ברכה לבטלה

א. איסור ברכה לבטלה – דאורייתא או אסמכתא בעלמא

בתורה (1א) נאמר (שמות כ, ז) "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא", ופירשוה רבותינו לענין האיסור להישבע בשמו לריק. אך הרמב"ן בפירושו על התורה (שם) כתב "על דרך הפשט יאסור עוד שלא יישא על שפתיו את שמו לחינם". משמע כי אסור מהתורה לישא שם ה' לשווא.

והנה בגמרא במסכת ברכות (1ב) מבואר כי המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום "לא תשא",  ומשמע בפשטות כי זהו איסור דאורייתא, ובתשובות הגאונים (1ג) מפורש שחייבים על כך מלקות.

גם בדברי הרמב"ם בתשובותיו (1ד) נראה כי איסור ברכה לבטלה מהתורה, וכפי שכתב: "מפני שהיא ברכה שאינה צריכה ואיסורה מדאורייתא הוא, שנושא שם שמים לבטלה". וכן פסק במשנה תורה (1ה) "כל המברך ברכה לבטלה הרי זה נושא שם שמים לשווא".

לעומת זאת, תוספות במסכת ראש השנה (2א) נקט כי איסור ברכה לבטלה אינו אלא מדרבנן "וקרא אסמכתא בעלמא הוא". ועל פי זה כתב להתיר לאשה לברך על מצוות עשה שהזמן גרמן. וכן נקט בספר חוט המשולש (2ב) "במה שנכתב שאיסור ברכה שאינה צריכה דרבנן, אין לפקפק כלל".

בדברי הסוברים לאסור ברכה לבטלה משום "לא תשא", לכאורה קשה מדברי הגמרא במסכת תמורה (2ג) שאיסור מוציא שם שמים לבטלה אינו אזהרת לאו, אלא אזהרת עשה הנלמדת מהפסוק (דברים ו, יג) "אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ תִּירָא", ומדוע ברכה לבטלה חמורה מכל הוצאת שם לבטלה [אמנם בדברי הרמב"ן (1א) וכן משמע מדברי רבינו בחיי (3א) נראה כי לדעתם כל מוציא שם שמים לבטלה עובר על "לא תשא", וצ"ע מדברי הגמרא]. שאלה זו הקשה המנחת חינוך (3ב) על דברי הגמרא בברכות (1ב), ובשלמא לדעת תוספות שאינו אלא אסמכתא, מובן, אך דעת הרמב"ם צ"ע.

רבי עקיבא אייגר (3ג) כתב שאף שלדעת תוספות איסור ברכה לבטלה קל מאיסור הוצאת שם שמים לבטלה, שהרי אף שבהוצאת שם שמים לבטלה, עובר על אזהרת עשה, מכל מקום איסור ברכה לבטלה אינו אלא דרבנן. ואילו לדעת הרמב"ם הוא איפכא, שאף שמוציא שם שמים אינו אלא איסור עשה, ברכה לבטלה חמור יותר ואיסורה לאו [ועל פי זה כתב רעק"א, שאיסור ברכה לבטלה הוא אף בלשון לע"ז, אף שאיסור הוצאת שם שמים אינו אסור בכינויים, ויבוארו דינים אלו לקמן אות ד].

והחתם סופר (3ד) הביא את דברי המגן אברהם שעל ברכה לבטלה עובר באזהרת עשה, והקשה עליו שהרי לדעת תוספות הוי דרבנן, ולדעת הרמב"ם הוא לאו.

ב. איסור ברכה לבטלה דאורייתא או דרבנן – הכרעת הפוסקים

בדעת הרמב"ם נתבאר כי איסור ברכה לבטלה מדאורייתא, ולכאורה דבריו צ"ע ממה שכתב בתשובה אחרת (4א) "וחכמים הם שתקנו הברכה, והם אמרו כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא", ומשמע שאיסור ברכה לבטלה מדרבנן.  ואמנם האליהו רבא (4ג) באמת חלק על המגן אברהם (4ב) שנקט שלדעת הרמב"ם הוא מדאורייתא, ונקט גם בדעת הרמב"ם שהאיסור מדרבנן.

הברכי יוסף (4ד) יישב דברי הרמב"ם בתשובתו הנ"ל, שאמנם חז"ל קבעו שאין לברך לבטלה, אבל לאחר שקבעו זאת, המברך לבטלה חוזר לאיסור דאורייתא של 'לא תשא'.

בשו"ת זרע אמת (4ה) האריך להוכיח לדעת הרמב"ם שהאיסור מדרבנן, וביאר כי חז"ל אסרו זאת כדי להכיר כאשר מברך בציווי חז"ל.

השלחן ערוך (5א) העתיק את לשון הרמב"ם, ומשמע שאיסור ברכה לבטלה מדאורייתא, ובמשנה ברורה הביא את המחלוקת בזה. אמנם החזון איש (5ב) נקט גם בדעת הרמב"ם שאינו אסור מדאורייתא, ולישנא דגמרא נקט.

ג. ספק ברכות להקל

בדברי המשנה ברורה (5א) מבואר כי לדברי כל הפוסקים בספק ברכות [שאינם מדאורייתא] אינו חוזר ומברך, ומשמעות האחרונים דאסור לחזור ולברך.

