בל תוסיף בברכת כהנים
בפסוקים בהם נצטוו הכהנים לברך את ישראל (במדבר ו, כד-כו), נתפרש הנוסח המדויק של הברכה: "יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ, יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ, יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם". ויש לברר האם כהן המברך ישראל בברכות אחרות עובר על איסור 'בל תוסיף'.
א. בסוגיית הגמרא במסכת ראש השנה (כח, ב) נדונו גדרי איסור 'בל תוסיף', ובכלל זה איסור 'בל תוסיף' בברכת כהנים. בתחילת הסוגיא נקבע הכלל "מצוות אינו עובר עליהן אלא בזמנן". איסור בל תוסיף הוא רק בהוספה על המצוות בזמנן, דהיינו, כשהוסיף עליהם בזמן שניתן בו לקיים את המצוה. כגון שנטל חמישה מינים בנטילת לולב, או שנתן חמש פרשיות בתפילין, או שהטיל חמש ציציות בטלית. אבל אם הוסיף על המצוה אחר זמנה, כגון שהוסיף על מספר הימים שנאמרו במצוה [עוד יום בסוכות] או שהוסיף שעה על זמן עשיית המצוה, אינו עובר על איסור בל תוסיף. על כך הקשה רב שמן בר אבא: "מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר, הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון (דברים א, יא) ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם וגו', תלמוד לומר לא תוסיפו על הדבר – והא הכא, כיון דבריך ליה עברה ליה זמניה, וקתני דעבר". הרי בברכת כהנים היות וכבר הכהן סיים את שלשת הברכות, הרי זמן המצוה עבר כבר, ומכל מקום נאמר בברייתא שאם הוסיף עוד ברכה עבר על בל תוסיף, מוכח איפוא, שאיסור בל תוסיף הוא גם כשמוסיף לאחר זמן המצוה. ובמסקנא תירצו: "שאני הכא, כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך, כוליה יומא זמניה הוא". בברכת כהנים הדין שונה, היות ואם יזדמן לכהן ציבור אחר שעדיין לא נתברך בברכת כהנים, הכהן רשאי לשוב ולברכם בברכת הכהנים, נמצא שכל היום הוא זמן המצוה, ולכן אם הוסיף ברכה מעצמו, עובר בבל תוסיף [אבל במצוות אחרות, אם הוסיף על המצוה לאחר זמנה אכן אינו עובר בבל תוסיף].
על מסקנא זו הקשה השפת אמת (ראש השנה, שם) "לכאורה נראה דלפי טעם זה, אפילו שלא בשעת ברכת כהנים, אסור לכהן לברך ברכה אחרת משלו, כיון דקרי ליה זימנא. ולפי זה צריך עיון לדינא אם כן לעולם יהיה אסור לכהן לברך וליתן שלום לישראל, וזה לא יתכן".
בשאלה זו דן גם רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים, בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סימן סב) "עובדא הוי בכהן שכאשר היה יורד מן הדוכן היה אומר לכל מי שפגש אותו בדרך הילוכו 'ברוכים תהיו', ונסתפקתי האם יש בזה חשש של בל תוסיף".
הוספת ברכות לא בשעת נשיאת הכפיים על הדוכן
ב. השפת אמת (שם) תירץ: "דאפילו אי כולי יומא זימנא, מכל מקום ליכא בל תוסיף אלא בשעת עשיית המצוה, כדמשמע לשון הברייתא אוסיף ברכה אחת, משמע בשעת ברכת הכהן".
