ברכת הגומל בקטן

בשלהי חודש אב תשע"ד, נסעו בני משפחה של אחד מבני החבורה לנפוש בצפת ת"ו, בדרך התהפך הרכב שבו נסעו לתעלה בצידי הכביש, ובניסים יצאו כל בני המשפחה בפציעות קלות. לאחר שיחרורם מבית החולים כעבור כמה שעות, חזרו ההורים ושנים מילדיהם לביתם בירושלים, ושאר הילדים נסעו לבית סבם בבני ברק.

יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, התכונן אבי המשפחה לעלות לתורה ולברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, והסתפק:

• כאשר הוא מברך הגומל בירושלים והבן אינו נמצא עמו, האם הבן חייב לברך הגומל בעצמו על הנס שאירע לו.
• האם אחד ההורים רשאי לברך הגומל עבור נס שנעשה לבנו, ובנדון דידן, האם הסב יוכל לברך עבור הנכד.

לבירור הדברים למדנו את יסודות חיוב קטנים בברכת הגומל, כדלהלן.

"הגומל לחייבים טובות" – קטן אינו "חייב"

א. בסוגיית הגמרא במסכת ברכות (נד, ב) נמנו החייבים לברך ברכת 'הגומל' על שאירע להם: "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא", ונוסח הברכה לפי גירסת הגמרא שלפנינו: "מאי מברך, אמר רב יהודה ברוך גומל חסדים טובים". ובהגהות הגר"א ציין לגירסת הרי"ף והרא"ש בנוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב".

וביאר הבית יוסף (או"ח סימן ריט) את מטבע הברכה לגירסת הרי"ף והרא"ש: "כלומר, אפילו לאותם שהם חייבים, דהיינו שהם רשעים, דתרגום (בראשית יח, כג) רשע – חייבא, עם כל זה גומל להם טובות. וגם אני כאחד מהם, שאף על פי שאיני הגון, גמלני כל טוב". כלומר, יסודה של ברכת הגומל היא ההודאה להקב"ה הגומל טובות גם ל"חייבים" – לאדם שלפי מעשיו לא מגיע לו שיֵעשה לו נס הצלה, ואף על פי כן זכה וניצל מהסכנה.

ולפי זה יש לעיין, האם קטן שעד גיל המצוות אינו "חייב" ואינו בר עונשין, מברך הגומל. 

בשאלה זו דן רבי משה מינץ [מרבותינו הראשונים באשכנז, תלמידם של מהר"י וייל ובעל תרומת הדשן] בשו"ת מהר"ם מינץ (סימן יד) וז"ל: "נער אשר אני מגדיל בביתי, היה חולה לא עלינו אשר ימות בו, והשי"ת גמל עמו חסד ועמד מחוליו, והנער בן י"ב שנים וחכם מאד לפי שניו, והגיע לחינוך ולהשלים בתענית, ומסופקני אם צריך לברך הברכה 'גומל חסדים' בשעה שאמר הברכה על הספר תורה כשרצה להפטיר, אם לאו". וכתב מהר"ם מינץ: "ולפי הנראה דהאי ברכה אשר תיקנו חכמים לא יכול לומר, דלא מצי למימר גומל חסדים טובים ל"חייבים", דהא הוא עדיין לא בר חיובא". 

בהמשך דבריו רצה מהר"ם מינץ לומר שהקטן מברך "אף על גב דלאו בר חיובא מצד תולדתו אשר נולד עתה, מכל מקום הוא בר חיובא לפי אשר פעל קודם מצד הגלגול", אולם דחה סברא זו: "דשמא האי מרעין [דברים רעים] באים מצד אביו ואז לא מצי הבן לומר לחייבים, דכיון דלגביה נפשיה לאו בר חיובא הוא, לא שייך למימר לחייבים על אביו, דלא ניתקן ברכה דיברך הבן על חיוב דאב. ועוד נראה דאסור לבן לברך חייבים, דאי קאי על אביו, אז אמר הבן על אביו שהוא בר עבירה, אם כן מזלזל את אביו בפירוש וזה איסור הוא לגביה". כאשר הקטן לא יודע בוודאות האם הוא ה"חייב" או שאביו הוא ה"חייב", אינו יוכל לומר את נוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות", ולכן אינו רשאי לברך את הברכה על חיוב אביו. ובפרט שיש בזה זלזול בכבוד אביו, שכביכול הקטן אומר על אביו שהוא "בעל עבירה" החייב להיענש על מעשיו. ומתוך כך הסיק מהר"ם מינץ: "וכן מסתברא לי לפי עניות דעתי דהנער לא יברך האי ברכה".

ב. המגן אברהם (ריש סימן ריט) פסק להלכה כדברי מהר"ם מינץ: "קטן אינו צריך להודות, דלא שייך לומר "לחייבים טובות", דהא לאו בר עונשין הוא. ואם יאמר על אביו לחייבים, זה אסור לו לעשות. ואין לומר דחייבים קאי עליו, דמצד הגלגול באין עליו יסורים, דמנא ידע, דלמא הוא בחטא אביו". ובפרי מגדים (אשל אברהם שם) ביאר את הדברים: "הנה חינוך קטן אף בדרבנן מחויב, והעד נר חנוכה (בסי' תרעה סעי' ג בהג"ה), וארבעה צריכים להודות מדרבנן, ומשום הכי הואיל ונוסח לא שייך ביה מסתמא לא חייבו אותו חז"ל, דחייבים משמע שמחוייב עונש וקטן לאו בר עונשין". למהר"ם מינץ היה קשה מדוע אין חיוב לחנך את הקטן לברך הגומל שהיא מצוה מדרבנן, כשם שחייבים לחנכו במצות מדרבנן [כדוגמת מצות נר חנוכה, שחיובה מדרבנן, ומחנכים את הקטן לקיימה]. ולכן הוצרך מהר"ם מינץ לומר, שלמרות שיתכן והקטן היה צריך לברך הגומל מדין חינוך, אך למעשה אינו רשאי לברך בגלל שאינו יכול לומר את הנוסח "לחייבים טובות".

וכן פסק המשנה ברורה (ס"ק ג) "כתבו האחרונים דקטן אינו מחויב להודות", והוסיף בסוגריים את הסברו של הפרי מגדים: "ואפילו מצד מצות חינוך". וכן הכריע בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יד סימן כ) "על דבר ברכת הגומל לקטן נשאלתי אצלי כאן בבית החולים שערי צדק בירושלים כמה וכמה פעמים, ואני מורה ובא דקטן בן י"ג שנה לא יברך, ואין לזוז מהכרעת המשנה ברורה דקטן אינו מחויב להודות אפילו מצד מצות חינוך".

השמטת מילת "לחייבים" ממטבע הברכה

ג. מאחר והסיבה שקטן אינו מברך הגומל היא בגלל שאינו יכול לומר "לחייבים" כי הוא אינו "חייב", הקשה המהר"ם מינץ מדוע לא יברך את הברכה ללא תיבה זו: "אף על גב דמכל מקום מדינא היה לו לבן לברך גומל חסדים ולא לומר לחייבים, דהא השם גמל עמו חסד". ותירץ: "הא ליתא, דאין לשנות מטבע שטבעו חכמים בברכות, והאי ברכה לא מצינו". וכדברי המגן אברהם (שם) "ואם נאמר דידלג מלת חייבים, אין לשנות מטבע שטבעו חכמים".

