ברכת שהחיינו בימי בין המיצרים

מתוך ספר רץ כצבי

ברכת שהחיינו בימי בין המיצרים

א. בספר חסידים (אות תתמ) כתב: "יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב, כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ובבית יוסף (או"ח סי' תקנא סע' יז) הובא המהרי"ל (סימן לא) שכתב על דברי הספר חסידים "ונראה לענ"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש. אבל אי מיקירי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה".

וכדבריהם נפסק להלכה בשו"ע (שם) "טוב ליזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש, אבל על פדיון הבן אומר, ולא יחמיץ המצוה". וכתב הרמ"א: "וכן בפרי שלא ימצא אחר תשעה באב מותר לברך ולאכלו בין המיצרים".

ומבואר להלכה, שיש הבדל בין פרי ומלבוש חדש שעליהם נהגו לא לברך ברכת שהחיינו בתקופת בין המיצרים, לבין ברכת שהחיינו על מצות פדיון הבן שזמנה חל בתקופת בין המיצרים, וברכת שהחיינו על פרי שלא ימָצֵא אחר תשעה באב, שרשאי לברך גם בימי בין המיצרים.

ב. בטעם המנהג לא לברך 'שהחיינו' בבין המיצרים נחלקו הפוסקים.

המג"א (שם ס"ק מב) כתב: "טעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורענות, אין לברך שהחיינו לזמן הזה". והוסיף: "אבל אין הטעם משום אבילות, דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו".

וכוונתו לדברי הגמרא בברכות (נט, ב) "מת אביו והוא יורשו תחילה" מברך שהחיינו על הירושה שנפלה בחלקו [ואם יש עוד יורשים מברך "הטוב והמטיב", וכפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' רכג סע' ב) "מת אביו, מברך דיין האמת, היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן שהחיינו, ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך הטוב והמטיב". ומעתה אם בזמן אבלות יום המיתה [שחיובה מהתורה] אין כל מניעה לברך שהחיינו. כל שכן בימי בין המיצרים אין כל מניעה מצד האבלות שמתאבלים על חורבן בית המקדש לברך שהחיינו. ומוכח איפוא, שאין הסיבה שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים משום שזהו זמן אבלות על חורבן בית המקדש, אלא הסיבה היא כי בין המיצרים נחשב כזמן פורענות, ואינו רשאי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות.

אולם הגר"א בהגהותיו על דברי השו"ע "טוב ליזהר מלומר שהחיינו בין המיצרים", כתב: "חומרא יתירה היא, דאינן חמורים מאבל יום המיתה, ואמרינן בפרק הרואה מת אביו וכו' מברך שהחיינו, אף שהמג"א דחק עצמו אינו כלום". ומבואר שהסיבה שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים היא מפני האבל והצער על חורבן בית המקדש בתקופה זו של השנה. ולכן השיג הגר"א וכתב כי מנהג זה הוא "חומרא יתירה", שהרי במסכת ברכות נאמר שאין לאבל מניעה מלברך שהחיינו.

מחלוקתם הובאה במשנה ברורה (ס"ק צח) שכתב: "טוב ליזהר מלומר שהחיינו, אף על גב דאפילו אָבֶל מברך שהחיינו, מכל מקום ימים אלו, כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות, אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק על זה וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה".

וכוונת המשנה ברורה לדברי הט"ז (שם ס"ק יז) שכתב על דברי הרמ"א שבפרי שלא ימצא אחר תשעה באב, מותר לברך ולאכלו בין המיצרים: "ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המיצרים, דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו. ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא". ומבואר בדברי הט"ז שבעצם מותר לכל אדם לברך שהחיינו בין המיצרים, מחמת החשש שמא ימות ולא יספיק לברך. וכנראה כוונת המשנה ברורה במה שהסמיך את דברי הט"ז לדברי הגר"א לומר, שהט"ז סבר כדעת הגר"א, שהמנהג לא לברך שהחיינו הוא בגלל האבלות, וזו "חומרא יתירה", ולכן בשל החשש שמא ימות, יש לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. שכן אילו הט"ז היה סבור כהמג"א שאין לברך שהחיינו בגלל שזהו זמן פורענות, ולא היה ראוי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות, ברור שהיה ממש איסור לברך ברכת שהחיינו, וכיצד היינו מתירים לברך מחמת החשש שמא ימות, אלא ודאי הט"ז סבר כהגר"א שזו "חומרא יתירה", ולכן רשאי לברך.

