ברכת כהנים – ברכה או תפילה

ברכת כהנים – ברכה או תפילה

א. נשיאת כפיים היא מצוה מפורשת בתורה, אך בקיומה למעשה רבו המנהגים השונים מעדה לעדה, וממקום למקום. אציין מספר דוגמאות:

• נשיאת כפיים בחו"ל בכל יום – מנהג הכהנים האשכנזים בחו"ל לשאת כפים רק בימים טובים, כמובא בדברי הרמ"א (או"ח סימן קכח סע' מד) "נהגו בכל מדינות אלו שאין נושאים כפים אלא ביום טוב, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב,  וטוב לב הוא יברך. מה שאין כן בשאר ימים, אפילו בשבתות השנה, שטרודים בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם". 

לעומת זאת, הבית יוסף (שם) הביא את דברי המהרי"ל (שו"ת החדשות סי' כא) שנשאל "למה אין הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, מאחר שהוא מצות עשה". והשיב: "מפני שמנהג הכהנים לטבול קודם, כמו שכתוב בהגהות מיימוניות (כת"י), ובכל יום קשה להם לטבול בחורף, ולכן עלה המנהג דווקא ביום טוב, וגם מטעם ביטול מלאכה, וכשהכהן אינו נקרא אינו עובר". וכתב הבית יוסף על דבריו: "דחק עצמו לקיים מנהג מקומו, ואינו מספיק. כי מה שכתב מפני שנוהגים לטבול קודם, האי חומרא דאתי לידי קולא היא. שהרי טבילה לנשיאת כפים לא הוזכרה בתלמוד, ואם הם נהגו להחמיר ולטבול, למה יבטלו בשביל כך שלש מצוות עשה בכל יום. ואף על פי שאינו עובר אלא אם כן נקרא [הכהן לעלות לדוכן], מכל מקום מוטב להם שיקיימו שלש מצוות עשה בכל יום ולא יטבלו, כיון שאינם מחוייבים, משיטבלו ועל ידי כן יניחו מלקיים שלש מצוות עשה בכל יום". הבית יוסף סיים: "ויישר כחם של בני ארץ ישראל וכל מלכות מצרים שנושאים כפיהם בכל יום", וכן נהוג עד עצם היום הזה בארץ ישראל [למעט ערי צפון הארץ, כדלקמן]. 

גם בבתי הכנסת של קהילות הספרדים בחו"ל נהגו לשאת כפים בכל יום ובשבתות, ולא רק בימים טובים [ראה בסימן ?? נשיאת כפיים בחו"ל וכן בסימן?? כהן אשכנזי בבית כנסת ספרדי בחו"ל – סקירת השתלשלות מנהגי נשיאת כפיים של האשכנזים והספרדים בחו"ל, והסיפורים על גדולי ישראל שרצו לחדש את נשיאת הכפיים בחו"ל, ולא עלתה בידם].

• נשיאת כפיים ביום טוב שחל בשבת יום – המגן אברהם (סימן קכח ס"ק ע) הביא את מנהג "קצת מקומות", שאינם עולים לדוכן כשחל יום טוב בשבת, וביאר את טעם המנהג: "ואפשר משום שאומרים רבש"ע וכו' ויש בו איסור תחינה בשבת, משא"כ ביום טוב דלא קפדי כולי האי, כמו שכתבו באבינו מלכנו שאין אומרים בשבת". וכדבריו פסק בשו"ע הרב (סימן קכח סע' נז).

אולם הט"ז כתב על מנהג זה: "ואיני יודע שום טעם או ריח, דלמה יגרע קדושת היום בשביל שיש בו קדושה נוספת, וראוי לבטל דבר זה, וכן ראיתי גדול אחד שציוה לעלות לדוכן גם בשבת כשחל ביום טוב". וכן פסק המשנה ברורה (סימן קכ"ח ס"ק קסה) "ויש מקומות שנוהגין שאין נושאין כפים אפילו ביום טוב כשחל בשבת, אבל אין מנהג זה עיקר כלל כמו שכתבו הרבה אחרונים". וכן נקט להלכה באגרות משה (ח"ה או"ח סימן טו) "ובדבר נשיאת כפים ביום טוב שחל להיות בשבת, טוב להנהיג שיעשו כן, מאחר דהמונעם מלישא כפיים הוא ממש בלא טעם ובלא מקור. ובפרט שהכהנים עצמן כבר נהגו כן מעצמן, ואין בזה משום חשש ביטול מנהג. ואין לחוש לתקלה, מאחר שהוא לחומרא, לקיים מצוות עשה, אין לחוש שיבואו לבטל מנהג לקולא. אבל ודאי באופן שלא יגרום מחלוקת, דזה גרוע מכל תיקונים. זהו הנלע"ד בזה".

• נשיאת כפיים בצפון ארץ ישראל – הרחבנו את היריעה בנושא זה בסימן?? ברכת כהנים שמחת תורה – ענף ב והבאנו את דבריהם של הפוסקים בדור האחרון שישבו על מדוכה זו, ואת דבריו של רבי שריה דבליצקי מבני ברק, שסקר בהרחבה בקובץ תורני הנאמן (שנה יז גליון לא עמ' 7) את השתלשלות מנהג האשכנזים בצפת שלא לעלות לדוכן בכל יום. 

לאורך הדורות, היו נסיונות רבים לחדש את ברכת הכהנים בצפון הארץ בכל יום. בט"ו בשבט תשל"ט, קראו רבני העיר חיפה להנהיג עליה לדוכן בכל יום "גם בימי החול, בתפילת שחרית כמנהג ירושלים עיה"ק ורוב ארץ ישראל". 

אך המציאות מוכיחה, כי תקנה זו לא צלחה, ועד עצם היום הזה לא השתנה מנהג האשכנזים בחיפה, שאינם עולים לדוכן בכל יום. למעט בכמה בתי כנסת של יוצאי ישיבות [הנוהגים כמנהג הישיבות בחיפה והצפון], הנושאים כפים מידי יום [כפי תקנת רבי אליהו לאפיאן בישיבת כפר חסידים], נשאר על מכונו המנהג הרווח זה מאות בשנים בעיר חיפה ובכל הגליל, לעלות לדוכן רק בשבת ובימי ראש חודש ומועד בתפילת מוסף.

[אגב, בשו"ת אז נדברו (ח"ב סימן סב) נשאל על מנהג הכהנים בבית הכנסת של עולי תוניס בבאר שבע, שהמשיכו במנהגם מחו"ל לא לשאת כפיים ביום חול ובשבת, גם כשעלו לארץ ישראל – האם עוברים על איסור "לא תתגודדו". וכתב בתוך דבריו: "גם במנהגים חששו משום לא תתגודדו, כמפורש ברמ"א (או"ח סי' תצג סע' ג) לענין תספורת בימי העומר, וכן הוא  לענין נענועי  הלולב. אבל לכאורה פשוט ביבמות (יג, ב) דלפי רבא, שתי בתי דינים בעיר אחת אין בזה לא תתגודדו, ושתי בתי כנסת בעיר אחת להא דמיא". ומבואר בדבריו כי נשיאת כפיים הוא מנהג, וצ"ע].

הנה כי כן, נוכחנו לראות כי למרות שנשיאת כפיים היא מצוה מפורשת בתורה, בקיומה המעשי יש מנהגים רבים, השונים מעדה לעדה, וממקום למקום. ויש להבין על מה ולמה, דווקא קיומה של מצות ברכת הכהנים מורכב ושונה כל כך, וצ"ע.