אולם דבריהם לכאורה נסתרים מהמעשה המובא בהמשך הסוגיא בברכות (נד, ב) "רב יהודה חלש [חלה] ואתפח [והבריא], על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן [נכנסו רב חנא מבגדד ורבנן לבקרו], אמרי ליה, בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא [ברוך ה' שנתן לנו אותך, ולא נתנך בעפר]. אמר להו, פטרתון יתי מלאודויי [פטרתם אותי מלהודות]". והקשו על כך בגמרא: "והא איהו לא קא מודה" [הרי רב יהודה לא הודה בעצמו], ותירצו: "דעני בתרייהו אמן" [שענה אחריהם אמן]. מעשה זה נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' ריט סע' ד) "אם ברך אחֵר ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא". ומכאן למד המשנה ברורה (שם ס"ק ד) כי נוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות" המובא בשו"ע "אינו מעכב, כל שאמר ענין הברכה". 

לאור זאת הקשה האבני נזר (או"ח סימן לט אות ה) על המהר"ם מינץ והמג"א: "נראה דנוסח ברכת הגומל אינו מעכב, וראיה מהא דרב יהודה חלש ואתפח וכו', ולא יהא ברכת אמן יותר מאילו בעצמו בירך על שהבריא, ולא אמר הגומל לחייבים, ואע"פ כן נפטר. הרי דנוסח לחייבים אינו מעכב, ותמיהני על מהר"ם מינץ שם שכתב דקטן אינו מברך ברכה זו דהוא אינו בר עונשין, ואין נכון שיאמר שאביו חייב וחוטא, ואם תאמר יאמר גומל חסדים סתם, הוי משנה ממטבע. והא מוכח בגמרא דהאי לחייבים אינו מעכב, וצ"ע".

ואמנם גם בשער הציון (ס"ק ה) עמד על קושיא זו וכתב: "ומה שהביא המגן אברהם בשם ר"מ מינץ דאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים הוא רק לכתחילה, דעל כרחך לאו שינוי גמור הוא, וכמו שמוכח בסעיף ד', ואפילו לענין לכתחילה צריך עיון קצת, דהא משמע בגמרא דרב יהודה עשה כן לכתחילה". וגם בדבריו לכאורה לא מתורצת הקושיא על המהר"ם מינץ, וצ"ע.

הגר"ע יוסף הקשה בספרו חזון עובדיה (ברכות עמ' שמט) קושיא נוספת על המהר"ם מינץ: "ונראה שאין בזה משום משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, וכמ"ש בחידושי הרשב"א (ברכות יא, א), דמאי דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לאו למימרא שאינו רשאי לקצר בנוסח הברכה, כלומר למעט במלות הברכה, שאם כן  היה להם לתקן נוסח כל ברכה במלים מנויות ולא מצינו כן בשום מקום, ואסיקנא לקמן (ברכות מ, ב) גבי בנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מריה דהאי פיתא, דיצא. ומשמע בגמרא התם שאפילו לכתחלה. ומוכח שאין הקפדה בריבוי הנוסח או מיעוטו, אלא במטבע שטבעו חכמים, כגון ברכות שפותחות בברוך וחותמות בברוך, והוא שנקרא ברכה ארוכה, שאינו רשאי לקצר, וכדאיתא בירושלמי מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך חותם גם כן בברוך, וכן כתב הגאון אבן האזל (הלכות ק"ש פ"א ה"ז), דהא דאמרינן המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובה, רק מי ששינה בתחילת הברכה, בפתיחתה או בחתימה לא יצא, משא"כ אם שינה בתוך הברכה יצא ידי חובה". 

ד. יחד עם זאת, יש פוסקים שלמרות הקושיא על דינו של המהר"ם מינץ, מדוע בגלל תיבת "לחייבים" אין לחנך קטן לומר את ברכת הגומל, הכריעו להלכה שאין לקטן לברך הגומל. 

• האבני נזר (שם אות ז) כתב: "ולענין דינו של מהר"ם מינץ נ"ל כוותיה ולא מטעמיה, אלא כיון דלכתחילה נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות, כיון שהקטן אינו יכול לברך כך, לא שייך בו חינוך". 

יתכן לבאר את דבריו על פי מחלוקת הראשונים שהבאנו בספרנו רץ כצבי – ירח האיתנים (סימן כד) האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, כגון שאוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב שאינו כשר. לדעת הריטב"א במסכת סוכה (ב, ב) חובה לחנך את הקטן לקיים מצוה כהלכתה, כגדול. ושיטה זו הובאה במשנה ברורה בהלכות לולב (סי' תרנח ס"ק כח) "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך". ומעתה אף בברכת הגומל, מכיון שהקטן אינו יכול לומר את נוסח הברכה "לחייבים", נמצא שאינו מקיים את המצוה כדינה, ומאחר ומצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן מקיים את המצוה בשלמות, כגדול, אין חיוב לחנך קטן לברך את ברכת הגומל.

• בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן ס) הביא את דברי ספר פרי ציון (סימן א) שכתב: "וודאי לשון חייבים אינו כלל לעיכובא כמו שכתב המשנה ברורה, ומכל מקום קטן אינו מברך הגומל כיון שאינו בר עונשים, אם כן אי אפשר לומר דבסיבת חטאיו באה לו צרה זו, ולדידיה הוי מקבלת חסד שמחויב על זה הלל אבל לא ענין הודאה". ומבואר בדבריו טעם חדש מדוע קטן אינו מברך ברכת הגומל. מהותה של ברכת הגומל היא להודות על החסדים שגמל הקב"ה על אף שאנו בעלי חוב ולא ראויים לכך, ברם הקטן שאינו בר חיוב אינו צריך להודות על הניסים – ואילו על "קבלת חסד" צריך לומר "הלל" אך אין חיוב ברכה.

קטן צריך כפרה בגדלותו על עבירה שעשה בקטנותו

ה. בשו"ת תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סב) נשאל: "על הקטן שקילל את אביו בינקותו בהיותו בן י"א שנה, עוד עבר עבירה אחרת באותו פרק שהעיד עדות שקר על איש כשר שגנב, ורוצה לקבל תשובה על ככה". ופסק: "נראה דלקטן אפילו כשהגיע לחינוך לאו בר עונש ואזהרה הוא כלל ועיקר, ובפרק החובל נמי משמע להדיא באשירי דקטן שחבל או הזיק פטור אפילו לכשיהיה גדול, משום דלאו בר עונשין. אמנם בהלכות גדולות (שם) כתב דחייב לשלם לכשיגדל. ונראה נמי אי דייקי תלמודא בכמה דוכתין, דסימן רעה הוא לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו. לכך נראה טוב הוא שיקבל איזה כפרה". ודבריו הובאו להלכה ברמ"א (או"ח סימן שמג סע' א) "קטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אף על פי שאין צריך תשובה כשיגדל, מכל מקום טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אף על פי שעבר קודם שנעשה בר עונשין". ומשמע מדבריהם, שלמרות שהקטן אינו "בר עונשין" אבל בכל זאת עדיין הוא זקוק לכפרה על עבירות שעשה בקטנותו.

ולפי דבריהם יש להקשות על מהר"ם מינץ, מדוע קטן פטור מברכת הגומל, והרי שפיר יכול לומר "לחייבים" כי יש בו משהו מן ה"חיוב" שכדי לכפר עליו "טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לכפרה".