במחלוקת המג"א עם הגר"א והט"ז יש מספר נפקא מינות לדינא כדלהלן.

ברכת שהחיינו בשבתות "בין המיצרים"

ג. בספר חסידים כתב בהמשך לדבריו המובאים לעיל [אות א] "ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות בין המיצרים". ובמג"א (סי' תקנא ס"ק מב) הובאה מחלוקת הפוסקים בדין זה: "ובשבת שרי (מטה משה בשם ספר חסידים ולבוש). ובכתבי האר"י אסר אפילו בשבת".

ונראה דמחלוקת הפוסקים תלויה בטעם המנהג מדוע לא מברכים שהחיינו בבין המיצרים. לדעת הט"ז והגר"א שהטעם שאין מברכים שהחיינו הוא משום אבלות, מובן מדוע בשבת נהגו לברך, כי שבת אינה זמן של אבלות, ואין בה הנהגות של אבלות כלל. אבל אם הסיבה לא לברך שהחיינו היא כי אין לומר שהחיינו "לזמן הזה" של פורענות, לכאורה גם שבתות שבין המיצרים נחשבות כזמן "פורענות", וברור שגם בשבתות אין לומר שהחיינו.

וטעמו של האריז"ל שאסר לברך שהחיינו אפילו בשבתות שבין המיצרים, מבואר לפי דברי המג"א, משום שגם בשבת זהו "זמן פורענות" ואינו רשאי לומר "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" של פורענות.

ובמשנה ברורה [לעיל אות ב] לאחר שהביא את דברי המג"א, כתב: "והגר"א בביאורו חולק על זה, וכתב דהוא חומרא יתירא, וכן הט"ז מפקפק בזה", וסיים: "ועל כן בשבת אין להחמיר בזה, דבלאו הכי הרבה אחרונים מסכימים להקל בשבת". ואכן שבת אינו זמן של אבלות, ולכן לדעתו רשאי לומר ברכת שהחיינו על פרי חדש.

ברכת שהחיינו בעשירי באב

ד. בשו"ת יוסף אומץ (סימן נו) כתב החיד"א: "אנא זעירא נהגתי תדיר שלא לומר שהחיינו ביום עשירי באב, דכיון שבו נשרף ההיכל איך יאמר שהחיינו. וכבר פסק מרן המחבר באו"ח סימן תקנ"ח, דמנהג כשר שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל עשירי ויום עשירי מטעם זה. וכבר ידוע דאמר רבי יוחנן (תענית כט, א) אילו הוואי התם קבעתיו בעשירי. ואיך נאמר שהחיינו והגיענו לזמן הזה, והיה יום מר מאד בעצמו וגמר החורבן. ואם בכל בין המיצרים ואפילו בשבת תיקון רבנן שלא נאמר שהחיינו, שהזמן היה רע ומר לישראל, יותר יש להימנע מלומר שהחיינו בגמר החורבן ושריפת המקדש".

אולם במאמר מרדכי (סי' תקנא ס"ק טו) כתב: "מסתמיות דברי הפוסקים משמע, דתיכף אחר עבור התענית במוצאי תשעה באב, שפיר דמי לברך שהחיינו. אלא דמן הסברא היה נראה להחמיר גם בעשירי, בפרט בלילה, ועי' בסי' תקנ"ח בטור וב"י ואחרונים. ומיהו כיון דבעיקרא דהאי דינא איכא פלוגתא וקצת פוסקים אחרונים סוברים דשפיר דמי לברך שהחיינו בין המיצרים אין להקפיד כל כך".

ולכאורה גם נדון זה תלוי במחלוקת המג"א והגר"א, מדוע נהגו שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. החיד"א נקט כדעת המג"א שאין מברכים שהחיינו משום שזהו זמן פורענות, ולכן גם בעשירי באב, אף שמעיקר הדין אין בו אבלות ומותר ברחיצה ובתספורת, מכל מקום הוא "יום מר מאד בעצמו וגמר החורבן". ועל כן בזמן זה של פורענות יש להימנע מלברך שהחיינו.

