א. בכמה מקומות נצטווינו להדבק בהקב"ה:
דברים י, כ
אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.
דברים יא, כב
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.
דברים יג, ה
(ה) אַחֲרֵי ה' אֱלֹקיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תדבקו.
ובביאור הדברים הביא הרמב"ן (דברים ו, יג) את דברי חז"ל:
ובו תדבק, וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא. אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו, זהו שאמר ובו תדבק.
והדברים כפשוטם מפעימים ומעוררים להתבוננות, כיצד ניתן להבין כי "דבקות" בהקב"ה פירושה עניינים אלו.
ב. בפרשת בריאת העולם ראה הקב"ה את הדברים שנבראו, ואמר עליהם "כִּי טוֹב", ולאחר סיום ששת ימי המעשה נאמר:
בראשית א, לא
וַיַּרְא אֱלֹקים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשי.
ואמרו חז"ל:
ילקוט שמעוני רמז טז
והנה טוב מאד זו שינה, וכי שינה טובה מאד, והא תנינן יין ושינה לרשעים הנאה להם והנאה לעולם שאין חוטאים, לצדיקים רע להם ורע לעולם. אלא מתוך שהוא ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה.
גם כאן מתעוררת התמיהה, מכל הבריאה כולה, דווקא על השינה אמר הקב"ה שהיא טובה מאד.
ג. בתחילת השו"ע פסק הרמ"א:
או"ח סימן א
שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד [מקור דברי הרמ"א בדברי רמב"ם, מורה נבוכים ח"ג פרק נ"ב].
מבואר בדברי הרמ"א, כי האדם מצווה לעשות את כל מעשיו במחשבה כאילו הקב"ה רואהו. וכמובן זו דרגה רוחנית נעלית מאד, אשר לא בנקל משיגים אותה. ואמנם בשל כך הקשה הגר"ח פרידלנדר:
שפתי חיים, מידות ח"א עמ' תה
יש להבין, איך הביא הרמ"א בפתיחת השו"ע בתחילת העבודה את דברי הרמב"ם שנכתבו למעלות העליונות של עובדי ה'.
ד. בביאור החיוב "להדבק" בהקב"ה, הוסיף הרמב"ן וכתב:
פירוש הרמב"ן דברים יא, כב
ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר ה' ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו, בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'. ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי (מאמר ג, א).
ומבואר בדבריו כי הציווי להדבק בהקב"ה, הינו דרגה גבוהה ומופלאה, אשר משמעותה למסור את כל לבו ומעשיו להשי"ת באופן שיזכור תמיד את הקב"ה "לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לדרגה העליונה "שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'".
אולם ביאורו של הרמב"ן לצווי "ובו תדבק", תמוה, כפי שהקשה רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק:
משך חכמה דברים י, כ
והרמב"ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה, וזו אין מדרך המצוה על רמי מעלה לבד.
כלומר, מצוות התורה מיועד לכלל ולא ליחידים. ואם כן, לא יתכן שהתורה תצווה על "דבקות" במושגים הגבוהים עליהן דיבר הרמב"ן, שהם נחלת "רמי מעלה" לבד, ודברי הרמב"ן צריכים איפוא ביאור.
[ובשל כן אמנם פירש רבי מאיר שמחה את הציווי "ובו תדבק", לענין מידת הבטחון: "אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כל אחד לפי ערכו וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה, וזהו ענין הבטחון", יעו"ש כל דבריו].
