ושכנתי "בתוכם" – ולא ושכנתי "בתוכו"
א. חז"ל ורבותינו הראשונים דייקו בלשון הכתוב בציווי לעשות משכן (שמות כה, ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – מדוע נאמר וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ולא וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכוֹ.
בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש (שמות כה, ח), כי בניית המשכן נועדה להיות בתוך מחנה ישראל לאור תשוקתם להתדמות למלאכים, שהקיפו את הר סיני[1]. וזו הכוונה בלשון הכתוב "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – שהמשכן יהיה מוקף בשבטי ישראל המסודרים על דגליהם: "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו יהיה בתוך בני ישראל, שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן לבות ואמר וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי כמו כן בְּתוֹכָם".
• • •
השראת השכינה – "בתוך נשמות עם קדושו"
ב. האור החיים הקדוש ביאר בדרך נוספת את כוונת הכתוב "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" [יובא לקמן אות ו]. אך מקודם שנלמד את דבריו יש להקדים בביאור ענין "השראת השכינה", שעיקר עניינו הוא בנשמות כלל ישראל, כפי שכתב האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא) וזה לשונו: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם, פירוש על דרך אומרו (תהלים עו, ס) אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, שעיקר משכנו יתברך הוא תוך נשמות עם קדושו. ואומרו וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי, ולא הספיק אומרו וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, לצד שחש ה' כי יאמר נא ישראל שדבר זה שמבטיח ה' הוא דבר רחוק מהשכל, שידור דירת קבע רוחני בלתי בעל תכלית הרוחניות, בתוך בני אדם בעלי צורה וחומר. והגם כי יבטיח ה' עשות כן, זה יהיה לצד עוצם האהבה יהפך הצורה, על דרך מה שפירש הרשב"י (זוה"ק ח"ג דף רמ"א ע"ב) בפסוק (שיר השירים ה, א) בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כָלָּה וגו' אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי וגו', משל לחתן וגו', יעויין שם דבריהם. והוא דבר הפך תכונת ההשתוות, ודבר כזה לא יתמיד כמעשה ניסים, ואין מבטח להתמדת הדבר ותגעל הרוחניות לגשמיות. לזה אמר וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, כי יכונן ה' תכונת נפשם, בסדר אשר ישכון ה' בתוכם, כדרך המתקבל בתכונת הנשתווה. והוסיף לומר וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם, לומר שמלבד שלא יגעל, גם יהיה לו נחת רוח בהשראת שכינתו בתוך תוכם, והיא בחינת הנשמה שהיא תוך תוכם, ופירוש והתהלכתי הוא טיול הָעָרֶב". ומבואר בדבריו, כי עיקר השראת השכינה היא באדם כמאמר הכתוב "אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם". לפי זה, גם הציווי "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", פירושו, לבנות משכן על מנת שתהיה השראת השכינה בכל אחד ואחד מישראל.
ומצאנו תוספת טעם ותבלין בזה בדברי האלשיך הקדוש (שמות כה, ח), שגם הוא ביאר את לשון הכתוב "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" – מדוע לא נאמר בתוכו: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת שכינה באדם הוא ולא בבית מאומרו בְּתוֹכָם. והוא מאמר הכתוב (ירמיהו ז, ד) אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה. לומר אל יעלה על רוחכם כי היכל ה' הוא, ואיך יניחהו הוא יתברך, כי הלא היכל ה' המה וכאשר המה ראויים להשרות שכינה בנשמותם ישתלשל ויתפשט השפע אל היכל ה', כי למענם להיות אתם משכן את שמו יתברך במקום ההוא. כי נפשותם הם המשכן האמתי, ומהם יתפשט אל המקום המיוחד ההוא. וזה מאמר שלמה באומרו (מלכים א ח, נז) יְהִי ה' אֱלֹקֵינוּ עִמָּנוּ, שתשרה שכינה בעצמנו, כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אברהם יצחק וישראל עבדיו, כי האבות הן הם המרכבה (בראשית רבה פרשה מז, ו; יבואר לקמן אות ד), ועל ידי כן אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ".
