ברכה על מאכלים אסורים או מזיקים

א. ברכה על מאכלות אסורות – סוגיות הגמרא

במשנה במסכת ברכות (1א) נאמר "אכל טבל וכו' אין מזמנים עליו", ובסוגיית הגמרא (1ב) נתבאר כי אפילו כאשר עבר איסור דרבנן בלבד, אינו מצטרף לזימון. בפשטות, משמע מלשון המשנה, כי דין זה נאמר רק בהלכות זימון, אך ברכת הנהנין על המזון חייב לברך, אע"פ שאכל מאכל אסור.

אמנם יש לעיין מהמבואר לכאורה בסוגיות הגמרא כי אין מברכים על מאכלות אסורות, וכדלהלן:

• במסכת בבא קמא (1ג) אמר ר' אליעזר בן יעקב: "הרי שגזל סאה של חטים, טחנה לשה ואפאה, והפריש ממנה חלה, כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר (תהלים י, ג) "בֹצֵעַ בֵּרֵךְ נִאֵץ ה'". בפשטות, משמע מלשון הגמרא, שאין לו לברך, מפני שברכה זו נחשבת כ"ניאוץ".
• בירושלמי (1ד) "תני מצה גזולה אסור לברך עליה" [ודנו שם האם מברך ברכה אחרונה כיון שקנה המצה בגזילתו].
• בתוספתא (1ה) מפורש: "לא יושיט ישראל אבר מן החי לבני נח, ולא כוס יין לנזיר וכו, שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו, ועל כולן אין מברכין עליהן ואין מזמנין עליהן ואין עונין אחריהן אמן". וצ"ע בסתירת הסוגיות.

ב. ברכה על מאכלות האסורות – דברי רבותינו הראשונים

דעת הרמב"ם (2א) שאין מברכים על מאכלות אסורות, אך הראב"ד (שם) כתב כי חובה לברך "הואיל ונהנה". וביאר הכסף משנה (2א) שנחלקו בביאור הסוגיות דלעיל: הרמב"ם נקט כי דברי המשנה במסכת ברכות "אכל טבל וכו' אין מזמנים עליו" לא נאמרה לעניין הלכות זימון בלבד, אלא גם לעניין ברכות, וכפי שמוכח מהמקורות דלעיל. אך הראב"ד נקט כי דין זה נאמר לעניין הלכות זימון בלבד, אך ברכות הנהנין חובה עליו לברך.

הרא"ש (2ב) הכריע כדעת הראב"ד, והביא ראיה מהסוגיה במסכת בבא קמא (1ג). לדעתו, דברי הגמרא "אין זה מברך אלא מנאץ" מתפרשים שחייב לברך, אלא שברכתו היא ניאוץ. וראה בדברי  חמודות (שם) שהשיג עליו מהראיות דלעיל, והוכיח שגם לדעת רש"י (1א; ד"ה והשמש) אין לברך על מאכלות אסורות [לקמן [אות ד] יובא פסק השו"ע].

ומעתה יש לעיין, האם נחלקו הראשונים גם בדין ברכת חולה מסוכן האוכל מאכל אסור, או שבאופן זה לכולי עלמא עליו לברך, שהרי אוכל את המאכל בהיתר.

הבית יוסף (2ג) הביא את דברי הרבינו ירוחם בשם הרמ"ה, שגם חולה מסוכן אינו מברך על מאכל אסור. אך דעת הבית יוסף עצמו, כי גם הרמב"ם מודה שחולה מסוכן האוכל מאכל אסור צריך לברך.

הריטב"א (2ד) פסק כדברי הרמב"ם, וזה לשונו: "מי שאכל או שתה דברים האסורים וכו' אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם כלל, שאין זה הנאה", והוסיף בהמשך דבריו: "אפילו אכלם בהיתר מפני חוליו שהיו מסוכן, אינו חשוב נהנה ואינו מברך עליו כלל וכו'. לפיכך חולה האוכל ביום הכיפורים אינו מברך כלל, שהלחם וכל מאכל אסור הוא לו ביום הכיפורים כחזיר בשאר הימים", וראה לקמן [אות ד] פסק השלחן ערוך בנדון זה.