• • •
ה. אך האמת יורה דרכו, שבדברי הרמב"ן עצמו במקום אחר, נמצא המענה לתמיהת המשך חכמה, אך תחילה נתבונן בציווי נוסף – לעבוד את השי"ת, אשר נזכר בסמיכות לציווי להדבק בו יתברך. וכפי שנזכר לעיל: "אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" (דברים י, ב). וכן: "וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תדבקו" (דברים יג, ה). וכן נאמר:
דברים ו, יג
אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ
וכתב הרמב"ן:
רמב"ן שם
ויהיה פירוש "ואותו תעבוד" לדעתם, שתהיה לו בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד, שעושה מלאכת רבו עיקר וצרכי עצמו עראי, עד שיבוא מזה מה שאמרו (אבות פ"ב מי"ב) וכל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו צרכי גופו לשם עבודת האל יהיו, יאכל ויישן ויעשה צרכיו כדי קיום הגוף לעבוד ה'. כענין שאמרו (בראשית רבה ט, ו), והנה טוב מאד, זו שינה, וכי שינה טובה היא, מתוך שהוא ישן קמעא הוא עומד ועוסק בתורה. ויתכוון בכל צרכי הגוף למקרא שכתוב (תהלים קמו, ב) אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי וגו', וזה פירוש נכון.
וציווי זה "לדעת ה' בכל דרכינו" נתפרש על ידי החכם מכל אדם:
משלי ג, ו
בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ.
וכפי שנתבארו הדברים ברמב"ם:
הלכות דעות פרק ג הלכה ג
המנהיג עצמו על פי הרפואה אם שם על לבו שיהיה כל גופו ואבריו שלמים בלבד, ושיהיו לו בנים עושין מלאכתו ועמלין לצורכו, אין זו דרך טובה. אלא ישים על לבו שיהא גופו שלם וחזק כדי שתהיה נפשו ישרה לדעת את ה', שאי אפשר שיבין וישתכל בחכמות והוא רעב וחולה או אחד מאיבריו כואב, וישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל, מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'. ואפילו בשעה שהוא ישן אם ישן לדעת כדי שתנוח דעתו עליו וינוח גופו כדי שלא יחלה ולא יוכל לעבוד את ה' והוא חולה, נמצאת שינה שלו עבודה למקום ברוך הוא. ועל ענין זה צוו חכמים ואמרו וכל מעשיך יהיו לשם שמים והוא שאמר שלמה בחכמתו בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך.
נמצא כלל הדברים המתבארים מכל דברי הרמב"ן המובאים לעיל, כי הציווי "ואותו תעבודו ובו תדבק", פירושו לזכור באופן תמידי את הקב"ה בכל דבר ודבר שעושים: "לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לפסגת השלמות, האופן שבו "יהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'". והדברים משלימים את פירושו של הרמב"ן על פי דברי חז"ל, שפירוש הציווי "ואותו תעבוד" הוא להיות "בכל עת כעבד הקנוי המשרת לפני אדוניו תמיד", שאפילו צרכי הגוף, אכילה ושתיה ושינה יהיו לשם עבודת האל.
ו. ובציווי זה, מחוייבים כל איש ואשה בישראל מיום הכנסם לעול תורה ומצוות, וכפי שנפסק להלכה בטור ובשו"ע:
או"ח סימן רלא
אם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת צהרים יישן, ובלבד שלא יאריך בה שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי. ואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השי"ת. וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב בכל דרכיך דעהו. ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו להשלים חפצו ותאוותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים.
וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה.
וכן בשיחה אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו.
כללו של דבר חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו, לא יעשהו. ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד".
בדברי הרמב"ם הנ"ל.
ומעתה אין זו תימה כלל, שבפרשת בריאת העולם, מכל הבריאה כולה, דווקא על השינה אמר הקב"ה שהיא טובה מאד. כי מאחר ותכלית הבריאה היא האדם העובד את בוראו, הרי שבריאת השינה היא דבר "טוב מאד", משום שעל ידי השינה ניכרת דבקותו של האדם העובד את בוראו גם בדברים הגשמיים הנראים כצרכי הגוף. ואפילו שינה, אשר מצטיירת כמעשה גשמי מובהק, עשויה להיות דבר רוחני, אם נעשתה בכוונה תחילה לצורך עבודת הבורא.