'עם שבשדות'

ב. במסכת סוטה (לח, ב) הובאו דברי רבי שמלאי: "בית הכנסת שכולה כהנים, כולם עולים לדוכן. למי מברכים, אמר ר' זירא, לאחיהם שבשדות". כלומר, גם בבית כנסת שנמצאים בו רק כהנים, ולא נוכח אף אדם מישראל המתברך בברכת הכהנים, עולים הכהנים לברך, כי ברכת חלה על ה"עם שבשדות" שנאנסו ולא הספיקו להגיע להתברך בבית הכנסת. וכן נפסק בשו"ע (סי' קכח סע' כד) "עם שאחורי הכהנים אינם בכלל ברכה, אבל מלפניהם ובצדיהם אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. ולאחריהם נמי, אם הם אנוסים, כגון עם שבשדות, שהם טרודים במלאכתם ואינם יכולים לבוא, הם בכלל הברכה". 

בסימן ?? בנדון עם שבשדות הבאנו את דברי השל"ה הקדוש לבני משפחתו לאחר שעלה לארץ ישראל (אגרות השל"ה, סימן לה) "הכהנים נושאים כפיהם בכל יום, ואני זוכר בכם וממשיך ברכה על ראשיכם". ונראה מדבריו כי ברכת הכהנים גם יושבי חו"ל מתברכים בברכת כהנים של יושבי ארץ ישאל מדין 'עם שבשדות' [יצויין כי השל"ה הקדוש לא היה כהן [אלא לוי], ועם כל זאת כתב לבני משפחתו שדרכו "העביר" לאנשי חו"ל את הברכה]. 

ואכן האדמו"ר מליובאוויטש ורבי משה שטרנבוך, כתבו שבני חוץ לארץ שאינם נושאים כפים בימי חול ובשבתות מתברכים באמצעות ברכת הכהנים בארץ ישראל מדין 'עם שבשדות'. 

האדמו"ר מליובאוויטש (שערי הלכה, או"ח ח"א סימן עה) כתב: "אדמו"ר הזקן [בעל התניא] רצה להנהיג שישאו כפיים גם בחו"ל בכל יום, ולא עלתה בידו. ויש לומר שהברכה דנשיאת כפיים של הכהנים בארץ ישראל בכל יום נמשכת גם לבני ישראל שבחו"ל [על דרך מאמר חז"ל (תענית י, א) שמתמצית ארץ ישראל שותה כל העולם כולו], ובפרט על ידי הכהנים שמכוונים גם עבור בני ישראל שבחוץ לארץ, על דרך אחיהם שבשדות". 

רבי משה שטרנבוך, כתב בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן קל) שברכת הכהנים בארץ ישראל חלה על בני חו"ל: "האמת, שעם שבשדות דאניסי בכלל הברכה, שאינם יכולים לבוא. והכא נמי בחוץ לארץ שאין לנו נשיאת כפיים כמבואר בפסוקים, ועל כן אנו אנוסים ומקבלים ברכת אלוקינו יתברך שמו דרך ארץ ישראל". אולם בהמשך דבריו, סייג זאת בתנאי שהכהנים בארץ ישראל מכוונים בברכתם על אנשים מסויימים הנמצאים בחו"ל: "אמנם מצדד אני דאפשר דעיקר ברכת הכהנים לאותם שהם לפניהם דווקא, או לציבור שבאותו מקום דוקא דאניסי ולא באו שדעתם עליהם, אבל מעולם אין עיקר ברכתם לעולם כולו. אבל אם הכהנים מתכוונים כשמברכים הציבור על איזה יחיד שאנוס מלבוא שהוא בחוץ לארץ, ומפרטים לפני נשיאת כפים שברכתם עליו, מועיל יותר לקבל ברכת ה' שהוא אנוס מלבוא ודעתם עליו, כעם שבשדות דאניסי שהם בכלל הברכה". 

הרב שטרנבוך סיים את דבריו: "וכשאני בחו"ל נוהג אני לבקש שני כהנים מיוחסים בארץ ישראל לפני נשיאת כפיים לפרט שמי, ולכוון ברכתם יום יום עלי, לקבל בזה ברכת הקב"ה על ידי כהנים. ומשלם אני להם דווקא איזה סכום להזכירם על כך. ולדעתי שמברכים שכינה עמהם וכשמפרט שם איזה יהודי שאינו יכול לבוא, ומתפלל שגם הוא יקבל הברכה, נראה דשעת הכושר היא להתברך".

ויש לעמוד על חידוש נפלא זה – שברכת הכהנים יכולה לחול אפילו על יושבי מדינה אחרת, שלא מצינו כמותו בשום מקום אחר – מדוע נאמר דווקא בברכת כהנים, וצ"ע.

חלומות ו'ריבנו של עולם' הנאמר בברכת כהנים

ג. במסכת ברכות (נה, ב) מסופר על אמימר, מר זוטרא ורב אשי שישבו ביחד: "פתח חד מינייהו ואמר, האי מאן דחזא חלמא ולא ידע מאי חזא [מי שראה חלום ואינו יודע האם מה שראה בחלום הוא טוב או רע], ליקום קמי כהני בעידנא דפרסי ידייהו [יעמוד לפני הכהנים בשעה שפורסים ידיהם ומברכים ברכת כהנים], ולימא הכי: ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא, בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי חברי ובין שחלמתי על אחרים, אם טובים הם – חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף, ואם צריכים רפואה – רפאם כמי מרה על ידי משה רבינו, וכמרים מצרעתה, וכחזקיה מחליו, וכמי יריחו על ידי אלישע. וכשם שהפכת קללת בלעם הרשע לברכה – כן הפוך כל חלומותי עלי לטובה. ומסיים בהדי כהני, דעני צבורא אמן" [ויראה לסיים את הבקשה יחד עם הכהנים, דהיינו בשעה שהם מסיימים את ברכת הכהנים, כדי שיענה הציבור אמן גם אחר בקשתו].

וכן מובא במדרש במדבר רבה (יא, ט) "אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ (שיר השירים ג, ח), אפילו אדם רואה בחלומו כאילו חרב מחתכת בירכו, מה יעשה, ישכים לבית הכנסת ויעמוד לפני הכהנים וישמע בברכת כהנים ואין דבר רע מזיקו. לפיכך מזהיר את הכהנים ואומר להם (במדבר ו, כג) כֹּה תְבָרֲכוּ".

בדברי חז"ל מבואר איפוא, שברכת כהנים היא הזמן הראוי לכל מי שחלם חלום רע להיטיב את חלומו, בתפילה שאם פתרון החלום הוא רע, הקב"ה יהפכהו לטובה. 

וכן נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' קל סע' א) "מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן ונימא הכי, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו', ויכוון דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן". והוסיף הרמ"א "ובמקום שאין עולים לדוכן, יאמר כל זה בשעה שהשליח צבור אומר שים שלום, ויסיים בהדי שליח צבור, שיענו הקהל אמן".

ויש להבין מה המיוחד בברכת כהנים, שהיא הזמן המסוגל להטבת חלומות.

•     •     •

התפילה – בקשת רחמים; הברכה – תוספת על הקיים

ד. לביאור הדברים נעמוד על ההבדל המהותי בין תפילה לבין ברכה.

בספרנו רץ כצבי (מחשבה, חלק ג, חודש תשרי) הערנו, מדוע נקראת "תפילת רב" המוזכרת בגמרא (ברכות טז, ב) הנאמרת בכל שבת "שמברכים את החודש" בשם "ברכת החודש" ולא "תפילת החודש" – הרי אנו מתפללים ומבקשים בתפילה זו צרכים רבים, ויותר היה ראוי לכנותה בשם תפילה.

