רבנו האור החיים הקדוש ביאר ברחבה בפירושיו על התורה, מסכת נרחבת ומופלאה בעומק תכליתן של כל הגלויות, וגלות מצרים בפרט, שנועדו לבירור "ניצוצות הקדושה" אשר "נשבו" לתוך הטומאה.
מובן מאליו, כי עניינים אלו העומדים ברומו של עולם, עמוקים המה ולא יכילם הרעיון, אולם פטור בלא כלום אי אפשר, לבאים בהיכלו של רבנו, ואשר על כן יש להקדים הקדמה קצרה להבנתם, לפי ערכנו: לאחר חטא אדם הראשון, נפלו נשמות קדושות לחלקו של הרע, ונעשו בבחינת "שבויות" ביד ה"קליפה" תחת שליטת הס"מ [סטרא אחרא]. מאז מעורבות "ניצוצות הקדושה" בתוך ה"קליפה", וסדר העבודה מזמן האבות היה לברר את אותן "ניצוצות" הנמצאות בצד הטומאה, על מנת להחזירם לצד הקדושה. וביתר תוקף ועוז, מזמן יעקב אבינו, ובפרט מעת שירד למצרים.
המשך הדברים שיבוארו במאמר זה, נמצא בפרשת בא במאמר בירור ניצוצות הקדושה (ב) – באמצעות עסק התורה, ובפרשת בהעלתך במאמר בירור ניצוצות הקדושה (ג) – תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים.
תכלית גלות מצרים בפרט – בירור ניצוצות הקדושה
א. ראשיתו של בירור ניצוצות הקדושה בגלות מצרים, היה על ידי יעקב אבינו, כמבואר בדברי "רשב"י ואנשי סודו", שביארו את תכליתן של כל הגלויות בכלל, וגלות מצרים בפרט, כאמצעי לבירור חלקי הקדושה שנתפזרו ו"נשבו" בקליפות הטומאה, לאחר חטא אדם הראשון.
לפנינו דבריו של האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מו, ג), וזה לשונו: "ולהשכיל על דבר אקדים אמרי קדוש, הוא הרשב"י (ליקוטי תורה מקץ) ואנשי סודו, שאמרו כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה. וכי במצרים להיותה מלאה גילולים ושם תוקף הטומאה, שם היא שביית חלקי הקדושה הרבים והעצומים. כי לערך גודל הטומאה, יהיה בקרבה חלקי הקדושה. וזה היה מיום שחטא אדם הראשון, שלטה שפחה רעה בניצוצי הקדושה. ועיני כל ישראל על זה בכל הגלויות, ובפרט בגלות מצרים. והוסיפו לומר ז"ל (ליקוטי תורה, פרשת וישב) כי עם היוצא מארץ מצרים העומד על הר סיני, הוא העם שהיה שבוי בתוך קליפת מצרים, ואליו אמר משה נביא ה' (דברים ד, ח) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל וגו'. ולזה עצמו יכוין ה' בדברו עם יעקב, טעם שמסכים על ישיבת יעקב במצרים הוא, לסיבת גוי גדול אשר הוא אבוד שם בקליפת מצרים, וצריך הוא להוציאו משם. וזולת ירידת יעקב אין תקווה לזה, כי בעוצם קדושתו ישאב כל ענפי הקדושה אשר שם, מה שאין זולתו יכול עשוהו"[1]. וסיים: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל שלא מת יעקב אבינו עד שראה ס' רבוא יוצאי חלציו, אותם ס' רבוא נתענו שם אחר כך, ונצרפו בכור הברזל, בעוני מצרים ויצאו מזוקקים".