אולם בנשמת אדם (5ג) חידש כי לדעת תוספות, טעם דין "ספק ברכות להקל" הוא ככל איסור דרבנן שספקו לקולא, אבל אם רוצה לברך רשאי. ורק לדעת הרמב"ם שיש ספק איסור דאורייתא של 'לא תשא', אף אם רוצה לברך מספק אינו רשאי. ומסקנת הנשמת אדם, מכיוון שהרבה מרבותינו הראשונים סברו שהאיסור מדרבנן, ואף בדעת הרמב"ם יש להסתפק, על כן רשאי לברך בספק.

רבותינו האחרונים חלקו בנדון ספק ברכות כאשר יש ב' צדדים לספק שיברך – האם יברך. לדעת הלבוש (6ב) יברך, אך לדעת האליהו זוטא והחיי אדם (6ג) אף בספק ספיקא, נאמר דין "ספק ברכות להקל". ובשו"ת תורת חסד (7א) ביאר את טעמם של הסוברים לברך בספק ספיקא, היות וספק ספיקא בדרבנן לחומרא, יש להחמיר, ולפי זה יש לברך. ואף לדעות שחששו משום 'לא תשא', מכל מקום ייסד התורת חסד, שבוודאי כאשר נפסק שיש לברך שוב, אין חשש 'לא תשא' כלל.

במשנה ברורה (5א) נקט שאף בספק ספיקא אמרינן לקולא, ולכאורה צ"ע מדברי השולחן ערוך (7ב) בנדון המסופק אם ספר ספירת העומר, אשר רשאי להמשיך לספור בשאר הימים בברכה, וביאר המשנה ברורה שטעמו משום ספק ספיקא – שמא לא דילג, ואף אם דילג שמא קיימא לן כדעת הפוסקים שבכל יום יש מצות ספירה בפני עצמה.

ויש ליישב, שעיקר הטעם שמברכים משום שרוב הפוסקים נקטו לעיקר, שכל יום מצוה בפני עצמה, וכמו שכתב בספר הליכות שלמה (7ג,7ד).

ד. ברכה בלשון לע"ז

בדברי הפני יהושע (8א) מבואר כי הרוצה לברך בספק בלשון לעז, רשאי, משום שבלשון לע"ז לא עוברים על איסור 'לא תשא', ויוצא ידי חובת ברכה במה שאומר "בריך רחמנא". אבל לדעת החוות דעת (8ב) הזכרת השם בברכה אסורה גם בלא הזכרת השם, וכן מבואר בדברי הרעק"א המובאים לעיל (3ג).

בחידושי חתם סופר על מסכת נדרים (8ב) מבואר שעובר על איסור 'לא תשא', גם בכינוי לעז, ולפי זה הביא בספר מנחת אשר (8ג) תמיהה על ספר ברכת משה שהביא מעשה מהחתם סופר, שבירך בספק 'בריך רחמנא', והרי רואים בחידושיו על מסכת נדרים שאסר אף בלשון לעז. וראה במה שכתב במנחת אשר שם.

ה. איסור ברכה שאינה צריכה

בדברי הגמרא במסכת יומא (9א) מבואר שאין להוציא ספר תורה חדש כאשר מצאו טעות בספר, משום ברכה שאינה צריכה, ומכאן למדו הפוסקים שאף לברך ברכה שאינה לבטלה אלא שניתן להימנע ממנה אסור לברך. ואף שבגמרא שם ביאר רב הונא הדברים באופן אחר, מכל מקום כתב המרדכי (9ב) שאינו חולק על האיסור לברך ברכה שאינה צריכה. אבל המשכנות יעקב (9ד) נקט שזו מחלוקת אמוראים, והפוסקים שהכריעו כדעת רב הונא לא פסקו את דין "ברכה שאינה צריכה".

גם בתשובות רש"י (9ג) מבואר כי פעמים בירך על מאכל חביב לפני שבירך המוציא, ומשמע שמדובר אף במאכל שברכת המוציא פוטרת אותו, ולא חשש לברכה שאינה צריכה.

ראה במה שדן בזה בהרחבה הברכי יוסף (10).

ו. כאשר יש צורך הלכתי לגרום לחיוב הברכה – האם זו "ברכה שאינה צריכה"

במנחת אשר (11) הביא כמה מקרים שבהם מכיוון שיש צורך הלכתי ניתן לברך ברכה שאינה צריכה:

עניית קדושה בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש • חלוקת סעודת שבת כדי לקיים סעודה שלישית.

• הוספת ברכות על מנת להגיע למאה ברכות • שמע הבדלה מהש"ץ בבית הכנסת, האם מבדיל לאחר מכן בביתו.
• ברכה אחת על הפרשת כל התרומות והמעשרות.

ז. ברכה לבטלה דאורייתא או דרבנן – סיכום

בספר נתיבות הברכה (12,13) סיכם את שיטות הראשונים בנדון ברכה לבטלה האם איסורה מדאורייתא, או מדרבנן.

וכן דן מדוע יש בזה איסור לאו, אף שבהוצאת שם לבטלה אינו אלא עשה, ובשיטות שגם בהוצאת שם שמים יש איסור לאו.