת שאין לו אבלים להתנחם דבאים עשרה ונעשים כאבלים ומנחמים אותם משום כבוד המת. הכא נמי מנחמים את האבלים ברגל משום כבוד המת". לעיל [אות ג] נתבאר שיש בניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים. ונמצא לפי זה, שלמרות שברגל אמנם אין במצות ניחום האבלים עם החיים מכיון שאינם שרויים בצער כל כך גדול, אבל עדיין נותרה על כנה מצות גמילות החסד עם המתים.

ועל פי זה מיישב הרב ז'ולטי את דברי הרמב"ם בהלכות אבלות ובהלכות סוכה, ואין ביניהם כל סתירה: "מעתה נראה דלגבי ניחום אבלים ברגל ביקור חולים קודם, כיון דעיקר הטעם שכתב הרמב"ם דניחום אבלים קודם לביקור חולים הוא, משום דניחום אבלים הוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים, משא"כ ביקור חולים דהוי רק גמילות חסד עם החיים. ואם כן בניחום אבלים ברגל לפי המבואר דהוי רק משום כבוד המת אבל לא משום האבלים, דהרי אין להם דין אבל ברגל, אם כן להאי דין ניחום, הוי ביקור חולים קודם דהוי גמילות חסד עם החיים – וכבוד החיים קודם לכבוד המתים. ואשר על כן ניחא הא דכתב הרמב"ם בהלכות לולב לבקר חולים ולנחם אבלים ולולבו בידו. כיון דמיירי ברגל אם כן באמת ביקור קודם לנחום אבלים". אולם בהלכות אבלות, שמדובר בעיקר דין נחום אבלים, שפיר כתב הרמב"ם "יראה לי שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים".

המשנת יעבץ מסיים את דבריו: "ולפי זה יוצא חידוש לדינא, דהרי כתב הרמב"ם שנחום אבלים קודם לביקור חולים, משום דנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים, אם כן גבי מת שאין לו אבלים להתנחם דבאים עשרה ונעשים כאבלים ושאר העם מנחמים להם, הרי עיקר הניחום הוא רק גמילות חסד עם המת. אם כן למצות ניחום זו, ביקור חולים קודם, דהוי גמילות חסד עם החיים, וכבוד החיים קודם לכבוד המתים".

לדעת המשנה יעבץ יש להבדיל בין ניחום אבלים, שיש בו בדרך כלל גמילות חסד עם החיים ועם המתים – הקודם לביקור חולים שהוא גמילות חסד רק עם החיים. לבין ניחום אבלים שאין בו גמילות חסד עם החיים אלא עם המתים בלבד, שאינו קודם לביקור חולים, ואדרבה, ביקור חולים קודם לו. ולאור הבדל זה נמצא כי ביקור חולים קודם לניחום ברגל או בניחום מת שאין לו אבלים – שאז גמילות החסד בניחום היא רק עם המתים, ולכן ביקור חולים קודם לו, כי גמילות חסד עם החיים קודמת לגמילות חסד עם המתים.

י. המשנת יעבץ הדגיש בדבריו, כי החידוש שניחום אבלים ברגל הוא גמילות חסד עם המתים בלבד, נכון רק לשיטת הרמב"ם שאין כלל אבלות ברגל "אולם הרא"ש והטור היה להם הגירסא [בגמרא בסוכה; לעיל אות ו] לנחם אבלים ולבקר חולים ולולבו בידו, והיינו דניחום אבלים קודם לביקור חולים גם ברגל. ונראה דהרא"ש והטור לטעמייהו דדברים שבצנעה נוהג ברגל, כמבואר ברא"ש בפ"ק דכתובות. ואם כן כיון דדברים שבצנעה נוהג ברגל, הרי יש להם דין אבל גם ברגל, ויש חובת ניחום גם בשביל האבלים עצמם, כמו שכתב האור זרוע (הלכות אבלות סימן תלב). ועל כן גם ברגל ניחום אבלים קודם לביקור חולים, משום דניחום אבלים הוא גמילות חסד עם החיים ועם המתים".

כפי שנתבאר לעיל [אות ז], לדעת הרא"ש והטור ברגל נוהגים אבלות בדברים שבצנעה, וכן פסק השו"ע. ולפי שיטתם נראה שיש לנחם אבלים גם ברגל, וכמו שכתב האור זרוע: "ולענין תנחומי אבל, היכא שנהג אפילו שעה אחת קודם הרגל, אין מנחמים אותו ברגל, שהרי אינו אבל כלל שבטלה הימנו תורת אבלות לגמרי. אבל היכא שקבר מתו ברגל, אע"פ שאינו נוהג אבלות ברגל, אפילו הכי מנחמים אותו ברגל הואיל שנוהג דברים שבצנעה. מידי דהוה אשבת בעלמא, שנוהג בה דברים שבצנעה ומנחמים אותו". ולכן לדעת האור זרוע, גם במועד ניחום אבלים קודם לביקור חולים – כי גם ברגל יש בניחום האבלים גמילות חסד עם החיים [שמנחמים אותם] ועם המתים, וזה קודם לביקור חולים שגומל חסד עם החיים בלבד. וככל הנראה כך גם נקט הרא"ש וכפי שנראה מבגירסתו בגמרא בסוכה [לעיל אות ו] שגם ברגל, אנשי ירושלים הלכו קודם לנחם אבלים ולאחר מכן לבקר חולים.