מדברים אלו למדנו כי היציאה ממצרים, פירושה יציאת ניצוצות הקדושה מ"שביים" בקליפת הטומאה במצרים, כפי שביאר האור החיים הקדוש (שמות כ, ב) על פי זה, את כפל לשון הכתוב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", הרומז "להודיע סוד כמוס, כידוע ליודעי חן. כי נשמות ישראל שיצאו ממצרים, הן הנה שהיו טבועים בטומאת מצרים, ובאמצעות יעקב אבינו ובניו אשר ירדו מצרים הוציאו אותם, כאומרו (בראשית מו, ג) כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם, ועיין מה שפירשתי שם. ואמרו יודעי נסתרות לה', כי הוא עצמו שאמר הכתוב עליו כי מי גוי גדול וגו', שעמדו בהר סיני. וכפי זה יתבאר הכתוב על נכון, אומרו אשר הוצאתיך מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, הוא הוצאות הנשמות משבייתם בטומאת מצרים, פירוש שביררם באמצעות מועצותיו יתברך. אבל עודם במצרים בבית עבדות [כי גם לאחר שיצאו משביית טומאתם, עדיין היה גופם בבית עבדותם], ואמר מבית עבדים, כנגד מה שהוציא העם המבורר לבל ישתעבדו בהם שונאיהם".
וזהו גם עומק ענין ישיבת ישראל בארץ גושן, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשת ויגש (בראשית מז, כז) "אכן יתבאר הכתוב, על פי מה שכתבנו בפסוק כי לגוי גדול וגו' (בראשית מו, ג), כי סיבת ירידת מצרים היא להעלות ניצוצות הקדושה אשר נתפזרו ובאו שמה, והוא אומרו וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם. פירוש, שהיא מקום קליפה המזוהמת, בארץ גושן מלשון הגשה, כי שמה הוגשו כל ניצוצי הקדושה באמצעות ענף הקדושה שהוא ישראל, שהוא בבחינת אבן השואבת לדומה לו. ואמר לשון יחיד [וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל] רמז אל היותם בלב מיוחד כולם ואין ביניהם פירוד, ובאמצעות כן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, פירוש אחזו דבר בה, והם הניצוצות הנזכרים".
גלות מצרים – תיקון ניצוצות הקדושה ש"נשבו" בקליפות הטומאה לאחר חטא אדם הראשון
ב. דברי האור החיים הקדוש הם מסתרי התורה ועמקו עד מאד.
בתורת האריז"ל נתבארה בחינת פיזורם של ניצוצות הקדושה כתוצאה מחטא אדם הראשון, כפי שכתב תלמידו מהר"ח ויטאל (שער הפסוקים, פרשת שמות) "כבר נתבאר בפרשת ראה במצות זכירת יציאת מצרים, סיבת הגלויות שגלו ישראל בין האומות, מה עניינם. כי אדם הראשון היה כולל כל הנשמות והיה כולל כל העולמות, וכשחטא, נפלו ממנו כל הנשמות ההם לתוך הקליפות הנחלקות לשבעים אומות, וצריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה ללקט שושני הנשמות הקדושות שנתפזרו תוך הקוצים ההם. גם נתבאר שם ענין גלות מצרים, כי אז רוב הנשמות ההם או כולם היו שם מעורבות בין הקליפות הנקרא מצרים".
והוסיף: "ובזה יתורץ לך קושיא גדולה שנתחבטו בה גדולי עולם, ואפילו בספר הזוהר הקדוש פרשת שמות, שאל רבי אלעזר לרבי שמעון בר יוחאי אביו טעם לגלות מצרים, למה היה הגלות ההוא. ועוד, למה היה במצרים יותר משאר הארצות. ועוד יש תוספת שאלה והיא, למה היה הגלות באופן שעבוד המכוער ההוא, וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים (שמות א, יד). והענין מבואר עם הנ"ל, כי נשמות אלו נטבעו בקליפת אומת מצרים. ודע כי ב' בחינות היו, כי יש נשמות שנתקנו לגמרי ונתגלגלו בבני שראל ההם שבדור ההוא אחר שירדו למצרים. ויש בהם נשמות שלא נתקנו, ונתגלגלו בבני המצריים עצמם, אותם שמל יוסף".
