בירורי ניצוצות הקדושה [ג] (עקבי דרך, בהעלתך)

תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים

^[1]סדר הנהגת בני ישראל במסעותיהם – ללמד שבחם

א. המפרשים עמדו על טעם האריכות בתיאור מסעותיהם של בני ישראל במדבר על פי הענן, המפורשת בתורה בפרשתנו (במדבר ט, טו-כג). לכאורה די היה במאמר הכללי "עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ", ומדוע איפוא, נאמרו בהמשך כל הפרטים – "וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים", ולאחר מכן "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר", וכן "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים".

וביאר הרמב"ן (פסוק ט) כי טעם האריכות נועד להודיע שבחם של בני ישראל שהלכו בכל מסעיהם אך ורק על פי ה' וביטלו כל נגיעותיהם מפני רצון השי"ת[2].

וכן פירש האור החיים הקדוש (פסוק יח) וזה לשונו: "בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחם של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה'. והתחיל בענין אריכות זמן החניה, ואמר כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ, פירוש יחנו יחפצו לחנות [כלומר, לא רק שחנו בפועל, אלא שקדמה בהם מחשבה ורצון לחנות]. ולזה לא אמר "חנו בני ישראל", שהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג. והוסיף לומר וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, לומר, שאפילו יאריך כל כך ימים רבים, אף על פי כן יחנו. ואומרו וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ. לומר, כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו', עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך, אלא לצד שמירת דבר ה'. והוא אומרו וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה', הגם שהם ימים רבים. ואומרו וְלֹא יִסָּעוּ, ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע". כלומר הכתוב הדגיש וציין שלא רק שלא נסעו בפועל, אלא גם לא היו בלבם מחשבה ורצון לנסוע. ולכן לא נאמר "ולא נסעו", שהיה נשמע שרק בפועל לא נסעו מכורח ההכרח, אלא נאמר "ולא יסעו" – שלא היה להם רצון וחפץ לנסוע.

ובהמשך (פסוק כ) נאמר "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ", וביאר האור החיים הקדוש: "גם זה מספר בשבח ישראל, שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים, יסעו בהעלות הענן. ואמר עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, ואין שייכות לזכרון חניה אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה, לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך, כמו כן ברצון השלם היו נוסעים, הגם שהיו נוחים זמן מועט".

שינוי זמני החניה במדבר – כפי השיעור הנצרך לבירור ניצוצות הקדושה באותם המקומות

ב. בהמשך דבריו, ביאר האור החיים הקדוש (פסוק כא) את טעם השינוי בזמני החניה של בני ישראל במקומות בהם עברו במדבר, הכוללים חניית לילה – והוא אומרו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. חניית יום ולילה – כאומרו יוֹמָם וָלַיְלָה. זמן שני ימים – כאומרו יֹמַיִם. וסמוך לה חֹדֶשׁ, וסמוך לה יָמִים – שהוא שנה, וכתב: "והטעם בזה, לפי מאמר אנשי אמת (זוהר ח"ב דף קנ"ז ע"א) שטעם העברתם במדבר הוא, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה. אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו". ומבואר בדברי "אנשי האמת", כי תכלית כל מסעותיהם של בני ישראל בארבעים שנות לכתם במדבר, בכל המקומות בהם חנו, היתה – להשלים את "בירור ניצוצות הקדושה". ולשם כך נדרש בכל אחד ואחד מהמקומות בהם חנו, פרק זמן המותאם במיוחד לפי למטרה זו.

וכן ביאר האור החיים בהרחבה בתחילת פרשת מסעי את לשון הכתוב (במדבר לג, א) "אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן", ודרשו חז"ל (שמות רבה א, ב) "כל מקום שנאמר אלה פסל הקודמים", ודבריהם צ"ב, כפי שהעיר האור החיים הקדוש: "ובמה שלפנינו לא ראינו שקדמו במאמר מסעות זולתם, לומר שנתכוון הכתוב לפוסלם". וביישובם של הדברים כתב: "אכן יתבאר על פי דברי אנשי אמת שאמרו שהליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה, שאנס איש הבליעל החונה במדבר השמם, ששם קנה מקומו, נחש שרף ועקרב. וְדָרְכוּ שם עדת ה' להוציא בולעו מפיו. והוא הטעם שהיו ישראל חונים במקום אחד שנה, ובמקום אחר י"ב שעות, שהוא כפי מה שצריך לבירור הניצוצות שישנם במקום ההוא. ובירור זה אין כח בעולם שיכול עשותו, זולת קדושה השלימה, ובסוד שלימות מחברת הכללות ומחברת הפרטות, קדושה השלימה היא השכינה וישראל והתורה"[3].