וכמובן לא יפלא, ואדרבה היא הנותנת, שדבקות בהקב"ה באה לידי ביטוי דווקא בדברים גשמיים, כדברי חז"ל "המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו, זהו שאמר ובו תדבק".
כי "דבקות" בהקב"ה פירושה שלמות עשיית כל העניינים הגשמיים לשם שמים. וגם מסחר [פרקמטיא] ונישואין אשר מגמתם ותכליתם עבודת ה' וקרבתו, הם ביטוי לדבקות בהשי"ת.
ז. ומיושבים דברי הרמב"ן במה שכתב שהציווי "להדבק" בהקב"ה, הינו דרגה גבוהה ומופלאה ש"לא תפרד מחשבתך ממנו – בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", עד לדרגה העליונה "שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני ה'". והבאנו לעל את תמיהת המשך חכמה שמצוות התורה מיועדות לכלל ולא ליחידים, ולא יתכן שהתורה תצווה על "דבקות" במושגים הגבוהים עליהן דיבר הרמב"ן, שהם נחלת "רמי מעלה" לבד.
ואולם בדברי הרמב"ן עצמו בפרשת בן סורר ומורר, נמצא פתח ביאור הדברים:
דברים פרק כא
(יח) כִּי יִהְיֶה לְאִישׁ בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקוֹל אָבִיו וּבְקוֹל אִמּוֹ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵיהֶם: (כא) וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ:
וביאר הרמב"ן על מה נתבע ה"בן סורר ומורה":
רמב"ן כא, יח
בן סורר ומורה, והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא, עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט, ב) קדושים תהיו. ונאמר עוד (דברים יג, ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (דברים ו, יג) שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה' [דברי הרמב"ן הובאו לעיל אות ה].
ומו"ר הגרש"ז ברוידא ביאר את ההדברים:
שם דרך, חומש דברים, מאמר ט
לפנינו כי מה שהוא מקובל בדרך כלל שקדושה ופרישות הם ממעלות השרידים אשר השי"ת קורא להם וממעלת החסידות, זו טעות. כי כל עיקרו של האדם הוא בזה שנותן רסן לתאוותיו ומסגר לחפצי לבבו, ומי שאינו כלל בענין זה הרי הוא כמו אפיקורס, כמו שפירש האבן עזרא (דברים כא, כ) "זולל וסובא, מרבה לשתות והוא המשתכר, והנה זה כמו אפיקורוס כי לא יבקש חיי העולם הזה כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה". ההפקעה ממציאות של "ובו תדבקון" מעידה על מצב שפל ונורא שאין כל תכלית בחייו ואין גבול לצד הרע שאליו יגיע.
וכמו כן הציווי "ואותו תעבודו ובו תדבקון" שפירושו שנצטווינו לדעת ה' בכל דרכינו האמור בדברי שלמה המלך "בכל דרכיך דעהו" – אינו רק מעלה ממעלת החסידים, אלא חיוב על כל אדם, וכפי שנפסק בטור ושו"ע (או"ח סי' רלא סע' א) "וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו, אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב בכל דרכיך דעהו, ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו". ולכן בן סורר ומורה שהפקיע את עצמו מכלל קיום חיוב זה, אין תקנה לנפשו, ודרכו מובטחת לבאר שחת, ולא יפלא שהוא "כמו אפיקורס".
נמצא איפוא כי הציווי "ואותו תעבוד ובו תדבקון" נאמר לכל אחד ואחד, ואפילו לנער צעיר בגילו של הבן סורר, הנתבע על שהפקיע עצמו מקיום מצוה זו. ואף שצדקו דברי המשך חכמה שהרמב"ן ביאר את החיוב "ובו תדבק" על הדבקות המיוחדת ליחידים רמי מעלה "ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה", אך כמובן שזו הדרגה העילאית של הדבקות בהשי"ת השייכת למתי מעט, ויחד עם זאת ודאי שכל יחיד ויחיד מצווה בחיוב להדבק בהשי"ת בכל מיני הדבקות אשר נתבארו לעיל בדברי הרמב"ן – לדעת ה' בכל דרכינו במחשבה תמידית כאילו האדם עומד לפני ה', וכפי שנפסק בטור ושו"ע.