ואמנם באגרות משה (יו"ד חלק ב סימן י) ביאר את דברי הרמ"א: "דסובר דליכא לקטן שום חטא במה שעבר, אך מכל מקום  מצד שהוא סימן רעה [עיין ביומא ריש דף פז], טוב שיקבל איזה דבר לתשובה וכפרה כדי שיסולק ממנו הסימן רעה וייטיב דרכיו ומעשיו". מה יקבל על עצמו "איזה דבר לתשובה ולכפרה", אינו כדי לכפר על חובותיו, שהרי קטן אינו בר עונשין, וכפי שכתב הרמ"א בעצמו – אלא כדי לסלק ממנו את ה"סימן רע" שיש לקטן שנעשו מכשולות מתחת ידו. ולכן אין כל סתירה מדברי הרמ"א לתשובת המהר"ם מינץ, כי הקטן אינו יכול לומר "לחייבים" היות ואינו בר עונשין, והכפרה נצרכת כדי לסלק ממנו את ה"סימן רע".

ובשו"ת להורות נתן (חלק ו סימן קב ס"ק ד) תירץ שאין סתירה מדברי הרמ"א למהר"ם מינץ: "דאע"ג דטוב שיקבל על עצמו כפרה כשיגדיל היכי דחטא בקטנותו, מכל מקום בעוד שהוא קטן אינו בר עונשין כלל, וממילא לא שייך לומר לחייבים טובות, כיון דבקטנותו אינו חייב עונש, והרי הרמ"א עצמו כתב דקטן לא בר עונשין הוא אלא שטוב לו שיקבל על עצמו כפרה בגדלותו". כלומר, תרומת הדשן והרמ"א חידשו שלאחר שגדל "טוב" לקבל על עצמו איזה דבר לכפר על העבירות שעשה בקטנותו. אבל גם לשיטתם, בזמן שהוא קטן אינו צריך שום כפרה על מעשיו. ולכן צדקו דברי מהר"ם מינץ שהקטן אינו יכול לומר "לחייבים", כי הוא אינו בר עונשין. 

הפוסקים שקטן מברך הגומל – וביאור מטבע הברכה "הגומל לחייבים טובות"

ו. השערי תשובה (סי' ריט ס"ק א) ורבי עקיבא אייגר בגליון השו"ע, ציינו לדברי מוה"ר ישעיהו בסאן בשו"ת לחמי תודה (סי' ה) שקטן מברך הגומל.

גם היעב"ץ תמה בחיבורו מור וקציעה (סימן ריט) על המהר"ם מינץ והמג"א מדוע אין חיוב לחנך את הקטן לברך הגומל: "ולדידי לאו ברירא כולי האי, דמאי שנא מכל הברכות דמחנכין אותן בהן, אף על גב דלאו בני חיובא נינהו, אפילו הכי מיחייבי מדרבנן, הכי נמי בהא". ולדעתו קטן חייב בברכת הגומל, ויכול לומר את נוסח הברכה הגומל לחייבים טובות: "משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא. ואינו מוכרח לפרש חייבים דווקא על המברך שנעשה לו נס, אפילו שהוא מהחייבים, כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפ"כ מברך כך, ועם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מכל מקום הא אמרינן (ברכות יט, א) לא יפתח אדם פיו לשטן כו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה. אלא ודאי מטבע ברכה כך הוא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד, בין לראויים בין שאינן ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות. וכן כל לשון הברכות נתקן בלשון רבים מטעם זה כמו שהחיינו, ולא תקנו לומר שהחייני וקיימני, ועל מה שנוהג ברוב הוא מברך (כענין שאמרו לענין ברכות השחר), ואם כן ודאי שיש לקטן לברך אותה". לדעת היעב"ץ, ביאור לשון הברכה "הגומל לחייבים טובות", אינו כפי שביאר הבית יוסף שמברך הברכה מודה על גמילות החסד עמו למרות שהוא חייב, אלא ההודאה היא על הנהגת הקב"ה לגמול חסדים אפילו עם החייבים. ולכן גם צדיק או קטן שאינם "חייבים" מברכים הגומל, כהודאה כללית על חסדי השי"ת אפילו עם החייבים.

[המור וקציעה כתב סברא נוספת מדוע גם קטן רשאי לברך הגומל: "ועוד, הדין נותן שהקטן יותר מחוייב לברך ולהודות על נסו. שהגדול אף על פי שחטא יוכל להיות שהיו בידו זכיות כנגדו שעמדו לו להנצל, משא"כ בקטן שאין בידו זכות, שאין לו שכר מצוה כמצווה ועושה, אף על פי שבודאי הקב"ה אינו מקפח שכרו לעולם שכולו טוב, אבל להגן עליו מן המיתה והיסורין (הנגזרים אם מפאת מזלו או מצד אבותיו או אנשי עירו ודורו החייבים) ודאי שאין כח זכיותיו יפה כל כך ככח זכותו של גדול. וגם מצינו לפעמים עונש לקטנים, כער ואונן ובפרק אין דורשין (חגיגה יג, א) ובזוהר (ח"ב רמח, ב). ועוד, אף אם אין בקטנים חובה וחטא מצד עצמן, הלא נענשין בעון אביהם, גם נתפסין בעון הדור, כדדרשינן (שבת לג, ב) עה"פ צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך. וכל שכן לפי מ"ש בסתרי תורה מסוד הגלגול, דשייך נמי לקטנים"]. 

וכן ביאר בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' סג) שהקטן כולל בברכת הגומל שלו הודאה גם על חסדי השי"ת עם החייבים ואף על פי שהוא עצמו אינו חייב: "גם קטן יכול לומר כן אע"פ שאינו בר עונשין, דהרי המובן "לחייבים" היינו דאפילו לאותם שהם חייבים – והרבה חייבים יש בעולם בעוונותינו הרבים – הקב"ה גומל להם טובות. ומלת חייבים לא קאי לא על האב ולא על הקטן, רק על סתם העולם, אנו מברכים על מדתו של הקב"ה שגומל טוב אפילו לעוברי מצותיו, כמו שאנו מברכין בכל יום הגומל חסדים טובים לעמו ישראל. ואם הקב"ה עושה חסד לקטן, מדוע לא יברך מטעם חינוך כמו שמברך שאר ברכות בכל יום".

הכרעת הפוסקים והמנהג בדין ברכת הגומל לקטן

ז. למעשה נחלקו הפוסקים האם קטן מברך הגומל, או לא.

[א] קטן אינו מברך הגומל – כאמור לעיל [אות ב] המג"א והמשנ"ב פסקו כדעת מהר"ם מינץ, שקטן אינו מברך הגומל. ובשערי תשובה (סי' ריט ס"ק א) כתב: "ובמדינתנו נוהגים כמהר"ם מינץ והמג"א". 

[ב] קטן מברך הגומל – בהמשך דבריו הביא השערי תשובה את מש"כ הברכי יוסף (אות א) לאחר שהביא מחלוקת מהר"י בסאן ומהר"ם מינץ: "וכן המנהג בגלילותנו דקטן מברך". וכן נראה מדברי רבי עקיבא אייגר שהביא את דברי מהר"י בסאן בסתם, ונראה שהסכים לדבריו שהקטן מברך הגומל. וכפי שנקט להלכה בשו"ת בית אבי (ח"ד סימן לט) "כיון שהגאון רעק"א והשערי תשובה בשם הברכי יוסף כתבו לברך לקטן ברכת הגומל, והמה מגדולי רבותינו האחרונים, נקטינן כוותייהו לברך".