ג. גדרי חיוב ברכת הנהנין – ביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד

בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, כתבו האבן האזל (3א) ובספר נתיבות הברכה (3ג; בביאורו הראשון) על פי מה שיש לדון בגדר חיוב ברכת הנהנין, האם החיוב תלוי באדם או במאכל. כלומר, האם הנאת האדם מחייבת ברכה, או שהמאכל שנברא להנאת האדם מחייב את הברכה. ולאור זאת, יש לומר כי לדעת הרמב"ם המאכל המשמש להנאת האדם מחייב ברכה, ולכן לא מברכים על מאכל אסור, כיון שאינו נברא להנאת האדם. אולם הראב"ד סבר, כי הנאת האדם מחייבת [וכלשונו "הואיל ונהנה"], ולכן הנהנה ממאכל אסור צריך לברך.

אמנם המחנה אפרים (3ב) ביאר כי יסוד מחלוקת הרמב"ם והראב"ד, תלוי בנדון האם יש הנאה באכילת מאכלות אסורות, או לא. לדעת הרמב"ם אין הנאה באכילת מאכל אסור [וציין לדברי הסמ"ע (חושן משפט סימן רלד סק"ד) שכתב: "אין אכילת האוכל מחשב לו הנאה, ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור"], אך הראב"ד נקט כי מאחר ויש הנאת גרון גם באכילת מאכל אסור, צריך לברך.

וראה מה שהעיר בנתיבות ברכה (3ג;  בסוף דבריו) על דברי המחנה אפרים.

ועיין עוד בספר ברכה אחרונה (5ב; ד"ה ולכאורה וד"ה אבל) שהביא אופן נוסף בביאור מחלוקת הראשונים.

ד. ברכה על מאכלות אסורות – פסק הלכה

השלחן ערוך (4א) פסק להלכה כדעת הרמב"ם, כי אין מברכים על מאכלים אסורים, גם כשאיסורם רק מדרבנן, בין ברכה ראשונה ובין ברכה אחרונה.

אמנם בדברי הט"ז (4ב) מבואר כי הרמב"ם והראב"ד כלל לא נחלקו בדין האוכל במזיד, ואף הראב"ד מודה כי אין לברך על אכילת מאכל אסור במזיד. ונחלקו רק באכילה בשוגג, כאשר נזכר לאחר אכילתו שהמאכל אסור באכילה. לדעת הרמב"ם אין לברך ברכה אחרונה באופן זה, כיון שאין אכילתו נחשבת אכילה כלל, ולדעת הראב"ד חייב לברך ברכה אחרונה, הואיל ונהנה מהמאכל.

המשנה ברורה (4א; ס"ק ד) הכריע כדעת הט"ז: "אם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו, דעת הט"ז דבזה יוכל לברך בסוף, דבזה לא שייך ניאוץ".

בנדון אכילת מאכל אסור באופן המותר, פסק השלחן ערוך כדבריו בבית יוסף (2ג) "אם אכל דבר איסור במקום סכנה, מברכים עליו", וביאר המשנה ברורה (4א; ס"ק ה) "כיון דסכנה הוא, היתרא קאכיל, ואדרבה, מצוה קעביד להציל נפשו".

ה. ברכה על מאכל היתר בזמן אסור או באופן האסור

יש לדון האם אכילת מאכל מותר באופן אסור או בזמן אסור, שווה לדין אכילת מאכל אסור, ואין לברך על אוכל זה, או שבאופנים אלו לכולי עלמא צריך לברך.

בספר ברכה אחרונה (5ב) כתב לתלות נדון זה בדרכים שנתבארו לעיל [אות ג] בביאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד. בין לביאור האבן האזל ובין לביאור המחנה אפרים נראה כי אין כל חיסרון באכילת מאכל מותר באופן אסור, שכן לדבריהם פסק הרמב"ם והשלחן ערוך שאין לברך על מאכל אסור, הוא דין בחפצא – דבר אסור אינו נחשב אכילה, ולפי זה על מאכל היתר בזמן אסור שאין חיסרון באכילתו, צריך לברך. אך אם נפרש כי הטעם בדברי הרמב"ם והשלחן ערוך שאין לברך על מאכל אסור, הוא מפני שעובר עבירה באכילת המאכל, הרי זה דין בגברא העושה איסור, ולפי זה אין חילוק בין אוכל דבר איסור לאוכל דבר היתר בזמן איסור [ובהמשך דבריו מביא את דברי החמד משה שדן בנדון זה, והכריע שלא לברך].