אמנם הדבר שנוי במחלוקת הראשונים, כפי שהביא הביאור הלכה על פסק השלחן ערוך (או"ח סי' קכח סע' כז) "כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על השלשה פסוקים של ברכת כהנים; ואם הוסיף, עובר על בל תוסיף". וכתב הביאור הלכה (ד"ה ואם הוסיף) "לכאורה נראה דדוקא אם גם זה היה בפריסת כפים וכהאי גוונא כל הדברים המעכבין בנשיאת כפיים, וכמו שכתבנו לעיל במשנה ברורה בסעיף יד, זה מקרי הוספה על המצוה. מה שאין כן בשבירך שלא בנשיאת כפיים, או שלא בהחזרת פנים וכהאי גונא, זה אין מקרי הוספה כי אם ברכה בעלמא. וכן כתב בשולחן ערוך הגר"ז, עיין שם. וכן מוכח בחידושי רשב"א סוכה (לא, ב ד"ה מאי), דדווקא בפריסת כפים. ומסתמא הוא הדין שארי דברים המעכבים בנשיאת כפיים דמאי שנא [וזה לשון הרשב"א: "ומה שאמר בכהן שעלה לדוכן והוסיף אחד משלו שעובר בבל תוסיף, ולא אמרינן דכל ברכה וברכה בלחודא קיימא, שאני התם דצריך פריסת כפים". והגר"ז כתב בשלחן ערוך הרב (סי' קכח סע' מ) "כהן אינו רשאי להוסיף מדעתו יותר על הג' פסוקים של ברכת כהנים, ואם הוסיף עובר על בל תוסיף אם אמר בנשיאת כפים ובהחזרת פנים כלפי העם (ולכן אומרים השקיפה כו', מפני שכבר פשטו כפיהם והחזירו פניהם). אבל אם אומר ג' פעמים אלו כמה פעמים ביום, אינו עובר על בל תוסיף, שלא שייך בל תוסיף אלא במוסיף על המצוה עצמה ולא בעשית המצוה ב' פעמים"].
מבואר בדברי הרשב"א והגר"ז, שאיסור בל תוסיף בהוספת ברכות מעבר לפסוקים, הוא אך ורק בשעת קיום מצות ברכת הכהנים בכל תנאיה – על הדוכן, בנשיאת כפיים, בקול רם, בהחזרת פנים אל העם. ולכן אין כל מניעה שכהן יברך את הישראל בזמנים אחרים. וכפי שהוכיח השו"ע הרב מפסק השלחן ערוך (סי' קכח סע' טו) שמייד לאחר ברכת הכהנים הם מברכים את הישראל בברכה נוספת: "ואחר כך מתחיל ש"צ שים שלום, ואז כהנים מחזירים פניהם להיכל ואומרים, ריבון העולמים, עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שהבטחתנו (דברים כו, טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל" .
אולם בהמשך דבריו כתב הביאור הלכה: "אמנם מדברי הרמב"ם משמע שלא כדבריהם, שהרי כתב (הלכות תפילה פרק יד הלכה יב) וזה לשונו, אין הכהנים רשאין בכל מקום להוסיף ברכה על שלשת הפסוקים, כגון ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם וגו' וכיוצא בה, לא בקול רם ולא בלחש שנאמר (דברים ד, ב) לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר וגו', עכ"ל. הרי דלדידיה עוברים על בל תוסיף כשמברך בלחש, אף על גב דקול רם הוא לעיכובא. ומסתמא דלדידיה הוא הדין בלא פריסת כפים, וכהאי גונא גם כן עובר, וצ"ע".
על פי האמור, כתב בהר צבי, להוכיח מההלכה שהכהנים אומרים "השקיפה" לאחר סיום ברכת הכהנים "שההיתר הוא משום שתפילה זו נאמרת אחרי שהכהנים מחזירים פניהם מן הצבור, והחזרת פניהם מהצבור הוי כהפסק בין שלשת הברכות לברכה זו, באופן דלא הוי הוספה על הברכות הקודמות אלא כברכה בפני עצמה. ומדויקים בזה דברי הגמרא (סוטה לט, א) וכי מהדר אפיה וכו', דמשמע שדווקא אחרי שמחזירים [הכהנים] פניהם מהצבור רשאים לומר תפילה זו. וכן ראיתי בספר תורת הקנאות (סוטה דף ל"ט) שכתב כן, בהא דאמרינן שם וכי מהדר מציבורא, דקודם לכן לא יאמר משום דמחזי כמוסיף על הברכות. והוא הדין דיש לומר גם בנדון דידן [שהכהן יורד מהדוכן ואומר לכל מי שפוגש בדרך הילוכו 'ברוכים תהיו'] שהירידה מן הדוכן הוי כהפסק". שכיון שסיימו את הברכת כהנים וירדו מהדוכן שוב אין מקום לחשוש לבל תוסיף בברכות שמברך.
