בראשית הדברים יודגש, כי הדיון בבעלות ובקנין על מקומות בבית הכנסת, תלוי במנהג המקובל בכל תקופה. ממשמעות דברי הפוסקים נראה כי בתקופות קדומות, היה נהוג קנין ממשי על המקומות, ואף יש הסוברים כי זהו קנין בגוף הקרקע. אמנם בימינו נראה לכאורה, כי בבתי כנסת רבים נראה שאין הקנאה כלל אלא במתן רשות וזכות להשתמש בלבד [בפרט שהרבה מבתי הכנסת אינם רכוש של הציבור אלא של הרשויות].
ברם לפנינו יתבאר כי גם באופנים אלו יש לדון מצד "חזקה" מפני "דרכי שלום", כשם שנאמר בדין ה"מוחזק" להיות "בעל תוקע" וכדומה [ראה בהרחבה בשיעור עולמות [תקל"ה] בנדון חזקה במצוות]. חזקה זו לכאורה קיימת גם כאשר לא משלמים על המקום, כגון תלמידי ישיבה וכיוצא בזה.
א. חזקת 'ראיה' במקומות בית הכנסת
כפי שנתבאר, בעבר ההקנאה במקומות בבית הכנסת היתה קנין גמור. רבותינו ראשונים דנו על פי סוגיית הגמרא בפרק חזקת הבתים (1א,1ב) – כאשר מתעורר ויכוח על בעלות מקום בבית הכנסת, האם וכיצד יש טענת "חזקת ג' שנים", שהרי אינו יושב במקומו כל הג' שנים.
בסוגיא מבואר בדיני "חזקת ראיה" על קנין קרקעות, כי המחזיק בקרקע ג' שנים וטוען שרכש אותה, נאמן על כך, ואינו צריך להביא שטר ראיה שהקרקע שלו. ומבואר כי ג' השנים צריכות להיות ברציפות ולא לסירוגין. מתוך סוגיא זו, דנו רבותינו הראשונים כיצד יש לחשב חזקת ג' שנים על ישיבה במקום בבית הכנסת כדי שיהיה מכך "ראיה" על בעלות. לדעת הרא"ש (2א) "אם מעידים עדים שישב שם ג' שנים בכל עת שנכנס לבית הכנסת, ולא ישב במקום אחר זולתי אם שינה מקומו מחמת אבלות שלו או של אחרים ששינו מקומם וישבו על מקום שלו. ואף אם היה טרוד בעסקיו ולא נכנס בכל עת לבית הכנסת – הוי חזקה. שכן מנהג העולם, שלפעמים אין נכנסים לבית הכנסת מחמת טירוד עסקיהם". וכן נקט בעל העיטור (2ב) שגם אם נעדר ממקומו מחמת סיבה מוצדקת לא איבד את חזקתו. אולם לדעת הריטב"א (2ג) יש לשבת בכל עתות התפילה. והמאירי (2ד) הביא מחלוקת בנדון ההולך לעסקיו. ובשיטה מקובצת (2ה) נראה כי עליו להיות במקום ללא היעדרויות, אפילו מוצדקת.
עוד כתב בתשובת הרא"ש (3א) "אם מנהג ידוע בעיר שכתיבת השם על המקום הוי חזקה למקום, מאחר שאינו מקפיד לשבת שם אלא כאחד מבני העיר, ולכך הנהיגו לכתוב שמו על מקומו, דאם לא כן במה יודע שהוא מקומו. ונמצא הוי כתיבת השם כמו שטר, וערעור שמעון לאו כלום הוא". ומבואר כי גם בכתיבת השם על המקום, יש ראיה לבעלות על המקום, ונחשבת כנקיטת שטר, וראה במה שהרחיב התומים (3ג) בזה.
