ברכת הגומל

א. ברכת הגומל – החיוב ומקורו

חיוב ברכת הגומל נזכר בסוגיית הגמרא (1א) על ארבעה דברים בלבד: "אמר רב יהודה אמר רב, ארבעה צריכים להודות, יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא" [וסימנו: "וכל החיי"ם יודוך – חבוש, יסורים ים מדבר], חז"ל למדו את החיוב, מדברי דוד המלך במזמור ק"ז בספר תהלים, לאחר שהזוכרו ארבעה דברים אלו, נאמר: "וירוממהו בקהל עם, ובמושב זקנים יהללהו".

ויש לדון האם חיוב הברכה מהתורה, מדברי קבלה או מדרבנן. הרא"ש (2א) כתב: "ברכת הגומל במקום תודה נתקנה", משמע מדבריו כי חיוב הברכה הוא תקנת חכמים [הפרי מגדים (2ז) הוכיח שגם לדעת רש"י והרמב"ם, חיוב הברכה מדרבנן]. אולם הסמ"ק (2ג) מנה את החיוב לברך ברכת הגומל במצוות עשה קמ"א "להלל בזמנים קבועים, דכתיב (דברים י, כא) הוּא תְהִלָּתְךָ… וכן מי שאירע לו נס", משמע שהחיוב מהתורה. והלבוש (2ד) כתב: "הודאה זו דוד המלך ציוה עליה במזמור ק"ז בתהלים". ומבואר בדברי הפרי מגדים (שם), כי תקנת דוד המלך, פירושה חיוב מדברי קבלה, "וספק בדברי קבלה [דינו] לחומרא, כמו [בספק] של תורה". אולם הכריע למעשה, כי המסופק אם בירך הגומל, צריך לחזור ולברך בלא שם ומלכות [וראה גם בדברי הבן איש חי (5ב) שכתב שהברכה היא תקנת "אנשי כנסת הגדולה"].

עוד יש לדון, האם ברכת הגומל היא חובה או רשות. המגן אברהם (2ו) הביא את תמיהת הכנסת הגדולה, מדוע נשים לא מברכות ברכת הגומל, וכתב: "ואפשר שמנהגן מפני שסבירא להו שברכות אלו [הגומל] רשות". אולם הפרי מגדים (שם) תמה על דבריו: "איני יודע מאן אומרים רשות", וצ"ע.

ב. ברכת הגומל – כאשר ניצל מסכנה

בדברי הגמרא במסכת ברכות (1ב) נזכרו ארבע שצריכים להודות. רבותינו הראשונים נחלקו, האם עיקר התקנה להודות היא דווקא במקום שיש בו סכנה, אלא שאין צורך שהאדם ינצל מסכנה בפועל, או שתיקנו ברכה על עצם המעבר בים, בדרך וכדומה, וגם במקום שאין כל חשש סכנה.

הטור (3א) הביא את "מנהג אשכנז וצרפת" שאין מברכים ברכת הגומל כשהולך מעיר לעיר, כיון שדרך זו אין בה סכנה, וכן בנדון ברכת הגומל בחולה, שמברכים רק כשנפל מחמת החולי למשכב, אך חש בראשו או במעיו אינו מברך. מאידך גיסא, דעת הרמב"ן וחכמי ספרד "דבכל דרך ובכל חולי צריכים להודות".

מחלוקת זו הובאה בשלחן ערוך (3ב). וכתב הביאור הלכה (3ג) "יורדי הים – אי דווקא ים או הוא הדין נהר שמהלכים בו באוניות או בדוברות עצים, כמו שדרך בנהרות הגדולים, נראה לכאורה דתליא במנהג ספרד ואשכנז, דלמנהג ספרד אפילו בסתם דרכים נמי מברכים, כמו כן הוא הדין הכא לא גרע נהר גדול מסתם דרכים. אכן לפי מנהג אשכנז דבדרך אין מברכים, אפשר הוא הדין גם גבי נהר אין מברכים, דלא שכיחא סכנתא כמו גבי ים גמור".