ואילו המאמר מרדכי נקט כדעת הט"ז והגר"א שהטעם שאין מברכים ברכת שהחיינו על פרי חדש בזמן בין המיצרים הוא משום אבלות, ומשום כך השיג הגר"א על דברי השו"ע וכתב כי מנהג זה הוא "חומרא יתירה" [שהרי בדברי הגמרא בברכות הנ"ל מפורש שאין לאבל מניעה לברך שהחיינו]. ולכן הכריע המאמר מרדכי "כיון דבעיקרא דהאי דינא איכא פלוגתא וקצת פוסקים אחרונים סוברים דשפיר דמי לברך שהחיינו בימי בין המיצרים [הט"ז והגר"א] אין להקפיד כל כך".

ברכת שהחיינו ונישואין בליל י"ז בתמוז

ה. החיד"א נשאל בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן כד) האם האיסור לברך שהחיינו בימי בין המיצרים מתחיל רק ביום י"ז בתמוז, או כבר מליל י"ז בתמוז.

וכתב החיד"א: "ואשיבך על קנך על דבר אם מותר לברך שהחיינו ליל י"ז בתמוז, שראיתי בספר חדש דשרי. ואתה דע לך כמעט שעברתי על דבריו, אביע אומר דלא כן אנכי עמדי. וכיון דתענית י"ז בתמוז מעיקר תקנת וגזרת הנביאים היה להפסיק מבעוד יום כתשעה באב, נהי דהשתא הקלו לאכול בלילה ולרחוץ. מכל מקום זמן פורענות הוא, וכך היתה התקנה מעיקרא לנהוג בתענית מבעוד יום כתשעה באב. ומאחר שכן למה שנהגו שלא לומר שהחיינו ודאי מתחילת ליל י"ז, אין לומר שהחיינו". ומבואר בדבריו שכבר מליל י"ז בתמוז מתחיל "זמן הפורענות" של "בין המיצרים", כי מעיקר הדין היה צריך להתענות כבר מליל י"ז בתמוז, ורק הקלו באיסור אכילה ורחיצה בליל י"ז. והיות וכבר מליל י"ז בתמוז הזמן נחשב לזמן של פורענות, אין לברך "שהחיינו לזמן הזה" בעת כזאת.

והנה נחלקו הפוסקים האם מותר להינשא בליל י"ז בתמוז. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סימן קסח) כתב: מדינא לא היה לן לאסור כלל, אלא שהוא מנהג בעלמא משום אבלות דרבים ולא מסמנא מלתא [אין בזה סימן טוב], אפשר גם הרי"ף ורש"י ורמב"ן הסוברים דהתענית מתחיל מבערב יודו שלענין זה הוא רק מהזמן שניכר שמתאבלים, שהוא מהבוקר שמתחילים להתענות. וגם לבד זה במנהג יש לילך אחר המיקל, ולכן יש להתיר לצורך". דהיינו כיון שכל מה שלא נושאים נשים בבין המיצרים הוא מנהג בעלמא, משום אבלות דרבים. אפשר להקל ולהתחיל את מנהגי האבלות רק מהבוקר, שהוא זמן שניכר האבלות. אבל בלילה אין נוהגים מנהגי אבלות ומותר".

ברם הציץ אליעזר (ח"י סימן כו) כתב: "אולם לפענ"ד לא כן עמדי, ואני מתפלא על הבעל אגרות משה שלא שת לבו לפלוגתא שמצינו שנחלקו כבר הפוסקים בכיוצא בזה בנוגע לברכת שהחיינו אם יכולים לברך עוד בליל י"ז תמוז. ומשם בארה גם בנוגע לנישואין בליל י"ז בתמוז. דמצינו בשו"ת חיים שאל להחיד"א ז"ל ח"א סי' כ"ד שהכריע ההלכה בזה שלא לברך שהחיינו בליל י"ז בתמוז, ובנמקו מפני דתענית י"ז בתמוז מעיקר תקנת וגזירת הנביאים היתה להפסיק מבעוד יום כתשעה באב, ולכן נהי דהשתא הקלו לאכול בלילה ולרחוץ וכו', מכל מקום זמן פורענות הוא, וכך היתה התקנה מעיקרא לנהוג בתענית מבעוד יום כתשעה באב. ומאחר שכן למה שנהגו שלא לומר שהחיינו, ודאי מתחילת ליל י"ז אין לומר שהחיינו. ואם כן מינה גם בנוגע לנישואין, שאין לעשות גם בליל י"ז בתמוז, דזיל בתר טעמא, וכבר זמן פורענות הוא".

