בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ. כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם, וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ.
א. בפירושו על התורה הרחיב הרמב"ן בביאור הדברים, וקבע את החובה לחשוב בכל מעשי האדם ומחשבותיו, כאילו עומד לפני השי"ת – כמצוה האמורה בציוויים "אותו תעבוד ובו תדבק", "ולדבקה בו", "ובו תדבקון", שנאמרו בחומש דברים: בפרשת ואתחנן – "את ה' אלקך תירא ואותו תעבד ובשמו תשבע" (דברים ו, יג). בפרשת עקב – "את ה' אלקיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע" (דברים י, כ). ונשנה הציווי – "כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשתה לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (דברים יא, כב), "אחרי ה' אלקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבדו ובו תדבקון" (דברים יג, ה).
בביאור הדברים הביא הרמב"ן (דברים ו, יג) את דברי חז"ל:
וראיתי עוד בתנחומא (ויקרא פרשה ז) אמר להן הקב"ה לישראל לא תהיו סבורין שהותר לכם להשבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאין להשבע בשמי אלא אם יהיו בך כל המידות הללו, את ה' אלקיך תירא, שתהיה כאותן שנקראו יראי אלקים אברהם יוסף איוב. ואותו תעבוד, שתהא מפנה עצמך לתורה ולמצות ולא יהיה לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק, וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא, אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק, אם יש לך כל מידות אלו אתה רשאי להשבע ואם לאו אי אתה רשאי להשבע, עד כאן לשון אגדה זו.
מבואר לפי חז"ל כי פירוש הציווי להדבק בהקב"ה הוא כשמשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו.
הרמב"ן סיים לבאר את הציווי "ואותו תעבוד" לפי דברי חז"ל:
ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו), והנה טוב מאד, זו שינה, וכי שינה טובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. ויתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו, ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלקי בעודי וגו', וזה פירוש נכון".
ובפרשת כי תצא (דברים כא, יח) הזכיר הרמב"ן את הדברים בקצרה:
ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו.
ציווי זה "לדעת ה' בכל דרכינו" נתפרש על ידי החכם מכל אדם (משלי ג, ו) בדבריו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך", וכפי שנתבארו הדברים ברמב"ם (הלכות דעות פרק ג הלכה ג) וז"ל:
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
ולדבקה בו – תהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו
ב. בפירוש הציווי "ולדבקה בו", מלבד פירוש חז"ל [שהביא הרמב"ן] שקיום הציווי הוא כשמשיא בתו לת"ח ועושה לו פרקמטיא, ביאר הרמב"ן (דברים יא, כב) באופן נוסף:
כי אם שמר תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. אולי יאמר לאהבה את ה' ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף. ונאמר ביהושע (כג, ז-ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה' אלקיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. אם כן היא אזהרה מאזהרות ע"ז, שלא תיפרד מחשבתו מן ה' אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע"ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין. והנה זה כמו שאמר עוד (דברים יג, ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד ה' וזולתו אלא לה' לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו.
ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי (מאמר ג, א). וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח, ד).
ומה שאמר יהושע "כאשר עשיתם עד היום", כי בהיותם במדבר וענן ה' עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים, הנה מחשבתם ומעשיהם עם ה' תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם, תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן ה'.
מבואר בדבריו כי הציווי "ואותו תעבודו ובו תדבק", פירושו למסור את כל לבו ומעשיו להשי"ת בדבקות מופלאה באופן שיזכור תמיד את הקב"ה "לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לדרגה העליונה "שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'". והדברים משלימים את פירושו של הרמב"ן על פי דברי חז"ל, שפירוש הציווי "ואותו תעבוד" הוא להיות "בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד", שאפילו צרכי הגוף, אכילה ושתיה ושינה יהיו לשם עבודת האל.