ועוד כתב שם: "ודע עוד, דפשוט דלכולי עלמא, בין בים ובין במדבר מברכים אפילו לא קרה לו שום סכנה, כגון שעבר הים ולא היה שום רוח סערה וכהאי גוונא. או הלך במדבר ולא תעה בדרך ולא חסר לו מים וכהאי גוונא, אפילו הכי תקינו רבנן לברך. ואע"ג דבקרא כתיב תעו במדבר בישימון וכו' וכמו כן גבי יורדי הים ויאמר ויעמד רוח סערה וגו', לאו דווקא שקרה לו, אלא כיון שעלול לו לקרות מקרים כאלה צריך לאודויי שניצל מזה".‏

ויש לבאר שורש מחלוקת מנהג אשכנז וספרד, וצ"ע.

ג. ברכת הגומל – רק על ארבע החיובים שתיקנו להודות עליהם או בכל מקרה סכנה

עוד נחלקו רבותינו הראשונים, האם החיוב לברך מוטל רק על הארבעה שהוזכרו בתהלים ובגמרא, או שיש חיוב לברך על כל מי שהיה נתון בסכנה וניצל ממנה.

האבודרהם (4א) סיפר על מי שבירך הגומל על נס שאירע לבנו, וכתב: "ואני גערתי בו שטעה, שלא נתקנה [ברכת הגומל] אלא בארבעה הצריכים להודות". ובמהר"ל (4ב) הוסבר מדוע חובת ההודאה, בארבעה דברים אלו בלבד. וראה גם בדברי הבן איש חי (5ב) שביאר כי תיקנו את הברכה בדברים אלו, כי "בהם עלול האדם יותר לתלות עניינו בטבע ומנהגו של עולם וישכח הנהגתו יתברך" – שהחולה סומך על הרפואה, והחבוש [בבית האסורים] בוטח בהשתדלות שישתדלו בעדו, וכן על זה הדרך. ו"לכן תיקנו להם ברכת הודאה, ובזה תשתרש אמונת ההשגחה בלב האדם בכל דבר ודבר מקל וחומר".

מאידך, בשו"ת הריב"ש (4ג) נשאל שאלה זו: "ארבעה צריכים להודות בסמך פסוקי המזמור, מי נימא אלו דווקא, דהא אקרא סמכי, ואם כן אפילו נפל עליו כותל או ניצל מדריסת שור ונגיחותיו וכיוצא בנסים כאלו, אינו חייב לברך. או נימא דכל שכן הוא". ובתשובתו הכריע לברך בכל מקרה של סכנה שניצל ממנה, שהרי אם תיקנו ברכה בהולכי דרכים מחמת חשש סכנה, כל שכן מי שאירע לו הסכנה עצמה וניצל ממנה. ומה שהוזכרו דווקא ארבעה דברים אלו "מפני שהם מצויים תמיד, בדרך מנהגו של עולם ברוב האנשים".

וכן נקט להלכה בשו"ת התשב"ץ (4ד) בנדון שני יהודים שנפל עליהם כותל "וניצלו בנס עצום", שיברכו הגומל, ודברי המזמור בתהלים והגמרא שהוזכר בהם דווקא ארבעת הדברים הוא מחמת "שחז"ל דברו בהווה ובמצוי".

מחלוקת הפוסקים, האם מברכים הגומל על כל מקרה של סכנה שניצל ממנה, הובאה להלכה בשלחן ערוך (5א), וסיים: "וטוב לברך בלא שם ומלכות". אולם המשנה ברורה כתב: "והאחרונים כתבו דהמנהג לברך וכן מסתבר". ועוד כתב שם: "ומי שהלך בדרך אפילו שלא במקום סכנה, ובאו עליו לסטים להרגו וניצל, לכולי עלמא מברך הגומל".

• סיכום – ההבדלים בין מנהגי אשכנז וספרד בדיני ברכת הגמול, ראה בספר פסקי תשובות (5ג). בנדון הברכה להולכי דרכים – מנהג אשכנז שלא לברך ומנהג ספרד להחמיר לברך. ומאידך, בנדון בברכה על מקרים אחרים של סכנה שניל מהם, מנהג אשכנז לברך, ומנהג בני ספרד שלא לברך [בשם ומלכות], ונפקא מינה למעשה בנדונים דלקמן.