וענין זה נרמז "במאמר אֵלֶּה מַסְעֵי – אֵלֶּה, פסל כל המסעות שבעולם, שאין מסע כזה שהיו נוסעים עמהם הון קדוש ויקר שאין ערוך אליו. והגם שקדמו האבות, וְדָרְכוּ מקומות ועשו חלקם בבירורי ניצוצות, לא הגיעו לגדר זה. ואמר הכתוב עצמו טעם עילוי מסעות אלה, לפי שהם של בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, ונצרפו בכור הברזל שהיא ארץ מצרים כאמור, ובזה היו נשמותם ראוים לברר ניצוצי הקדושה, בכל המקום אשר יבואו שמה"[4].

על פי יסודות הדברים ביאר רבי נפתלי מראפשיץ, בספר זרע קודש (פרשת פנחס) את טעם שמות המקומות שהיו במדבר: "וצריך להבין, הלא המדבר [היה] ארץ אשר לא עבר בה איש, וכי מי נתן השמות האלו למקומות הללו. רק כנ"ל, שלפי הניצוצי קדושה שהיו צריכים לברר, כן נתנו שמות". וכמו כן "יובן קצת, מה שכתוב ויסעו ויחנו, ולא היה צריך לומר רק ויסעו מסוכות לאיתם, ומאיתם וגו', על דרך שנאמר (במדבר כא, יח-יט) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא וגו'. רק כיון שהיו בכל עת צריכים לברר ניצוצי קדושה אחרים, עשו בכל עת המסע והחניה. כי המסע, פירוש הניצוצי קדושה שהוציאו. והחניה, פירוש חניות הקדושה [שחנו]. ואם לא היה חניה, איך יכול לכתוב ויסעו מסוכות לאיתם, כיון שעדיין לא נקרא איתם עד שיחנו"[5].

בספר באר מים חיים (פרשת בהעלותך, במדבר י, יב) ביאר על פי זה את הטעם למנין מ"ב המסעות: "הנה נודע, אשר עיקר מסע בני ישראל אשר נסעו בארץ ציה לא זרועה, הכל היה לצורך תיקון הקדושה, להוציא ניצוצי הקדושה אשר נשבו במאסר הקשה, במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב. והמה אותיות התורה שבהם נבראו שמים וארץ וכל אשר בהם. ועל כן נכתבו כל פרטי מסעיהם בתורה במקומותיהם בשמותם. להודיע אשר בכל מסע ומסע נתקן הקדושה, ונתעלו אותיות התורה אשר היו במקום ההוא. ועל כן לא היו מסעותיהן וחנייתן שוות, כי יש אשר חנו במקום אחד שנה תמימה ויותר, ויש אשר לא חנו כי אם יום או יומיים. והכל היה על פי ענן ה', שהולך לפניהם. כי כשבאו למקום החניה, לא זזו משם, עד שתיקנו שם מה שהיו צריכים לתקן. וכערך שהיית התיקון בכל מקום, כן חנו גם הם לדגליהם. ועל כן היה מספר המסעות מ"ב, כי ידוע אשר כל בחינת העלאת הקדושה ממטה למעלה הכל נעשה על ידי שם הקדוש מ"ב, ולנגדו היה מ"ב מסעות. בכדי להעלות כל המסעות למעלה, הכל כנודע".

ויהי בנסוע הארון – היו "מתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה ומשתברים הקליפות"

ג. על פי האמור, ביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר י, לה-לו) את תפקידו של ארון הברית במסעותיהם של בני ישראל במדבר: "יתבאר הכתוב על פי דבריהם שרשמנו בכמה מקומות, שטעם הליכת ישראל במדבר היתה לברר ניצוצי הקדושה השבויות ברשות שוכן מדבר ציה. וצריך אתה לדעת כי החיצונים ישנם בשני הדרגות:

[א] הוא בחינת המסית והמפתה לנדבק בו להרע ולהשחית. [ב] בחינת המזיק והמחבל ואין בטבעו לפתות.