והנה בספר רשימות שיעורי הגרי"ד סולובייצ'יק על מסכת סוכה (מא, ב) ביאר בדרך אחרת מדוע לדעת הרמב"ם, חובת ניחום האבלים במועד המפורשת במשנה אינו סותרת את דבריו שאין מנהגי אבלות ברגל: "יש ניחום אבלים ביום טוב, ואין זה סותר את ההלכה דאין יום טוב עולה למנין שבעת ימי אבלות, כי ההלכה ההיא נאמרה רק לגבי ההלכות של נהוגי אבלות, שעל ידם מתקיימת ספירת המלאת של שבעת ימי אבלות. אולם גם ביום טוב וגם בחול המועד נחשב הגברא אבל, ומשום הכי מקבל תנחומים. כי ניחום תלוי בחלות שם אבל בגברא, בניגוד לספירת השבעה התלויה בניהוגי אבלות. והואיל וביום טוב אין נוהגים ניהוגי אבלות, משום כך אינו עולה לספירת שבעת ימי אבלות". לפי הגרי"ד, חובת ניחום האבלים תלויה "בחלות שם אבל בגברא", ולכן היות וגם במועד יש לגברא "שם אבל" למרות שאינו נוהג בפועל בניהוגי אבלות, יש לנחם אותו.

ולפי דבריו נראה, כי גם לשיטת הרמב"ם שה"גברא" מקבל תנחומים בגלל שיש עליו "חלות שם אבל" – ניחום האבלים במועד הוא גמילות חסד גם עם החיים, וחזרה הקושיא למקומה, מדוע לפי הרמב"ם היו אנשי ירושלים מבקרים את החולים קודם לניחום האבלים, וצ"ע.

ענף ב

ניחום אבלים וביקור חולים באמצעות הטלפון

פוסקי דורנו דנו האם יוצאים ידי חובת מצות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות שיחת טלפון. בספרנו רץ כצבי [ח"ב סימן י] הבאנו את עיקרי השיטות, ועתה חזרנו לשנות פרק זה בתוספת מרובה על העיקר, וצירפנו מדברי רבנים וידידים שטרחו וכתבו את הערותיהם על נדפס שם.

יא. האגרות משה [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] הסיק מדברי הרמב"ם שיש בניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים, כי "שמצד האבל החי שייך לקיים המצוה גם על ידי הטלפון, אבל המצוה שמצד טובת המת לא שייך אלא דווקא כשיבוא למקום שמתנחמים או למקום שמת. ולכן אם אפשר לו לילך לבית האבלים שהוא קיום מצוה שלימה, לא שייך שיפטר בטלפון, אך קצת מצוה יש גם על ידי הטלפון. שלכן אם אי אפשר לו ללכת לבית האבלים, כגון מחמת חולי או שהוא טרוד בטירדא דמצוה, יש עליו חיוב לקיים מה שאפשר לו ע"י הטלפון, גם כן איכא בזה מצוה, ולא יאמר כי מאחר שאינו יכול לילך לבית האבלים אין עליו שוב שום חיוב כלל".

וכן פסק הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"א עמ' יב) "אבלים שיושבים שבעה בעיר אחרת, כל היכא דאפשר לנסוע אליהם לנחמם, בודאי שיש לעשות כן, שבזה הוא גומל חסד עם החיים ועם המתים. אבל אם נבצר ממנו לנסוע לשם לנחמם, ובפרט אם הוא תלמיד חכם שתורתו אומנותו, וזמנו מוקדש לתורה, יש לו לנחמם דרך הטלפון, או שיכתוב להם מכתב תנחומין". ובספר ילקוט יוסף (אבלות סימן כו סע' ט) הוסיף הראשון לציון רבי יצחק יוסף: "וכאן המקום לספר כי כאשר מרן [רבי עובדיה יוסף] הגיע לנחם את הרב אלישיב על פטירת רעייתו, באותה שעה הגיעה שיחה טלפונית מהגר"ש וואזנר, ושאלו אם יוצאים ידי חובת ניחום אבלים דרך הטלפון. והגרי"ש אלישיב ביקש לשמוע חוות דעתו של מרן אאמו"ר (שליט"א). והשיב לו שזה תלוי אם ניחום אבלים יקרא דשכבי [כבוד המתים] או יקרא דחיי [כבוד החיים]. שאם ניחום אבלים הוא מדין יקרא דשכבי לא יועיל דרך הטלפון, אבל אם הוא יקרא דחיי מהני דרך הטלפון".