ד. חיוב קטנים ונשים בברכת הגומל

בשו"ת מהר"ם מינ"ץ (6א) הסתפק האם על נער קטן [בן י"ב] שחלה ונתרפא, חייב לברך ברכת הגומל. בתחילת דבריו נטה לומר, שאינו יכול לברך מחמת נוסח הברכה "הגומל לחייבים טובות" – מאחר שקטן אינו 'בר חיובא'. אך מצד שני, אולי הוא 'חייב' מחמת חטאיו בגלגולו הקודם. ואף אם אינו גלגול, יתכן שנענש מחמת עוון אביו, והכוונה 'חייבים' על אביו, והודאתו על כך שלא מת מחמת עוון אביו. אמנם אפשר שלא תיקנו ברכה אלא על חובת עצמו, וגם אינו יכול להשמיט מילים אלה בברכה, שהרי אין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות. ואם יברך על חובת אביו, "אם כן מזלזל את אביו בפירוש". ולמעשה מסקנתו, שקטן לא יברך ברכת הגומל. ודבריו הועתקו להלכה במגן אברהם (6ב) שכתב כי קטן אינו רשאי לומר "לחייבים", וגם אינו יכול לדלג על מילים אלה, ולכן לא יברך. וכן הכריע המשנה ברורה (3ב; ס"ק ג).

אמנם בשערי תשובה (6ד) הביא בשם ספר מהר"י בסאן והברכי יוסף שקטן מברך הגומל, אולם אב על בנו יברך בלא שם ומלכות. והבן איש חי (7ג) כתב שקטן שהגיע לחינוך יברך הגומל, במקום שנהגו. ובמקום שאין מנהג יברך בלא שם ומלכות. ובשו"ת אור לציון (7ד) הכריע להלכה, לבני ספרד שקטן רשאי לברך הגומל בפני עשרה.

וראה בדברי רבי יעקב עמדין בספרו מור וקציעה (6ה) שביאר את יסוד המחלוקת האם קטן מברך הגומל, בנוסח הברכה. לפי הנוסח המובא בבית יוסף "הגומל חסדים טובים", גם קטן חייב בברכה, אך לנוסח הנהוג "הגומל לחייבים טובות", קטן לא יברך. אך עדיין יש לתמוה, מדוע לא יברך מדין 'חינוך' ככל הברכות. ועוד כתב, כי יתכן והלשון "חייבים" הוא "כללי", שהרי גם צדיקים חייבים בברכה זו. ומוכח איפוא, שנוסח זה הוא מטבע ברכה "כללי", ככל הברכות שנתקנו בלשון רבים. ומסקנתו: "מי שינהיג קטן לברך, אין לתפוס אותו, ובהגיע לחינוך ראוי לפי דעתי לנהוג כן". ובשו"ת שבט הלוי (7ה) הביא את דבריו, וכתב כי למעשה המנהג אינו כן.

• חיוב נשים – בבאר היטב (6ג) כתב בשם ספר הלכות קטנות: "מה שאין האשה מברכת ברכת ההודאה, מפני שצריך לאודיי בפני עשרה, ולאו אורח ארעא, דכל כבודה בת מלך פנימה". והוסיף: "וכנסת הגדולה הסכים שיברכו בבית הכנסת שלהם [דהיינו עזרת נשים] ושישמעו האנשים מבית הכנסת, או לפחות בפני נשים ואיש אחד". ובספר ערוך השלחן (7ב) כתב: "נשים נהגו שלא לברך, ואין בזה שום טעם, ורק מפני שהמנהג הוא לברך בעת קריאת התורה, לכן מדמים שאין הנשים חייבות בברכה זו, ולכן נכון שיברכו. ואולי מפני דכתיב "בקהל עם", ונשים לא מיקרו קהל, ולברך בפני אנשים אינו מדרך ארץ, ולכן נמנעו מזה".

ולמעשה, הכרעת המשנה ברורה (2ה; ס"ק ג) היא: "נשים מנהג העולם שאין מברכים ברכה זו, וכתבו האחרונים הטעם, משום דסדר ברכה זו הוא בפני עשרה ולא אורח ארעא לאשה. ויש שכתבו דמכל מקום נכון הוא שתברך בפני עשרה עכ"פ בפני נשים ואיש אחד".