ויש להטעים את ביאור הדברים, על פי מה שכתב האור החיים הקדוש (דברים לב, ח) בענין חטא אדם הראשון: "פירוש יש לך לדעת, כי כל מעשה ה' עשה זה לעומת זה טוב ורע, וכל נפשות שבנבראים נטעם ה' מב' אילנות, אילן אחד טוב ואחד רע. אילן הטוב הוא אדם הראשון, אילן הרע הוא ס"מ אדם בליעל. וכשחטא אדם הראשון ונתערב רע בטוב, חזרו להיות יוצאים מהולדת אדם הראשון גם נפשות רעות, עד שיצאה נפש אחת טהורה שבה כלולות כל הנשמות הקדושות, ונתברר האילן הטוב מחדש, וזה הוא יעקב אבינו ע"ה. ולזה אמרו (בבא מציעא פד, א) שופריה דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם קדמאה, והבן הדברים".
יעקב ובניו ירדו איפוא למצרים, בכדי להוציא את הנשמות השבויות בקליפת הטומאה שם, כי יעקב אבינו היה בחינת "האילן הטוב" שבו כלולים כל הס' ריבוא נשמות, והי"ב שבטים הם הענפים העיקריים של האילן, לפיכך הם היו יכולים "לשאוב" ו"לברר" את ס' ריבוא הנשמות מתוך "אוצר הקליפה", ולדבק אותם אל חלקו של "האילן הטוב".
תכלית כל הגלויות – לברר ניצוצות הקדושה הנמצאים שם
ג. כאמור לעיל [אות ב] בדברי מהרח"ו, לא רק בגלות מצרים, אלא בכל הגלויות "צריכים ישראל לגלות שם בכל אומה ואומה ללקט שושני הנשמות הקדושות שנתפזרו תוך הקוצים ההם", וכדברי האור החיים הקדוש [אות א] "כי טעם הגלויות הוא לברר חלקי הקדושה המפוזרים בענפי הקליפה".
וכן מבואר בדבריו בפרשת בלק (במדבר כד, כב- כד) בביאור הכתובים: "כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ, וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, וְצִים מִיַּד כִּתִּים וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ עֵבֶר וְגַם הוּא עֲדֵי אֹבֵד", וזה לשונו: "ונראה לפרש הכתוב על פי הקדמה מדברי הזוהר הקדוש (ח"ב דף קנ"ז ע"א), כי סיבת גלויות ישראל הוא לברר ניצוצות הקדושה, אשר שם נתונים ביושב הארץ ההיא, והוא מה שרמזו בפסוק (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. פירוש לרע לו, לשולט, כי יתברר ממנו חלק הטוב, ויגמר בו חלק הרע, שיש בשכנגדו בנשלט. וכבר הקדמנו פעמים רבות, כי בהיפרד חלק הטוב מהאדם, זה הוא כליונו, כי הוא דבר המעמיד והמחיה, כי בחינת הרע מת תקרא".
ביאור דבריו, לעיתים השליטה על אחרים היא לרעתו של השולט. ובנדון דנן, לאומות העולם ששלטו על ישראל הגולים בארצם, תצמח רעה מכך. כי ישראל הגולים מארצם יבררו את כל ניצוצות הקדושה משם, ואז תסתלק מהשולטים עליהם כל "חיותם", ויתבטלו ויאבדו. וענין זה נרמז בפסוק "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ", דהיינו בחינת הרע הנגרמת לשולט כתוצאה משליטתו.
לפי זה ביאר האור החיים הקדוש שם את המשך הכתוב שם: "לפי שקדם והזכיר שביית אשור ["כִּי אִם יִהְיֶה לְבָעֵר קָיִן עַד מָה אַשּׁוּר תִּשְׁבֶּךָּ"] הודיעה רוח הקודש מעשה שביית עם קדושו, שהם גולים בארצות. ואמר אוֹי מִי יִחְיֶה מִשֻּׂמוֹ אֵל, פירוש האוֹי יסובב להם שימת אלה בתוכם[2]. כי כל מקום ישים ה' ישראל שמה, הם מוציאים מהם כל ניצוצי הקדושה, המעמידם והמחיה אותם, והוא מאמר עצמו עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ, לרע לו של השולט".