ומבואר שהמחלוקת האם מותר לברך שהחיינו ולהינשא בליל י"ז בתמוז, תלויה בטעמי המנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. לדעת המג"א שאין מברכים שהחיינו משום שזהו זמן פורענות, גם בליל י"ז תמוז אין לברך שהחיינו היות וזהו זמן של פורענות, כמבואר בדברי החיד"א. ועל פי שיטתם נקט הציץ אליעזר שאין להינשא בזמן זה "דזיל בתר טעמא, וכבר זמן פורענות הוא".

אולם לדעת הט"ז והגר"א שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים בשל האבלות על חורבן בית המקדש בתקופה זו של השנה, היות והאבלות לא מתחילה בליל י"ז בתמוז אלא משעת הנץ החמה, אין איסור להינשא בליל י"ז, כמבואר באגרות משה "שמדינא לא היה לן לאסור כלל אלא שהוא מנהג בעלמא משום אבלות דרבים, ולענין זה הוא רק מהזמן שניכר שמתאבלים שהוא מהבוקר שמתחילים להתענות". ולפי שיטה זו יתכן שאין איסור לברך שהחיינו בליל י"ז בתמוז.

טיסה בתענית תשעה באב נדחה

ו. בספר הליכות שלמה (בין המיצרים, פרק יד, סע' כד) הובא בשם הגרש"ז אויערבך כי "ראוי להימנע מטיסה במטוס בתשעת הימים במידת האפשר". וטעם הדבר (הערה לג) "ואע"פ שבזמנינו נסיעות אלו הם מעשים שבכל יום, מכל מקום הואיל והוא סוג סכנה כזו שאנו מברכים עליה ברכת הגומל, הרי מחשיבים הדבר לספק סכנה גמורה ח"ו, ואין לאדם להכניס בעצמו בספק סכנה בימים אלו" [ומכל מקום לתלמידים מחו"ל שלא יכלו לאחר את נסיעתם לביתם עד לאחר תשעה באב, הקל הגרש"ז לטוס גם בתשעת הימים, ולא הצריכם לנסוע לפני ראש חודש, מפני ביטול סדרי לימודם בישיבה, והוסיף שזכות התורה תגן עליהם"]. ומשמע מדבריו כי בתשעה באב עצמו, בוודאי שאין לטוס, מחמת הסכנה.

אולם בספר נטעי גבריאל (בין המיצרים, פרק עט סע' ט) כתב "נכון שלא לנסוע [בתשעה באב] אפילו לצורך במטוס וכד' עד חצות היום, כדי "שלא להסיח דעתו מהאבילות", וסיים (הערה טו) כי מדינא הדבר מותר".

ונראה כי שורש מחלוקתם תלויה במחלוקת מדוע נהגו שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. כי כאשר נחלקו המג"א והגר"א מהי הסיבה שאין מברכים שהחיינו בימי בין המיצרים, ברור שהן לפי המג"א והן לפי הגר"א זהו זמן של פורענות, וכמו כן יש לנהוג במנהגי אבלות בימים אלו, אלא שנחלקו מהי הסיבה העיקרית למנהגים שנוהגים בימי הספירה. לדעת המג"א, כאשר דנים בהלכות בין המיצרים, העיקר הקובע להלכה הוא שיש יותר להחמיר בימים אלו מחשש שהזמן מועד לפורענות. ואילו לדעת הגר"א, העיקר הקובע להלכה בימים אלו הוא דיני האבלות שנהגו בהם.