והבן איש חי (7ג) כתב, כי אשה תברך בפני אנשים בשם ומלכות, ואם בושה תברך בלא שם ומלכות. ובספר אור לציון (7ד) כתב: "אשה החייבת בברכת הגומל, לא יברך אביה או בעלה במקומה, אלא תעמוד בעזרת הנשים ותברך בקול, באופן שישמעו אותה עשרה אנשים שבבית הכנסת, או שתברך בחוג המשפחה. ומעיקר הדין יכול אף בעלה לברך כשעומדת לידו 'ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם שגמלך כל טוב, והיא תענה אמן, ותצא בזה ידי חובה".

[להשלמת היריעה, ראה עוד, בדברי הגרש"ז אויערבך (7א) בנדון ברכת הגומל ביולדת].

ה. ברכת הגומל בעמידה

בדברי הרמב"ם (2ב) מפורש כי ברכת הגומל נאמרת בעמידה: "וכיצד מודה, עומד בינהן ומברך". ותמה מרן רבי יוסף קארו בחיבורו 'כסף משנה' על אתר, "צ"ע מנא ליה". מחמת תמיהה זו פירש האליה רבה (7ו) שכנראה זו הסיבה מדוע השמיט מרן בשלחן ערוך את ההלכה, שצריך לעמוד בברכת הגומל.

בביאור דברי הרמב"ם – מה המקור והטעם לחיוב עמידה בברכת הגומל, הביא האליה רבה את דברי הב"ח, שלמד כן מלשון הפסוק האמור במזמור ק"ז – המקור לחיוב ברכת הגומל: "וּבְמושַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ" – אלמא דזקנים בישיבה, מכלל דמהללים בעמידה". והאליה רבה ביאר, כי מהלשון "יְהַלְלוּהוּ" נראה כי דין ברכת הגומל כדין הלל הנאמר בעמידה, וסיים: "וכן המנהג ואין לשנות". ובערוך השולחן (7ז) כתב: "ונראה לי טעמו, דכיון שמברך בעשרה, וכל בי עשרה שכינתא שריא, אינו מדרך ארץ לישב". והוסיף: "ומטעם זה הוסיף שנהגו לברך ברכה זו אחר שעלה לתורה, דאז וודאי יש בין העשרה איזה לומדים, והוא מעומד".

• • •

ו. גדר ברכת הגומל – במקום קרבן תודה או דין הודאה

בביאור מחלוקות רבותינו הראשונים ודברי הפוסקים בדיני ברכת הגומל שנתבארו לעיל [ברכה על כל מקרה של סכנה שניצל ממנה, חיוב קטנים ונשים] – יש לחקור האם גדר הברכה הוא תקנה של חז"ל במקום קרבן תודה, או דין של ברכת הודאה על שגמלו טוב.

רש"י בפירושו על התורה (8א) בפרשת קרבן תודה, כתב: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, "כגון יורדי הים וכו' שהם צריכין להודות". וגם בפירוש הרא"ש במסכת נדרים (8ב) כתב כי קרבן תודה הוא חובה 'דארבעה צריכים להודות' – ונראה מדבריהם כי יש להשוות את חיוב ברכת הגומל בהודאה על ארבעת הדברים, לחיוב הקרבת תודה עליהם. וביותר כתב הרא"ש במסכת ברכות (2א) במפורש: "ברכת הגומל במקום תודה נתקנה".