על פי דברי האור החיים הקדוש, ביאר האדמו"ר מסאטמר (דברי יואל, פרשת בלק) את דברי חז"ל (מגילה ו, א) אודות בניינים וחורבנם של ירושלים וקיסרי התלויים זה בזה: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמן, ישבו שתיהן אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי, תאמן, שנאמר (יחזקאל כו, ב) אִמָּלְאָה הָחֳרָבָה, אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג) וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ". שכוונתם לומר "כי חורבנה של קיסרי הוא על ידי שיבררו ישראל הניצוצות המחייה אותם, וידבקו ויתחברו בישראל, ועל ידי זה יתווסף כוחם של ישראל בקדושה. וח"ו להיפך, בחורבנה של ירושלים, נשבו אצלם הניצוצות הקדושים. וזה שאמרו, לא נתמלאה קסרי אלא מחורבנה של ירושלים".
בירור ניצוצות הקדושה על ידי יסורי הגלות
ד. בירור ניצוצות הקדושה נעשה "באמצעות העינוי והצרות", כפי שהיה במצרים, כאמור בפרשתנו (א, יב) "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וביאר האור החיים הקדוש: "מה יערב נעימות הכתוב, על פי מה שפירשו בזוהר (ח"ב דף צ"ה ע"ב) בפסוק (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. כי באמצעות העינוי והצרות תתברר בחינת הטוב מהרע, ותסמך אל חלק הטוב. ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותסמך אל בחינת הרע. וב' פרטים אלו רמוזים באומרו לְרַע לוֹ. והוא עצמו שאמר הכתוב וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כן כשיעור העינוי, היו מוציאים ומבררים חלק הטוב ומתרבה חלק הטוב, וְכֵן יִפְרֹץ".
כלומר, באמצעות העינוי והצער שמצערים אומות העולם את בני ישראל הנמצאים תחת שליטתם, נפרדים מהם כל ניצוצי הקדושה השבויים אצלם, והרי הם "נסמכים" ומתחברים אל החלק הטוב, דהיינו אל בני ישראל המתענים תחת ידם. וכמו כן, הרע המעורב בבחינת הטוב, דהיינו בבני ישראל המתענים בגלות, נפרד ומתברר מהם ונסמך אל בחינת הרע של המענים. וממילא כל בחינת הרע כלה ואובדת, לפי שנעשית כולה רע, ואין בה שום צד של קדושה [וב' פרטים אלו – בירור בחינת הטוב מן הרע ובחינת הרע מן הטוב, רמוזים בפסוק "עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ" – הרע הנגרם לשולט, כמתבאר לעיל]. והיינו מאמר הכתוב "וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ" – כפי שיעור העינוי שהתענו בני ישראל במצרים וביררו מתוכם את ניצוצי הקדושה, "כֵּן יִרְבֶּה" – היה מתרבה חלק ה"טוב", "וְכֵן יִפְרֹץ" – ומתחסר החלק הרע.
על פי יסודות הדברים שנתבארו, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת בא (שמות יב, ח) את מנהגו של הלל (פסחים קטו, א) "שהיה כורכן [פסח, מצה ומרור] בבת אחת ואוכלן שנאמר, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" – היאך ג' עניינים אלו קשורים זה בזה: "והנה ג' השריגים [פסח, מצה ומרור] יטעימו יחד, והוא רומז לג' דברים. האחד, הוא הגלות שמיררו את חייהם [מרור]. השני, היא היציאה תיכף ומיד, שלא הספיק בצקם להחמיץ במצרים [מצה]. השלישי, אשר פסח ה' על בתיהם, והוא בחינת הגאולה [פסח], כי עבר ה' בארץ מצרים ונתק חבל מוסרות העבות שהיו תוקפים בהם, שהוא בחינת הבכורה, וכמו שפירשתי הענין במקומו (לעיל יא, ה). ושלשת העניינים יחד היו צריכים להיות, וזולת אחד אין נס בשנים האחרים. שאם לא היה הגלות, לא היו משיגים אשר השיגו מהצירוף ומה שביררו. ומה גם לפי מה שכתבנו במקומות אחרים, כי גוי גדול עצמו שהוציא ה' ממצרים הם בחינות ניצוצי הקדושה, ששם היתה ושם נמצאת. וסגולת הוצאתם הוא המרור אשר מררו את חייהם, והוא סוד אומרו עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.