לכן, כאשר חטאו בני ישראל הסתלקה השראת השכינה, כפי שביאר האלשיך הקדוש שם: "בהעוותנו שיעזוב היכלו ויסתלק, כי אין חפץ ה' לשכון בארץ כי אם על ידי השראתו בנפשות ישראל שמהם עושה עיקר. ובהנשאם מהיותם מרכבה אל השכינה, ינשאו משכנות לאביר יעקב לעומתם, כי מהם ימשך. ובהעדרם מהיות ראויים לכך, עזוב יעזוב את המשכן או מקדש אשר בחר לשכן את שמו שם. וזה אחשוב בכוונת הפסוק (תהלים עח, ס) וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, כמפורש אצלינו לעיל, שהוא וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ. ואל תתמה איך נטש את משכן קדשו, כי הלא לא עשה הוא יתברך עיקר רק מהאנשים, כי אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם, אך לא בעצים ובאבנים. ועל כן בהעוותם, נטש משכן שילה, כי לא ממנו עשה עיקר כמדובר. וזהו וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, כי אין הוא יתברך עושה עיקר מהעצים ואבנים, כי אם מהאנשים צדיקים אשר נפשותיהם משכנות לאביר יעקב"[2].
ג. "שכינה" – גילוי כבודו בבריאה – הקשר של כבוד השי"ת עם התחתונים
והנה ענין ה'שכינה' המוזכר בדברי חז"ל, פעמים רבות לאין מספר, נציין למקום אחד מיני רבים, במסכת מנחות (פו, ב) "ואם תאמר לאורה אני צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו, אלא עדות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדותה, אמר רבא זה נר מערבי שנותנין בה שמן כנגד חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".
הנודע ביהודה (מהדורה תניינא, אורח חיים סימן קז) נשאל "מה הוא שכינה" ומה פשר המושג "גלות השכינה". וביאר על פי דברי הרמב"ם כי "ענין השכינה" היינו "אורו הנברא במקום או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי עניינו. ופירושו של דבר "ההשגחה עצמה ממילא נאצל ממנה אור הגדול, וההשגחה היא שקראו רז"ל שכינה"[3].
ומתורתו של הרמח"ל (דעת תבונות, סימן קס) למדנו, כי הקשר של כבוד השי"ת עם התחתונים נקרא "השראת השכינה", כדבריו: "ואודיעך ענין עמוק בזה, והוא, כי הכבוד העליון הוא השורה בכל מקום, והוא המחיה את כל הנמצאות, והעיד הכתוב (נחמיה ט, ו) וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם, ועל כן נאמר (ישעיהו ו, ג) מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. ואמנם, העוונות של בני האדם מרחיקים הכבוד מן התחתונים, והוא ענין שנאמר, (ישעיהו נט, ב) כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם. ולהיפך, הזכויות משכינים הכבוד בתחתונים, והוא ענין וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". רבי חיים פרידלנדר, בהערותיו שם, ביאר את כוונת הדברים: "הקשר של כב' יתברך עם התחתונים נקרא השראת השכינה – ושכנתי בתוכם. בידינו נמסר לחזק את הקשר הזה. כאשר אנו ממליכים אותו לרצונו, על ידי זה אנו נעשים ראויים להשכנת הכבוד עלינו. וכן כל הבריאה נעשה כסא ומושב לכבוד העליון. כאשר העולמות נעשים כלים להשכנת כבודו, ונמשכים אליו כענפים אל השורש, אז הכבוד שורה על כל הבריאה, והיא הופכת להיות כסא כבודו, כיון שרצונו יתברך הוא שעיקר שכינתו תהיה בתחתונים. לכן כאשר משכינים שכינתו על ידי מעשינו הטובים – מתעלה כבודו, ובא כביכול אל שלימותו. וככל שנשלם הכבוד יותר, מקבל הוא יותר שפע מן המידות המשפיעות, ויכול להשפיע על ידי שלמות ושפע לכל הבריאה.