ולפי זה, הגרש"ז אויערבך נקט להלכה כדעת המג"א שאין מברכים שהחיינו משום שהדבר העיקרי הקובע במנהגי ימי בין המיצרים הוא שזהו זמן פורענות, ולכן אסר מטעם זה לטוס בימים המועדים לפורענות. אולם בנטעי גבריאל נקט כדעת הגר"א שהטעם שאין מברכים ברכת שהחיינו על פרי חדש בזמן בין המיצרים הוא משום שהדבר העיקרי הקובע במנהגי ימי בין המיצרים הוא מנהגי האבלות, ולפיכך אין לדעתו איסור לטוס מצד הסכנה, אלא רק בגלל היסח הדעת מהאבלות [שלאחר חצות אינו אסור מדינא].

ההפטרה בשבת ראש חודש אב

ז. בשו"ע (או"ח סי' תכה סע' א) נפסק, כי בכל ראש חודש שחל להיות בשבת מפטירים בפרשת השמים כסאי (ישעיהו פרק סו). וכתב הרמ"א: "אבל ראש חדש אב שחל להיות בשבת מפטירין שמעו דבר ה' (ירמיהו פרק ב). ויש אומרים השמים כסאי, וכן עיקר במקום שאין מנהג".

הפטרת "שמעו דבר ה'" היא אחת משלושת הפטרות ה"פורענותא", דהיינו הפטרה שיש בה מענין נבואות הפורענות שלפני החורבן, שקוראים בשלושת השבועות שלפני תשעה באב. והביא הרמ"א דעה ראשונה, שקריאת הפטרה זו מענין ה"פורענות" עדיפה על קריאת ההפטרה הקבועה לראש חודש שחל בשבת [השמים כסאי]. אולם הכריע כדעה השניה, שבמקום שאין מנהג לקרוא הפטרת שמעו דבר ה', יש לקרוא את הפטרת השמים כסאי הנקראת בכל ראש חודש שחל בשבת.

לעומתו, בביאור הגר"א (שם) הכריע כדעה הראשונה "כי מדינא דגמרא נדחית השמים כסאי מפני פורענותא דראש חודש אב". וכן כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ח) על דברי הרמ"א שקבע להלכה לקרוא את הפטרת השמים כסאי: "ועיין בביאור הגר"א שדחה סברא זו מהלכה ופסק כדעה ראשונה דמפטירין שמעו".

והנה כאשר נחלקו המג"א והגר"א מהי הסיבה שאין מברכים שהחיינו בימי בין המיצרים, ברור שהן לפי המג"א והן לפי הגר"א זהו זמן של פורענות, וכמו כן יש לנהוג במנהגי אבלות בימים אלו, אלא שנחלקו מהי הסיבה העיקרית למנהגים שנוהגים בימי בין המיצרים.

ולפי זה נראה כי מחלוקת הרמ"א והגר"א איזו הפטרה קוראים בשבת ראש חודש אב תלויה במחלוקת מדוע נהגו שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים. אם הסיבה שאין מברכים שהחיינו משום שהדבר העיקרי הקובע במנהגי ימי בין המיצרים הוא שזהו זמן פורענות, ודאי בראש חודש אב שחל בשבת יש צורך לקרוא את ההפטרה מענייני "פורענות". אולם אם הסיבה שאין מברכים שהחיינו על פרי חדש בזמן בין המיצרים היא משום שהדבר העיקרי הקובע במנהגי ימי בין המיצרים הוא מנהגי האבלות, הרי בראש חודש אב שחל בשבת אין צורך לקרוא הפטרה מענייני "פורענות", מכיון שבשבת לא נוהגים דיני אבלות, ולכן יש לקרוא את ההפטרה הקבועה לכל ראש חודש שחל בשבת ["השמים כסאי"].

ברם אם כנים הדברים, הרי שלפי הגר"א שהסיבה שאין אומרים שהחיינו היא משום אבלות, ולפיכך היו צריכים לקרוא הפטרת "השמים כסאי", שהרי אין אבלות בשבת, ואילו הגר"א עצמו הכריע שקוראים הפטרת הפורענות, ומשמע מכך שהסיבה למנהג נובעת מדין "פורענות" ולא מדיני "אבלות", וצ"ע.