ואילו לא היה המהירות שהוציאם ה', היו חוזרים ומשתקעים בוררים ומתבררים. והוא מאמר התנא (בהגדה של פסח) וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, דכתיב (להלן פסוק לט) וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ. ועיקר הגאולה היא הפסיחה. נמצאת אומר, כי שלשתם יחד הם העיקר, ולזה היה הלל מדקדק לכורכם יחד".
מבואר בדבריו כי "סגולת" הוצאת בני ישראל ממצרים, דהיינו הכח הרוחני שפעל את יציאתם ממצרים, היה "המרור אשר מררו את חייהם" – הצרות והיסורים, אשר באמצעותם "ביררו" את ניצוצות הקדושה, ועל ידי זה זכו להשלמת התיקון, ולגאולה ממצרים.
ואף שאר הגלויות וכן הגאולה העתידה – "סגולתן" היסורים, התורה והמצוות, שבאמצעותם יתבררו ניצוצות הקדושה. וענין זה נרמז בלשון הכתובים על שחרור העבדים בשנת היובל (ויקרא כה, לט-מא) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ, וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב". כפי שביאר האור החיים הקדוש שם: "פרשה זו תרמוז למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקוני זוהר תיקון ו) כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ, שלא יתנהג באכזריות עם ישראל. והוא אומרו וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ, על דרך אומרו (מלאכי א, ב) הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. עִמָּךְ, פירוש נמיכותו ועניותו, הוא לצד היותו עִמָּךְ, שנתלווה לדרכיך הרעים. ואומרו עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, הוא גבול הגאולה כידוע, יַעֲבֹד עִמָּךְ. ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו, דכתיב וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו, פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות. שאם לא כן, למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם. אלא אחד מהטעמים, הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות. כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל באמצעות היסורין והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ"[3].
ורק לאחר השלמת כל בירורי הניצוצות, יבוא משיח צדקנו, כדברי האריז"ל (ספר הליקוטים, פרשת וישלח) "והנה כל מעשה המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו, וגם המיתה, הכל לצורך הבירורים הללו. ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא המשיח בע"ה"[4].
גלות מצרים – בירור ניצוצות הקדושה שנטמאו בנ' שערי הטומאה
ה. מאחר ותכלית גלות מצרים היתה כדי לברר את כל ניצוצות הקדושה מתוכה, מובן מדוע המתין הקב"ה מלגאול את בניו עד שהגיעו לשער הנ' של הטומאה, ולא קודם לכן, כפי שכתב האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות ג, ח) "ובזה נחה דעתי בחקירה אחת, למה האריך ה' י"ב חודש במכות המצריים. אלא לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני ביני, עד שהגיע הזמן וגאלם מיד בלא שום עיכוב. ואם תאמר, ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה. עוד, למה ה' הוציאם בזבולא בתרייתא, בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים, עד שהוצרך למהר ולא יכלו להתמהמה, והיה לו להוציאם בזמן מרווח. הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה, וכמו שציינתי דבר זה כמה פעמים, בזה יניח דעת בב' השאלות. כי אם היה מוציאם קודם זה, היו מפסידים בירור החלק ההוא".