ובא המאמר כאן וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, כי כשנוסע ומתדבקים בו כל ניצוצי הקדושה, וכשמתבררים ניצוצי הקדושה מתפוצצים ומשתברים הקליפות. והוא מאמר קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ, שהם הקליפות הנאחזות בניצוצי הקדושה יתפוצצו. וכנגד בחינת הרע המפתה את האדם, אמר וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ, פירוש אותם בחינות המשניאים דרך ה' בלבות בני אדם.

ועל זה היה מכוון משה ואומר  וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל, פירוש שישיב ניצוצי הקדושה לקבץ כל הרבבות ואלפים הנקראים ישראל, כי כל ניצוצי הקדושה יקראו ישראל[6]. ואולי שרמז בתיבת "אלפי" לשון מעלה ורבנות[7]. ותמצא כי ניצוצי הקדושה אשר שבה ס"מ הרשע היו רבים ונכבדים, וצא ולמד רות מנין יצתה. ויכוין משה בזה להתפלל להתעצם כח קדושת ישראל בעזר ה' לנצח ולברר כל אשר ימצא במקום ההוא".

סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה – באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם

ד. בביאור עומק הדברים, כתב האור החיים הקדוש, כי בירור ניצוצות הקדושה נעשה על ידי עסק התורה, כמבואר בתוך דבריו בפרשת בא (שמות יא, ה) בביאור ענין מכת הבכורות – סיום השעבוד במצרים, על ידי זה שהקב"ה עבר בכל ארץ מצרים, ואז נפרדו כל ניצוצות הקדושה, וכפי שמדוייק בלשון הכתוב (שם) "וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם", והיינו שכל הבכורות מתו מעצמם: "כי כל מקור ישאף למינו וישאבנו, וזה הוא סוד בחינת בירורי ניצוצי הקדושה באמצעות נשמות ישראל ועסק תורתם. והצדיקים העצומים קדמונינו יכירו בהביטם באדם רשע, לברר ממנו כח החיוני, שהוא בחינת הטוב, באמצעות הראיה הדקה אשר יביטו בעין החכמה, להוציא חלק הטוב ההוא. כי כשיתכוון למול ענף הקדושה תעשה בו נפש הצדיק, כמעשה אבן השואבת לברזל הנקראת קאלמיט"ע בלע"ז [מַגְנֵט], שתוציאנו ממקום שנקבע שם בראיה. וה' עשה דמיונות בעולם, להאמין אדם בתורת חכם".

כלומר, הכח שבאמצעותו מתבררים ניצוצות הקדושה, הוא כח התורה, שהיא "כאבן שואבת" את ניצוצות הקדושה. וכפי שמבואר גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מט, ט) "כשחטא אדם, שלט חלק הרע, וישב ממנו שבי לאין מספר. ודרשו מעל ספר אנשי אמת, מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה. והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו, באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצות"[8].

וכן מבואר בדבריו בפרשת יתרו על הפסוק (שמות יט, ה) "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ", וזה לשונו: "עוד ירמוז סתר עליון, לפי מה שקדם לנו כי ענפי הקדושה נתפזרו בעולם, ואין מציאות להם להתברר זולת באמצעות ישראל, וביותר באמצעות עסק התורה, שהיא כאבן השואבת ניצוציה במקום שהם".

וזו גם הסיבה לתפוצתם של ישראל בין האומות, כפי שמסיים שם האור החיים הקדוש: "כאן רמז שיש לו סגולה מפוזרת בכל הארץ, וזה טעם פיזור ישראל בארבע רוחות העולם, לחזור אחר הסגולה שהיא אבידתם". היות וניצוצות הקדושה "נאבדו" ו"נשבו" בין הקליפות בכל קצוות העולם, נצרכו ישראל לגלות ולהתפזר בכל אותם מקומות, כדי "לחזור על אבידתם" – להשיב את קדושה למקומה הראוי, בבירור הניצוצות להעלותם לקדושה.

על פי דברי האור החיים הקדוש ביאר  השפת אמת (פרשת יתרו תרנ"ח), את דברי חז"ל (אבות פ"ו מ"ב)  "אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה": "כל הצרות שבאין לאדם, הכל לתקן ולקרב אותן הניצוצות הקדושים השייכים אליו. וכשעוסק בתורה זוכה לקרבם בלי יסורים. ולכן אמרו חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה, שאינו צריך להיות בגלות וצרה, כמו שאמרו עץ חיים היא למחזיקים בה. כשאדם אוחז בכל כוחו בתורה, אז התורה שנקראת עוז נותנת לו כח וחיזוק, והסטרא אחרא מתכנעת תחתיו".