ענף ב

ברכת שהחיינו על פדיון הבן, ברית מילה וקיום מצוות בימי בין המיצרים

ח. ונראה לומר נפק"מ נוספת בין הטעמים למנהג שלא לברך שהחיינו בימי בין המיצרים

לאחר שמרן השו"ע הביא [אות א] את המנהג ליזהר מלומר שהחיינו על פרי או על מלבוש, כתב: "על פדיון הבן אומר [שהחיינו], ולא יחמיץ המצוה".

והנה השו"ע בהלכות מילה (יורה דעה סי' רסה סעי' ז) כתב: "להרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה. וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים".

ולפי זה דן רבי יחיא צאלח, מגדולי פוסקי רבני תימן, בשו"ת פעולת צדיק (ח"ג סימן מז) האם אבל על אביו ואמו מברך שהחיינו בברית מילה. ובהסתמכו על דברי השו"ע בהלכות בין המיצרים שמברכים על פדיון הבן כדי שלא להחמיץ המצוה, פסק: "מכאן נראה פשוט דהאבל מברך שהחיינו כיון דזמנה קבוע כפדיון הבן, ואין לדחותה". ומדבריו יש ללמוד, שהנוהגים לברך שהחיינו בברית מילה, ממשיכים במנהגם גם בימי בין המיצרים, וכן נקט להלכה בספר פסקי תשובות (סי' תקנא אות נד) "על פדיון הבן אומר שהחיינו, והוא הדין בברית מילה לאלו הנוהגים לברך שהחיינו".

והנה הביאור הלכה כתב בהלכות תפילין (סי' כב סע' א ד"ה קנה) "דיש פוסקים שסוברים דעל כל מצוה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו", ומדבריו היה נראה לכאורה, שהמניח תפילין בפעם הראשונה בימי בין המיצרים, רשאי לברך שהחיינו, כשם שמברכים שהחיינו על קיום מצות פדיון הבן וברית מילה שנזדמנו לימי בין המיצרים. אולם בספר שלמי מועד (פרק פט עמ' תעח) הביא בשם הגרש"ז אויערבך כי "מי שנעשה בר מצוה בימים אלו [בין המיצרים], לא יברך שהחיינו כשמניח התפילין".

וצ"ע במה שונה מצות תפילין, שאין לברך עליה שהחיינו בפעם הראשונה כשמקיימה בימי בין המיצרים, ממצוות פדיון הבן וברית מילה שמברכים על קיומן ברכת שהחיינו גם בימים אלו.

ט. ונראה בביאור הדברים בהקדם סוגיית הגמרא בסוף מסכת פסחים (קכב, ב) מי מברך ברכת שהחיינו בשעת קיום מצות פדיון הבן: "כהן מברך, דקא מטי הנאה לידיה, או אבי הבן מברך דקא עביד מצוה", והסיקו בגמרא: "והלכתא, אבי הבן מברך שתים". דהיינו אבי הבן מברך ברכת המצוות על פדיון הבן, וברכת שהחיינו.

והקשה הרש"ש: "מדוע לא יברכו שניהם, הכהן על הנאתו, ואבי הבן על קיום המצוה". ותירץ: "ונלענ"ד דבאמת פשיטא להו דשניהם צריכים לברך, רק דמבעיא ליה מי עדיף לברך ויוציא את חברו". ומתבאר שברכת שהחיינו בקיום מצות פדיון הבן כוללת שני חיובים: האחד, חיוב המוטל על האב, לברך שהחיינו על קיום המצוה. והשני, חיוב המוטל על הכהן, לברך על ההנאה בקבלת חמש הסלעים [ודנה הגמרא, מי עדיף שיברך כדי להוציא את חברו ידי חיובו, האב או הכהן, והמסקנא שהאב מברך].