[בסידור אור החמה (עמ ר) הטעים לי האמור את לשון בקשת הכהנים "עשינו מה שגזרת עלינו", ולכאורה לא מובן מה שייך 'גזירה' בדבר שהוא מצוה. וביאר: "דנמשך עם הא דאמרו דכהן שבא להוסיף ברכה לוקה משום בל תוסיף, ולכך אומרים הכהנים שבאמת רצינו להוסיף ברכות, אלא שגזרת שלא להוסיף, ועשינו כן. ולכך מוטל עליך להוסיף ולברך. וזהו שמסיימים "אף אתה עשה כמו שהבטחתנו", דהיינו שכתבת בתורה שכשמקיימים את המצוה כתיקונה מתברכים"].
אולם למעשה, ההר צבי הביא את דברי הביאור הלכה שדייק מדברי הרמב"ם שיש לחשוש לאיסור בל תוסיף גם בברכות הנאמרות שלא בנשיאת כפיים, וכתב: "ולפי דעת הרמב"ם צריך לומר בטעם הדבר שאין חשש משום בל תוסיף בברכת השקיפה שבתפילת רבש"ע אחר ברכת כהנים, משום דאינה אלא בקשת רחמים שתקובל ברכתם לפני המקום ויסכים עם הברכות. ולפי זה בנידון שלפנינו שאומר ברוכים תהיו בלשון ברכה, יש חשש משום בל תוסיף לדעת הרמב"ם. ואם כי יש לומר שאפילו לדעת הרמב"ם על כל פנים אינו עובר אלא אם כן שעומד על הדוכן, וכמשמע לשון הגמרא בראש השנה, מנין לכהן שעלה לדוכן שלא יאמר וכו', מכל מקום יש להסתפק בזה, ויש למנוע הדבר".
סברא אחרת להתיר לכהן לברך ישראלים בנוסף לברכת הכהנים, כתב בספר כפי חיים (סימן יב, הערות קצרות, עמ' צו) "יש לומר שבדווקא נקט הדוגמא שבגמרא וכוונתו לפסוק [ה' אֱלֹקֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם וגו'], דרק היכא שהברכה הנוספת הוה ברכה הכתובה בתורה יש לה דין ברכה, ורק כהאי גוונא אסור להוסיף. אבל כשמוסיף ברכה משלו שאינה ממטבע הכתובה בתורה, אין על זה חלות שם ברכה כלל, ואין באמירתה איסור בל תוסיף, וצע"ג".
הוספת תפילות בברכת כהנים
ג. בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סימן נט) נשאל "אי כהן יכול להפסיק באמצע ברכת כהנים לברך חולה וכהאי גוונא שחושבים זה לסגולה", והשיב: "אסור להוסיף על ברכת כהנים משום בל תוסיף כדאיתא בראש השנה, ועל כן נראה דאסור להתפלל ולבקש באמצע ברכת כהנים, אפילו בלחש, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות תפילה. אלא מותר לו להזכיר רק שמו לבד בלי בקשות".
ולענ"ד נראה לדון בדבריו בהקדם בירור גדר ברכת כהנים האם זו תפילה או שיש לה גדר של ברכה, ונבאר הדברים.