מעניין לציין כי מעשה זה הובא בספר ציוני הלכה (עמ' שיג) בשינוי קל: "כשבא אחד מגדולי התורה [ככל הנראה הכוונה לגר"ע יוסף] לנחמו [את הגרי"ש אלישיב] בפטירת בתו, שח לו רבינו: התקשר אלי הרב ואזנר והתנצל על שקשה לו לבא, לכן הוא מנחם דרך הטלפון. אמרתי לו, הרמב"ם כתב (הלכות אבל פי"ד ה"ז) "יראה לי שנחמת אבלים קודמת לביקור חולים, שניחום אבלים גמילות חסדים עם החיים ועם המתים". הרי שבניחום אבלים יש שני עניינים: [א] חסד עם החיים. [ב] חסד עם המתים. החסד עם החיים יתכן שמקיים דרך הטלפון בזה שמנחמם ומדבר אל לבם, משא"כ עם המתים לא מקיים דרך הטלפון. ובפעם אחרת הוסיף רבינו: גם בשביל החיים עדיף כשבא בעצמו אל האבלים, נמצא שדרך טלפון אין בזה ניחום אבלים בשלמות, אולם מכל מקום עדיף טלפון מכלום".

שוב נשאל הגרי"ש: "למה לא מקיים "חסד עם המתים" דרך הטלפון, הרי אפשר לסדר שישמע קולו של המנחם ברמקול", והשיב: "צריך דווקא לבא בגופו למקום שהאבלים נמצאים שם".

דברים בסגנון דומה כתב לי ידידי, רבי יוסף בוקסבוים, מייסד וראש מכון ירושלים:

בספר שי לתורה (קונטרס בית אמי) מובא שהגרש"ב ורנר, אב"ד תל אביב סיפר כשבא לנחם חכם אחד, הגיע טלפון מהאדמו"ר מגור הבית ישראל זצ"ל, ושאל אותו האם יכול לצאת ידי חובת ניחום אבלים בטלפון. השיבו הגרש"ב על פי דברי הרמב"ם בהלכות אבל שבניחום אבלים ישנן שתי מצוות, האחת חסד עם החיים לנחם את האבלים, והשנית חסד עם המתים, ולכן יתכן שעל ידי טלפון מתקיים חסד רק עם החיים ולא עם המתים, וממילא לא מהני לנחם דרך הטלפון. ושמעתי בשם הגרי"ש אלישיב, דלא מהני ניחום אבלים בטלפון כי לומדים זאת מהפסוק "את הדרך ילכו בה.

וידידי רבי צבי כהן, מחבר הספרים טבילת כלים והגעלת כלים ועוד ספרים, כתב:

שמעתי שכשמרן הגרי"ש אלישיב ישב שבעה על פטירת בתו, טלפן אלין מרן הגראי"ל שטיינמן לנחמו, והתנצל בפניו על שאינו יכול לבוא לנחמו פנים אל פנים, וביקש על כך מחילה. ענה לו הגרי"ש אלישיב: אם ניחום זה עבור האבל – הריני מוחל ואם זה משום תועלת לנשמה, אינני בעל הבית למחול על כך.

וכן נקט בשו"ת באר משה (ח"ב סימן קד) "נשאלתי אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים דרך הטלפון. השבתי העיקר קיום המצוה היא בגופו, ועל ידי טלפון ג"כ מקיים חלק מהמצוה". ובבאר משה (שם סוף סימן קו) הוסיף: "והבירור הלכה על ניחום אבלים על ידי טלפון תמצא בחיבורי והעליתי ג"כ כמו לענין ביקור חולים, דעיקר המצוה לילך בעצמו, ואם אי אפשר לו אז גם על ידי הטלפון מקיים מקצתה".

מבואר איפוא בדברי האגרות משה, הבאר משה, הגרי"ש אלישיב, הגרש"ב ורנר והגר"ע יוסף, שקיום מצות ניחום אבלים בשלמות – גמילות החסד עם החיים והמתים, מתקיימת אך ורק כאשר באים לנחם את האבל. ובאמצעות הטלפון ניתן לקיים את המצוה רק בחלקה – בגמילות החסד עם החיים.

יב. האגרות משה ציין בסוף דבריו לתשובה אחרת שכתב בנדון ביקור חולים על ידי הטלפון, ונדפסה באגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכג) וז"ל: "בדבר ביקור חולים על ידי שאלה בטלפון, פשוט לע"ד שאף שמקיים מצוה דביקור חולים, אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובה, כיון שחסר בביקור זה עניניים האחרים שיש בביקור חולים. ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים בהליכה לשם, לא נפטר לגמרי, אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו לכל הפחות ענין אחד או שנים, שהוא גם ע"י הטלפון. אבל בחולה שאפשר לבקרו בפניו, מחוייבים לבקרו בפניו בשביל הטעם שימצא [החולה] נחת רוח בזה, שאין שייך זה שלא בפניו. וגם מחמת שמהראיה מתרגש המבקר יותר ומבקש ביותר תחנונים, וגם אולי מתקבלת שם התפילה ביותר משום דהשכינה מצויה שם עם החולה. וכיון שיש עדיפות בפניו, ודאי יש למאן דאפשר לבקרו בפניו. אך אם לא אפשר, בין מצדו בין מצד החולה, הוא מחוייב לקיים הביקור שאפשר לו, ועל ידי טלפון יש גם כן קיום איזה עניינים".