וכן העלה לדינא המור וקציעה: "מכל הלין נ"ל דמי שינהיג לקטן לברך הגומל על נסו אין לתפוס אותו, ובהגיע לחינוך ראוי הוא לפי דעתי לנהוג כן, אחר שהוכחנו היטב שאין ראיה הכרחית ממשמעות הברכה, וכל שכן מאחר שהנוסח שבגמרא מסכים לזה כאמור".

וכן פסקו הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ברכות עמ' שמט) "קטן שהגיע לחינוך שחלה ונתרפא, מברך ברכת הגומל אחר קריאת התורה". והגרב"צ אבא שאול בשו"ת אור לציון (ח"ב פרק מו סעיף נט) "קטן שאירע לו מארבעה דברים שמברכים עליהם ברכת הגומל, מברך גם כן ברכת הגומל בפני עשרה".

[ג] מברך ללא שם ומלכות – במקום שאין מנהג, כתבו הפוסקים שקטן יברך הגומל בלא שם ומלכות מדין ספק ברכות להקל, כדברי השערי אפרים (שער ד בשערי חיים ס"ק כח) שכתב: "בכל מקום דליכא מנהג, אין לברך, משום דהו"ל ספק דרבנן לקולא". וכן נקט לדינא הבן איש חי (שנה א פר' עקב ס"ד) "קטן פחות מי"ג שנים, כיון שהגיע לחינוך צריך לברך. ואף על גב דיש חולקים, מכל מקום במקום דאיכא מנהג לברך בשם ומלכות, יברך. ובמקום דליכא מנהג ידוע, יברך בלי שם ומלכות מפני סברת החולקים". וכן פסק בכף החיים (אות ב) "וכן בגלילותינו בכל ארץ הצבי לא שמענו ולא ראינו דקטן מברך, וע"כ בכל מקום דליכא מנהג אין לברך, משום דקיימא לן ספק ברכות להקל".

ובספר ברכת יהודה (ח"א סימן ז) הביא מדברי ספר שי לאברהם (נדפס בסוף ספר זכרונות אליהו ח"א סי' ד). שתמה על דבריהם: "לא שייך בזה ספק ברכות להקל, משום דלגבי קטן לא אמרינן ספק ברכות להקל", וטעם הדבר מבואר בברכי יוסף (סי' תרנח ס"ק ו) "דלא אכפת לן אי קטן מברך לבטלה, דהוא ליתיה בעונשים, ואנן אין מצווים להפרישו". כלומר, יסודו של הכלל ההלכתי "ספק ברכות להקל" – לא לברך כאשר נחלקו הפוסקים האם צריך לברך או לא, נובע מהחשש שמא צדקו הפוסקים שאין לברך, ואם נברך נעבור על איסור ברכה לבטלה. וחשש זה אינו נוגע לקטן, שאינו בר חיובא לעבור על איסור ברכה לבטלה. ולכן כאשר יש ספק אם קטן צריך לברך ברכה או לא, לא נאמר הכלל "ספק ברכות להקל". ולפי זה חידש: "וכיון שכן, גם בנדון דידן בברכת הגומל, אף אי הוי ברכה לבטלה, יכול הקטן לברך, ואין לחשוש לברכה לבטלה".

ח. ולענ"ד נראה שבנדון ברכת הגומל אין לומר שהקטן יברך בלא שם ומלכות מדין "ספק ברכות להקל", מטעם נוסף.

הב"ח (או"ח סי' כט) חידש שבברכת שהחיינו מברכים גם כשיש ספק, כי הברכה היא על שמחת הלב: "איכא לחלק בין ברכת שהחיינו לשאר ברכות, דברכת שהחיינו שבאה על שמחת לבו של אדם יכול לברך אף על פי שאינו ודאי דחייב לברך, דאינו עובר על לא תשא אם הוא שמח ומברך לו יתעלה על שהחייהו וקיימו עד הזמן הזה. אבל כאן דמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו, פשיטא דכיון דאיכא ספק, אינו יכול לברך ולומר "וצונו", דהויא ספק ברכה לבטלה דאסור לדברי הכל". בדברי הב"ח מפורש איפוא, כי בברכה הבאה על שמחת הלב לא נאמר הכלל "ספק ברכות להקל", כי בברכה המביעה הודאה מתוך שמחת הלב, אזי גם אם יש ספק הלכתי אם לברך או לא – היות ויש ודאי שמחה, רשאי ויתכן שאפילו חייב לברך בשם ומלכות.

ולפי זה, גם בברכת הגומל, כאשר יש למברך שמחה על הנס שאירע לו ורוצה להודות להשי"ת על שגמל עמו טובות, אין למנוע ממנו לברך מחמת דין "ספק ברכות להקל", כי הקטן רוצה להביע את שמחתו על הטובות שהקב"ה גמל עמו בברכת הגומל, ולכן רשאי לברך בשם ומלכות, ואין כל סיבה למנוע זאת ממנו מדין "ספק ברכות להקל".

לסיכום: נחלקו הפוסקים האם קטן מברך הגומל. 

המג"א והמשנ"ב פסקו כדעת מהר"ם מינץ, שקטן אינו מברך הגומל. 

אולם הברכי יוסף כתב שהמנהג כדעת מהר"י באסאן שקטן מברך, וכן נראה מדברי רבי עקיבא אייגר שהביא את דברי מהר"י בסאן בסתם. וכן פסקו לדינא המור וקציעה, הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול. 

ובשערי אפרים, הבן איש חי והכף החיים כתבו, שבמקום שאין מנהג, קטן יברך הגומל בלא שם ומלכות מדין ספק ברכות להקל.

ומעתה יש לבאר מה יסוד המחלוקת האם קטן מברך הגומל, או לא.

  •     •     • 

ט. בדברי הפוסקים נאמרו כמה הסברים בביאור המחלוקת האם קטן חייב בברכת הגומל.

• מטבע הברכה "לחייבים טובות" הודאה פרטית או כללית – הגרצ"פ פרנק בשו"ת הר צבי (ח"א סי' קיג) כתב שהפוסקים נחלקו בביאור לשון ברכת הגומל "לחייבים טובות" האם הכוונה להודאה פרטית של המברך על החסדים שנעשו עמו – ולפי זה קטן שאינו בר עונשין אינו יכול לומר "הגומל לחייבים טובות", כי הוא אינו "חייב". או שהכוונה להודאה הכללית על חסדי השי"ת על כל הבריות בעולם: "המג"א פשיטא ליה דלחייבים קאי על המברך, ולכן הוא סובר שבקטן דאינו בר עונשין א"צ להודות, וכן הוא לשון המג"א (סימן ריט ס"ק א) קטן אין צריך להודות דלא שייך לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא וכו' ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים, עכ"ל. אולם הגריעב"ץ בזה לשיטתו שבספר מור וקציעה חולק על המג"א וסובר שקטן צריך להודות משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא, וכן הוא לשון המור וקציעה, אלא ודאי מטבע ברכה כך הוא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד, בין לראויים בין שאינן ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות".
• חיוב חינוך רק במצוות שוודאי יקיים בגדלותו – המנחת חינוך (מצוה רסד אות ט) כתב: "שמעתי בשם חכם אחד שכתב דאפשר דאין חייב בחינוך אלא מצוה החיובית כגון תפילין וציצית והדומה, כי לכשיגדיל יהיה צריך לזה. על כן מחנכים אותו, כדי להרגיל אותו בגדלותו. אבל אבלות דאפשר שלא יתרמי ליה לכשיגדיל הוה אמינא דאינו חייב בחינוך". מצות החינוך נועדה להרגיל את הקטן לקיים מצוות כשיגדל. לאור זאת, ניתן לחלק ולומר שיש חיוב לחנך קטן רק למצוה שבוודאי יצטרך לקיים לכשיגדל, מה שאין כן במצות אבלות שיתכן והקטן לא יתחייב בה כשיגדל, אין חיוב לחנכו בה. 