הטעם לחיוב לזכור רק את יציאת מצרים – כי היתה גאולה שלימה בבירור כל ניצוצות הקדושה שם
ו. נמצאנו למדים איפוא, כי במצרים נשלם בירור כל ניצוצות הקדושה שהיו שם, וכפי שהוסיף וביאר האור החיים הקדוש בפרשת בלק (במדבר כד, ח) "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. פירוש על דרך אומרם ז"ל, כי בצאת ישראל ממצרים ביררו כל ניצוצי הקדושה שהיו בקליפת מצרים. וכבר הקדמנו, שתוקף הקדושה היא כשמבררת ענפיה. והוא אומרו מוֹצִיאוֹ וגו' כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, פירוש לעם"[5].
ענין זה מרומז גם בעומק דברי חז"ל שבני ישראל "רוקנו" את מצרים "ועשאוה כמצולה שאין בה דגים", כדברי האור החיים הקדוש בביאור הכתוב (דברים לב, י) "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבֲבֶנְהוּ יְבוֹנֲנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ", וזה לשונו: "נראה כי יכוון הכתוב על דרך אומרם ז"ל (ברכות ט, ב) לא יצאו ממצרים עד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. ואמרו עוד (לקוטי תורה, וירא) שאם היו ישראל מתעכבים במצרים היו נטמעים שם לעד לעולם, כי היו נכנסים בנ' שערי טומאה. וזה אמר יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ שהיא מִדְבָּר, פירוש חרבה ואין בה ממש. ולזה לא אמר יִמְצָאֵהוּ במִדְבָּר אלא בְּאֶרֶץ מִדְבָּר". כלומר, הקב"ה "מצא" את בני ישראל "בארץ מדבר" – היא מצרים שהיתה בבחינת "מדבר" כי נתבררו ממנה כל ניצוצות הקדושה, כשיצאו בני ישראל ממנה"[6].
וזהו גם הטעם שנתייחדה זכירת יציאת מצרים יותר מהיציאה משאר הגלויות, כדברי מהרח"ו (פרי עץ חיים, שער קריאת שמע, פרק ג) "אמנם, בכל הגאולות שנגאלו ישראל נקרא על שם העיקר, אך אינה גאולה שלימה, כמו בבל, מדי, יון, לא היה גאולה שלימה. כי נשארו קצת ניצוצות הקדושה שלא יכלו להתברר, אך נקרא גאולה. אך גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, כי אז וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב, לו), שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר בהם שום ניצוץ קדושה והיתה גאולת השכינה לגמרי, משא"כ בשום גאולה אחרת".
וסיים בדברים נפלאים: "וזהו הטעם לזכור יציאת מצרים יותר מכל שאר הגאולות, כי היא גאולה שלימה, אך האחרות צריכים עדיין תשלום. אמנם לעתיד לבוא תהיה גאולה שלימה יותר מגאולת מצרים, כי גאולת מצרים היתה פרטיות, אבל לעתיד תהיה גאולה שלימה וכלליות בכל העולם, כי אז לא ישאר שום ניצוץ קדושה בכל הגויים אשר הדיחנו שמה".
ביציאת מצרים נשלם בירור ניצוצות הקדושה שם – ולכן נאסר לשוב אליה
ו. לפי האמור, ביאר האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית כח, ה), את טעם האיסור לשוב למצרים, המפורש בירושלמי (סוכה פרק ה הלכה ה) "תני רשב"י בשלושה מקומות הוזהרו ישראל שלא לשוב ארץ מצרים, שנאמר (שמות יד, יג) כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם, וכן (דברים יז, טז) וה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד, וכן (דברים כח, סח) וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ. וכתב האור החיים הקדוש: "ותמצא כי מצרים אשר ניתרוקנה מהניצוצות כאומרם ז"ל, לא יצאו ישראל עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים, דכתיב וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב, לו), צוה ה' לבל יבואו שמה, וכמבואר הטעם בדברי האר"י ז"ל".