וכדבריו מבואר בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד) "על דבר הנדון אם יוצאים מצוות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטלפון. הנה למעשה ברור כדברי כהד"ג, דאף דקיום המצוה בשלימות לא הוי רק בהליכתו לבקר בפועל, דאז שייכים כל הענינים הנאמרים במצות ביקור חולים, שאיתא בש"ס ופוסקים (עיין טור ושו"ע יו"ד סימן שלה) מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם, מקיים גם כן המצוה בכל פרט ופרט, ויש הרבה עניינים שאפשר לעשות לטובת החולה על ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטלפון".

ומבואר בדבריהם שקיום מצוות ביקור חולים בשלמות נעשה רק כשבא בגופו לבקר את החולה, אולם אם אין הדבר מתאפשר, באמצעות הטלפון מתקיימת המצוה רק בחלקה.

אולם בשם הגרי"ש אלישיב (ציוני הלכה, אבלות, עמ' שטו) מובא כי "מצות ביקור חולים בוודאי לא מקיימים דרך הטלפון, הרי צריך שיתעורר על ידי הביקור לבקש עליו רחמים, וכשאינו רואה את החולה בעיניו לא מתעורר לכך. גם צריך שהמבקר ידאג לכל צרכי החולה כמעשה דרבי עקיבא בנדרים (מ, א) שע"י ביקורו ראה שחסר לו והציל את חייו". ומשמע שאינו מקיים כלל את מצות ביקור חולים באמצעות הטלפון.

יג. אולם דעת רבי יצחק הוטנר בענין קיום מצות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון שונה.

בספר פחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) מובא: "בגוף החקירה, בוודאי שהצדק הוא כהחלטתו של כת"ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה נכללת היא במצות ביקור חולים, ואין הענין תלוי אלא באומדנא של מילי דעלמא אם יש בפעולה הנידונית משום הקלה לחליו של אדם. ולא עוד אלא שנראה כי תרגומה של המילה "ביקור" בביטוי "ביקור חולים" איננו "וויזיט" בלע"ז אלא שתרגומו הוא מלשון בקורת תהיה, כלומר, העיון במצבו של החולה. וכדרך שאמרו גבי קרבנות "טעון ביקור". ובמובן זה של ביקור חולים אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות באופן אחר, כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה, כל זה ברור בלי שום פקפוק". לדעת הרב הוטנר, אפשר לקיים מצות ביקור חולים באמצעות שיחת טלפון "בלי שום פקפוק", ומשמע שלדעתו מתקיימת המצוה בכל חלקיה.

ואילו בנדון ניחום אבלים בטלפון סבר הרב הוטנר שלא מקיימים את המצוה "כתיקונה" על ידי שיחה טלפונית, והטעים את דבריו: "הנה בתנחומי אבלים לאחר הקבורה יש דין של עומדים בשורה והאבל מתנחם דרך הילוכו. ודכירנא שראיתי בספרי רבותינו חותרים למצוא טעם לקפידא על תנחומים בדרך זה דוקא. ונראה בזה על פי מה דאמרינן בכתובות דף ס"ט מנין לאבל שמיסב בראש שנאמר אשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם. ולמדים אנו מזה שמצות תנחומי אבלים איננה בהבעת דברי התנחומין גרידא, אלא שיש דין קביעות של מסיבת נחמה. וכמדומה שכן הוא לשון רבותינו הראשונים בשבת, שהעם הבאים לבית האבל לנחמו מקיפין אותו. ומהשתא נראה דמכיון דמסיבה של קביעות איננה שייכת אלא בבית דוקא. וחובת תנחומי אבלים חלה תיכף לאחר הקבורה שהיא בשדה, לכן בכדי שתהיה מסיבה וגם בשדה תיקנו דין שורה. שגם בשדה יש מקום שיהיה ניכר כי האבל הוא בראש העם. וממילא יוצא לנו כי שיחה טלפונית איננה מצטרפת לקביעות של מסיבה, ועל כן אין יוצאים מצות ניחום אבלים כתיקונה על ידי שיחה טלפונית".

בסייעתא דשמיא, זכיתי ודברים אלו שנכתבו בספרי רץ כצבי (חלק ב) הובאו על ידי הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"א עמ' יב) והנני מעתיק את דבריו: "וראה עוד בספר רץ כצבי (עמ' קלד) שהביא בשם הגאון רבי יצחק הוטנר בספר פחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) שגם באמצעות שיחה בטלפון אפשר לקיים מצות ביקור חולים, שכל שיש בפעולתו משום הקלה לחוליו, הוא בכלל מצות ביקור חולים, ואין שום הבדל בין שיחה טלפונית לבין התעסקות אחרת להגשת עזרה למצבו של החולה, וזה ברור בלי שום פקפוק, עכת"ד", עד כאן דברי הגר"ע יוסף.