והנה "ראשון המדברים" בענין זה, היה החתם סופר (8ג) שנשאל על רב קהילה ש"עלה מן הים", וכשהגיע למקומו בירך ברכת הגומל בלילה – האם נהג כהלכה. החולקים עליו טענו: "אין לברך ברכת גומל בלילה, כי נתקן במקום זבח תודה כמו שכתב הרא"ש (2א)". לדעת החתם סופר, "יפה עשה" המברך בגדר "הוראת שעה". וטעמו, כי בפסוק מדוקדק שדין "וִירֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם" נאמר רק על יורדי הים, וחיוב הברכה "מדברי קבלה" ולא תקנת חז"ל. אך בשאר שלושת הדברים שצריך להודות עליהם, היתה זו תקנת חז"ל לאחר שנחרב בית המקדש ובטלה הקרבת קרבן התודה. ומה שכתב הרא"ש שברכת הגומל נתקנה במקום תודה "אין הכוונה שיהיה זה כאילו הקריב קרבן תודה באופן שנאמר שצריך דווקא ביום כמו קרבן שהיה קרב ביום, לא עלה על הדעת. אלא במקום שהיו מקריבים ולא היו צריכים לקהל עם, על כרחך על כל פנים נעשה מאי דאפשר לרוממו". ומתוך כך הסיק, שמעיקר הדין אין מניעה לברך הגומל גם בלילה, אלא שזהו "דבר התמוה לרבים", ולכן לכתחילה אין לנהוג כן [וראה במה שביאר לפי דרכו, כי מטעם זה מברכים הגומל בקריאת התורה].

תלמידו הגדול של החתם סופר, מהר"ם שי"ק (8ד), הוסיף שאם אכן דין ברכת הגומל היה כקרבן תודה, ומשום כך אין לברך בלילה, יש לתמוה היאך נהגו לברך הגומל בשבת וימים טובים שכידוע לא מקריבים בהם קרבן תודה. וכתב שם, שמאחר ולא מזכירים במפורש את קרבן התודה "לא מוכחא מילתא דהוא במקום קרבן, ורשאי לומר".

והנה החתם סופר כתב בתשובתו "ומי שאמר [לבאר את טעמו של הרמב"ם לברך הגומל בעמידה משום] שברכת הגומל דומה לקרבן תודה, משתבש". אולם הסבר זה מפורש בדברי הבן איש חי (8ה) שכתב: "המברך עומד, משום דברכה זו היא במקום קרבן תודה והמקריב עומד ומקריב, ולכן אין מברכים ברכת הגומל בלילה אלא ביום". וכן הובא בשו"ת רבבות אפרים (7ח) בשם ספר נהר שלום "כיון דבמקום קרבן תודה קאתי, פשיטא דבעינן עומד כקרבן".

על פי יסודות הדברים שנתבארו, בספר מטל השמים (9-10א) ביאר בהרחבה, את חילוקי מנהגי אשכנז וספרד שהובאו בדברי הטור (3א) – המחייבים ברכת הגומל דווקא מקום סכנה, סברו שברכת הגומל היא במקום קרבן תודה, אשר חיובו רק כאשר ניצל מסכנה. אולם הסוברים שחייב לברך גם כאשר "הולך מעיר לעיר", נקטו כי ברכת הגומל היא ברכת הודאה, אפילו כשאין סכנה.

לפי זה מבוארת מחלוקת הפוסקים עד אימתי יכול לברך ברכת הגומל. לדעת הטור יכול לברך כל זמן שירצה, וטעמו כמבואר בדברי ספר צידה לדרך "ברכה זו נתקנה נגד קרבן תודה, ותודה יכול להביאה כל זמן שירצה". והריטב"א שכתב (ברכות נד, ב) שיכול להמתין שלושים יום כדי לאומרה בעשרה, נקט שגדר הברכה הודאה, ולכן דינה ככל ברכות השבח וההודאה שמברך פעם בשלושים יום.

וגם מבוארת המחלוקת האם קטן מברך הגומל. הסוברים שברכת הגומל היא במקום קרבן תודה – קטן אינו בר קרבן, אך לדעת החולקים שהיא בגדר ברכת ההודאה, גם קטן רשאי לברך.

על פי יסודות הדברים ביאר בשו"ת ידות הלוי (10ב) את מחלוקת רבותינו הראשונים [אות ג] האם מברכים הגומל רק על ארבעת הדברים שהוזכרו בגמרא או על שאר מקרים שניצל מסכנה. הסוברים שברכת הגומל דינה כקרבן תודה, נקטו שאין לברך על שאר נסים, כשם שקרבן תודה מקריבים רק על ארבע הודאות אלו. אך החולקים סברו שברכת הגומל היא ברכת ההודאה, ולכן מברך בכל אופן שיש מקום להודאה כשניצל מסכנה.