המנחת חינוך לא כתב מי הוא אותו "חכם אחד", ומצאתי את הדברים בשו"ת כתב סופר (יורה דעה סימן קעב) שחידש כי מצות חינוך נאמרה רק במצוות שבוודאי יצטרך לקיים לכשיגדל, מה שאין כן במצוות שיתכן והקטן לא יתחייב בהן כשיגדל, אין חיוב לחנכו בהן. ועל פי זה ביאר את שיטתו של רי"ץ גיאות (הובא בטור יו"ד סי' שמ סע' כז) שאין חיוב לחנך קטן לנהוג בדיני אבלות: "ונ"ל דיש לומר דלא חייבו רבנן במצות חינוך רק במצות שבוודאי יתחייב בהם ויבוא לידו כשיתגדל, לכן צריכים להרגילו במצות אלו. אבל באבלות שבמקרה בא, ואפשר לא תבא מצוה זו לידו כשיגדל". וכן הביא האגרות משה (יו"ד ח"א סימן רכד) בשם הנחל אשכול "שבמצוות הבאות על ידי מקרה לא חייבו בחינוך". במצוות שהן "מקרה" ולא דבר "קבוע", אין חיוב לחנך קטנים, וכמבואר לעיל, שחיוב החינוך הוא רק במצוות שהקטן יקיימם בוודאות כשיגדל, ולא במצוות "הבאות על ידי מקרה", שלא בטוח שיצטרך לקיימן. ולכן אין חיוב לחנך קטן לקיים מצות אבלות שאין וודאות שיצטרך לקיימה כשיגדל.

המנחת חינוך (שם) דחה סברא זו והוכיח שיש חיוב חינוך גם במצוות שאין הכרח שהקטן יצטרך לקיימן כשיגדל, כדוגמת מצות נזירות: "בש"ס דנזיר (כח, ב) דאב מדיר את בנו בנזיר מטעם חינוך, אף דאין מצוה חיובית ואפשר דלא יבוא לזה", וקבע בהחלטיות "דבכל המצוות הוי חובת חינוך".

אולם הכתב סופר יישב את התמיהה: "שם איכא מצוה כשנודר ומקריב וכן כשיזיר ויביא קרבן, הגם דאינו מחויב, מכל מקום טוב להרגילו כדי שיעשם כשיתגדל. אבל באבלות, הגם שעדיפא מצד שחיובא הוא כשיגיע לידו, מכל מקום מצוה זו דאבלות לאו וודאי היא, דאולי לא תבוא לידו כל ימי חייו ואינו בידו לקיימה, סברא דלא חייבו חכמים". נזירות, למרות שאין ודאות שתבוא לידו כשיגדל, אולם הוי "בידו", ולא עוד אלא ש"טוב להרגילו" לקבל על עצמו נזירות כשיגדל, ולכן בזה שפיר יש חיוב לחנכו. לעומת זאת באבלות, שאינה "בידו", ואולי לא יצטרך לשבת שבעה כל ימי חייו, אין מצות חינוך.

על פי האמור ביאר בשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' סג) את מחלוקת הפוסקים האם קטן מברך הגומל. לפי הכתב סופר והאגרות משה שאין חיוב חינוך במצוות שאין וודאות שהקטן יצטרך לקיימן כשיגדל, קטן לא מברך הגומל, שהרי אין כל וודאות שיצטרך לברך בגדלותו הגומל. אולם לפי המנחת חינוך, שבכל המצוות יש חיוב חינוך, לרבות מצוות שאין וודאות שהקטן יצטרך לקיימן כשיגדל, ודאי יש חיוב לחנך את הקטן לברך הגומל.

• חיוב ברכת הגומל במקום הקרבת קרבן תודה – בספר בשבילי ברכת הגומל (סימן ח אות יד) ביאר סברא נוספת מדוע קטן פטור מלברך הגומל: "כיון דברכה זו במקום תודה ניתקן, וכיון דקטן אינו שייך בהבאת קרבן תודה, לא שייך נמי בברכה, כיון דכנגד תודה תיקנוה. ואף דבכל ברכות מחוייב מדרבנן משום חינוך, מ"מ שונה ברכה זו דבגדרי תודה תיקנוה, וכמו דבעצם תודה לא שייך דין חינוך עליו [דהוי חולין בעזרה, דאין הקדשו הקדש], כמו כן לא חייבוהו גם בברכה זו. ובפרט אם נימא דהברכה היא במקום דברי השבח שאומר על התודה בשעת סמיכה, וגם אם עיקר התודה או חלק היא גם הבעת שבח למקום כמו שכתוב (תהלים ק, ד) בואו שעריו בתודה שהביא התודה לשערי ירושלים והר הבית, חצרותיו בתהלה, היינו שערי העזרה שסומך ואומר דברי שבח. וכיון דקטן אינו סומך, לכן אינו מביא תודה, והאב אינו מחויב לחנכו בזה".

אולם לענ"ד אין הכרח בדבריו, שכן המקור לדבריו שברכת הגומל נתקנה במקום קרבן תודה, הוא בדברי הרא"ש (ברכות פ"ט ס"ד) שכתב: "אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה". ובשו"ת חתם סופר (או"ח סימן נא) נשאל האם מותר לברך ברכת הגומל בלילה "כי נתקן במקום זבח תודה כמו שכתב הרא"ש והקרבת תודה אינו אלא ביום", ובתשובתו ביאר החתם סופר את דברי הרא"ש: "אין הכוונה שיהיה זה כאילו הקריב קרבן באופן שנאמר שצריך דוקא ביום כמו קרבן ביום, לא עלה זה על דעת, אלא במקום שהיו מקריבים ולא היו צריכים לקהל עם, ע"כ עכ"פ נעשה מאי דאפשר לרוממו באפי עשרה ותרי רבנן". ומבואר בדבריו שאין כוונת הרא"ש לומר שברכת הגומל היא ממש באותם התנאים של הקרבת קרבן תודה, אלא כוונתו שהברכה היא במקום הקרבת התודה כי תכלית הברכה נועדה לפרסם ולרומם את שם השי"ת בקהל עם כפי שהיתה תכלית הקרבת הקרבן. ולכן מותר לברך הגומל גם בלילה למרות שקרבן תודה אינו מוקרב בלילה, ולפי זה גם קטן יוכל לברך הגומל, למרות שאינו מקריב תודה.