להלכה, הרמ"א (3ב) פסק: "מקומות בית הכנסת, אם מעידים העדים שישב עליהם כל עת שנכנס לבית הכנסת, אע"פ שלפעמים שינה מקומו מחמת אבלות או לא נכנס לבית הכנסת, הוי חזקה, הואיל ועשה בחזקה כמנהג העולם. ונראה לי שכן ראוי להורות אע"פ שיש חולקים. מקומות של בית הכנסת שהמנהג שכל אחד כותב שמו עליו, הוי כשטר, וכל מי ששמו עליו הוי שלו ואין למערער בו כלום".
והנה בדיני חזקה המבוארים במשנה בפרק חזקת הבתים, לכל חזקה על קרקע צריך "טענה" לקנין המקום [או קבלתו במתנה], ואין די בכך שיטען שלא מחו בו כשישב שם [וזו "חזקה שאין עמה טענה"]. למרות זאת דן הרא"ש (3ד) כי יורש שישב במקום אביו ג' שנים, אף שאינו טוען שאביו קנה את המקום, מכל מקום נאמן כי אנו "טוענים" בעבורו, ולכן חזקתו חזקה.
ב. מהות הקנין במקומות בבית הכנסת
בגדר קנין מקום בבית הכנסת נאמרו הלכות, אשר לכאורה עולה מהם, כי זהו קנין בגוף הקרקע.
- בהלכות "מצרנות" כתב הטור (4א) בשם הראב"ד, כי מעיקר הדין, יש במקומות של בית הכנסת דין "מצרנות", משום שהם כקרקע, וסיים: "אף על פי שאין זה מתקבל על הדעת". וביאר הבית יוסף: "נראה לי שטעמו, כיון שיש לאדם מקום אחד, די לו, ומה לו לקנות מקום אחר". דין זה נפסק להלכה בשולחן ערוך (4ב).
מדין זה הוכיח רבי משה חיים אויערבך, במאמרו בקובץ בית אהרון וישראל (4ג), כי יש קנין ממשי במקומות בבית הכנסת, שהרי בשכירות קרקע נחלקו הפוסקים האם יש "דינא דבר מצרא", וכאן נפסק שיש.
- בהמשך דבריו הוכיח (5) מדין חזקת ג' שנים שנתבאר לעיל, כי קנין המקומות הוא בגוף הקרקע, שהרי בחזקת "תשמישים" יש הסוברים שאין צריך כלל ג' שנים [ונתבאר בהרחבה בשיעור עולמות [תע"ר] בנדון חזקת תשמישים], משמע כי דין חזקת ראיה במקומות בית הכנסת כדין חזקה בקרקעות.
- ועוד הוכיח שם, מדברי רבותינו הראשונים שנקטו כי מועיל להקנות מטלטלין אגב מקום בית הכנסת.
אמנם בדברי נתיבות המשפט (6א) עולה לכאורה גישה שונה למקומות בבית כנסת. ופשטות משמעות דבריו היא, כי בדיני קנין 'חזקה', למרות שבקרקע גמורה צריך קנין "גדר נעל ופרץ", במקומות בבית הכנסת די להחזיק ולהשתמש בהם, היות שאין זה אלא שיעבוד לשימוש בעלמא.
אולם בשו"ת להורות נתן (6ג) נקט שגם לדעת הנתיבות, יש זכות בגוף הקרקע, והוכיח כן מדברי הנתיבות (6ב) בנדון בית כנסת שנשרף: "יכולים ז' טובי העיר כשרוצים לבנותו להגדיל הבית הכנסת, למכור כל המקום ולבנותו במקום אחר, ואין לראשונים תביעה רק מה שמגיע על חלקם כפי שומת המקום שלהם בחורבנה", משמע שהמקום קנוי להם. ומה שכתב הנתיבות כי במקומות אין אלא "שיעבוד", צריך לומר שכוונתו שאין הקרקע שייכת לו ממש, שיוכל לעשות שם כרצונו. ועוד יש לומר, שדברי הנתיבות נאמרו באופן שאינו קונה את הקרקע אלא רק מייחד מקום לשימוש בבית הכנסת.