וראה עוד במה שדן לפי האמור, האם ניתן לברך ברכת הגומל בפעם אחת על שני חיובים. קרבן תודה אחד ניתן להביא על שני חיובים, אבל אם הברכה היא בגדר הודאה, כיון שמוטלים עליו שני חיובי הודאה, יברך פעמיים.

ז. הסכנה המחייבת ברכת הגומל – הלכה למעשה

בגדר הסכנה המחייבת ברכת הגומל, ביאר בספר ערוך השולחן (11א) בהקדמתו לסימן רי"ט בטוב טעם, כי הנסים "נחלקים לשני קצוות עם דרך מיצוע". הקצה האחד – נסים גלויים היוצאים מדרך הטבע לגמרי, כמו נסי מצרים וכדומה, ועליהם תיקנו ברכת שעשה נסים לאבותינו וכו'. הקצה השני – נסים הכרוכים לגמרי בטבע, כמו כל פרנסתינו וכל קיומנו, ועל זה לא שייך ברכה פרטית, ויוצאים בתפילות התמידיות. והדרך השלישית – "ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהעניין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות. לדוגמא, העובר אורחות ימים וזהו טבע, אמנם כאשר יקומו רוחות וסערות קשה על פי הטבע שתנצל הספינה, ומכל מקום אינה יוצאה מגדר הטבע לגמרי כמובן. ולכן לברך לשון נס אי אפשר, ורק נותן תודה פרטית להשי"ת על הדבר הזה, ומצדיק עליו הדין בברכה שהייסורים שהגיע לו היו מפני חטאיו, והצלתו הוא גמולת טובה מהשי"ת אף לחייבים".

בספר חיי אדם (11ב) כתב: "אם באו עליו גנבים או שנפל אבן או ברזל סמוך לו, אע"פ שהיה בסכנת מיתה אילו נפל עליו, אינו מברך שעשה לי נס, אבל האחרונים הסכימו לברך הגומל. ויש מגדולי אחרונים שאמרו שמי שנעשה לו נס מברך גם כן הגומל תיכף כשניצל". ובנשמת אדם (שם) נתבאר טעם הוראה זו. ובשו"ת תשובות והנהגות (11ג) כתב לפי דבריו, כי מי שניצל ברגע האחרון מתאונת דרכים, יברך הגומל, אלא שלמעשה הכריע לא יברך, היות "ולהינצל ברגע האחרון מתאונת דרכים מצוי היום ביותר, ורק אם היתה התנגשות ממש וניצל מפציעה, או נפצע ולא באופן אנוש, חייב לברך ברכת הגומל".

בספר הליכות שלמה (11ד) מובא כי הגרש"ז אויערבך הורה שאין לברך "רק כשפגעה בו הסכנה ממש, אבל אם היה קרוב וניצל הימנה אינו מברך". ולכן מי שבסמוך לו השליכו אבן או צרור וכן מי שלידו נורו יריות ולא נפגע, לא יברך הגומל. ובמעשה שאירע במכוניות שהתנגשו זה בזה, הורה הגרש"ז, שאם לא נחבטו חבטה של ממש, לא יברכו. וגם מי שכמעט נפל לפיר מעלית, לא יברך, מטעם שהוא פשע בעצמו שלא הבחין בכך.

• סיכום – דברי הפוסקים מה נחשב כ'סכנה' שהניצל ממנה חייב לברך ברכת הגומל, ופרטים רבים נאמרו בדינים אלו ראה בספר פסקי תשובות (12-13) – מצבים שונים של הצלה מתאונות דרכים • נורו יריות בקרבתו • אופנים של סכנה והצלה: ספק סכנה • הצלה על ידי השגחה פרטית • נמלט קודם הסכנה • ניצל מטביעה • ניצל כשנמנע מלהיכנס למקום סכנה [להשלמת בירור ההלכה בנדון, יש לעיין בדיני ברכת "שעשה לי נס", ועוד חזון למועד אי"ה].

בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה חֲצֵרֹתָיו בִּתְהִלָּה הוֹדוּ לוֹ בָּרְכוּ שְׁמוֹ, כִּי טוֹב הוי"ה לְעוֹלָם חַסְדּוֹ וְעַד דֹּר וָדֹר אֱמוּנָתוֹ