ונתבאר כי יש הבדל מהותי בין תפילה לבין ברכה, בתפילה צריך לבקש ולהתחנן מהבורא שיאזין לקולנו וישמע לתפילתנו. אך ברכה היא מהלך אחר, בברכה יש כח בידיו של המברך להשפיע ברכה ממקורה העליון [בְּרָכָה – מלשון בְּרֵכָה], וכדבריו של רבנו בחיי (דברים ח, י) כי "לשון 'וברכת' ענין תוספת וריבוי, והוא מלשון בְּרֵכָה הנובעת מן המקור. והנה כאשר אנו מברכים להקב"ה יש בזה תוספת רוח הקדש, וברכתנו היא סיבה שיתברכו כל בריותיו ממנו". 

ביתר ביאור: ברכה חלה כתוספת על דבר קיים, כפי שביאר הרמב"ן (שמות כה, כד) את סוד לחם הפנים: "כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע (מלכים ב ד, ב) הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָך בַּבָּיִת, וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים. ובאליהו (מלכים א יז, טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר. וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבוא השובע לכל ישראל". אך תפילה, בשונה מהברכה, פועלת את פעולתה גם אם לא חל שום דבר. גם כשאדם ניצב כעני בפתח ואין לו כל זכות, ודאי שיכול לפעול בתפילתו. ואילו ברכה פועלת רק על "שורש דבר" שכבר קיים, ומוסיפה עליו ברכה. 

וכפי שהסביר האדמו"ר מליובאויטש (ליקוטי שיחות, חלק י, פרשת לך לך עמ' 37) "ההבדל שבין ברכה שמברכים את פלוני, לתפילה שמתפללים עבורו. ברכה היא מלשון בְּרֵכָה שהיא בור עמוק בו קיבץ מים או יין, ומשם ממשיכים המים או היין – היינו שהוא מקור המים והיין. וכן ברכה מלשון "המבריך", שפירושו המשכה – דהיינו שענין הברכה הוא להמשיך את הדבר ממקורו, בסדר ההשתלשלות. זאת אומרת, שהברכה מועלת רק כאשר הדבר ישנו כבר במקורו, ומאיזו סיבה נתעכבה ההמשכה, מועלת הברכה להמשיכו למטה. משא"כ תפילה עניינה הוא בקשה מהקב"ה ש"יהי רצון" וכיוצא בזה, שיהיה רצון חדש – כולל גם דבר חדש שלא היה בהמקור. ולכן מועלת התפילה, שגם אם היתה גזירה על דבר לא טוב ח"ו, יהפוך הקב"ה אותה לטוב, כי על ידי תפילה מגיעים לבחינה שלמעלה מסדר השתלשלות".

וידועים דברי המהר"ל מפראג (תפארת ישראל פרק לד) שאותיות השורש של 'ברכה' הן:  ב' ר' כ' – שכולן אותיות השניות: ביחידות – ב'; בעשרות – כ'; במאות – ר', כי המספר 2 מבטא את תחילת הריבוי: כי הבי"ת בפרט הוא התחלת הריבוי, שהרי האל"ף אין בו ריבוי ואילו הבי"ת הוא התחלת הריבוי, והוא ברכה. ולפיכך מילת "ברך" כולם אותיות השניות, שהם לשון ברכה. הבי"ת באחדים, הכ"ף בעשיריות, הרי"ש במאות, שמן השני התחלת הריבוי שהוא ברכה".

ברכת כהנים – ברכה או תפילה

ה. מעתה יש לדון בעיקר גדר ברכת הכהנים – האם זו ברכה, ככל הברכות שמברכים, או שיש לברכת כהנים גדר של תפילה, היות ונקבע לאומרה בתוך תפילת שמונה עשרה.

הרמב"ם כתב בכותרת של הלכות תפילה: "הלכות תפילה וברכת כהנים. יש בכללן שתי מצוות עשה, אחת לעבוד את ה' בכל יום בתפילה. שניה, לברך כהנים את ישראל בכל יום. וביאור שתי מצוות אלו, בפרקים אלו". באחד עשר הפרקים הראשונים מבוארים הלכות תפילה. בפרקים י"ב–י"ג דיני קריאת התורה, ובפרקים י"ד–ט"ו דיני נשיאת כפים. כידוע, הרמב"ם הקפיד מאד על סדר הדברים, ונראה ללמוד ממה שכלל את הלכות תפילה ונשיאות כפים ביחד, כי קריאת התורה ונשיאת כפים הינן חלק בלתי נפרד מהתפילה, ואינן נפרדים ממנה, ועל כן יש לברכת כהנים גדר של תפילה.

עוד מבואר במשנה ברורה (או"ח סימן קכח ס"ק קו) שאין לכהן להפסיק באמצע התפילה [שמונה עשרה] כדי לישא כפיו, והיינו משום שנשיאת כפים היא חלק מהתפילה, ולכן אין להפסיק מהתפילה לצורך נשיאת כפיים שגם היא נחשבת כתפילה.

מאידך גיסא, בשו"ע (או"ח סימן קכז סע' ב) נפסק שאם אין כהנים מצויים בחזרת הש"ץ, אין הציבור עונים "אמן" אחר הש"ץ, אלא עונים "כן יהי רצון". וביאר המשנה ברורה (ס"ק י) "דאמן לא שייך כי אם כשעונה אחר כהן המברך, מה שאין כן הש"ץ שאינו אומר אלא דרך בקשה שיברכנו השי"ת בברכה שהכהנים מברכים". הרי לנו הבדל בין בקשה דהיינו תפילה, לבין ברכה. ומכאן לכאורה משמע כי ברכת כהנים הנאמרת על ידי הכהנים, הינה ברכה ולא תפילה. 

ונראה לומר מספר נפקא מינות הלכה ולמעשה, בחקירה זו, האם ברכת כהנים היא ברכה או תפילה.

היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ ויצאו מקצתם – האם יאמרו ברכת כהנים 

ו. בירושלמי (מגילה פ"ד ה"א) מובא: "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין כפיהן, ואין מפטירין בנביא פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם, גומר, ועליהם הוא אומר (ישעיה א, כח) וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ". וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן נה סע' ב) "אם התחיל לומר קדיש או קדושה בעשרה ויצאו מקצתם, גומרים אותו הקדיש". והביא המשנה ברורה (ס"ק ו) בשם הבית יוסף: "והוא הדין בכל דבר שצריך עשרה, כגון נשיאת כפים וקריאת התורה והפטרה בנביא". 

בספר עמק ברכה (נשיאת כפיים אות א) הביא את חידושו של הגרי"ז מבריסק בשם אביו הגר"ח "שאחד הקשה לו, להסוברים דתפילה אינו אלא מדרבנן, איך יתכן נשיאת כפיים בגבולין מדאורייתא, הא ליכא עבודה. ותירץ לו, דאף להסוברים דתפילה דרבנן, היינו דווקא חובת התפילה, דמדאורייתא ליכא חיובא להתפלל, אבל ענין התפילה הוי מדאורייתא לכולי עלמא, ואם התפלל שפיר מקיים מצוה דאורייתא ומיקרי עבודה". מדבריו למד העמק ברכה: "ואם כן נמצא לפי זה דמדאורייתא הא דבעינן עשרה לנשיאת כפיים כדי דליהוי עבודת צבור". החידוש בדברי הגר"ח הוא, שהצורך בעשרה בברכת כהנים אינו מהדין הכללי של "דברים שבקדושה" הנאמרים בעשרה בלבד, אלא מדין מיוחד של "עבודת ציבור", והיינו שיש לברכת כהנים דין "עבודה", כמבואר בדברי הרמב"ם (הלכות תפילה וברכת כהנים פט"ו ה"ג) "כהן שהחליף דתו, בין באונס בין בשגגה, אף על פי שעשה תשובה אינו נושא כפיו לעולם, שנאמר (מלכים ב כג, ט) לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלָם, וברכה כעבודה". ומשום כך יש צורך בעשרה בברכת כהנים, כי לנשיאת כפיים  יש דין "עבודת ציבור".