תכלית כל הגלויות – לברר ניצוצות הקדושה הנמצאים שם

ה. על פי האמור מתבארת תכליתן של הגלויות – "לברר ניצוצות הקדושה אשר נתונים ביושב הארץ ההיא", וכפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת בלק (במדבר כד, כג) בפירוש הפסוק "וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל", על פי דברי הזוהר הקדוש (ח"ב דף קנ"ז ע"א) "כי סיבת גלויות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה, אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא, והוא מה שרמזו בפסוק (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. פירוש לרע לו, לשולט, כי יתברר ממנו חלק הטוב, ויגמר בו חלק הרע, שיש בשכנגדו בנשלט. וכבר הקדמנו פעמים רבות, כי בהיפרד חלק הטוב מהאדם, זה הוא כליונו, כי הוא דבר המעמיד והמחיה, כי בחינת הרע מת תקרא". כלומר, לעיתים השליטה על אחרים היא לרעתו של השולט. והיינו שלאומות העולם ששלטו על ישראל הגולים בארצם, תצמח רעה מכך, כי ישראל הגולים מארצם יבררו את כל ניצוצות הקדושה משם. ועל ידי זה תסתלק מהם "חיותם", ויתבטלו ויאבדו.

ענין הגאולה מהגלות מכוח היסורים, התורה והמצוות, שבאמצעותם יתבררו ניצוצות הקדושה, נרמז גם בלשון הכתובים (ויקרא כה, לט-מא) בפרשת שחרור העבדים ביובל, כדברי האור החיים הקדוש שם: "ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו, דכתיב וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו, פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם. אלא אחד מהטעמים, הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות. כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורים והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ"[9].

אשר על כן, רק לאחר השלמת כל בירורי הניצוצות, יבוא משיח צדקנו, כדברי האריז"ל (ספר הליקוטים פרשת וישלח) "כל מעשה המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו, וגם המיתה הכל לצורך הבירורים הללו, ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא המשיח בע"ה".

תיקון שורש נשמות הגֵרים – בבירור ניצוצות הקדושה במצרים

ו. ממוצא הדברים ביאר האור החיים הקדוש,  כי שורש נשמות הגֵרים נתקן ביציאה מגלות מצרים – שבה נתבררו ניצוצות הקדושה, שנשבו לתוך הקליפה בחטא אדם הראשון, כפי שנרמז בפרשתנו, בלשון הכתוב בענין פסח שני (במדבר ט, יד) "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר", לפנינו דבריו: "ודקדק לומר אִתְּכֶם, לומר, שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא, עם כל זה אִתְּכֶם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם, גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא. וכשהיו אבותינו במצרים, היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים. ואם חס ושלום היה כללות הקדושה נטבע, אין תרופה לענפים, כי הכל הולך אחר העיקר. והצלת העיקר נוגעת גם לענפים".

כלומר, הטעם שנרמז בפסוק כי הגֵר נחשב כאחד מישראל, ומצווה על הפסח, למרות שלא היה במצרים ולא נגאל ממנה הוא, משום שיציאת מצרים היתה "גאולת עולם" ל"כללות הקדושה" – לתיקון הנשמות שיצאו מהשבי בגלות מצרים. וכפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (שמות כ, ב)  את לשון הכתוב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" שנטמן בו "סוד כמוס, כי נשמות ישראל יצאו משבייתם בטומאת מצרים". נמצא לפי זה, שהגם שגופו של הגֵר לא היה במצרים באופן גלוי, אולם נשמתו הרי היתה שם בנסתר, ולפיכך נגאלה ממצרים, בהיותה "ענף" מ"שורשי הקדושה" שהיו שם ונגאלו.

ענין זה נרמז גם בלשון הכתוב בפרשת קדושים (ויקרא יט, לד) "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", כדברי האור החיים הקדוש שם: "כאן גילה ה' סודו, שכל נפשות עם קדושו היו טבועים במצרים בתוך האומות, והוא מה שאמר כְּאֶזְרָח מִכֶּם וגו'. ואם תאמר איך ישווה זרע מֵרֵעִים שאבותיו גוים, לאזרח שאבותיו ידידי ה'. לזה אמר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. פירוש, נפשותם היו מעורבים תוך קליפות מצרים. ועיין מה שפירשתי בפרשת יתרו (שמות כ, ב) בפסוק אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וגו', וכמו כן גר זה היתה נפשו תוך הקליפות, ועכשיו זרחה בעולם וחזרה לשורשה".