מדברי השו"ע שמברכים שהחיינו על פדיון הבן גם בימי בין המיצרים כדי "לא להחמיץ המצוה", משמע כי מברכים גם כשהברכה היא על הנאה [של הכהן], היות ועיקר הברכה הוא על קיום המצוה [של האב], ולכן אין להימנע מהברכה כדי לא להחמיץ את קיום המצוה. וממילא, וודאי ואפילו כל שכן שמותר גם לברך שהחיינו בימי בין המיצרים בברית מילה, כאשר ברכת השהחיינו היא רק על קיום המצוה ואינה על ההנאה, כי אם על ההנאה מברכים שהחיינו, קל וחומר על קיום מצוה יש לברך.

אולם כשמברך שהחיינו בהנחת התפילין בפעם הראשונה, עיקר הברכה אינה על קיום המצוה אלא על ההנאה בקנייתן, שהרי ללא קניית התפילין לא היה מברך שהחיינו [כי קניית התפילין היא כמו קניית בגד חדש שמברכים שהחיינו בשעת הקניה]. ומשום כך אין לברך שהחיינו בימי בין המיצרים אפילו בשעת קיום המצוה בפעם הראשונה, כי הרי עיקר הברכה על ההנאה שבאה לידו בזמן זה של בין המיצרים, ועל הנאה אין לברך ברכת שהחיינו בעת הזאת.

האם רשאי לכוין בברכת שהחיינו על פדיון הבן להיפטר מחיובו לברך שהחיינו על פרי חדש

י. השדי חמד (מערכת בין המיצרים אות ד) כתב: "בין המיצרים דמותר לברך שהחיינו על פדיון הבן, כמו שכתב מרן בסוף סי' תקנ"א, יכול אבי הבן ליקח פרי חדש ולכוון לפוטרו בברכתו שהחיינו. ואחר שיברך על המצוה ושהחיינו, יברך ברכת הפרי ויאכלנו. והוא הדין באבי הבן על המילה. אלא דכשהמילה בבית הכנסת הוא רחוק קצת מציאות זה שאסור לאכול בבית הכנסת. ונראה דיוכל לצאת מבית הכנסת ולברך על הפרי ולאכלו שם".

וכן פסק בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן שסב) לענין ברכת שהחיינו בברית מילה: "איך הדין אם בבין המיצרים מי שרוצה לאכול פרי חדש, האם יכול ללכת לברית מילה, ויבקש מהאב במקומות שעושים שהחיינו בברית מילה, שיוציאנו בשהחיינו על הפרי. יען שאחד טען דהוי ליה שומע כעונה, והוי כמברך בעצמו. אבל לדעתי זה רק בעצם הברכה ממש, ולא אי יוצא בשומע כעונה. וכן כתב לי ידידי הרה"ג ר' שריה דבליצקי, דזהו רק בגדר מחשבה וכו' שאין הקב"ה מצרפו, כמו שמותר לרש"י דפסקינן כן לכוון לשמוע קדושה באמצע שמונה עשרה, ואין בזה משום הפסק". ומבואר בדבריהם, שרשאי לכוין בברכת שהחיינו בעת פדיון הבן או ברית מילה בימי בין המיצרים, לפטור בהם את חיובו מלברך שהחיינו על פרי חדש, וכאילו בירך שהחיינו על פרי חדש.

והדברים מוטעמים לפי מה שביארנו לעיל בדברי השו"ע שרשאי לברך ברכת שהחיינו על פדיון הבן גם בימי בין המיצרים כדי "לא להחמיץ המצוה", כי רשאי לברך שהחיינו גם כשהברכה היא על הנאה [של הכהן], הואיל ועיקר הברכה הוא על קיום המצוה [של האב], ואין צורך להימנע מהברכה כדי לא להחמיץ את קיום המצוה. ואם כן הוא הדין בנדון דידן, רשאי לברך ברכת שהחיינו ולאכול הפרי, למרות שהסיבה לברכת שהחיינו היא על ההנאה והשמחה מהפרי, כי עיקר הברכה עדיין על מצוות פדיון הבן או ברית מילה. ורשאי אז גם לכוין לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו על הפרי החדש.