תמצית דברים עמוקים אלו, כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, הרי הוא "משרה שכינתו" בתוכם, בהשגחה והשפעת "אור גדול" בקביעות, בזכות מעשיהם הטובים.
בעשות המצוה ולימוד התורה נעשה האדם "מרכבה לשכינה"
ד. על פי האמור, מובנת הדרך להשראת השכינה בכל אחד ואחד מישראל, באמצעות לימוד התורה, כפי שפירש האור החיים הקדוש בפרשת ראה (דברים יג, ה) "ואומרו וּבוֹ תִדְבָּקוּן, יתבאר על דרך אומרם ז"ל (כתובות קיא, ב) וכי אפשר לידבק בשכינה, אלא שידבק בלומדי תורה שהם מרכבה לשכינה, וכאלו נדבק בו יתברך".
וכן באמצעות קיום המצוות, כדבריו בביאור הכתוב בפרשת אחרי (ויקרא יח, ד) "אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", וזה לשונו: "עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלקי הרשב"י ע"ה, כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו איבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה יתברך. כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו, וזה אומרו לָלֶכֶת בָּהֶם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם, ואמר אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם וכאילו אמר ללכת אני ה' בהם, והוא סוד וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
לפיכך השראת השכינה תדירה אצל הצדיקים, כמבואר בדברי רבנו בפירושו ראשון לציון על הפסוק (שיר השירים א, ז) "הַגִּידָה לִּי שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ", שהכוונה "שַׁלָּמָה" – "מלשון שלימות". וכך פירושו של הפסוק: "כי אז בימי בית המקדש קיים, היה דר בתוך עמו, וזהו תכלית חשקו. אבל עתה אין בית מקדש לשכון בה ה', אבל עדיין יש לו מציאות באהל, וזהו שלמות חפצו יתברך. והוא כי ה' ברוך הוא שוכן בתוך הצדיקים, כאומרו (תהלים עו, ס) אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וזהו אומרו שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, לשון הסתופפות, והוא מאמר הכתוב (שמות כ, כא) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ. ובזה השיב לאֵיכָה תִרְעֶה אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם, כי עדיין לא תחסר האומה מן הצדיקי"ם".
והיינו כמובן, דברי חז"ל (בראשית רבה פב, ו) שה"אבות" היו "מרכבה" לשכינה, המובאים ומבוארים בדברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשת וירא (בראשית יח, א) "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, נראה כי כוונת הכתוב היא שבא להודיעו שהשרה ה' שכינתו עליו ונעשה מרכבה לשכינה, ותמצא שאמרו חז"ל שהאבות מרכבה לשכינה. והוא אומרו וַיֵּרָא אֵלָיו ה', שגילה ה' שכינתו אליו, ולזה הקדים תיבת אֵלָיו להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא היה נשמע באומרו וַיֵּרָא ה' אֵלָיו, כי ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו, והבן". כלומר, אילו היה נאמר "וירא ה'", לא היה מובן מזה שהקב"ה השרה שכינתו על אברהם אבינו תמיד, כי תיבת "ה'" מפסיקה הין הגילוי [וירא] למתגלה [אליו]. ומשמע שלא בא אלא לפרש שה' הוא ה"מתגלה", ואחר כך מזכיר "למי שנתגלה אליו". אך כשנכתב "וירא אליו ה'", ותיבת ה' נכתבה לאחר שהזכיר גם את ה"מתגלה", מובן כי בתיבת "ה'" מלמדת מה נתגלה, דהיינו השי"ת, וזה מורה על השראת השכינה שבאה על ה"מתגלה" – אברהם אבינו.