ח. וממוצא הדברים נבין מדוע קבע הרמ"א, בתחילת השלחן ערוך, את דברי הרמב"ם בענין החיוב המוטל על האדם לעשות את כל מעשיו במחשבה כאילו הקב"ה רואהו, ואף שדברים אלו הם דרגה רוחנית נעלית מאד, שהיא נחלת מתי מעט ממש. אשר לא בנקל משיגים אותה, כדבריו של הגר"ח פרידלנדר:
שפתי חיים, מידות ח"א עמ' תה
התשובה היא, מפני שמעלת "שיויתי" היא נקודת המוצא של קיום המצוות שהקב"ה עטף אותנו בהן כל רגע ורגע בכל שעות היממה, וגם היא משאת הנפש והמטרה שאליה צריכים לשאוף ולהגיע.
וכבר בתחילת הדרך צריכים לעמול להרגיש נוכחות ה', שלפניו הוא עושה את פעולותיו להשלים את רצונו".
ביקש הרמ"א לקבוע בתחילת השער חעבודת ה', את היעד שאליו צריך לשאוף להגיע כל יהודי באשר הוא.
והרי נתפרש בדברי הרמב"ן שאפילו נער צעיר, בן סורר ומורה, נתבע על ההפקעה שהפקיע עצמו מכלל החיוב לעבוד את הקב"ה בכל הדברים הגשמיים. ומכאן שזוהי משימה המוטלת על כל אדם, מיום שנכנס לעול תורה ומצוות, לשאוף להפוך את הגשמיות לרוחניות בכל תחנות חייו.
הגר"ח פרידלנדר הוסיף בזה דברים במקום אחר:
שפתי חיים, מועדים ח"א, עמ' פז
מדוע נורא הוא עונש בן סורר ומורה ומה הם חומרת עבירותיו קדושים תהיו, בו תדבקון, וכי היאך אפשר לתבוע ולדרוש מנער בן י"ג שנה העומד בתחילת דרכו בחיוב המצוות, על ציווים אלו שהם מדרגות נשגבות בעבודת ה'.
ביאור הענין, אדם מיד בתחילת דרכו צריך לראות ולדעת את המטרה והכיוון שאליו עליו להגיע, ולפי זה צריכה להיות גם שאיפתו בכל פעולותיו ובכל מעשיו. ואין זו רק כמעלה מיוחדת בדרך עבודת ה', אלא שללא זאת לא תיתכן עבודת ה'. אם אינו יודע את המטרה ואין לו השאיפה, הרי זו לגריעותא. כי אף פעם לא יזכה להגיע אל המטרה. בן סורר ומורה נידון על שם סופו (סנהדרין עא, א). התביעה האיומה עליו לא על שאיננו אוחז במדרגות הנפלאות של "קדושים תהיו" "אותו תעבודו ובו תדבקון", שהם באמת מדרגות נשגבות, ולעת עתה הוא גם אינו מסוגל לאחוז במדרגות אלו. התביעה היא על שאין לו את השאיפה והכיוון למדרגות אלו. אם הוא זולל וסובא בשר ויין, סימן שאינו יודע כלל בזמן שעומד בתחילת דרכו את המטרה והכיוון שאליו הוא צריך לשאוף. שאיפתו מצטמצמת לחומריותו של עולם הזה בלבד, ועל כן נידון על שם סופו. אם זוהי שאיפתו בתחילת דרכו הרי שאל המטרה והכיוון הנכון אליה ודאי שלא יגיע.
ובשל כך, כאמור, כבר בפתח השלחן הערוך לכל מעשי האדם ותהלוכותיו בכל דבר וענין, הוצבה לה הלכה למעשה, האמירה הנוקבת: "שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים… ישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו"…