יש ההבדל מהותי בין תפילה ובין ברכה. תפילה היא בקשה ותחנונים מהבורא שיאזין לקולנו וישמע לתפילתנו. אך ברכה היא מהלך אחר, בברכה יש כח בידיו של המברך להשפיע ברכה ממקורה העליון [ברכה – מלשון בריכה], וכדבריו של רבנו בחיי (דברים ח, י) כי "לשון 'וברכת' ענין תוספת וריבוי, והוא מלשון בריכה הנובעת מן המקור. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו". ביתר ביאור: ברכה חלה כתוספת על דבר קיים, כפי שביאר הרמב"ן (שמות כה, כד) את סוד לחם הפנים: "כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע (מלכים ב ד, ב) הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָך בַּבָּיִת, וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים. ובאליהו (מלכים א יז, טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר. וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבוא השובע לכל ישראל". אך תפילה, בשונה מהברכה, פועלת את פעולתה גם אם לא חל שום דבר. גם כשאדם ניצב כעני בפתח ואין לו כל זכות, ודאי שיכול לפעול בתפילתו. ואילו ברכה פועלת רק על "שורש דבר" שכבר קיים, ומוסיפה עליו ברכה.
אם נאמר שברכת הכהנים היא גדר של ברכה יובן פסק השלחן ערוך (או"ח סימן קכז סע' ב) שאם אין כהנים מצויים בחזרת הש"ץ, אין הציבור עונים "אמן" אחר הש"ץ, אלא עונים "כן יהי רצון". וטעם הדבר מבואר במשנה ברורה (ס"ק י) "דאמן לא שייך כי אם כשעונה אחר כהן המברך, מה שאין כן הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו השי"ת בברכה שהכהנים מברכים". הרי לנו הבדל בין בקשה דהיינו תפילה, לבין ברכה. ומכאן לכאורה משמע כי ברכת כהנים הנאמרת על ידי הכהנים, הינה ברכה ולא תפילה.
מאידך גיסא יש לומר, כי ברכת הכהנים הינה תפילה, ומשום כך קבעוה חכמים בתוך חזרת הש"ץ. ויש להביא לכך סיוע מהכותרת של הלכות תפילה ברמב"ם: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב–י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד–ט"ו דיני נשיאת כפים. וכידוע הקפיד הרמב"ם מאד על סדר הדברים, וברור איפוא, שכאשר כלל את הלכות תפילה ונשיאות כפים ביחד, יש דברים בגו. ולכן נראה שקריאת התורה ונשיאת כפים הינן חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינן נפרדים ממנה.
ראיה נוספת יש להביא מפסק השו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתן, גומרים אותו הקדיש". והביא המשנה ברורה (ס"ק ו) בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". מסתבר כי דין נשיאת כפים שווה לדין התפילה, משום שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, ובשל כך הדינים שיש בהלכות תפילה נאמרו גם בנשיאת כפים.
עוד מבואר במשנה ברורה (או"ח סימן קכח ס"ק קו) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה [שמונה עשרה] כדי לישא כפיו, והיינו משום שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, ולכן אין להפסיק מהתפילה לצורך נשיאת כפיים שגם היא נחשבת כתפילה.
ומעתה נראה לענ"ד שכאשר הכהנים נצטוו לברך את ישראל, הם נצטוו לברך דווקא בנוסח מסויים של הברכה הכתובה ומפורשת בתורה. לפיכך, כל תוספת של ברכה אסורה משום בל תוסיף, אך לא נאסר עליהם להוסיף ולהתפלל להצלחת עם ישראל וישועתם ולהצלחת יחידים שבתוך הכלל. ולכן איסור בל תוסיף בברכת כהנים קיים רק בהוספת ברכה ולא בהוספת תפילה בברכת הכהנים, ואין מניעה שהכהן יתפלל לרפואת חולים בזמן ברכת הכהנים, וצ"ע.
לפי האמור מבואר פסק השלחן ערוך (או"ח סי' קל סע' א) "מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן ונימא הכי, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו', ויכוון דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן". ברכת כהנים היא הזמן הראוי לכל מי שחלם חלום רע להיטיב את חלומו, להתפלל כדי שאם פתרון החלום הוא רע, הקב"ה יהפכהו לטובה. והנה הביאור הלכה בתחילת הלכות ברכת כהנים (או"ח סי' קכח) הביא את מה שכתב ספר חרדים: "מצות עשה לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה". נשאלת השאלה, היאך מותר להוסיף בקשה להטבת החלומות הרעים תוך כדי תוך כדי שמיעת ברכת הכהנים, ואין בזה איסור בל תוסיף על קיום המצוה להתברך מהכהנים. ועל כרחך צריך לומר, שאיסור בל תוסיף הוא רק בהוספת ברכה בברכת כהנים ולא בהוספת תפילה בברכת הכהנים, ואשר על כן אין סיבה לאסור להתפלל להטבת חלומות בזמן ברכת כהנים.