מצאנו בדברי הרמב"ן בהשגות לספר המצוות (מצות עשה ז) שחזר וכלל את כל מיני הדבקות בהקב"ה בכלל המצוה "ובו תדבק", וז"ל:
והנראה אלי כי הכתוב הזה ובו תדבק, מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו ית' ולהזהיר מן העברות, אמר את ה' אלקיך תירא, בכל ענין היראה והפחד ושלא נזכור שמו לבטלה. ואותו תעבוד, בעשיית המצוות. ובו תדבק, שתדביק נפשך אל מצוותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ואסרים לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמר לאהבה את ה' אלקיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו. וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ובתלמידיהם. ועוד אמרו שם למוד דברי הגדה שמתוך הגדה אתה מכיר את מי שאמר והיה עולם ומתדבק בדרכיו.
והכלל שירצו בדבקות הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השי"ת וללכת בדרכיו. ואע"פ שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו, לא נמנה ובו תדבק מצוה אחת ולדבקה בו מצוה אחרת, אבל ימנה מצוה אחת להדבק בו יתברך בכל מיני הדביקה.
ומבואר כי כל מיני הדבקות בהקב"ה נכללים בציווי "ובו תדבק", דהיינו "שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השי"ת וללכת בדרכיו". ובכלל ההתחברות לחכמים ותלמידיהם הוא קיום ה"לדבקה בו", כשמשיא בתו לת"ח ועושה לו פרקמטיא [המבואר בדברי חז"ל בפירוש הציווי "ולדבקה בו"]. וכאמור לעיל, החיוב "ואותו תעבודו ובו תדבק", פירושו למסור את כל לבו ומעשיו להשי"ת במחשבה תמידית כאילו האדם עומד לפני ה', בבחינת "עבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד".
חיוב הדבקות בה' – לכל אחד ואחד
ג. והנה המשך חכמה (דברים י, כ) תמה על דברי הרמב"ן בביאור הציווי "ובו תדבק", וכתב: "והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזו אין מדרך המצוה על רמי מעלה לבד", ולכן פירש את הציווי לענין מידת הבטחון: "אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון".
אך האמת יורה דרכו, כי בדברי הרמב"ן בפרשת כי תצא (דברים כא, יח), מפורש כי החיוב "ואותו תעבוד ובו תדבקון" שפירושו ציווי לזכור את השי"ת בכל המעשים והמחשבות נאמר לכל אחד ואחד, ועל כך נתבע בן סורר ומורה, וז"ל:
בן סורר ומורה, והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. ונאמר עוד (דברים יג, ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (דברים ו, יג) שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'.
וביאר מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל בספרו שם דרך (פרשת כי תצא), כי מה שהוא מקובל בדרך כלל שקדושה ופרישות הם ממעלות השרידים אשר השי"ת קורא להם וממעלת החסידות, זו טעות. כי כל עיקרו של האדם הוא בזה שנותן רסן לתאוותיו ומסגר לחפצי לבבו, ומי שאינו כלל בענין זה הרי הוא כמו אפיקורס, כמו שפירש האבן עזרא (דברים כא, כ) "זולל וסובא, מרבה לשתות והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה". ההפקעה ממציאות של "ובו תדבקון" מעידה על מצב שפל ונורא שאין כל תכלית בחייו ואין גבול לצד הרע שאליו יגיע.
כמו כן הציווי "ואותו תעבודו ובו תדבקון" שפירושו שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו האמור בדברי שלמה המלך "בכל דרכיך דעהו" – אינו רק מעלה ממעלת החסידים, אלא חיוב על כל אדם, וכפי שנפסק בטור ושו"ע (או"ח סי' רלא סע' א) "וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו". ולכן בן סורר ומורה שהפקיע את עצמו מכלל קיום חיוב זה, אין תקנה לנפשו, ודרכו מובטחת לבאר שחת, ולא יפלא שהוא "כמו אפיקורס". עד כאן דבריו.