ולפי האמור יתכן כי יסוד מחלוקת הפוסקים האם קטן מברך הגומל הוא, האם הברכה היא במקום הקרבת קרבן תודה ממש, או רק דומה להקרבת הקרבן בכך שנועדה לפרסום שם ה' בקהל עם. אם נאמר שברכת הגומל היא במקום הקרבת קרבן תודה ממש, צדקו דברי הסוברים שקטן אינו מברך ברכת הגומל, היות ואינו מקריב קרבן תודה. אך אם גדר הברכה דומה להקרבת הקרבן בכך שנועדה לפרסום שם ה' בקהל עם, גם קטן יוכל לברך הגומל, למרות שאינו מקריב תודה, כיון שבברכתו מרומם שם שמים במקהלות עם.

  •     •     •  

לקטן אין "דעת" כדי להודות

י. ונראה לענ"ד בביאור מחלוקת הפוסקים האם קטן מברך הגומל, בהקדם דברי המשנה במסכת מכשירין (פ"ו מ"א), "המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל, אינם בכי יותן, ואם נתכוין לכך הרי זה בכי יותן". ופירש רש"י (רש"י חולין יג, א ד"ה אינן) "אינם בכי יותן, דלא ניחא ליה בטל זה, ולא הוה הכשר להורידן בכך לטומאתן אם יגע בהן שרץ לאחר זמן, דבעינן "כי יותן" דומיא ד"כי יתן" [הפסוק ממנו נלמד דין הכשר קבלת טומאה], דניחא ליה בכך". טל הוא אחד משבעה משקין שאם הוא בא במגע עם אוכל הוא "מכשיר" אותו לקבל טומאה. ומבואר במשנה שאם העלה את הפירות לגג כדי לנקותם מהכנימה וירד עליהם טל בלא שהתכון לכך, הפירות לא הוכשרו לקבלת טומאה, אך אם התכוין שהטל יכשיר אותם מקבלים טומאה. מסיימת המשנה: "העלום חרש שוטה וקטן, אף על פי שחשב שירד עליהן הטל, אינן בכי יותן, מפני שיש להם מעשה ואין להם מחשבה". ומסקנת הסוגיא בחולין (שם) "יש להם מעשה, אפילו מדאורייתא, אין להן מחשבה ואפילו מדרבנן". היות ודין "הכשר" קבלת טומאה תלוי בכוונה, אזי אם עשו הקטנים מעשה המוכיח מחשבתם ופירשו שעל דעת כן עושים, הוכשרו הפירות לקבל טומאה, אך מחשבה בלבד להכשיר את הפירות לקבל טומאה, אינה נחשבת כלל.

מבואר איפוא בדברי המשנה, כי למחשבת הקטנים וכווונתם אין כל ערך.

והנה הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה ה"ה) כתב: "הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא. כיצד, היה כותבה או דורשה או מגיהה, אם כיון לבו לצאת בקריאה זו, יצא. ואם לא כיון לבו, לא יצא". ותמה רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, בספרו משנת יעבץ (או"ח סימן עג)  "המג"א (סי' ס ס"ק ג) הביא דברי הרדב"ז (ח"ד סי' אלף צד) דהא דמצוות צריכות כוונה זהו דווקא במצוות דאורייתא, אבל מצות דרבנן אין צריך כוונה. ובקריאת המגילה כתב המגיד משנה (שם) שהכל מודים במגילה שצריכה כוונה". ואם כן תמוה מדוע אם קרא את המגילה בלא כוונה לא יצא ידי חובה, והרי מצווות דרבנן אין צריכות כוונה. ותירץ המשנת יעבץ: "ונראה, שהרי מצות קריאת המגילה היא משום פרסומי ניסא, כדאיתא במגילה (יח, א) אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא. ולפי המבואר הרי פרסומי ניסא זהו הודאה על הנס, היינו שמודים על הנס על ידי פרסום הנס. ואשר על כן קריאת המגילה צריכה כוונה, משום שאין בקריאת המגילה תורת הודאה על הנס אלא בכיוון לשם מצוה. אבל כשקרא את המגילה כמתעסק בעלמא, אין על קריאה זו תורת הודאה, שהרי אינו מתכוין כלל להודות על הנס". ומבואר בדבריו שאין משמעות להודאה ללא כוונה לכך. ולפיכך, מאחר ומהות קריאת המגילה היא הודאה על הנס, כאשר אינו מכוין בקריאת המגילה, אין זה חסרון בדין "מצוות צריכות כוונה", אלא אין זו קריאת מגילה כלל היות וקרא ללא כוונה להודות על הנס, ולכן אינו יוצא בה ידי חובה.

ועל פי זה מבואר מדוע קטן אינו מברך הגומל, שהרי מהותה של הברכה היא הודאה על הנס, ומאחר ונתבאר לעיל כי למחשבת הקטנים וכווונתם אין כל ערך, נמצא שהקטן אינו יכול לכוין במחשבתו להודות על הנס, ולכן אינו שייך בתורת ההודאה של ברכת הגומל.

ונראה להוסיף בהטעמת הדברים על פי דברי האבודרהם (סדר שחרית של חול, שמונה עשרה) שכתב בביאור תקנת "מודים דרבנן", מדוע הציבור אינו יוצא ידי חובת ההודאה בברכת הש"ץ ככל הברכות בשמונה עשרה: "שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח, אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים. ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמורה, שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפילה שהיא בקשה, יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו". ומבואר בדבריו כי הודאה היא דבר אישי המסור לאדם להביע את הודאתו שלא ניתן להביעו על ידי שליח. ולפי זה ברור כי הקטן שאין בו דעת לכוין ולהודות, לא יוכל לברך בעצמו הגומל, שהרי אפילו גדול אינו יכול למנות שליח שיודה עבורו אלא צריך להודות בעצמו, ואם כן לקטן שאין בו דעת להודות ודאי שלא יכול להביע בעצמו את הודאתו.

קטן כשהגדיל – האם יברך הגומל

יא. נחלקו הפוסקים האם קטן שנעשה לו אחד הדברים שמחייבים ברכת הגומל, צריך לברך כשהגדיל.

בשו"ת מנחת שלמה (תנינא סימן ס אות י) כתב: "קטן שירד לספינה יחד עם אביו לעלות מחו"ל לארץ ישראל, והגדיל באמצע הדרך, שגם בכהאי גוונא אפשר דלא יוכל לברך ברכת הגומל, כיון שהירידה לספינה היתה כשהוא קטן, וגם על זה שהיה נמצא בים גם לאחר שהגדיל שהוא מקום סכנה, אי אפשר לומר שזה עונש על חטאיו, שהרי זכות הוא לו מה שירד לספינה כשהוא קטן. ועכ"פ בקטן שחלה והבריא בהיותו קטן דאף שלא חזר להיות הולך על בוריו כי אם לאחר שהגדיל, ונמצא שנתחייב להודות כשהוא גדול, דאפילו הכי פטור לברך, אף על גב שעכשיו הוא גדול, וצ"ע למעשה". וכן הובא בשם הגרש"ז אוירעבך בספר הליכות שלמה (תפילה פרק כג סע' ו) "מי שחלה וגם הבריא בעודו קטן, אך לא חזר להיות הולך על בוריו כי אם לאחר שהגדיל, וכן קטן שירד לספינה לעלות מחו"ל לארץ ישראל והגדיל בהיותו בדרך, יש להסתפק אם חייב בברכת הגומל או לא". 

אולם בספר אשרי האיש (פ"מ סעי' כב) הובא בשם הגרי"ש אלישיב: "קטן שחלה והחלים, כשהגדיל יכול לברך הגומל על הצלתו". 