• • •

הרב יצחק אלסטר, ראש כולל נחלת צבי, דן בדברי הרב הוטנר:

יש להעיר מה הדין בשיחה הדדית (conferencf call). וחושבני שאכתי אין זה מספיק להקראות מסיבה. כי כל דיוקו [של הפחד יצחק] הוא מן הדין שאבל מיסב בראש דילפינן מקרא ד"אשכון כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם". וצ"ב מה ענין שאבל כמלך נדמה, אלא שהמהר"ל חידש בענין דעגלה ערופה דכתיב בה ידינו לא שפכו את הדם הזה, ודרשו חז"ל שלא פטרנוהו בלא לוויה, שלוויה כבוד הוא ובשעה שאדם מרגיש שהוא מכובד נעשית הרגשה זה לשמירה לו. ואפשר שידוע שאבל בעי שמירה ואם כן ע"י שמכבדים אותו כמלך הרי יוצרים המנחמים שמירה לאבל, וזהו ענין המסיבה, להראות ולכבדו כאילו הוא מלך.

• • •

על הבנתי בדברי הרב הוטנר, ובנדון מצות ביקרו חולים באמצעות הטלפון, כתב רבי אשר מורסקי, מחבר הספר ביקור חולים בהלכה ובאגדה:

ברצוני להעיר מה שנראה לי אחר העיון בסוגיא זו:

שורש הגדרת המצוה בפוסקים מקורו בדברי הרמב"ן (תורת האדם, שער המיחוש, מהדורת שעוול עמ' יז) וז"ל: דביקור חולים כדי שיכבדו וירבצו לפניו ויעשו לו צרכים הצריכים לחוליו וימצא נת רוח עם חבריו… ועוד כדי שיכווין דעתו לרחמים, הלכך המבקר את החולה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה, עכ"ל. מבואר ברמב"ן שישנם ג' חלקים במצוה זו: [א] סיוע ועזרה פיזית. [ב] סיוע ותמיכה רגשית. [ג] תפילה בשעת הביקור.

האגרות משה מבאר שם שלא ניתן לומר שהתפלה על החולה היא היא עיקר המצוה- כשם ששאר החלקים במצוה אינם עיקר במצוה, אלא כל חלק מצטרף לחברו וכולם יחד יוצרים את קיום המצוה בשלמותה – זהו עיקר דעתו של האג"מ וכשיטתו סוברים הבאר משה והמנחת יצחק.

כב' טוען שהפחד יצחק חולק על זה כפי שלכאורה משמע מלשונו שכתב: "כל זה ברור בלי שום פקפוק". אך לדידי פשוט שכוונתו כדברי האגרות משה, והרי זוהי דעת הרמב"ן שאין חולק עליה שיש במצוה זו גם סיוע ותפלה על החולה [חוץ משיחה או שיחת טלפון הכלולה בחלק הסיוע הרגשי שמתקיימת במצוה]. ואם כן ברור וכן גם לשון הפחד יצחק שעל ידי טלפון מקיימים חלק מן המצוה "כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה – כל זה ברור בלי שום פקפוק" כלומר גם זה כלול– אך לא הכל.

שאלה זו שאלתי גם מאת הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, ואני מעתיק לו כאן את לשון השאלה והתשובה:

שאלה: האם בביקו"ח בטלפון יוצאים ידי חובת המצוה לכתחילה?

תשובה: יותר טוב לבקר ממש.

כלומר כשאפשרי, יש לבקר ממש, שאז מתקיימת המצוה בשלמות על ידי תפילה וסיוע כללי לחולה. וכן סובר הגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה (ח"ב סי' פ"ב אות ט).

אך ראה דעת המנחת אשר של הרב הגאון רבי אשר וויס (פרשת וירא) שכתב שבטלפון אין מצות ביקור חולים, רק גמ"ח, כי אין זה צורת המצוה.

• • •

יד. והנה כידוע נחלקו הפוסקים האם יוצאים ידי חובת קיום מצות שמיעת קול שופר וקריאת מגילה דרך הטלפון, ובספרנו רץ כצבי [שם] הרחבנו בביאור מחלוקת זו, שיסודה בנדון האם קולו של המשמיע הוא אותו קול שהשומע שומע. המנחת אלעזר (ח"ב סימן עב) כתב שלא יוצאים ידי חובה בשמיעת קול שופר באמצעות הטלפון "דלא עדיף מהתוקע לתוך הבור או לתוך הדות, לאותן העומדים בחוץ, אם קול שופר שמעו בלי קול הברה כלל יצאו, ואם קול הברה שמעו עם קול שופר, לא יצאו, כמו שפירש"י בראש השנה (כח, א; ובשו"ע סימן תקפז). והכא נמי בא הקול על ידי הטלפון מעורב, לא כמו הקול של האיש שמדבר רק קולו כְאוֹב, וגם קול השופר ישתנה בוודאי ויתערב כמו דרך הברת הטלפון, וזה פשוט".