על פי האמור כתב העמק ברכה: "לפי זה יצא לנו נפקא מינה לדינא, לענין הא דמבואר בירושלמי וכן פסק בשו"ע סי' נ"ה לענין כל דבר שבקדושה, דאם התחילו בעשרה ויצאו מקצתם דגומרים אפילו בפחות מעשרה, וכן לענין חזרת הש"ץ, דאם התחיל באבות בעשרה ותיכף יצאו מקצתם, דגומרים כל התפילה אפילו בפחות מעשרה. דנראה לכאורה דכל זה לא מהני אלא לענין דבר שבקדושה, כגון לומר קדיש וקדושה. אבל לא מיקרי על ידי זה תפילת הציבור, דלתפילת הציבור בעינן עשרה מתפללים. ואם כן נראה דבכהאי גוונא שהתחילו החזרת הש"ץ בעשרה ויצאו מקצתם, אפילו אם חזרו אחר כך בשעת נשיאת כפיים, דשוב איכא עשרה בשעת נשיאת כפיים, מכל מקום תו אין כאן חיוב נשיאת כפיים, כיון דלא היתה כאן תפילת הצבור, ולנשיאת כפיים הרי בעינן עבודת צבור".

ונראה כי חידושו של הגר"ח שיש צורך בעשרה מדין עבודת הציבור, ולכן אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ ויצאו מקצתם, אין נשיאת כפיים כל זמן שאין עשרה בבית הכנסת בזמן שהכהנים עלו לדוכן – נכון רק אם נאמר שנשיאת כפיים היא תפילה, ונתחדש בנשיאת כפיים דין מיוחד של תפילת הציבור, המחייב הימצאות עשרה בשעת נשיאת כפיים. אולם אם נאמר שברכת כהנים היא ברכה העומדת בפני עצמה שנקבע לאומרה בחזרת הש"ץ, אין סיבה שלא לשאת כפיים אפילו כשהיו עשרה בתחילת בחזרת הש"ץ ויצאו מקצתם, כדין דברים שבקדושה, שאם היו עשרה בהתחלה ויצאו מקצתם, אפשר לאומרם גם ללא עשרה.

אמנם בסיום דבריו כתב העמק ברכה: "מדסתמו הפוסקים בזה, נראה מוכח דבאמת אין שום חילוק בין דין דבר שבקדושה לדין תפילה בציבור, ועל כן כל דמהני לענין דבר שבקדושה, מהני נמי לענין תפילה בצבור, ומיקרי עבודת צבור וחייב בנשיאת כפים".

'שומע כעונה' בברכת כהנים

ז. בסימן נח בנדון כהן צרוד בנשיאת כפים, הובאה מחלוקת האחרונים, האם בברכת כהנים נאמר דין שומע כעונה.

הבית הלוי (על התורה סוף חומש בראשית) חידש שאין דין "שומע כעונה" בברכת כהנים, היות והברכה צריכה להיאמר ב"קול רם". ובשו"ת הר צבי (ח"א סימן נז) הוסיף, כי דין זה הוא לעיכובא. ולפי זה, הכהן הצרוד וכן הכהן ששותק בעת נשיאת כפים, אינם רשאים לעלות לדוכן, מאחר ואינם יוצאים ידי חובת הברכה מדין "שומע כעונה", כי אינם אומרים את הברכה בקול רם.

לעומתם, בראש המתירים לכהן לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין "שומע כעונה", עמד רבי בצלאל כהן, בשו"ת ראשית ביכורים (סימן ד), שציין את מנהג ק"ק טריעסט "שכהן אחד לבד מברך לעם בקול, ושאר הכהנים שעולים עמו יוצאים בזה על ידי שומע כעונה לבד". ובדברי החזון איש (או"ח סימן כט)  מבואר הטעם למנהג זה, כי גדר דין שומע כעונה הוא "התאחדות השומע והמשמיע", ועל ידי "התאחדות" זו הדיבור של הכהן המברך בקול רם מתייחס לכהן השומע, ויוצא ידי חובת ברכת כהנים מדין "שומע כעונה".

רבי אברהם פאם, ראש ישיבת תורה ודעת, כתב בספרו עטרה למלך (עמ' קכז) "בעצם השאלה אם אפשר לצאת ידי חובת ברכת כהנים על ידי שומע כעונה, כבר שקלו וטרו בזה בעל בית הלוי, והנצי"ב בשו"ת משיב דבר, חזון איש ובעל הקהילות יעקב ועוד מגדולי רבותינו. ולולא דמסתפינא, הייתי מעורר נקודה אחת, דאולי יש לומר דענין ברכת כהנים הוא להשפיע ברכה, שכך גזרה חכמתו יתברך, ששפע הברכה יורד על ידי צינור של פי כהן. ולענין חלות הברכה הזאת, לא שייך דין שומע כעונה".

ונראה מדבריו, כי דין שומע כעונה בברכת כהנים, תלוי ועומד בשאלה האם ברכת כהנים היא ברכה או תפילה. רק אם נאמר שברכת הכהנים היא תפילה יש צד שיועיל בה דין שומע כעונה. אך אם בברכת כהנים אין רק דין אמירה אלא זו ברכה שעניינה להשפיע ברכה מהשי"ת באמצעות הכהנים, לא שייך לומר בזה דין שומע כעונה.

ש"ץ שסיים את תפילתו והכהנים לא עלו לדוכן – האם צריך לחזור ולהתפלל 

ח. בשו"ת הלכות קטנות (ח"ב סי' שו) נשאל מה הדין כאשר שליח הציבור המשיך בחזרת הש"ץ ו"הכהנים לא התחילו ברכת כהנים עד שסיים הש"ץ "המברך את עמו ישראל בשלום" קודם שיעקור רגליו – האם יש להם לברך". והשיב: "מסתברא דחוזר [הש"ץ] ל"רצה", ואומרה במקומה, דבגמרא (ברכות לד, א) יהיב טעמא לסדר הברכות, וכי היכי דבשאר ברכות אם הקדים ברכה לחברתה לא יצא, דאפילו אמצעיות דאין להם סדר היינו שאינו חוזר לראש אבל אומר משם ואילך על הסדר, הכי נמי הכא. ואם עקר רגליו, חוזר לראש, דקיימא לן (או"ח סי' קכו ס"ג) כל מקום שיחיד חוזר, ש"ץ חוזר, וכשם שאם לא אמר היחיד ברכת השלום חוזר, כך הציבור שנתחייבו בברכת כהנים זו, מאחר שעלו כהנים לדוכן חוזר".

אולם בספר עמק ברכה (נשיאת כפים אות ג) השיג על דבריו וכתב: "ולענ"ד אינו נראה כן להלכה, דהא דקיימא לן דהש"ץ חוזר התפילה אם טעה, זהו דווקא אם טעה או חיסר בגוף התפילה. משא"כ לענין ברכת כהנים דלא הוי כלל חלק מהתפילה, אלא הוא ענין בפני עצמו, אלא שחכמים קבעוה לאומרה בתפילה בברכת הודאה". 