נמצאנו למדים כי "השראת השכינה" פירושה, השגחה והשפעה של "אור גדול" על כל מי שממליך את הקב"ה במעשיו, דהיינו בלימוד התורה וקיום המצוות, שמכוחם "שכינה שורה בתוכם". וזו היא בחינת "השראת השכינה" התדירה אצל הצדיקים בכלל, ושהיתה בפרט אצל ה"אבות" שהיו "מרכבה" לשכינה".
הנשמה בה הקב"ה משרה שכינתו באדם – היא הכח לנצח את החפץ והחשק
ה. עתה נבין מהיכן נובע הכח להתגבר על החפץ והחשק ולנצח את התאוות, כדבריו הנפלאים של האור החיים הקדוש בביאור הפסוקים בפרשת אחרי (ויקרא יח, ב-ג) "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ", וזה לשונו: "הנה האדון ה' צבאות נתחכם בצוותו מצוה זו ודיבר נגד יצר הרע, שיאמר איך יכול אנוש טבעי למשול בתאוותו אשר היא אנסתו. ועל זה נתכוון ה' בנועם דברי אלקים חיים, ואמר כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם, פירוש הגם שישבתם במקום שאנשיה בני זנונים, ולא תמנע מכם בחינת החושב לצד ישיבתכם ביניהם כל הזמן ההוא, כאומרו אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ, ואין ישיבה אלא עכבה, וזה יסובב תגבורת החפץ בכם, אף על פי כן אנכי מצוה אתכם שתתעצמו לנצח החשק לבל תעשו כמעשיהם. ולצד שיאמר אדם כי אין מעצור ברוחו בדבר זה, לכן הקדים ה' בתחילת דברו הטוב ואמר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם, כי הן אמת במין אנושי זולת ישראל ישנו בטענה זו, כי לא ימצא בכוחו למנוע עוצם חשקו ממנו. מה שאין כן אתם בני ישראל, לצד היותי ה' אלקיכם, והיא השגת אלוקות בכח האלקי ינוצח כח הטבעי גשמי. כי הצורה תשלוט בחומר, כשיסכים איש ישראל להתדבק בה' אלוקות ישלוט בטבעו". והיינו האמור כי "אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם", דהיינו "להיות שבחינת הנשמה בה ה' משרה אור שכינתו באדם בסוד אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם (תהלים עח, ס), ומצד זה יש כח באדם לנצח החפץ לפני הרצון". מבואר איפוא, כי הנשמה בה הקב"ה משרה שכינתו באדם – היא הכח לנצח את הכוחות הגשמיים ולשלוט בתאוות.
לאור האמור ביאר האור החיים הקדוש (שם) את דברי חז"ל באומרם (בראשית רבה, לד, י) "הצדיקים לבם מסור בידם, והרשעים הם מסורים ביד לבם", כי "החפץ והחשק ישנו בלב האדם, והרצון הוא במוחו, והם ב' מדריגות שנתן האדון בבני אדם. וכשתזדמן לאדם דבר ערוה הלב חומדה, ואין גמר בחימוד זה, ויכול הרצון התלוי במוח למנוע החפץ ולא יעשנו, הגם שיחמוד. הלא תמצא בבני אדם שמקבלים תענית, הגם שהחפץ יתגבר בהם לאכול, יבוא הרצון וימנענו, וכן על זה הדרך. וצדיקים תמיד מתנהגים כסדר זה, ולבם מסור בידם, שהגם שיתאוו תאווה בלבם, יבחר השכל שהיא הנשמה. ואם ישנו באזהרה מה' או מכללי התיעוב, ישלול הרצון בו, וימנע החפץ הגם שישנו. אבל הרשעים הם מסורים ביד לבם לכל אשר יבוא החפץ בלב, לא ימנעהו הרצון. ואולי כי אין להם נשמה, או שכבר פגמוה, ונכנעת היא לפני הרוח שבלב".