הנה כי כן, בתיקון הכללי של בירור ניצוצות הקדושה במצרים, היה שורש התיקון הפרטי של נשמות הגֵרים.

סוד נשמות הגֵרים – בירור ניצוצות הקדושה שנשבו לתוך הקליפה

ז. מיסודות הדברים שנתבארו, יובן "סוד נשמת הגֵרים המתגיירים מעצמם", לאורך דברי ימי העולם. כי מאז חטאו של אדם הראשון "נשבו" הנשמות הקדושות ב"קליפה". ו"בירור" אותן נשמות "להוציאן" ממקום שבייתן, נעשה או באמצעות ישראל – כמבואר לעיל, באמצעות התורה המצוות והייסורים, או באמצעות הגֵרִים הבאים מעצמם להתגייר, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מט, ט), וזה לשונו: "אדם הראשון הוא אילן שבו היו תלויים כל הנשמות של הקדושה שיצאו לעולם מיום היות עולם, ואשר עתידים לצאת. וכשחטא אדם, שלט חלק הרע וישב ממנו שבי לאין מספר. ודרשו מעל ספר אנשי אמת, מה עצמו השבויים מהקדושה בקליפה. והן עם ה' משתדלים מיום היותם לברר ולהוציא בולעו מפיו, והולכים ומבררים ומוציאים מידו באמצעות מקור הקדושה אשר נטע ה' בתוכנו היא התורה והמצוה.  ולפעמים תצא הנפש מעצמה לעולם, לצד השרצת נפשות הקליפה בעולם תצא גם היא, ובצאתה תהיה מובדלת מאוצר הקליפה טבעה ותאווה ללכת בדרך הטוב. והוא סוד נשמות הגֵרִים המתגיירים מעצמם, וחושקים להסתופף בצל הקדושה"[10].

שגבו הדברים עד מאד, וכמדומה שאף לאחר כל מסכת הדברים שנתבארו בדברי קודשו של אור החיים, אשר כולן נתייסדו על אדני "אנשי האמת", לא גילה לנו בזה אלא כפותח טפח מאותן רזין טמירין ועילאין, ועדיין הסתיר טפחיים ויותר, מאותם סודות כמוסים ונעלמים בדרכי בריאת העולם הנהגתו ותיקונו, שהיו נהירין ובהירים לו, לעוצם קדושתו והשגותיו הפלאיות.

*  *  *

[1] להשלמת היריעה בנושא זה ראה בפרשת שמות מאמר בירור ניצוצות הקדושה (א) – תכלית גלות מצרים וכל הגלויות, וכן בפרשת בא מאמר בירורי ניצוצות הקדושה (ב) – באמצעות עסק התורה. וכן לקמן בפרשת מסעי מאמר ששים ריבוא.

[2] וכפי שפירט זאת הרמב"ן בדבריו: "וטעם ובהאריך הענן, לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאווים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו, כי מיראת ה' ומשמרם משמרת מצוותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון ה' ללכת אחרי הענן. וסיפר עוד (פסוק כא), כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר, אף על פי שהוא טורח גדול להם. ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה, כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר, וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה, ונעלה בבקר השני ונסעו. והוא טורח גדול מן הראשון, כי היו העם סבורים שיעמדו שם, ופרקו העגלות והניחו משאם, כמנהג הבאים מן הדרך. ובהעלות הענן יחזרו לטעון, ולא יוכלו לעשות להם תיקון לדרך. או יומים (פסוק כב), ויסעו בלילה. ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר, כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומיים וחודש ושנה. ולכך הזכיר הכתוב אלו השיעורים בפרטן. ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה, כגון בקדש שאמר (דברים א, מו) וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם".

[3] וביאר את הדברים שם: "ומחברת הפרטות – הם שישים ריבוא נשמות קדושות. מחברת הכללות – הוא משה רבינו בסוד מֹשֶׁה עַמּוֹ (ישעיה סג, יא). כי הוא אילן שממנו נוצצו נשמות שישים ריבוא שהיו שם. ונסתייעו בעזר אלקי בשכונת שוכן הבירה, ושברו מלתעות עול וביררו בירור עצום".