תלמידו של המנחת אלעזר כתב בשו"ת נטע שעשועים (סימן ד) כי "בדיבור על ידי הטלפון לא כן הוא, אלא שבעת שמשמיע המשמיע אין כאן שום הפסק ואותו הקול ממש שמדבר המשמיע שומע חבירו אפילו ברחוק כמה וכמה מאות פרסאות תיכף ומיד באותו רגע כמימרא בלי שום הפסק, ויש התקשרות גמור בין השומע ובין המשמיע, אם כן בכגון דא גם לדעת ההלכות קטנות יוצאין ידי המצוה". והוסיף: "ואנא עבדא דסגידנא קמיה ומקמיה דיקר אורייתא קדישא ברתת ובזיע ובכבוד ובמורא, אני אומר, דהנה רבינו בעל המנחת אלעזר הדפיס חיבורו עוד בשנת תרס"ז, ואולי התשובה הלז נערכה מאתו איזה שנים קודם לכן, ואז מלפני ארבעים שנה בערך יכול להיות שעדיין מלאכת המעכאניק לא היתה גבוה כל כך ולא שמעו על הטלפון רק קול הברה עם הקול שופר, אבל בזמנינו שנתייפו עבודות הללו בעשר מעלות, ואנו רואים שקול תקיעה או שברים או תרועה ע"י הטלפון הוא קול שופר ממש בלי שום תערובות קול אחר, ע"כ בשעת הדחק וצורך גדול ואי אפשר בענין אחר שפיר י"ל שיש למורה לפום גודל הנחיצות מקום להכשיר ולהתיר מצות תקיעת שופר על ידי טלפון, באופן שנכרי יעשה את כל ההתקשרות". ומסקנת הנטע שעשועים: "אין שום ספק שבעולם דשפיר יכולים לצאת מגילה על ידי טלפון ואפילו שלא מדוחק", וכמו שפסק לדינא גם המנחת אלעזר בסוף התשובה שם. וגם לענין עניית אמן קדיש וקדושה וברכו ע"י הטלפון הכריע הנטע שעשועים "לית דין צריך בשש דמותר לענות קדיש וקדושה ואפילו ברכו ע"י הטלפון אם ישראל חבירו כשר הוא המברך". ומתברר בדברי המנחת אלעזר והנטע שעשועים כי אופן פעולת מכשיר הטלפון הוא, שהקול שנשמע בטלפון הוא אותו קול של המשמיע עצמו שעובר דרך קוי הטלפון, ולכן שייך לדון שיצאו ידי חובה בשמיעה על ידי טלפון.

אולם הגרש"ז אויערבך בירר בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן ט) את מהות הקול הנשמע ממכשירים אלו ואת אופן פעולתם וקבע: "שהשומע קול שופר או מקרא מגילה על ידי טלפון או רמקול (אף אם נאמר שהקול אינו משתנה ולא נחשב לתוקע לתוך הבור או הדות) שלא יצא ידי חובתו, משום דדווקא כשרושם שמיעת האוזן, נעשה באופן ישר על ידי קול השופר, שמזעזע את האויר ויוצר בו גלי קול אז חשיב כשומע קול שופר, משא"כ כשהאוזן שומעת רק תנודות של ממברנה, אע"פ שגם אותם התנודות יוצרות באויר גלי קול ממש כדוגמת קול השופר, אפילו הכי מסתבר שרק קול תנודות ממברנה הוא שומע ולא קול שופר". ובשל כך כתב הגרש"ז: "ולכן תמה אני מאד על כמה מגדולי הרבנים שהתירו לשמוע מקרא מגילה דרך מגביר קול (ואף דרך טלפון הרי חזינן למשיבים הנ"ל שהתירו) ואיך לא שמו ליבם לדבר זה שרק קול תנודות של ממברנה שומעים ולא קול מקרא מגילה של אדם".

יחד עם זאת, ציין הגרש"ז בהערה: "לאחר שכבר נדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן בעל החזון איש זצ"ל, ואמר לי שלדעתו אין זה כל כך פשוט ויתכן דכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי המדבר וגם הקול נשמע "מיד" כדרך אנשים המדברים ביניהם, "אפשר" דגם זה חשיב כשומע ממש מפי המדבר או התוקע. וכמדומה לי שצריכים לומר לפי זה, דמה שאמרו בגמרא אם קול הברה שמע לא יצא היינו מפני שקול הברה נשמע קצת "לאחר" קול האדם, משא"כ בטלפון ורמקול, ולענ"ד הוא חידוש גדול מאד ואיני מבין אותו". הרי לנו שדעת מרן החזון איש היתה שלא כדעת הגרש"ז, ולדעתו "אפשר" שגם שמיעת קול המדבר דרך מכשיר הטלפון ודרך רמקול נחשבת כשמיעה ממש מפי המדבר או התוקע [ובספרנו רץ כצבי [שם] הבאנו מדברי גדולי הפוסקים בדור האחרון במה שדנו האם ניתן לצאת ידי חובת קיום מצוות בשמיעה ממיקרופון ורמקול, ואין כאן המקום להאריך].