סוף דבר, על ידי לימוד התורה וקיום המצוות, הקב"ה משרה את אור שכינתו באדם – בנשמה אשר בקרבו, ומכח זה יכול להתגבר על תאוותיו ולשלוט על רצונותיו.
השראת השכינה בבחינת המספר [ששים ריבוא] ובבחינת איכות דרגות הקדושה [אין קץ]
ו. מעתה עלו בידינו היסודות, שעל פיהם נבין את דברי האור החיים הקדוש בפרשתנו, בביאור לשון הכתוב "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", הרומז לבחינת השראת השכינה בתוך בני ישראל.
הקב"ה משרה שכינתו על היושבים ועוסקים בתורה, וברור כי בחינת השראת השכינה עם עשרה אינה באותה דרגה כפי שהיא עם חמישה, או עם יחיד, אלא שיש מדרגות ובחינות זו למעלה מזו. נמצא כי לאיכותן של בחינות הקדושה אין גבול ומידה, אך יש להם מספר עד ששים ריבוא, כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (שמות כה, ח) "ובדרך רמז ירמוז הכתוב באומרו בסדר זה שהקדים וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, קודם אומרו כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, לומר לו ענין גדול. כי בחינת הקדושה והדרגותיה לא בגדר המספר, כי גבוה מעל גבוה וגבוהים, הלוא תמצא אומרם ז"ל (אבות פ"ג מ"ו) אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו שנאמר (שמות כ, כא) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי וגו', ואמרו (שם) על ב' וג' וה' ועשרה [שיושבים ועוסקים בתורה, ששכינה שורה ביניהם] וכל אחד כפי הדרגתו. ואמרו עוד (ב"ר עד, יז) שאין השכינה שורה על פחות מס' ריבוא. כי מטעם זה לא ניתנה תורה לאבות, עד שהיו הבנים במספר ס' ריבוא. מכאן תקיש ותדין כי הדרגות הקדושה הם מא' עד ס' ריבוא, וזה בבחינת המספר. ובבחינת האיכות, כמה הדרגות מאחד לאחד אשר אין קץ"[4].
ואם כן יש לברר מה היתה "איכות" השראת השכינה במשכן. התשובה לשאלה זו נטמנה בדקדוק לשון הכתובים "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם – כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ", כפי שביאר האור החיים הקדוש שם: "וכיון שכן כאשר אמר ה' למשה שישכון בתוכנו, לא ידע משה הדרגות של בחינת השוכן כמה שיעורה. לזה נתחכם ה' ודיבר אליו כדברים האלה, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, סמך כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ, לוְשָׁכַנְתִּי, לומר כי אותה בחינה המדברת עמו, כשיעור אותה המרכבה אשר היה מראהו ישכון בתוכם. וכפי זה תהיה נקשרת תיבת כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ עם וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".
אמור מעתה, בציווי "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם", נמסרה למשה רבנו בחינת התגלות השראת השכינה לבני ישראל במשכן, שהיא אותה בחינת התגלות שהיתה למשה רבנו – "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ".
• • •
עיקר השכינה בלב ישראל
ז. ממוצא הדברים יובן הציווי המפורש במסכת סנהדרין (טז, ב; הובא ברש"י בריש הפרשה) "וְכֵן תַּעֲשׂוּ" שנאמר על המשכן – "לדורות", אשר מחייב כל אחד לעשות עצמו כמשכן להיות ראוי להשראת השכינה בתוכו, גם עתה, שבעוונותינו הרבים בית המקדש עדיין אינו עומד על תילו. וכפי שכתב מרנא הגר"ח מוולוז'ין בספרו נפש החיים (שער א פרק ד) "כי ודאי עיקר ענין הקדש והמקדש ושריית שכינתו יתברך הוא האדם, שאם יתקדש עצמו כראוי בקיום המצות כולן, שהם תלויים גם כן בשורשם העליון בפרקי איברי השיעור קומה כביכול של כלל כל העולמות כולם, אז הוא עצמו המקדש ממש ובתוכו ה' יתברך שמו, וכמאמרם ז"ל ושכנתי בתוכם בתוכו, לא נאמר אלא בתוכם. ויש לומר על דרך זה הכתוב ועשו לי מקדש גו' ככל אשר אני מראה אותך וכו' וכן תעשו, ורז"ל דרשו וכן תעשו – לדורות. ולדרכינו יש לומר גם כן, שרוצה לומר אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני. אלא תדעו, שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו, רק לרמז לכם שממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם. שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו, כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתי בתוככם ממש. זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם דייקא. שככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן וגו', תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמיכם".