ובנדון זה ישנם נפק"מ למעשה, האם מחוייב ברכה באופנים אלו: אכילה בתענית שלא לצורך; אכילה חוץ לסוכה; אכילת בשר בתשעת הימים; אכילת חלב לאחר בשר; אכילה לפני קיום מצוות; אכילה לפני קידוש והבדלה; אכילה לפני תפילת שחרית או לפני מנחה ומעריב; אכילת פת חלבית ללא היכר; אכילת שיירי אשתו נדה; בישולי עכו"ם וחלב עכו"ם, אכילה ללא הנחת עירוב תבשילין ועוד.

וראה עוד הרחבה בנדונים אלו, בדברי רבי שלמה זלמן אויערבך (6א; אות ב, ואות ז), בספר עיונים במשנה ברורה (6ב), בספר מאיר עוז (7) ובפסקי תשובות (8; אות ג).

ו. ברכה על מאכלות אסורות – נדונים מעשיים

על פי פסק השלחן ערוך, הסתפק רבי שלמה זלמן אויערבך (6א) בנדונים דלקמן :

• האם כשם שאין מברכים על איסור כך אין מברכים על מחשבת איסור, וכגון שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה. כגון, כאשר יודע שחברו מתכוון לאכול חזיר ויודע שעלה בידו בשר טלה, או כשרואה אדם שאינו מקפיד על אכילת איסור [ערלה, טבל וכדומה] אוכל מאכל היתר.
• האם אפשר לברך על מאכל שיש בו תערובת של איסור, כגון בשר שאינו מנוקר.
• האם אפשר לענות אמן על ברכת המוציא של אדם שלא נטל ידיו [וראה מה שדן בהמשך דבריו, כיצד רב המסדר קידושין מברך ברכת הגפן עבור חתן שלא הבדיל, והרי אסור לחתן לשתות בלי הבדלה עד יום שלישי].

בספר עיונים במשנה ברורה (6ב) דן בבעל תשובה הנמצא בתהליך של קבלת עול מצוות, וקיבל על עצמו ברכות ועדיין לא קיבל על עצמו כשרות, ולפיכך אוכל עדיין מאכלות אסורות. האם יכול לברך על האוכל האסור שאוכל, כיון שדינו כתינוק שנשבה הנחשב כשוגג, או שמא אינו ממש נשבה, שהרי כבר מכיר את האמת אלא שחוזר לאט לאט.

• סיכום הלכה למעשה – פסקי תשובות (8).

ז. ברכה על מאכלים המזיקים – סוגיית הגמרא ודברי הפוסקים

בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (9א) מבואר כי אין לברך על שמן זית, מפני שהוא מזיק, ופירש רש"י (ד"ה אוזוקי) "ואין זו אכילה שטעונה ברכה, דגבי ברכה ואכלת כתיב". מסיבה זו, השותה שמן של תרומה אינו משלם חומש, שהרי דין חומש נאמר רק באכילה, ושתיית שמן זית כמו שהוא אינה נחשבת אכילה.

דין זה נפסק בשלחן ערוך (9ב) "שמן זית, אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק לה", וכן פסק השלחן ערוך (9ג) בנדון שתיית חומץ: "על החומץ לבדו אינו מברך כלום, מפני שהוא מזיקו".

ולכאורה נראה כי האוכל מאכל המזיק לבריאותו, עובר על איסור "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וכן על איסור חובל, ומעתה יש לעיין האם מברכים על אכילת מאכל המזיק לבריאות.

ואכן בשו"ת מהר"ם שיק (9ד) דן בחולה שהרופאים הזהירוהו שלא יאכל מצה ומרור כדי שלא ייכנס לסכנה, והחולה רוצה להחמיר על עצמו ולאכול, האם רשאי לברך. וחילק בין חולה שאין בו סכנה לחולה שיש בו סכנה – חולה שאין בו סכנה הנהנה מהאוכל בשעת האכילה, אע"פ שלאחר זמן האוכל יזיק לו, יברך [ובאופנים אלו גם מחויב לאכול את המצה ומרור], אך חולה שיש בו חשש סכנה, אינו רשאי להחמיר על עצמו לאכול מצה ומרור ולסכן עצמו "ואם כן, כיון דאינו רשאי להחמיר על עצמו ועבירה קא עביד, איך יברך וכו' כאן אין שום מצוה אלא עבירה".