אכן נראה כי בקיום מצוות ביקור חולים וניחום אבלים באמצעות הטלפון, עיקר השאלה איננה הנידון שדנו הפוסקים הנ"ל האם קולו של המשמיע הוא אותו קול של השומע – אלא האם המצוה מתקיימת גם כאשר האדם איננו מבקר בעצמו [בגופו] את החולה ואיננו בא בעצמו לנחם אבלים, וכפי שנתבאר, נחלקו הפוסקים בהכרעת ההלכה בזה.

ביקור חולים וניחום אבלים בטלפון – מי קודם

טו. על פי דברי הפוסקים [לעיל אות יא] שקבעו כי באמצעות הטלפון מתקיימת מצות ניחום אבלים בחלקה – בגמילות חסד עם החיים ולא עם המתים, דן ידידי רבי יעקב פרבשטיין בספרו מצות ביקור חולים (סימן כא) בשאלה "היכא דיש לו אבל וחולה לדבר עמהם בטלפון, ואינו יכול לדבר אלא עם אחד, מי עדיף – האבל או החולה". וכתב שלפי האגרות משה "דבטלפון אמנם מצד האבל החי יקיים המצוה, אבל כלפי התועלת למת צריך לבוא דווקא למקום שמנחמים", יוצא לדינא "דבאופן שאינו יכול לבוא אלא לדבר בטלפון, בזה גם לדעת הרמב"ם ביקור חולים קודם לנחמת אבלים, דהרי דייקנו ברמב"ם דכל מה שהוא סובר דניחום אבלים קודמת לביקור חולים, הוא משום דניחום אבלים הוי למתים ולחיים, אבל בכהאי גוונא דאין ענין הנחמה אלא לחיים ולא למתים – בזה ביקור חולים קודם".

ופשיטא שגם לדעת הרב הוטנר, בשיחה טלפונית יש להקדים ביקור חולים לניחום אבלים, שהרי באמצעות שיחת טלפון אפשר לקיים מצות ביקור חולים "בלי שום פקפוק", אולם מצות ניחום אבלים לא מתקיימת כתיקונה על ידי שיחה טלפונית, כי אין בזה קביעות של "מסיבה של נחמה".

לסיכום: הרמב"ם חידש שמצות ניחום אבלים קודמת לביקור חולים "שניחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים". וכן פסק הרמ"א. וכתב הש"ך בשם הב"ח, כי הכרעה זו נאמרה רק כשאי אפשר לקיים את שתי המצוות "אבל כשאפשר לקיים שניהם ביקור חולים קודם כדי לבקש רחמים עליו שיחיה, או לרבץ ולכבד לפניו דחשיב כאלו מחייהו".

ובאגרות משה מבואר כי דברי הרמב"ם והרמ"א נאמרו רק כשלא נשקפת סכנה לחולה אם יתעכב ויבוא לבקרו לאחר שילך לנחם את האבלים, אבל כשיש סכנת נפשות לחולה, גם הרמב"ם מודה שיש להקדים את מצות ביקור חולים.

אולם לדעת המהרש"ם והחדרי דעה, פסקיהם של הרמב"ם והרמ"א להקדים ניחום אבלים, נאמרו רק כשביקור החולים נועד לכבד את החולה, לשמחו או לבקש עליו רחמים, אבל כשיש "תועלת" לחולה בביקור, או כשהביקור נועד "לפקח על רפואתו", יש להקדים ולבקר את החולה ורק אחר כך לנחם אבלים. וכדבריהם פסק הגר"ע יוסף.

עוד נתבאר כי מטעמו של הרמב"ם להקדים את מצות ניחום לביקור חולים בגלל שבניחום אבלים יש גמילות חסד עם החיים ועם המתים ואילו בביקור חולים גומל חסד רק עם החיים, נתחדש:

 ביקור חולים קודם לניחום ברגל או בניחום מת שאין לו אבלים – שאז גמילות החסד בניחום היא רק עם המתים, ולכן ביקור חולים קודם לו, כי גמילות חסד עם החיים קודמת לגמילות חסד עם המתים.

 כשיש לו אבל וחולה ויכול לדבר רק עם אחד מהם בטלפון – יקדים לקיים ביקור חולים בטלפון, שכן במצות ניחום אבלים בטלפון היא רק משום כבוד המתים, ועל כן יש להקדים ולקיים גמילות חסד עם החיים בביקור חולים, לניחום אבלים בטלפון, שגומל חסד רק עם המתים.