ונראה כי יסוד מחלוקתם, האם ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, או שהיא ברכה העומדת בפני עצמה אלא שנקבע מקומה להאמר בחזרת הש"ץ – ונפקא מינא כאשר הש"ץ סיים את תפילתו והכהנים לא עלו לדוכן, האם צריך לחזור ולהתפלל. לדעת ההלכות קטנות ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, ולכן הש"ץ חייב לחזור ולהתפלל בגלל שהחסיר את ברכת הכהונה שהיא חלק מהתפילה. אולם העמק ברכה נקט שברכת כהנים היא לא חלק מהתפילה, אלא זו ברכה העומדת בפני עצמה שנקבע לאומרה בחזרת הש"ץ, ולכן הש"ץ אינו צריך לחזור ולהתפלל.

כהן שנקרא לעלות לדוכן עליו – האם יפסיק בתפילתו לשאת כפיים

ט. המגן אברהם (סי' קכח ס"ק מ) הביא את דברי הרדב"ז, שאם יש כהנים אחרים בבית הכנסת, אינו רשאי להפסיק בתפילה ולעלות לדוכן, וכתב: "ולי נראה דאם אמרו לו, בכל ענין צריך להפסיק, דהא עובר בעשה". הרדב"ז סבר שכאשר קראו לכהנים לעלות לדוכן, קריאה זו אינה מחייבת את הכהן המתפלל שמונה עשרה, בגלל שהוא לא "פנוי" לעלות לדוכן. ולכן אם הכהן המתפלל ימשיך בתפילתו ולא יעלה לדוכן הוא לא מבטל מצות עשה. אולם המג"א סבר שהקריאה לעלות לדוכן מחייבת גם כהן המתפלל שמונה עשרה, ולכן עליו להפסיק "בכל ענין", והכוונה היא שגם אם יש כהנים אחרים בבית הכנסת, יעלה לדוכן, שאם לא כן יבטל מצוות עשה של ברכת כהנים.

האליה רבה (סי' קכח ס"ק נ) הקשה על דברי המג"א: "בעיקר הדין צ"ע, דשמא העמידו דבריהם בשב ואל תעשה". ההיתר להפסיק באמצע שמונה עשרה כדי לשאת כפיים הוא, נובע מכך שחיוב הכהן לברך מהתורה דוחה את האיסור להפסיק באמצע התפילה שאינו אלא מדרבנן. ועל כך מקשה האליה רבה, שבנדון דידן, ביטול מצות ברכת כהנים מהתורה אינו ב"קום ועשה" אלא ב"שב ואל תעשה", שהכהן ממשיך ומתפלל ואינו עולה לדוכן. ובמקרה כזה חכמים "העמידו דבריהם", ואמרו לכהן המתפלל שמונה עשרה שימשיך להתפלל, כי ביטול המצוה הוא "בשב ואל תעשה", ומדוע פסק המג"א שהכהן יפסיק את התפילה לעלות לדוכן.

בביאור דברי המג"א, מדוע אין איסור להפסיק בתפילה, כתב הפרי מגדים (אשל אברהם שם) "דנשיאת כפיים מעין הברכה הוה, ועקירת רגלים נמי לא הווה הפסקה גמורה, עיין סימן ק"ד". ברכת כהנים היא חלק מהברכה שבה היא נאמרת בשמונה עשרה, ולכן אין זה נחשב "הפסק" אלא חלק מהתפילה. ובנוגע לאיסור לעקור ממקומו באמצע התפילה, מציין הפרי מגדים לדברי השו"ע בסימן ק"ד שהתיר לעקור ממקומו בשעת התפילה במקום הצורך. והוא הדין בנדון דידן, אין איסור לעקור ממקומו באמצע התפילה בגלל הצורך לקיים את מצות ברכת כהנים. כך שהן הכהן הש"ץ, והן הכהן הרוצה לעלות לדוכן, רשאים להפסיק מתפילתם.

ונראה כי האליה רבה והפרי מגדים, נחלקו האם ברכת הכהנים היא ברכה או תפילה.

הפרי מגדים כתב שטעם ההיתר לכהן להפסיק מתפילתו לשאת כפיים הוא "דנשיאת כפיים מעין הברכה הוה", כי לדעתו ברכת כהנים היא חלק מהברכה שבה היא נאמרת בשמונה עשרה – דהיינו חלק מהתפילה. ולכן ברור שאין זה "הפסק" לומר באמצע תפילת שמונה עשרה את ברכת הכהנים אשר גם היא נחשבת חלק מהתפילה. 

אולם האליה רבה סבר שברכת כהנים היא לא חלק מהתפילה, אלא זו ברכה שמקומה נקבע בתפילה. ומשום כך הכהן המתפלל צריך להכריע בספק האם להעדיף את תפילה על פני ברכה – ברכת כהנים. ולדעת האליה רבה, בספק מסוג זה, חכמים "העמידו דבריהם" ואמרו לכהן המתפלל שמונה עשרה שימשיך להתפלל ולא יפסיק את התפילה, כי ביטול המצוה הוא "בשב ואל תעשה".

מקום קבוע בשעת נשיאת כפיים

י. בשו"ע בהלכות תפילה (או"ח סי' צ סע' יט) נפסק: "יקבע מקום לתפלתו, שלא ישנהו אם לא לצורך. ואין די במה שיקבע לו בית כנסת להתפלל, אלא גם בבית הכנסת שקבוע בה צריך שיהיה לו מקום קבוע".

ידידי רבי גמליאל הכהן רבינוביץ, דן בספרו גם אני אודך – ענייני ברכת כהנים (סימן טו) האם דין זה נאמר רק בתפילת שמונה עשרה "או שמא הוא הדין בכל דבר תפילה, ונפקא מינה לענין הכהנים הנושאים כפיהם, אם יש ענין שכל כהן יקבע תמיד מקום מסויים היכן יעמוד אצל הדוכן בשעה שנושא כפיו". הרב רבינוביץ העביר את השאלה לתלמידי חכמים, והביא בספרו את תשובותיהם:

• רבי ישראל פסח פיינהנדלר, מחבר שו"ת אבני ישפה, כתב: "אפשר לומר שברכת כהנים הוא ממש חלק מן התפילה, שהרי לא ניתן לעשות ברכת כהנים בלי התפילה עם חזרת הש"ץ. אבל מאידך, היא מצוה בפני עצמה שנאמרה בתורה וחז"ל הכניסו אותה לתוך התפילה, אבל היא אינה תפילה אלא ברכה. וגם אין לומר שדי לי במה שקבעתי מקום לשאר התפילה, וממילא יועיל גם עבור ברכת כהנים. שהרי מפורש בפוסקים שברכת כהנים היא ענין בפני עצמה, ולא מועיל שהיו עשרה מקודם לפני ברכת כהנים ויצאו, כי צריך גם עשרה בעת ברכת כהנים, וכדברי המשנה ברורה (סי' נה ס"ק ו). ולמעשה לא שייך לקבוע מקום לברכת כהנים כיון שהמצוה של קביעת מקום לא נאמר על כל חלק מן התפילה, אלא על התפילה בכללות. וגם אולי רק על תפילת העמידה שהיא עיקר התפילה".
• רבי אברהם חפוטא, מחבר שו"ת מענה לשון, כתב: "לגבי כהנים בברכת כהנים אין זה בגדר תפילה, ולכן אין צורך לקבוע מקום בעלייתו לדוכן".
• רבי יצחק הרשקוביץ, מחבר שו"ת דברי אור, כתב: "בספר טירת כסף (סימן צט) כתב, דרבי חלבו [שאמר (ברכות ו, ב) "כל הקובע מקום לתפילתו, אלוקי אברהם בעזרו"], לא דיבר על תפילות החיוב כגון תפילת השחר ותפילת המנחה, דעל תפילות אלו אין אנו צריכין לרבי חלבו, דודאי דצריכים להיות בקביעות מקום כמו התמידים שהיו בקביעת מקום. אלא דברי רבי חלבו שאמר "כל הקובע מקום לתפילתו", בא לרבות תפילה שאדם מתפלל לה' על איזה ענין, ועל זה אמר "לתפילתו", היינו תפילה שלו על איזה ענין אשר הוא מתפלל, אם הוא מתפלל במקום קבוע, על דבר זה נקרא חסיד, תלמידו של אברהם אבינו. ועל זה לא אמר הקובע מקום לתפילה דהיה במשמע תפילת חיוב. ואם כן בשעת נשיאת כפים אין קפידא לקבוע מקום, אם לא ממידת חסידות שיש לקבוע מקום כשמתפלל על איזה ענין".