ג. חזקת האדם במקומו כשבית הכנסת שופץ או נהרס
הפוסקים דנו בהרחבה בגדר קנין במקום בבית כנסת – האם יש קנין בגוף הקרקע, בנדון בית כנסת שנהרס או שופץ, וכעת נבנה מחדש. נפקא מינה – האם יש למתפללים בעלי המקומות זכות לתבוע את מקומם הקודם, או שניתן להעבירם למקום אחר.
החתם סופר (7ב) הביא את דברי המגן אברהם (7א) בנדון בית כנסת שבנו בו את הפתחים שלא כדין, ולאחר שנחרב, ביקשו לבנותו מחדש עם פתחים כהלכה: "אין האחרים יכולים למחות אפילו הם הרוב, ואף על פי שמשנים סדר הישיבה, יקוב הדין ביניהם". ומבואר בדבריו כי אפשר להעביר את המתפללים ממקומם לפי הצורך, ולכאורה משמע שהסיבה לכך היא, שאין המקום קנוי להם.
אולם כתב החתם סופר, כי דברי המגן אברהם נכונים רק בגלל שבית הכנסת לא נבנה בהתחלה כראוי, ולכן המקומות שקיבלו המתפללים בטעות יסודם, וניתן להעבירם מהם כאשר מתקנים את הטעות. אולם כאשר בית הכנסת נחרב ונבנה מחדש, ודאי "שהקרקע מעמד הספסלים קנוי לבעלים מימים קדמונים, ומי יכול להוציאם ממקומם".
וראה עוד בשו"ת זקן אהרון (8א) במה שכתב בביאור דעת החולקים על החתם סופר, הסוברים כי אין קנין בקרקע, אלא שעבוד וזכות ישיבה. ובשו"ת להורות נתן (8ב) שהצדיק את דברי החתם סופר, והוכיח בהרחבה שיש למתפללים קנין בגוף הקרקע.
ד. חזקה במקומות אף כשאין קנין – "מפני דרכי שלום"
בדברי רבותינו הראשונים – ספר האשכול (9א) וספר חסידים (9ב) מבואר שגם אם אין קנין במקומות, מכל מקום יש זכויות על המקום "כדי שלא יעשו מחלוקת".
כיוצא בזה כתב הרשב"א (9ג) כי מה "שכל אחד ואחד בירר לעצמו מקום, ודאי לא קנה [את המקום]. מכל מקום נראה דיש להם חזקה כל דהו, לענין זה שאם כל אחד בורר לו מקום וישב שם ימים רבים, זה במקום ידוע וזה במקום ידוע, אסור לזה שבעיר לבוא לשבת שם במקומו של זה מפני דרכי שלום".
הרדב"ז (10א) הביא את דברי תשובת הרא"ש, כי בן היושב במקום אביו, אין להזיזו ממקומו. וכתב, כי דבריו נאמרו רק כאשר החזיק במקום בתורת קנין – שאביו קנה את המקום, אבל אם אביו רק ישב במקומו ולא קנאו, אין הבן זכאי לשבת במקומו, אלא יתנו את המקום למי שראוי לכך [ועוד כתב שם, כי בבית כנסת "של רבים" אף חזקת ג' שנים לא תועיל, מפני שאין מי שימחה בו. אמנם לעיל נתבאר בדברי רבותינו הראשונים כי יש "חזקת ראיה" במקומות בית הכנסת. ואולי דבריהם לא נאמרו בבית כנסת "של רבים", וצ"ע].
להשלמת היריעה, ראה בדברי השדי חמד (10ב) במה שהרחיב לדון במה שכתב הרדב"ז.
בשו"ת אלף לך שלמה (11א) כתב בנדון בית כנסת שנבנה מחדש, לחלק בין אם רכשו את המקומות ואז המקומות קנויים להם, ולכן כשנבנה בית הכנסת מחדש באותו מקום, גם המקומות שייכים להם כמקדם. ובין אם רק הוחזקו במקומות – שאין להם שום זכות כשבונים את בית הכנסת מחדש.