מאחר ואין כבר צורך בבירור ניצוצות הקדושה במצרים, נאסר לשוב לשם. ואדרבה, בחזרה למצרים גורם רעה גדולה, כמובא בדברי מהרח"ו (פרי עץ חיים, שם) "והנה בכל הגאולות לא היו שלימות, כי עדיין נשארו איזו ניצוצין קטנים אשר גברה יד הקליפה בהם מאוד, ולא יכלו להתברר כי אם באריכות הזמן, ולכן לא הוצרכו ישראל להתאחר שם ויצאו מן הגלות ההוא. ואמנם לטעם זה לא אסרה תורה חזרה למקום ההוא, כי עדיין צריך שיגלו לשם אותו אדם הבא משורש אותן ניצוצין שנשארו שם, כדי להוציאם משם. אך במצרים לא נשאר בה שום שורש ועיקר כלל, ואם כן מה צריך לחזור שם. ואם כן, בשאר ארצות אע"פ שכאשר גלה ישראל ביניהם, הוא מכניע הקדושה ומכניסה הוא שם לצורך, בסוד עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ. אבל מי שחוזר ליכנס למצרים בחנם, הוא גורם גלות השכינה על חנם ללא תועלת, וחוזר ומחיה את החיצונים אחר שמתו".
וכן מתבאר בדברי הנודע ביהודה (דרושי הצל"ח, דרוש לז), שהוסיף לבאר לפי זה את דברי חז"ל (פסחים פ"י מ"ח) "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן": "אמנם ניצוצי קדושה נפזרו בין עכו"ם, וצריכים ישראל כולם או מקצתם להיות פזורים בכל המקומות ללקט כל הניצוצות. אמנם מצרים עשו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר שום ניצוץ קדושה, הכל הוציא ה' בהוציאנו ממצרים, ולכן אין לנו לבוא שמה לעולם. והנה אפיקו מינאי, ובכל עובדי כוכבים עדיין יש שם שבירת כלים מהקדושה, וצריכים אנו לבוא שם ללקטם ולהוציאם מטומאה לטהרה. אבל במצרים אין מפטירין אחר הפסח, שהיא גאולת מצרים. אפיקומן, לשון אפיקו מנאי, שלא נשאר שם שום קדושה. ואם כן הרי הוכחה גדולה על גאולת הנפש".
בכל שנה בליל פסח – מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה
ז. ממוצא הדברים כתב האור החיים הקדוש (במדבר כג, כב-כג), כי בכל שנה ושנה מתחדשת בליל פסח הארת התיקונים שהיתה ביציאת מצרים, לברר את כוחות הקדושה מקליפת הטומאה. ודייק זאת ממאמר הכתוב "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם" בלשון הווה – "אמר מוֹצִיאָם, ולא הוציאם. ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז, ב) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים. על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל. והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים. והוא אומרו אֵל מוֹצִיאָם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר".
ולפי זה ביאר את המשך הכתוב שם: "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל", וזה לשונו: "ונתן טעם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם עד גדר שלא ישאר שום תערובת הרע בקדושה. והוא אומרו כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, רמז לבחינת הניחוש, גם לבחינה הנקראת נחש, שהוא ראש הקליפה ס"מ הרשע הנקרא נחש תעקר. ולא ישאר ממנו ביעקב, על דרך אומרו ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב), וְלֹא קֶסֶם היא בחינת טומאה למטה ממנה. ואז יהיו ישראל בגדר שלימות המעלה, ותהיה מעלתם יותר מן המלאכים. והוא מה שגמר אומר כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל. ואמרו רבותינו ז"ל (במדבר רבה כ, כ) שהמלאכים ישאלו לישראל מה פעל אל".
מופלא ביותר היאך הכח האדיר של בירור ניצוצות הקדושה, שהיה בכל תוקפו וגבורתו בעת שיצאו בני ישראל ממצרים, מתחדש בכל שנה ושנה במועד זה, לחזק ולרומם את כלל ישראל.