ולפי המבואר לעיל שקטן אינו מברך הגומל בגלל שמהותה של הברכה הודאה על הנס, וקטן אינו יכול לכוין במחשבתו להודות על הנס, נראה כי כשהגדיל שפיר רשאי לברך הגומל, שהרי בגדלותו כבר יש לו דעת לכוין להודות על הנס שאירע לו בקטנותו.

  •     •     •  

ברכת האב עבור בנו

יב. ממוצא הדברים נבוא לביאור נדון נוסף – האם האב רשאי לברך ברכת הגומל כאשר בנו הקטן נחלץ מצרה או מחלה.

לעיל [אות ג] הבאנו את דברי הגמרא בברכות, שרב יהודה חלה והבריא, וכאשר רב חנא בגדתאה ורבנן באו לבקרו, בירכו "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", והוא ענה אחריהם "אמן", ויצא ידי חובה. ומדברי הגמרא למד הריא"ז (הובא בשלטי גיבורים ברכות דף מ"ג ע"א מדפי הרי"ף אות ו) "ונראה בעיני שאם רצה אדם להודות ולברך הגומל על אוהבו ועל קרובו שהוא כואב עליו, הרשות בידו".

וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' ריט סע' ד) "אם ברך אחֵר ואמר ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר גמלך כל טוב, וענה אמן, יצא. וכן אם אמר בריך רחמנא מלכא דעלמא דיהבך לן, וענה אמן, יצא". וכתב הרמ"א: "ואין זה ברכה לבטלה מן המברך, אף על פי שלא נתחייב בברכה זו, הואיל ואינו מברך רק דרך שבח והודאה על טובת חברו ששמח בה". והמשנה ברורה (ס"ק יח) פסק כדברי הט"ז (ס"ק ג) "דווקא בקרובו או אוהבו שעל כל פנים שמח הוא ברפואתו או בהצלתו של זה, אבל אם אינו שמח בלבו כל כך אלא שאומר כן מפני השלום, אין לו לברך בשם ומלכות דבזה ברכתו לבטלה". 

ולאור האמור כתב מהר"ש דוראן (נדפס בסוף שו"ת התשב"ץ ח"ד סימן ד) "כי אנשים אחרים יכולים הם לברך ברכה זו [הגומל] להודות לא-ל על רפואת החולה, כל שכן האב על רפואת בנו". והוסיף: "ואף על פי שהביא הגאון מוהר"י קארו (בית יוסף סי' ריט סע' ד) תשובת הרשב"א (בחידושי הרשב"א ברכות נד, א ד"ה הרואה) שנראה ממנה דלא ילפינן מההיא דרב חנא בגדתאה ורבנן אלא אם החולה הוא רבו של המברך, ואם כן אחרים אינן יכולין לברך ברכה זו, כדמוכח בתשובת הרשב"א. אני אומר לא דמי, שאני הכא דבנו חשוב כגופו ויותר מגופו, אם כן בודאי הרשב"א ז"ל והגאון ז"ל שפסק כוותיה מודים הם בנדון דידן. וכל שכן דבנו קטן אם היה מת לא היה מת רק בעוון אביו, כדאמרי התם (שבת קה, ב) מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים כדי שיבכה וכו', וכן מוכח בכמה דוכתי דבנים קטנים מתים בעון אבותיהם. אם כן שייך הכא בטוב לברך על רפואת בנו, דכל שכן מהרב לתלמיד לאב ובן דגופו הוא. ולא מנע הרשב"א ז"ל מלברך רק קרובים ואוהבים, אבל בנו קטן דגופו הוא ויש לו חובה במיתתו יותר ממיתת עצמו, בודאי מברך עליו". ומפורש בדברי התשב"ץ שיש ללמוד ב"קל וחומר" שאב מברך הגומל [בשם ומלכות] על רפואת בנו החולה – אם על אחרים ששמח ברפואתם רשאי לברך הגומל, כל שכן על רפואת בנו ה"חשוב כגופו ויותר מגופו". 

כדברי התשב"ץ פסק רבי יהודה עיאש בספרו שו"ת בית יהודה (סי' ו) "באחד שנפל בנו לבור והוא בן שתי שנים ומחצה וירדו אחריו והעלוהו מן הבור ולא נמצא בו מום ואפילו פצע או חבורה, ובא לשאול אם יכול לברך ברכת הגומל על הצלת בנו. והרב בשירי כנסת הגדולה (ס"ק ח וס"ק יא) הביא בשם הב"ח ושלטי הגבורים דס"ל דיכול לברך על הצלת אשתו ובניו ואוהביו, ודאי דהכי נקטינן, וכן עשינו מעשה לשואל הנזכר". 

וגם בשו"ת שרגא המאיר (ח"א סי' סח) נשאל "בקטן שאוטובוס עבר עליו, וניצל ב"ה בלי שום נזק ח"ו, האם חייב לברך ברכת הגומל", ופסק על פי דברי התשב"ץ הנ"ל "שאביו יכול לברך עליו". וכן העיד על עצמו רבי יהודה הרצל הנקין בשו"ת בני בנים (ח"ב סימן טו) "והנה על בתי הקטנה ברכתי הגומל לחייבים טובות שגמל לבתי כל טוב, והתכוונתי על עצמי, שכיון שהיא קטנה היא כחלק מגופי כמו שכתוב בשו"ת תשב"ץ". וכן נקט להלכה הגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה, תפילה פרק כג סע' ח) "אב הרוצה לברך על הצלת בנו הקטן, יעשה כן". 

יג. לעומתם, החיד"א בברכי יוסף (שם ס"ק ז) הביא את דברי התשב"ץ והבית יהודה, וכתב: "ואנן בדידן נקיטינן שהאב לא יברך על בנו". ועל פי הוראת החיד"א פסק הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ברכות עמ' שנ) "אין האב מברך ברכת הגומל על בנו שחלה ונתרפא".

וכן נקט האדמו"ר ממונקאטש בנימוקי אורח חיים (סי' ריט ס"ק א) "עיין במג"א דקטן אין צריך להודות. ועל כן פשיטא דגם לאביו אין לברך בעדו ברבים, והוי ברכה לבטלה אם יברך אביו ברכת הגומל, כיון דהוא אינו מחוייב, וגם לא שייך בזה חינוך כשמברך אביו, וזה פשוט. וכתבתיו רק בשביל זה ששמעתי אולי קצת שנהגו כן לברך בעד בניו הילדים כשנפל חומה סמוך לו וניצול או שנתרפא, הגם שיש לומר מהברכה ברוך שפטרני מעונשו של זה, דקצת נראה משום שאם היה ניזוק ח"ו בנו הילד, היה בחטא אביו, וא"כ אביו צריך להודות שניצול, ושייך שפיר הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב, כיון שהיה בעונשו וחוב של אביו, אם ח"ו היה ניזוק כנזכר. עם כל זה אין לנו לברך ולעשות כנגד דברי המג"א, ופשיטא דגם אביו אינו מברך בעדו כנזכר".

יצויין, כי לפי סברת התשב"ץ שהאב מברך הגומל על בנו כי בנו "חשוב כגופו ויותר מגופו", פסק רבי נתן אורטנר, רב העיר לוד בשו"ת יד נתן (ח"ב סי' ד) "ולענין סבא אם יברך עבור נכדו הקטן, נראה דודאי דאין לברך בשם ומלכות אף במקום שנהגו לברך, משום דאף דמצינו דבני בנים הרי הם כבנים, זה לא שייך לענין הא, משום דכמובא לעיל, הני דס"ל דאב מברך על בנו זה משום דהוא כגופו ממש, ובודאי בבנו קטן. וזה לא שייך לומר על בני בנים אף דנחשבים כבנים".