• • •

להשלמת היריעה, מצ"ב מכתבו של ידידי רבי מרדכי פרקש, שליח חב"ד ב Bellevue, סמוך לסיאטל, ושינגטון, בנדון ניחום אבלים באמצעות מכתב:

יש להעיר האם מקיימים מצות ניחום אבלים ע"י מכתב, שגם פה הנקודה היא שאין המנחם מבקר בעצמו את האבל, והוא ע"ד טלפון.

בנידון זה יש מכתב תשובה מכ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, והיא אל הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ע"ה, אחרי פטירת אמו ע"ה (נדפס בשערי הלכה ומנהג, חיו"ד עמ' שסו), וכתב: "בנוגע לניחום אבלים ע"י מכתב, לכאורה מובן מצות ניחום אבלים הוא כשמה – שהאבל ינוחם על ידי זה, ובפרט על פי מש"כ (רמב"ם הל' אבל רפי"ד) שזהו גמילות חסד, וגמילות חסד ישנה אפילו כשבא בכתב. גם מהא דאפשר ע"י שליח (שמואל ב י, ג) מוכח דלא הוי ענין (מצוה) דבגופי' דוקא – ומש"כ ברמב"ם (שם) ואלו הן גמ"ח שבגופו – לא אתי אלא להבדילה מצדקה (שנזכרה שם ה"ג). ולתת על הכתף (דמוסרים לכתפיים) יוכיח. ויש לחזק זה ע"פ ההמשך שם (פי"ד ה"ו) שזהו גמ"ח עם החיים ועם המתים, והרי למתים אין נפק"מ בין דיבור למכתב, ועיין שבת (דף קנב, סע"א) מת שאין לו כו' – שאפ"ל נחום אבלים שהוא גמ"ח רק למתים (וי"ל דבזה פליגי הראב"ד והרמב"ם – הלכות אבל פי"ג ה"ד, ואכ"מ)".

רבי מרדכי פרקש, הוסיף במכתבו לדון בשאלה היאך בניחום אבלים באמצעות הטלפון או במכתב, מתקיימת ההלכה הפסוקה בשו"ע (יו"ד סי' שעו סע' א) "אין המנחמים רשאים לפתוח עד שיפתח האבל תחילה".

וכן נוגע הרבי בעוד שאלה בנידון שאפשר גם לשאול גבי ניחום ע"י הטלפון, דהרי ההלכה היא שאין המנחמים רשאין לנחם עד שיפתח האבל תחילה, ובשילוח מכתב (וכן ע"י טלפון) חסר לכאורה בפתיחת האבל תחילה.

על זה כותב הרבי: "ואף שצ"ל פתיחה תחילה ע"י האבל, מילתא דמסתברא לומר שאין צ"ל פתיחה לכל אחד ואחד ביחוד, וכיון שפתח לאחד גם שאר הנוכחים מנחמים, וכפשטי' דקרא בצורך הפתיחה: ואין דובר גו' כי גדל הכאב מאד אחר כך (כאשר) פתח איוב גו' (והדר) ויען אליפז (איוב ספ"ב מו"ק בסופה). ועוד ועיקר – באם המכתב נפתח ע"י האבל (אף שיודע שתוכנו – ניחום) והאבל פותח לקרוא בו – אין לך פתיחה גדולה מזו". [וכן י"ל לכאורה בטלפון בזה שהאבל מרים השפופרת לקבלת השיחה זוהי הפתיחה תחילה].

ולמעשה מסיים הרבי "ע"פ כהנ"ל – זה שמסיבות שאינן תלויות בו, הרי למרות רצונו וחפצו, אם אי אפשר לו לבוא בעצמו לנחם אבלים, שתי דרכים לפניו: ע"י שליח (דהנ"ל בכתוב), ע"י מכתב (וכמדומה שנמצא בכו"כ שו"ת שמסיימים או מתחילים בנוסח דניחום אבלים), ויש בזה מה שאין בזה – והטוב שניהם יחדיו". עכ"ל.

ועוד כמראה מקום להוסיף בנידון ביקור חולים ע"י הטלפון, כתב בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה רמת רחל סימן ח) "ואפשרי הדבר שבאופן זה של שאילה בשלום בשוק או ע"י הטלפון יצא השואל כמעט מצות הביקור חולים בקשר לכל צדדי תועלתה" ועיי"ש שמדובר בחולה שנמצא כבר בבית הרפואים, ועיין עוד בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן פג) שלדעתו הוא לא קיום המצוה בשלימותה, וכדעת הגר"מ פיינשטיין עיי"ש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

אונן בספירת העומר

אונן בספירת העומר ובגדרי פטור אונן בקיום המצוות "אונן" הוא מי שמת אחד משבעת הקרובים שחייב להתאבל עליהם [אב ואם, אח אחות, בן ובת ואשה]

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר "מתורבתת" – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות "ביופסיה" (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.