מה נעמו לפי זה דבריו הקצרים של רבי אלעזר אזכרי (חרדים פרק סו) "עיקר מכון השכינה בלב ישראל, שנאמר וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. וכן פירש רשב"י בפסוק (דברים כג, טו) כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ, קרב הוא הלב, שהוא אמצע מחניך, שהם רמ"ח איבריך".
ועוד כתב רבי אלעזר אזכרי בפיוטו "אגדלך אלקי כל נשמה": "אוֹמֵר שִׁירָה לִפְנֵי יוֹצְרֵי בְּאֵימָה, בְּכֹבֶד רֹאשׁ, וְאֶלְבַּשׁ כְּסוֹד וַחֲרָדָה. בְּתוֹךְ לְבָבִי מִשְׁכָּן אַבְנוֹ לְזִיווֹ, קָרְבָּן תַּקְרִיב לוֹ נַפְשִׁי הַיְּחִידָה".
בעקבות פיוט זה כתב רבי יצחק הוטנר את שירו המפורסם: "בִּלְבָבִי מִשְׁכָּן אֶבְנֶה לַהֲדַר כְּבוֹדוֹ, וּבַמִּשְׁכָּן מִזְבֵּֽחַ אָשִׂים לְקַרְנֵי הוֹדוֹ, וּלְנֵר תָּמִיד אֶקַּח לִי אֶת אֵשׁ הָעֲקֵידָה, וּלְקָרְבָּן אַקְרִיב לוֹ אֶת נַפְשִי, אֶת נַפְשִׁי הַיְחִידָה".
ובנין המשכן בלב, הוא כאמור, באמצעות לימוד התורה וקיום המצוות, והמלכת הקב"ה על כל המעשים.
[1] כדברי המדרש (במדבר רבה ב, ג) "בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים, שנאמר (תהלים סח, יח) רֶכֶב אֱלֹקִים רִבֹּתַיִם אַלְפֵי שִׁנְאָן אֲדֹנָי בָם סִינַי בַּקֹּדֶשׁ, והיו כולם עשויים דגלים דגלים, שנאמר (שיר השירים ה, י) דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם דָּגוּל מֵרְבָבָה. כיון שראו אותן ישראל שהם עשויים דגלים דגלים, התחילו מתאווים לדגלים, אמרו הלוואי כך אנו נעשים דגלים כמותן. לכך נאמר (שם ב, ד) הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין, (משלי ט, ה) וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי. הוי אֶל בֵּית הַיָּיִן, זה סיני. וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. אמרו, אילולי הוא מגדיל עלי אהבה. אמר להם הקב"ה מה נתאוויתם לעשות דגלים, חייכם שאני ממלא משאלותיכם, (תהלים כ, ו) יְמַלֵּא ה' כָּל מִשְׁאֲלוֹתֶיךָ. מיד הודיע הקב"ה אותם לישראל ואמר למשה, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
[2] וכן מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, יא) וזה לשונו: "ועתה מייעד הוא יתברך שעל ידי שבחוקותיו נלך, כי נהיה הולכים ומתקדשים עד נזדכך הכנות האמורות עד שנהיה ראויים להיות בגוף ונפש מרכבה אל השכינה, ולא תצטרך הנפש אשר היא המרכבה לגעול בחומר ולבקש לצאת, כי אם אדרבה לא תהיה מבקשת לצאת. וזהו אומרו וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם, תוך גופיכם בנפשותיכם שבקרבכם. ובזה וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, כי מה שהיתה מבקשת לצאת מתחלה בכל נשימה, הלא הוא לשוב אל מקורה הוא האלקים אשר נתנה. אך אחר שהיא בגוף מרכבה אל השכינה, לא תגעל בגופים שלכם. כי הלא גם שם היא דבקה בשורשה, כי שם השכינה כי הוכן החומר לקבלה. וזה אומרו (בחוקות יכו, יב) וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם, כי נפשי אשר בכם לא תגעל אתכם אחר היות משכני בתוככם".