איסור בל תוסיף – כאשר נאמר שיעור בקיום המצוה
ד. אמנם עיקר איסור בל תוסיף בברכת כהנים טעון ביאור.
בספר החינוך (מצוה תנד) כתב בביאור שורש האיסור: "כי האדון המצוה אותנו על התורה ברוך הוא בתכלית השלמות, וכל מעשיו וכל ציוויו הם שלמים וטובים, והתוספת בהם חסרון, וכל שכן הגרעון, זה דבר ברור הוא".
והנה כאשר מוסיפים פרשיה חמישית בתפילין או מין נוסף בארבעת המינים, וכן בישיבה בסוכה יום נוסף אחרי סוכות, מובן שיש בזה חסרון בקיום המצוה, שמקיים אותה בשינוי מצורתה המסורה לנו. אולם כאשר כהן מוסיף עוד ברכות בברכת הכהנים, מה החסרון בכך. החינוך (מצוה שעח) כתב בשורש המצוה: "שחפץ השם בטובו הגדול לברך עמו על יד המשרתים החונים תמיד בית ה' וכל מחשבתם דבקה בעבודתו ונפשם קשורה ביראתו כל היום, ובזכותם תחול הברכה עליהם ויתברכו כל מעשיהם ויהי נועם ה' עליהם" – ומדוע איפוא, שבתוספת ברכות יהיה חסרון בקיום תכלית המצוה, שהרי כשם שאין איסור בל תוסיף בנתינת צדקה יותר מהחיוב, כך לכאורה לא צריך להיות איסור בהוספת ברכות בברכת כהנים.
וצריך לומר שמצות ברכה כהנים דומה למצות מחצית השקל ולא למצות צדקה, ויסוד החילוק הוא שאיסור בל תוסיף נאמר רק כאשר יש שיעור לקיום המצוה. לקיום מצות צדקה אין שיעור, ולכן בנתינת פרוטה מקיים את המצוה. וכשנותן עוד פרוטה מקיים את המצוה פעם נוספת, ואין זה נחשב כ'בל תוסיף' בשיעור קיום המצוה. וכן קיומה של מצות תפילין מותנה שיהיו ארבע פרשיות ולא יותר, וכן בסוכות המצוה בנטילת ארבע מינים ולא יותר, וקיום מצות סוכה הוא אך ורק בשבעה ימים – ובישיבה בסוכה ביום הסמוך עובר על איסור בל תוסיף.
לעומת זאת, במצות מחצית השקל, מבואר בדברי הכלי חמדה (דברים ד, ב; מכתב אות ב) ובפירוש רבי ירוחם פערלא על הסמ"ג (מצוה מה) כי בנתינת פעמיים מחצית השקל, עובר על איסור בל תוסיף, כי שיעור המצוה הוא מחצית השקל, ולכן בכל נתינה של יותר מהמחצית עובר על איסור. גם למצות ברכת כהנים יש בתורה שיעור לקיום המצוה – שלושת הפסוקים בהם מפורשת הברכה. לפיכך כאשר הכהן מברך את אותו נוסח של ברכת הכהנים האמור בתורה כמה פעמים ביום, אינו עובר על איסור, כפי שנתפרש בשו"ע (או"ח סי' קכח סע' כח) "כהן שנשא כפיו, ואחר כך הלך לבהכ"נ אחר ומצא צבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא כפיו פעם אחרת", וכמו שכתב שם המשנה ברורה (ס"ק קו) "דליכא בל תוסיף בעשיית מצוה שתי פעמים". אבל כאשר הכהן מוסיף עוד ברכות, אזי כל ברכה היא תוספת על השיעור של הברכה המפורש בתורה, ועובר איסור בל תוסיף.