ולפי המבואר לעיל שקטן אינו מברך הגומל בגלל שמהותה של הברכה הודאה על הנס, וקטן אינו יכול לכוין במחשבתו להודות על הנס, מובנים דברי התשב"ץ שאב מברך הגומל עבור בנו, שהרי האב יש בו דעת לכוין להודות על הנס שאירע לבנו בקטנותו, והוא "משלים" בברכתו את הדעת "החסרה" הנדרשת להודות, שאין לבנו הקטן.

  •     •     •  

חיוב קטן בברכת "שעשה לי נס במקום הזה"

יד. במסכת ברכות (נד, א) מבואר, שהרואה מקום שנעשה לו נס מברך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה", ודין זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (או"ח סימן ריח ס"ד) "הרואה מקום שנעשה נס ליחיד, אינו מברך. אבל הוא עצמו, מברך שעשה לי נס במקום הזה. וכל יוצאי ירכו גם כן מברכים שעשה לאבי נס במקום הזה". ויש לעיין האם קטן מברך ברכה זו.

וראיתי בעלון התורני וישמע משה (שנה א' גליון ט פרשת ויקהל) שהביא בשם הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ שקטן מברך "שעשה לי נס במקום הזה". ורבי שמואל אליעזר שטרן ביאר את ההבדל בין ברכת "הגומל" שקטן אינו מברך [לדעת המג"א והמשנ"ב] לברכת "שעשה לי נס במקום הזה" שקטן מברך: "דהני מילי לענין ברכת הגומל [קטן אינו מברך] דכיון שנוסח הברכה הוא "הגומל לחייבים טובות", אין יכול לברך אותה מי שאינו חייב במצוות. אולם לענין ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" דין גדול וקטן שוה, והקטן חייב בה מדין חינוך כמו שחייב בכל הברכות".

ונראה לענ"ד לבאר בדרך אחרת את ההבדל בין ברכת "הגומל" לברכת "שעשה לי נס במקום הזה", בהקדם בירור טעם חלוקת ברכות אלו בשני סימנים שונים בשו"ע או"ח. דין ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" הובא בסימן רי"ח בדיני "ברכות הנעשים על ניסים", ואילו דיני ברכת הגומל נכתבו בסימן רי"ט שכותרתו "ברכת הודאת היחיד", ויש להבין מדוע לא נכתבו כל הדינים בסימן אחד, ומה רצה מרן השו"ע להשמיענו בקביעת דיני ברכת הגומל בסימן שונה ונפרד, וצ"ע.

והנה בשו"ת בצל החכמה (ח"ה סי' פח אות ג) נשאל: "למה בנעשה לו נס צריך לברך על נס זה כל ימי חייו כשיגיע למקום הנס, הוא וכל יוצאי יריכו כבשו"ע או"ח (סי' ריח סעי' ד), ולמה ביורדי הים והולכי מדברות וחולה וחבוש שנצולו מן הסכנה, אינו צריך לברך רק הוא לבדו ולא בניו ויוצאי יריכו, וגם הוא רק פעם אחת כבשו"ע או"ח (סי' ריט סעי' א)". והשיב: "לענ"ד פשוט משום דלא אפשר, דגם על נס אינו מברך רק ברואה מקום הנס, וגם זה לא כל פעם שהוא רואהו רק משלושים יום לשלושים יום כבשו"ע (סי' רי"ח סעי' ג-ד), ובברכת הגומל שאינה על מקום הנס אלא על עצם העובדה שהוא ניצל מן הסכנה, והרי הוא קרוב אצל עצמו והוא קשור עם גופו תמיד בלי שום הפסק זמן כלל, ממילא דלא שייך בזה לחייבו לברך משלושים יום לשלושים יום, ואם נבוא לחייבו לברך בזה יותר מפעם אחת היה צריך לברך תמיד בלי הרף, הלכך לא אפשר".

אולם לי נראה לתרץ, כי ההבדל היסודי בין ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" לברכת "הגומל" הוא, שברכת "שעשה לי נס" היא על המקום המיוחד שנעשה בו הנס, לעומת ברכת "הגומל" שהיא הודאה של האדם, וכפי שמדוייק בלשון הברכה בגמרא ובשו"ע שחובת ברכת "שעשה לי נס" היא "במקום שנעשה נס" [וכן מתבאר בהמשך דברי השו"ע (שם סעיף ה) "מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס, צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת"]. מה שאין כן ברכת הגומל היא "הודאת יחיד" על הנס שאירע לו. ויתכן שהגדרה זו ביקש מרן השו"ע ללמדנו, כאשר הפריד את דיני ברכת "הגומל" מסימן רי"ח שבו נשנו דיני "ברכות הנעשים על ניסים", וקבעו כסימן בפני עצמו שכותרתו "ברכת הודאת היחיד" – לומר שברכת "הגומל" היא הודאת הגברא, לעומת ברכת "שעשה לי נס במקום הזה", שהיא על המקום.

ולאור זאת נראה על פי המבואר לעיל שקטן אינו מברך הגומל בגלל שמהותה של הברכה הודאה על הנס, וקטן אינו יכול לכוין במחשבתו להודות על הנס כי אין לו מחשבה ודעת – דברים אלו נכונים בברכת הגומל דווקא, שהיא הודאה של האדם, וקטן לאו בר דעת להודות. ברם ברכת "שעשה לי נס במקום הזה" היא הודאה על המקום שנעשה בו נס, ואת המקום גם הקטן חש ומבחין ורואה, ולכן יכול לתת שבח ולהודות על הנס שאירע לו במקום זה.

סוף דבר:  ממוצא הדברים נראה כי בנדון דידן, כאשר אירעה תאונת דרכים ובני המשפחה ניצלו בנס ועליהם לברך הגומל, והבן הקטן אינו נמצא יחד עם אביו המברך את ברכת הגומל כי אז היה יכול להוציאו ידי חובה בכך שהבן יאמר אמן על ברכת אביו – השאלה האם הבן הקטן צריך לברך הגומל תלויה במחלוקת הפוסקים הנ"ל:

לדעת המג"א והמשנ"ב שפסקו כדעת מהר"ם מינץ, הקטן לא יברך הגומל. 

אולם הברכי יוסף כתב שהמנהג כדעת מהר"י בסאן שקטן מברך, וכן נראה מדברי רבי עקיבא אייגר שהביא את דברי מהר"י בסאן בסתם. וכן פסקו לדינא המור וקציעה, הגר"ע יוסף והגרב"צ אבא שאול. 

וכמו כן השאלה האם האב רשאי לברך הגומל על נס שאירע לבנו הקטן, תלויה במחלוקת הפוסקים הנ"ל:

לדעת השלטי גיבורים והתשב"ץ רשאי האב לברך הגומל, וכדבריו פסקו הב"ח, הכנסת הגדולה, בשו"ת שרגא המאיר, וכן הכריע הגרש"ז אויערבך. ברם לדעת החיד"א האב אינו רשאי לברך הגומל על נס שאירע לבנו, וכן נקט להלכה הגר"ע יוסף.

והסב לכולי עלמא אינו מברך הגומל על נס שנעשה לנכדו.