[4] המשך דברי האור החיים הקדוש שם, שבחינת בירור ניצוצות הקדושה בשלמות, נתאפשרה רק בהיותם בשלמות השראת השכינה במספר ששים ריבוא, שהוא "מספר שלם", ובהיות משה ואהרן בתוכם – יבואר בהרחבה להלן בפרשת מסעי מאמר ששים ריבוא.

[5] עוד ביאר בספר זרע פנחס (פרשת מסעי) את עומק הנרמז במספר מ"ב המסעות: "והנה יש ששה מדות בחינת ששה קצוות כידוע, ומדה שביעית כוללת כולם. כי מדה שביעית הוא מלכות, שמי שאינו מתנהג במידותיו רק לפי הצורך, לפרסם כבוד מלכותו יתברך שמו ולעבדו ית"ש, אז כל המידות נכללים אצלו כאחד ואינם נפרדים, וכל מדה כלולה מחברתה. נמצא הם ז' פעמים ששה, הם מ"ב. ובמ"ב מסעות אלו, תקנו מ"ב מדותיהם, בכח קדושת שם בן מ"ב [המרומז באנא בכח]. ועל ידי זה בטלו כוחות הטומאה, שאת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹקִים (קהלת ז, יד)". ולפי זה ביאר את בקשת משה רבנו מיתרו (במדבר י, לא)  "אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם" – כי יתרו ידע מקום אחיזת כוחות הטומאה שיוכלו לברר שם את ניצוצות הקדושה, יעויין שם בדבריו הנפלאים.

[6] בפירוש מאורי אור, נתבארו הדברים, על פי מה שכתב האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כה, ח) לפרש את הפסוק (עובדיה א, כ) "וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת", וזה לשונו בתוך דבריו: "אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה, שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען, יקראו בשמו כנענים. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך, וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה, שהוא גלות ישראל, הוא לסיבת בני ישראל, שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו", עכ"ל. הרי שהניצוצות נקראים "ישראל", ובגלות המר הזה, היות והם "שבויים" בקליפת כנען, קראם הכתוב "כנענים".

[7] מלשון "אלוף", כמו "אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְנֵי עֵשָׂו" (בראשית לו, טו).

[8] עוד מבואר בדבריו בפרשת ויחי (שם פסוק יא) "כי באמצעות היסורים יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה. אלא שזו מלאכתו נאה וזו מלאכתו בלתי נאה". ונתבארו הדברים בפרת וישלח מאמר היסורים – אוצר הטוב הנצחי.

[9] וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כח, ה), כי תכלית הגלות היא "לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל".

[10] וראה במה שכתב שם בתוך דבריו בענין תיקון נשמת רבי חנינא בן תרדיון שנרמז בלשון הכתוב "רַחֲבַ"ת יָדַיִם", ובמה שכתב בענין זה בפרשת כי תצא (דברים כא, יא) וזה לשונו בתוך דבריו: "אכן יסוד הדבר וסודו הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו שבחטא אדם הראשון נשבו כמה נשמות יקרות ביד סטרא אחרא, והם נשמות הגֵרִים. וצא ולמד כמה וכמה גדולי עולם באים מהאומות, ורות המואביה תוכיח, וכמה גדולי עולם, שמעיה ואבטליון, ואונקלוס הגר, וכאלה רבות. עוד אגלה לך סוד אחד, תמצא נשמה טהורה דבוקה בנשמה טמאה, ואין כח בטהורה להטות הטמאה להטיב והיא מונחת שם עד עת דרור. וצא ולמד כיוצא בזה מנשמת רבי חנינא בן תרדיון, שהיתה דבוקה בשכם בן חמור, כרמוז בתיבת רַחֲבַ"ת יָדַיִם (בראשית לד, כא) כאמור בדברי המקובלים. ומצינו שהנפש הלזו לא עשתה מפעל טוב בשכם, ויצתה כשדבק בדינה, מצאה הנפש מינה ונדבקה בו, כאומרו (בראשית לד, ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה, ושמור לך כלל זה". ובהמשך דבריו: "ויש נפש קדושה בין הקליפה, שבמקום שכוונתה תטה לב השוכנת בתוכו להטיב, ויגרשו חלק הרע או ימתקוהו, והם הגרים המתגיירים מן האומות מעצמן, כרות המואביה וכנעמה".