[3] כדבריו: "ואמנם מה ששאל על מה רמזו באמרם שכינה ומהו גלות השכינה, שהם דברים הנזכרים בדברי חז"ל בתלמוד, אמינא ליה מילתא, אשר ראיתי בדברי הרב המורה נבוכים (ח"א פרק כה) וזה לשונו, שכן ידוע כי זאת המלה היא התמדת העומד במקום אחד, והוא שוכן באלוני ממרא וכו. וענין השכינה במקום היא התמדת העומד במקום אחד וכו'. ולפי זאת השאלה הושאל לבורא יתעלה, כלומר להתמדת שכינתו או השגחתו באיזה מקום שהתמידה בו השכינה, או לכל דבר שהתמידה בו השגחה, ונאמר וישכן כבוד ה' וכו'. וכל מה שבא מזאת הפעולה מיוחס לבורא יתברך הוא בענין התמדת שכינתו, כלומר אורו הנברא במקום, או התמדת ההשגחה בדבר אחד, כל מקום כפי ענינו, ע"כ דברי רבינו הגדול.
ומכאן ואילך דברי תלמיד קטן כמוני. ואני לוקח מתוך דברי רבינו הגדול שנתן בו פירושים לשכינה אור נברא או ההשגחה, ואני אומר שניהם הם דבר אחד. והשגחת הבורא יתברך אינה דבר שאין בה ממש, אבל ההשגחה עצמה ממילא נאצל ממנה אור הגדול, וההשגחה היא שקראו רז"ל שכינה.
והנה לפי רצון הבורא וכאשר הוא בזמן שישראל עושים רצונו, אז עיקר השגחתו בישראל ולהם משפיע כל שפע טוב, אלא שמחמת ריבוי הטובה מגיע גם כן למקומות אחרים. וזהו הפירוש שהשכינה שורה בישראל, שהשגחה שקרויה שכינה הוא רק בישראל. וכל זה כשישראל עושים רצונו".
[4] וכן מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת ויחי (בראשית מו, ד) כי יש דרגות רבות בהשראת השכינה: "הדרגות אור השכינה רבים המה. הלא תמצא שעשרה שיושבים ועוסקים בתורה, שנו רבותינו (אבות פ"ג מ"ז) כי שכינה שרויה ביניהם, ואפילו שנים ואחד, אמרו ז"ל (שם) כי מצויה שכינה. אלא ודאי יש הדרגות אין מספר להם להשראת שכינה, בסוד כי גבוה מעל גבוה שומר (קהלת ה, ז). ויתרבה האור בהשראתו, כפי בחינת הסובב השראת השכינה. וצא ולמד השראת השכינה בהר סיני, ולמטה ממנה השראתו בבית המקדש, ולמטה ממנה השראת השכינה על הנביא, ובית הכנסת, ובית המדרש, ובין עשרה שעוסקים בתורה, ולמטה בהדרגות המנין" – והשראת השכינה במספר שישים ריבוא אין למעלה ממנה. וראה במה שהרחבנו בביאור הדברים בפרשת מסעי מאמר שישים ריבוא.