לפי המבואר לעיל, נראה כי שאלה זו תלויה במחלוקת, האם ברכת כהנים היא חלק מהתפילה, או שהיא ברכה העומדת בפני עצמה אלא שנקבע מקומה להאמר בחזרת הש"ץ. לדעת הסוברים שברכת כהנים היא חלק מהתפילה, מסתבר שגם בברכת כהנים נאמרה ההלכה שצריך לקבוע מקום לעמידה בשעת נשיאת כפיים. אולם אם נאמר שברכת כהנים היא לא חלק מהתפילה, אלא זו ברכה העומדת בפני עצמה שנקבע לאומרה בחזרת הש"ץ, יתכן שלא נאמרו עליה כל הדינים של התפילה, והכהן לא מחוייב לשאת כפיים במקום קבוע.

הוספת תפילות בברכת כהנים

יא. בשו"ת שבט הקהתי (ח"ב סימן נט) נשאל "אי כהן יכול להפסיק באמצע ברכת כהנים לברך חולה וכהאי גוונא שחושבים זה לסגולה", והשיב: "אסור להוסיף על ברכת כהנים משום בל תוסיף כדאיתא בראש השנה, ועל כן נראה דאסור להתפלל ולבקש באמצע ברכת כהנים, אפילו בלחש, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ד מהלכות תפילה. אלא מותר לו להזכיר רק שמו לבד בלי בקשות". 

ונראה לענ"ד שכאשר הכהנים נצטוו לברך את ישראל, הם נצטוו לברך דווקא בנוסח מסויים של הברכה הכתובה ומפורשת בתורה. לפיכך, כל תוספת של ברכה אסורה משום בל תוסיף. אך ברור כי לא נאסר עליהם להוסיף ולהתפלל להצלחת עם ישראל וישועתם. ולכן איסור בל תוסיף בברכת כהנים קיים רק בהוספת ברכה ולא בהוספת תפילה בברכת הכהנים, ואין מניעה שהכהן יתפלל לרפואת חולים בזמן ברכת הכהנים, וצ"ע.

לפי האמור מבואר פסק השלחן ערוך (או"ח סי' קל סע' א) "מאן דחזא חלמא, ולא ידע מאי חזא, ניקום קמי כהני בשעה שעולים לדוכן ונימא הכי, רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך וכו', ויכוון דלסיים גם בהדי כהני, דעני צבורא אמן". ברכת כהנים היא הזמן הראוי לכל מי שחלם חלום רע להיטיב את חלומו, להתפלל  שאם פתרון החלום הוא רע, הקב"ה יהפכהו לטובה. והנה הביאור הלכה בתחילת הלכות ברכת כהנים (או"ח סי' קכח) הביא את מה שכתב ספר חרדים: "מצות עשה לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל, וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה' הם נמי בכלל המצוה". נשאלת השאלה, היאך מותר להוסיף בקשה להטבת החלומות הרעים תוך כדי תוך כדי שמיעת ברכת הכהנים, ואין בזה איסור בל תוסיף על קיום המצוה להתברך מהכהנים. 

ועל כרחך צריך לומר, שאיסור בל תוסיף הוא רק בהוספת ברכה בברכת כהנים ולא בהוספת תפילה בברכת הכהנים, ואשר על כן אין סיבה לאסור להתפלל להטבת חלומות בזמן ברכת כהנים.

חרש המדבר ואינו שומע בברכת כהנים

יב. מרן השו"ע (או"ח סי' נה סע' ח) כתב: "חרש המדבר ואינו שומע, או שומע ואינו מדבר, הן כפקחים ומצטרפים [למנין עשרה]. אבל מי שאינו שומע ואינו מדבר, הרי הוא כשוטה וקטן". מקור דבריו בתשובת מהרי"ל (סימן קו) שכתב כי מדבר "הרי הוא כפקח לכל דבריו, כדתניא בריש חגיגה (ב, ב)". אולם לענין כשרותו לשמש כשליח ציבור, הביא הביאור הלכה (סי' נה סע' ח ד"ה חרש) מחלוקת הפוסקים בנדון. מדברי הפרי מגדים (שם) משמע "דמי שהוא מדבר ואינו שומע, אין ראוי להיות ש"ץ, לדעת הט"ז (בסי' תרפט סע' א). משמע דלפי מה שפסקו האחרונים [הב"ח ומג"א והגר"א ושארי אחרונים] דלא כט"ז, אין ראוי להורידו מש"ץ בשביל זה. אמנם בחידושי רבי עקיבא אייגר (בסימן נג) משמע דלכולי עלמא אין נכון שיהיה ש"ץ כזה, דהלא לכתחילה לכולי עלמא צריך להשמיע לאזנו".‏

והנה הגרש"ז אויערבך, כתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סימן לד אות ד) "בענין חרש בר דעת שאינו שומע אבל יכול לדבר בשפת עילגים, שלמדים אותם לדבר בתנועות שפתיים. נשאלתי לפני כמה שנים על ידי חכם אחד בנדון כזה, בצעיר חרש, אך חריף בשכלו ופיקח גמור, וגם יש לו חברותא בלימוד, אך אין לי העתק מזה וקשה עתיקא. אך זאת ידעתי שגם מחותני הגאון רבי יוסף שלום אלישיב [שליט"א] נשאל על כך, והסכמנו אז לדבר אחד שדינו כפיקח, ורק לענין להעלותו לתורה חושבני דכיון שאינו יכול לברך כראוי מסתבר שאין להעלותו". ומאליה עולה השאלה, מדוע חרש השומע ואינו מדבר מצטרף למנין עשרה, ומאידך גיסא אינו רשאי לעלות לתורה.