להלכה ולמעשה, בספר פתחי חושן (11ב) כתב: "ענין מקומות בית הכנסת בזמנם היה קנין לצמיתות, כדמוכח בכמה מקומות. אבל ברוב בתי הכנסת בזמננו מוכרים את המקומות לתקופה מסוימת, ואין לקונה שום זכות במקום, והכל תלוי ברשות הגבאים, וממילא אין כמעט מקום להלכות אלו".
וראה עוד במה שדן בהרחבה בשו"ת משנה הלכות (11ג) האם לתלמידים ולחסידים יש חזקה במקומות בבתי הכנסת של רבותיהם, וכתב על פי דברי הרשב"א (9ג) כי גם אם אין קנין במקום, יש בו חזקה מפני 'דרכי שלום'.
ה. קניית מקום בבית הכנסת מכספי מעשר
הפוסקים דנו האם ניתן לרכוש מקום בבית כנסת מכספי מעשר. בשו"ת משנה הלכות (12א) תלה זאת בשאלה הנ"ל, שאם מדובר באופן שעל ידי התשלום הוא ממש קונה את המקום הרי אין לעשות זאת מכספי מעשרות. אבל אם אין לו קנין במקום, הרי זה נחשב לכסף שמוציא על מצוה ואף שהוא נהנה מכך, מותר לשלם עבורו מכספי מעשר.
באזמרה לשמך (12ב) נקט בפשיטות שניתן לשלם על המקום מכספי מעשרות, משום שאין המקום קנוי לו. והוסיף שאם לא ניתן להתפלל בשום מקום ללא תשלום, אזי התשלום המינימלי הנדרש למקום כלשהו עליו לשלם אותו מכספו. עוד כתב שאדם שנוהג לתת מעשרות רק לעניים רשאי לקנות בזה מקום רק אם רוב המתפללים שם אברכים.
ו. בעלות וחזקה במקומות בית הכנסת – הלכה למעשה
רבי אפרים קורנגוט (13) דן הלכה למעשה, במקרה שהרוכש או המוחזק במקום בבית הכנסת מאחר לתפילה – עד מתי יש להמתין לו, והאם אדם אחר רשאי לשבת במקומו, וכתב: "גם בבית הכנסת שיש לו גדרי בית כנסת של כרכים, היינו בית כנסת המיועד לשימוש כלל הציבור. ואין זה בבית כנסת בבעלות פרטית, הרי גם אז יכולים הגבאים למנוע מאנשים שאינם תושבי האיזור לקנות שם מקומות. היו בתי כנסיות שהמקומות נמכרו בבעלות גמורה שעברה גם בירושה לדורות הבאים, וזה דומה לבעלות על דירה בטאבו, במקרים כאלו וודאי שאין לזר זכות לשבת בו. אבל גם במקרים שהבעלות על הכסא היא רק לעניין השימוש, עדיין יש לבעלות זו תוקף לגבי כך שאי אפשר לעשות שימוש במקום ללא רשות בעליה.
אמנם כאשר הבעלות על קרקע בית הכנסת שייכת לעירייה וגם המבנה שייך לעירייה, אבל זו נתנה לבני המקום זכות שימוש לגבי המקומות ולכן כל מי שקונה מקום לצורך שימוש בו הרי שיש לו בעלות גמורה לעניין זה וכל מי שרוצה להתיישב במקום חייב לקבל את הסכמת בעל המקום ושהמיופה כח שלהם לצורך הסדרת העניין הם הגבאים".
וסיים: "כמובן, שהגבאים חייבים לעבוד לפי מערכת כללים של יושר וצדק, שהם ראויים לפירוט וביאור, ולכן למרות שלאדם יש בעלות על הכסא אין בכך כדי להפקיע כל שינוי במבנה המקום, או הוספת כסאות לבית הכנסת, אם יש בכך צורך לתושבי המקום שבתנאים הקיימים אינם מוצאים מקום לשבת".