מעתה מדוקדק מתק לשון חז"ל בקביעת מטבע התפילות, להזכיר את מועדי השנה בלשון הווה. ובאומרינו "זמן חירותינו", בלשון הווה, הכוונה היא על אותה "חירות דקדושה" שהארתה מתחדשת בהווה – בכל שנה ושנה במועד זה, בכח התורה ומצוותיה, כדברי הקדושת לוי (דרוש לשבועות) "צריך להבין האיך אנו אומרים זמן חירותנו בפסח וזמן מתן תורתינו בשבועות בכל שנה ושנה, הא כבר עבר כמה זמנים טובא. אבל הענין כך הוא, שבכל שנה בעת שאנחנו בני ישראל מקיימים מצות הבורא ברוך הוא, היינו מצות השבתת חמץ ואכילת מצה בפסח ושאר מצות התלויים בה, אזי נתעורר עלינו בחסדו הגדול הארה גדולה כמו שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים. הארה גדולה מאוד בשכר המצות שקיימו, כמו כן גם אנחנו מבני בניהם, כשאנחנו מקיימים המצוות, אזי אנחנו מקבלים גם כן הארה שהיה לאבות בפסח. ולכן אנו אומרים בפסח זמן חירותינו, ובשבועות זמן מתן תורתינו, כי מתעורר עלינו כך זמן חירות וזמן מתן תורה כפי מעשינו הטובים וקיום מצוותיו. והנה יציאת מצרים היה על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו, וכן המתן תורה מפי הקדוש ברוך הוא. וכשם שהוא חי לעד וקיים לנצח, כן דבריו חיים וקיימים לעולם. לכן על ידי קיום מצותיו אנו מתעוררים בכל דור ודור זה הארה בפסח זמן חירותינו, ובשבועות זמן מתן תורתינו.
נמצא אנחנו מקבלים הארה קדושה מהארה הגדולה שהיה לאבותינו בשעת יציאת מצרים ובשעת מתן תורה".
[1] הדברים מוטעמים על פי המבואר לעיל במאמר חנוכה – זכות יעקב אבינו ויוסף הצדיק [אות ג], בדברי המהר"ל המהר"ל כי יעקב אבינו נתייחד בכח קדושתו.
[2] כלומר "מִשֻּׂמוֹ אֵל", ממה שיושמו אלה [ישראל] בתוך האומות, ייגרם להם "אוֹי", צער גדול.
[3] וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כח, ה), מהו ענין הגלות האחרונה שאנו תחת ה"כנענים", כאמור בספר עובדיה: "מעתה יש טעם לגלות זה כי תכליתו לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל. ועל גלות הזה אמר הכתוב (עובדיה א, כ) וְגָלֻת הַחֵל הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים עַד צָרְפַת וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. שהכתוב קראו הַחֵל, מלשון נהייתי ונחליתי (דניאל ח, כז). כי השגת תכלית הגלות ביניהם הוא באמצעות הצער, ולזה הוא משונה מכל הגלויות כאשר ראינו בעינינו. ואמר [הכתוב] אֲשֶׁר כְּנַעֲנִים ולא אמר בכנענים, וגם אמר כְּנַעֲנִים לשון רבים. אולי כיוון על הניצוצות של הקדושה, שלהיותם עתה בתוך קליפת כנען, יקראו בשמו כנענים. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך, גלות החל הזה, שהוא גלות ישראל, הוא לסיבת בני ישראל, שהם עתה נקראים כנענים על מקום שהם בו.
[4] וראה עוד במה שנתבאר בענין זה בפרשת בהר מאמר גלות וגאולה, ובפרשת ראה מאמר ביאת המשיח והגלות האחרונה.
[5] אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, ה' הוציא את עם ישראל ממצרים, ועל ידי זה נהיה בהם יתר שאת וכח כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם, שהוא לשון חוזק, ע"י שאספו את ניצוצות הקדושה [מאורי אור].
[6] דברים האור החיים הקדוש הנ"ל נתבארו בהרחבה לקמן בפרשת בא מאמר בירור ניצוצות הקדושה (ב).