הגרש"ז השיב תשובה לשאלה זו, כמובא בספר תפילה כהלכתה (פ"ח הע' פא) במקורות לפסק ההלכה ש"הנושא מכשיר שמיעה באוזנו מצטרף למנין אבל אינו יוצא בשמיעה זו בברכה שחייב בעצמו לאומרה", כי "גם במכשיר שמיעה לא שומע האדם את קול המדבר, רק שמע מאיזה דבר שמתנדנד בדיוק באותן התנודות של המדבר, ורק נדמה לו ששומע מהמדבר עצמו. ולכן כשנמצא בבית הכנסת, ודאי נגרר אחרי הציבור ועונה אמן על כל הברכות וגם מצטרף למנין. אבל אינו יכול לצאת ע"י שמיעה זו בברכה שהוא עצמו חייב לאומרה". לענין צירוף למנין ועניית אמן, די בעצם הידיעה מתי הציבור מסיים את הברכה, ולכן חרש מצטרף למנין עשרה כאשר הוא יכול לדעת זאת. אולם בקריאת התורה, העולה לתורה חייב לברך בעצמו, ומאחר והוא לא שומע את הברכות באזניו אלא באמצעות המכשיר, אינו יוצא ידי חובה בברכה, ולכן אין להתיר לו לעלות לתורה.

ונראה לענ"ד, כי גם השאלה האם חרש המדבר ואינו שומע רשאי לברך ברכת כהנים, תלויה במחלוקת האם ברכת כהנים היא בגדר של תפילה, או שהיא בגדר ברכה שנקבעה בחזרת הש"ץ.

אם ברכת כהנים נחשבת בתפילה, אזי כשם שחרש המדבר ואינו שומע מצטרף לתפילה, כך אין סיבה למנוע ממנו לעלות לדוכן ל"תפילת" ברכת הכהנים. 

ואם נאמר שהכהן המברך הוא כשליח ציבור המתפלל לברך את הקהל, באנו למחלוקת הפוסקים המובאת בביאור הלכה, האם חרש המדבר ואינו שומע רשאי לשמש כשליח ציבור.

אולם אם ברכת כהנים היא בגדר של ברכה שנקבעה בחזרת הש"ץ, יש מקום לדברי הגרש"ז אויערבך שלא יוכל לברך ברכה, היות והוא שומע באמצעות מכשיר שמיעה ולא ישירות באזניו.

•     •     •

יחוס הכהנים בזמן הזה

יג. לבירור נושא זה הקדשנו שיעור בפני עצמו בסימן ??? והבאנו את מחלוקת הפוסקים ביחוסי כהונה בזמן הזה – האם הכהנים הוחזקו בחזקה גמורה, או שהם נחשבים כהנים בגדר ספק בלבד.

אין טעם לכפול בדברים, רק נזכיר את מה שכתב בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו) בביאור חילוקי המנהגים בנשיאת כפים בחו"ל: "כיון דהני כהני [בחו"ל] ספיקא הוי על כל פנים להרבה פוסקים איך נאכיל אותם דבר האסור להם ונצוה אותם לישא כפיהם. ויבורר החילוק שבין בני ארץ ישראל לבני גולה על בוריו כראי מוצק. משום דבני ארץ ישראל ומלכות מצרים שביתתם במקומם כמאז כן עתה, ולא היה עליהם טלטול הגירושין ובגולה לא הלכו… ושפיר הם כהני חזקה אע"פ שאין כתב יחוסם בידם. משא"כ אנן בני מדינות אלו ומדינות אשכנז, שהורקנו מכלי אל כלי ומגולה אל גולה, ובזה ודאי יש לחוש שנתבלבלו". ומה שנהגו הכהנים לעלות לדוכן בחו"ל ביום טוב, הוא כדי שלא "תשתכח" תורת כהונתם ויבואו לזלזל בה: "והכי נמי ביום טוב שזמן קהילה לכל הוא והכהנים והעם כולם בבית הכנסת ואין לבם על טרדת מזונות מחייתם ומלאכה כלל, אי לא פרסי ידייהו יאמרו העולם שיודעים בעצמם שאינם כהנים, או יבואו להקל ולזלזל באיסורי כהונה, ולכך תיקנו שביום טוב ישאו כפיהם שאינם לא יותר מי"ב ימים בשנה, כדי שלא תשתכח תורת כהונה מהם ויבואו להקל בדברים שהכהן מוזהר עליהם, אבל בשאר ימות השנה לא רצו להקל בזה".

בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סימן ע) ביאר על פי דברי הבית אפרים, את המנהג שלא נושאים כפיים בצפון ארץ ישראל: "איכא ג' גדרים בכהנים, כהני יחוס, כהני חזקה, וכהנים גרועים אפילו מכהני חזקה, וכאשר כתב זה במהרש"ל (ים של שלמלה בבא קמא פ"ה סימן לה), דזרע כהנים נתבלבלו על ידי הגירושים והגלות, ואם לא כולם מכל מקום רובם נתבלבלו. ובזה רצה [הבית אפרים] ליתן טעם למנהג דכהני חו"ל עלו עליהם כל הגירושים והגלות, ויצאו אפילו מגדר כהני חזקה. משא"כ כהני ארץ ישראל, שמאז שביתתם במקומם. ואם כנים דברי הבית אפרים, היה מקום ליתן טעם הגון בהבדל בין ירושלים ליושבי הגליל וחיפה. דיושבי ירושלים, שביתתם במקומם מאז ומעולם. משא"כ יושבי הגליל וחיפה, שנלקטו מאז מהבאים מחו"ל, שהם גרועים מכהני חזקה. על כן לא פרסי יידהו אם לא ביום טוב, כדי להחזיק עצמן כהנים".

הכהנים – 'צינור' להשפיע ברכת השי"ת על ישראל

יד. במסכת חולין (מט, א) הובאה מחלוקת בביאור הכתוב (במדבר ו, כג) "דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם" – "רבי ישמעאל אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, לכהנים עצמם לא למדנו. כשהוא אומר (שם פסוק כז) וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם, הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מברך לכהנים. רבי עקיבא אומר, למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו, כשהוא אומר וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם, הוי אומר כהנים מברכים לישראל והקב"ה מסכים על ידם". 

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפיים פרק טו הלכה ז) פסק כדעת רבי עקיבא: "ואל תתמה ותאמר ומה תועיל ברכת הדיוט זה. שאין קיבול הברכה תלוי בכהנים אלא בהקב"ה, שנאמר וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם, הכהנים עושים מצוותם שנצטוו בה, והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו". ונראה מדבריו שהכהן בכלל לא מברך, אלא עושה את מצוותו, ובסך הכל משמש כעין 'צינור' להעביר את ברכת הקב"ה ברחמיו. וכפי שביאר רבי אברהם פאם [אות ז] מדוע לא נאמר אי אפשר לצאת ידי חובת ברכת כהנים מדין שומע כעונה: "דענין ברכת כהנים הוא להשפיע ברכה, שכך גזרה חכמתו יתברך, ששפע הברכה יורד על ידי צינור של פי כהן. ולענין חלות הברכה הזאת, לא שייך דין שומע כעונה".

ומכאן יש לחדש, כי אפילו אם נאמר שיש לברכת כהנים גדר של ברכה, אין זה כשאר הברכות שנחשבות כברכת המברך בעצמו, כי הכהנים כלל אינם מברכים אלא "עושים מצוותם שנצטוו בה – והקב"ה ברחמיו מברך את ישראל כחפצו".