ח. ברכה על מאכלים המזיקים – הלכה למעשה

אדם שהיין מזיקו קצת, חייב בשתיית ארבע כוסות בפסח. וכתב בספר הליכות שלמה (11א) כי מסתימת הפוסקים נראה שחייב לברך בורא פרי הגפן על שתייתן. ובהערה (שם) דן באדם שאסרו עליו הרופאים לשתות יין, אבל הוא אינו מרגיש חולשה בעת השתייה, ואינו שומע לקול הרופאים, וכתב: "הרי עבר על "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", ואם כן הוה ליה כאכילת איסור". ועוד מובא שם, כי בדבר שרגילים האנשים לעבור על דברי הרופאים, נאמר "כיון דדשו בה רבים שומר פתאים השם", וצריך לברך [וראה שם מה שכתב בענין עישון סיגריות, שאף שאין ההיזק נעשה ע"י מעשה חד פעמי אלא רק ע"י הצטברות, מכל מקום הוא בכלל האיסור של "ונשמרתם"].

הגרי"ש אלישיב (11ב) נשאל על אדם הסובל מסכרת קשה שאינו מתאפק ואוכל עוגה למרות שהיא מְסַכֶּנֶת את חייו, האם יברך על אכילתה. והשיב כי מאחר ואכילת עוגה זו היא איסור גמור עבורו, אסור לו לברך ברכה אחרונה, אך אעפ"כ עליו לברך ברכה ראשונה, משום שמסתבר שפירור אחד קטן אינו מהווה סכנה עבורו, וגם על פירור אחד מברכים ברכה ראשונה [אך ברכה אחרונה מברכים על כזית, ואת הכזית הוא כבר אכל באיסור].

והקשה רבי יצחק זילברשטיין (שם; בהערה) מהמבואר באבות דרבי נתן "האוכל אוכלין שאינם עולים על גופו [המזיקים לגופו] וכו' מברך ברכה שאינה כתיקונה [שמאחר שמזיקו אינו נהנה, ומוציא שם שמים לבטלה]", ומבואר שאין לומר שיברך על הפירור הראשון שאינו מזיקו. ותירץ כי הדבר תלוי בכוונת המברך, ואם מכוון בברכתו על כל המזון, הרי שעשה איסור ובירך ברכה שאינה כתיקונה, והוראת הגרי"ש אלישיב היתה כאשר התכוון רק על הגרגיר הראשון שאינו מזיק לו, ועל אכילתו חייב לברך.

הגראי"ל שטיינמן (12א) העיר על פסק הגרי"ש אלישיב: "אם נאמר שאם אכל משהו שאינו מזיק חייב לברך, יש סברא שגם אם אכל כזית מדבר המזיק שמריך לברך ברכה אחרונה, כיון שכל גרגיר מצד עצמו אינו מזיק, נמצא שאכל כזית של הרבה גרגירים שכל אחד מצע עצמו אינו מזיק". והוסיף להעיר מאידך גיסא: "בעיקר הסברא יש לומר שגם ברכה ראשונה אינו יכול לברך, שאף שכשאכל משהו חייב לברך כיון שאינו מזיקו, מכל מקום כשאכל הרבה, כל משהו מזיק לו, וגם המשהו הראשון וכו' ולכן אינו יכול לברך גם ברכה ראשונה".

ואכן, בספר משברי ים (12ב) מסופר, כי כשהתארח רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, אצל רבי מרדכי שולמן, ראש ישיבת סלבודקה, והגישו לפניו עוגת מזונות, אמר שאם יברך על העוגה תהא ברכתו לבטלה [כי סבל מסכרת], ולבסוף לקח פירור אחד ויברך עליו, בנמקו שפירור אינו מזיק.

• סיכום הלכה למעשה – חוט שני (12ג), וזאת הברכה (12ד), הליכות ברכות (13א).
• ברכה על דבר שאסור משום סכנה, או משום שקשה לשכחה – ספר שמירת הגוף והנפש (13ב).