נמצא איפוא כי הציווי "ואותו תעבוד ובו תדבקון" נאמר לכל אחד ואחד, ואפילו לנער צעיר בגילו של הבן סורר, הנתבע על שהפקיע עצמו מקיום מצוה זו. ואף שצדקו דברי המשך חכמה שהרמב"ן ביאר את החיוב "ובו תדבק" על הדבקות המיוחדת ליחידים רמי מעלה "ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה", אך כמובן שזו הדרגה העילאית של הדבקות בהשי"ת השייכת למתי מעט, ויחד עם זאת ודאי שכל יחיד ויחיד מצווה בחיוב להדבק בהשי"ת בכל מיני הדבקות אשר נתבארו לעיל בדברי הרמב"ן – לדעת ה' בכל דרכינו במחשבה תמידית כאילו האדם עומד לפני ה', וכפי שנפסק בטור ושו"ע.
ולא זו בלבד, אלא החיוב לחיות במחשבה "כאילו אתה עומד לפני הקב"ה ושכינתו עליך, כי כבודו מלא כל העולם" [לשון הרמב"ן באיגרת], נפסקה על ידי הרמ"א בתחילת השו"ע, בדבריו הידועים:
שויתי ה' לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד.
ומקור דברי הרמ"א ברמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק נב).
רבי חיים פרידלנדר (שפתי חיים, מידות ח"א עמ' תה) הוסיף בביאור הדברים:
יש להבין, איך הביא הרמ"א בפתיחת השו"ע בתחילת העבודה את דברי הרמב"ם שנכתבו למעלות העליונות של עובדי ה'. התשובה היא, מפני שמעלת "שיותי" היא נקודת המוצא של קיום המצוות שהקב"ה עטף אותנו בהן כל רגע ורגע בכל שעות היממה, וגם היא משאת הנפש והמטרה שאליה צריכים לשאוף ולהגיע. וכבר בתחילת הדרך צריכים לעמול להרגיש נוכחות ה', שלפניו הוא עושה את פעולותיו להשלים את רצונו.
בהיותנו קדושים – נזכה לדבקות בה'
ד. מצאנו בדברי הרמב"ן ביאור נוסף בדרך הדבקות בהשי"ת.
בתחילת פרשת קדושים (ויקרא יט, ב) נאמר: "דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם", וכתב הרמב"ן (שם פסוק ג) וז"ל:
טעם הכתוב שאמר כי קדוש אני ה' אלקיכם, לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו קדושים.
ומה היא הדרך להיות קדושים, ביאר הרמב"ן בדבריו הידועים (שם פסוק ב):
קדושים תהיו… בתורת כהנים (פרשה א, ב) ראיתי סתם, פרושים תהיו… ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב [רש"י], אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים. והענין, כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות.
מבואר בדבריו כי בעניני איסור והיתר, קדושה, פרישות וטהרה, ישנם הפרטים שעליהם נצטווינו להתבונן ולהעמיק בהם, והוא הציווי הכללי של "קדושים תהיו".
נמצא איפוא, כי בקיום הציווי "קדושים תהיו", כנ"ל, בהיותנו קדושים – נזכה לדבקות בהקב"ה.
- • •
ממוצא הדברים מתבארים היטב דברי האגרת:
בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶׂיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ וּבְכָל עֵת, חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִילּוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ. כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא הָעוֹלָם, וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ.
והיינו קיום הציווי "ואותו תעבוד ובו תדבק", וככל המבואר לעיל, שפירוש הציווי הוא שכל מעשי האדם צריכים להיות בכוונה לשם שמים ולעבודת הבורא יתברך, כדכתיב "בכל דרכיך דעהו", מתוך המחשבה התמידית בכל הדברים, המעשים והמחשבות, כאילו האדם עומד לפני השי"ת ובבחינת "עבד העומד לפני רבו".
וכאמור לעיל, נקבעו הדברים אלו להלכה ולמעשה בטור ושו"ע בהלכות סדר היום (או"ח סי' רלא סע' א). ובדברי הרמ"א בתחילת השו"ע: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים… ישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו".