רבנו בחיי (במדבר ו, כג) הוסיף, כי גם לש"ץ המקריא את פסוקי ברכת הכהנים, יש חלק ב"השתלשלות" הברכה מאת הקב"ה למתברכים: "ומה שהיה שליח צבור מקרא השלושה פסוקים לכהן הנושא כפיו מלה במלה, תוכל להבין מעלתו וכוחו, כי כן דוגמתו של כהן למעלה, שהוא מתברך ומקבל הברכה מעצם הרחמים העליונים, ומברך לכנסת ישראל. וזהו סוד מה שדרשו חז"ל (סוטה לח, ב) כל כהן המברך מתברך, שנאמר (בראשית יב, ג) ואברכה מברכיך, ואם כן הכל דוגמא. וכן הברכה משתלשלת משליח צבור המתעטף בטלית לבנה לכהן ומהכהן לישראל, וזה מבואר". בקובץ הדרום (חלק נח עמ' 57) כתבו רבי צבי דב גדליה ורבי אפרים חדאד, בביאור דברי רבנו בחיי: "החזן שמקריא לכהנים את מלות הברכה של ברכת כהנים הוא בבחינת 'סרסור' המושך שפע 'צינור', ממקור הברכות העליונות, שיחול על ראש הכהן תחילה, כדי שיהיה בבחינת כלי מלא ברכת ה". ולאחר מכן כשהכהנים מברכים את ישראל, הרי הם כמוריקים מכלי מלא אל כלי ריק. ואלמלא היה החזן מקריא את הכהן תחילה, לא היה הכהן מתברך, ולא היה לו מה להריק ברכה על ישראל. בספרות ההלכתית מוזכר הביטוי 'סרסור' המבטא את פעולת התיווך של האדם המתווך".

כהן המחלל שבת בפרהסיא – האם רשאי לישא כפיו

טו. המשנה ברורה (סי' קכח ס"ק קלד) כתב: "וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו", אולם בסימן ??? נתבאר כי הדבר שנוי במחלוקת, ויש פוסקים שהתירו לכהן מחלל שבת לעלות לדוכן לשאת כפיים.

ונראה שאם ברכת הכהנים היא גדר של תפילה, מסתבר שכהן מחלל שבת אינו רשאי לשאת כפיים. וזאת על פי חידושו של הגרי"ז מבריסק] המובא בספר עמק ברכה [אות ו ש"מדאורייתא הא דבעינן עשרה לנשיאת כפיים כדי דליהוי עבודת צבור". כלומר, הצורך בעשרה בברכת כהנים אינו מהדין הכללי של "דברים שבקדושה" הנאמרים בעשרה בלבד, אלא מדין מיוחד של "עבודת ציבור", כי לברכת כהנים דין "עבודה". ולכן כשם שכהן מחלל שבת אינו מצרף להשלים עשרה לתפילה, כמפורש במשנה ברורה (או"ח סי' נה ס"ק מו) "מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם ואינו מצטרף", כך גם אינו רשאי לשאת כפיים, וכפי שאכן פסק המשנה ברורה שמומר לחלל שבת בפרהסיא "הרי הוא כעכו"ם, ולא ישא כפיו". 

ברם אם נאמר שברכת כהנים היא ברכה, הרי נתבאר לעיל בדברי הרמב"ם [אות יד] שהכהן בכלל לא מברך, אלא עושה את מצוותו, ובסך הכל משמש כעין 'צינור' להעביר את ברכת הקב"ה ברחמיו. ולפי זה יתכן לומר שאפילו אם הכהן הוא מחלל שבת, אין זה מונע ממנו להיות "צינור" להשפיע את הברכה מהקב"ה לעמו ישראל. 

אלא שמאידך גיסא, יתכן לומר להיפך, וכשם שאין מעבירים מים מהבְּרֵכָה דרך צינור סדוק, כך גם כהן מחלל שבת אינו יכול "צינור" ראוי להעביר דרכו את השפע, וצ"ע.

•     •     •

ברכת כהנים היא ברכה ולכן יש בה מנהגים שונים ודינים מיוחדים

טז. ממוצא הדברים נראה לענ"ד להשיב על התמיהה, מדוע בקיומה המעשי של מצות נשיאת כפיים, יש מנהגים רבים, השונים מעדה לעדה, וממקום למקום. אם אכן ברכת הכהנים היא לא רק תפילה אלא ברכה, והכהנים הם רק 'צינור' דרכו משתלשלת הברכה ממרומים לכלל ישראל – יש הסבר לביטול הברכה בזמנים שונים ובמקומות שונים. כשם שלא מעבירים מים מהבְּרֵכָה דרך צינור סדוק, כך ניתן להבין שיש סיבות שונות לכך שלא מברכים את ברכת הכהנים בחו"ל או בצפון הארץ, וכגון בגלל שהכהנים לא מיוחסים כראוי,  כדברי הבית אפרים והשבט הלוי [לעיל [אות יב; ובהרחבה בשיעור ?? נשיאת כפיים בחו"ל ??] – כי לחלות הברכה יש תנאים אחרים מאשר לאמירת תפילה.

מעתה נבין גם את החידוש הנפלא שנמצא רק בהלכות נשיאת כפיים – דין 'עם שבשדות'. ונקדים מדברי הגמרא במסכת תענית (ח, ב) "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". והדברים יבוארו על פי מה שכתב המהר"ל (חידושי אגדות עבודה זרה כ, ב) "כי העין הוא כח ממנו בא ההעדר לבריאה, כי זה ענין העין שהוא מביא ההעדר אל המציאות. והיפך זה הסמוי מן העין שהוא ברכה שהוא היפך ההעדר". כלומר, העין מגבילה את תחום הראיה, מאחר והאדם יכול לראות רק את מה שנמצא באפשרות עיניו לראות. ואילו ברכה היא ההיפך המוחלט של הגבלה, וכמו שכתב המהר"ל (באר הגולה, הבאר הרביעי) "כי כל ברכה היא תוספת וריבוי יותר מן השיעור המוגבל, שאין הברכה שנותן לו מה שהוא צרכיו בלבד, כי לא היה זה ברכה מה שהוא נותן לו צרכיו, אבל ענין הברכה שיהיה לו תוספת חוץ מן השיעור". וכעין זה כתב המהר"ל בספרו גבורות ה' (פרק טו) "הבנין הוא היפך הברכה, כי הברכה אין גדר וגבול, ולכך נאמר בברכה (בראשית כח יד) ופרצת ימה וקדמה, אין ברכה אלא בדבר הפרוץ ואין לו גדר וגבול – זהו ענין הברכה".

ברכה היא איפוא, כח יוצא מהכלל היכול להתעלות מעל הטבע ולפרוץ כל שיעור ומידה, ובשל כך כח הברכה צריך להישאר נעלם מהעין, ללא כל גדר ותחום, והיינו הברכה שהיא בלתי מוגבלת – השרויה רק אם היא סמויה מן העין המגבילה ותוחמת. ומעתה מובן היאך ברכת הכהנים יכולה לחול אפילו על יושבי מדינה אחרת, דבר שכמובן לא יתכן בהלכות תפילה – כי לברכה יש כח בלתי מוגבל לחול גם במרחקים.

ומבואר מדוע דווקא ברכת כהנים, היא הזמן המסוגל להטבת חלומות. וכפי שהביא בספר נטעי גבריאל (יום טוב, ח"ב פרק עח הערה יט) מדברי קונטרס חסד לאלפים (סימן ז) ש"כהן שחלם חלום, אף שאינו אומר תפילה לחלום, מכל מקום עצם עמידתו שם כשהוא מברך יועיל לו". ובפירוש עץ יוסף על דברי המדרש (במדבר רבה יא, ט) כתב: "השישים אותיות של ברכת כהנים הם עניינים מסוגלים לקבל הברכה האלוקית, והם מגנים מול כל רע או חלום המעותד לבוא ח"ו". כי ברכת הכהנים היא לא רק תפילה אלא ברכה המופלאה – שהיא ברכת השי"ת המועברת באמצעות הכהנים לבני ישראל – המגינה ומצילה מכל צרה וצוקה נגע ומחלה.