יא. אולם בשו"ת ישיב משה (ח"ב סימן קכו) אסר לכוין בשעת ברכת שהחיינו בברית מילה בימי בין המיצרים לצאת ידי חובת ברכת שהחיינו על פרי חדש: "שאלתם במי שיש לו ברית מילה בזמן בין המיצרים דמותר לו לברך שהחיינו, האם יכול להזמין פרי חדש ולכוון גם עליו בברכתו ולאוכלו. והארכתם בזה בטעם האיסור לברך שהחיינו, ואם אסור גם אכילה שיש בה שמחה. תשובה, ודאי טעם האיסור כמו שכתב הספר חסידים והמג"א, כי זמן הפורענות הוא, ואין ראוי לברך שהחיינו לזמן הזה. ואם כן יש להיזהר גם כן מלאכול, כי יפסיד ברכת שהחיינו בזמנה כי אע"פ שהיא רשות מכל מקום מצוה איכא".

וכדי להסביר את מחלוקת השדי חמד והישיב משה, יש לשאול מדוע לפי כל השיטות רשאי לברך ברכת שהחיינו על פדיון הבן בימי בין המיצרים, ואילו על פרי חדש נהגו שלא לברך. שהרי אם הסיבה לא לברך היא בגלל שזהו זמן של פורענות, אם כן שלא יברכו ברכת שהחיינו גם על פדיון הבן, הלוא זהו זמן של פורענות, ומהו ההבדל ביניהם.

וכתב בשו"ת מטה לוי (סימן ג) "הא דאין לברך שהחיינו על זמן ההוא, היינו בדברים שבאו מחמת הזמן ההוא, והימים ימי ביכורי הפירות. ובכל שנה ושנה באים ושבים פירות חדשים, באותן ג' שבועות. ואם יברך שהחיינו לזמן הזה, שאוכל פירות חדשים האלו, מברך על אותו הזמן שהוא בין המיצרים. מה שאין כן אם מברך על פדיון הבן לזמן הזה, הלא מצוה זו לא תליא בזמן הזה דווקא כמובן, דזמן הזה דפדיון הבן פירושו אותו הזמן שבאה המצוה או דבר החדש לידו".

ומבואר בדבריו חילוק מהותי בין אמירת "שהחיינו לזמן הזה" על פרי, לאמירת "שהחיינו לזמן הזה" על פדיון הבן [וברית מילה]. כאשר מברך על פרי חדש, הברכה במהותה היא על הזמן של הבשלת הפרי החדש, ועל כן בזמן של פורענות לא ראוי לומר שהחיינו "לזמן הזה" של פורענות, כי אין לברך ולשמוח ולהודות בזמן של פורענות. אולם כאשר מברך "שהחיינו" על קיום מצוה שנזדמנה לימי בין המיצרים, עיקר הברכה אינה על שהגיע לזמן זה, אלא על שזכה לקיים את המצוה, ואין ברכה זו מתייחסת לזמן פורענות, אלא רק מורה על הבעת שמחה והודאה בקיום המצוה.

ועל פי זה מוסברים דברי הישיב משה, שאין לכוין בעת ברכת שהחיינו על מצות ברית מילה לצאת גם ידי חובת ברכת שהחיינו על פרי חדש, כי גם אם רשאי לברך שהחיינו על קיום מצות ברית מילה, אין זה עדיין מתיר לכוין לצאת גם בברכת שהחיינו על פרי חדש. כי ברכת שהחיינו על פרי חדש היא הודאה והבעת שמחה בזמן הבשלת הפרי החדש, וזמן ההבשלה הוא זמן של פורענות, ולכן אין לכוין לצאת אפילו בזמן שמברך שהחיינו על קיום מצוה חדשה ולומר על הפרי "שהחיינו לזמן הזה" של פורענות [אבל ברור שעל קיום המצוה שאינו תלוי בזמן מסוים, שאינו תלוי בזמן פורענות, ודאי רשאי לברך שהחיינו]. ולכן על מצות ברית מילה או פדיון הבן, רשאי לברך ברכת שהחיינו אפילו בזמן בין המיצרים.

• • •

יב. ואם כנים הדברים, נמצא שנדון דידן, האם מותר לכוין בברכת שהחיינו של פדיון הבן וברית מילה לצאת באותה ברכה ידי חובתו בברכת שהחיינו גם על פרי חדש, תלוי במחלוקת המג"א והגר"א בסיבה שלא לברך שהחיינו על פרי חדש בין המיצרים. לדעת המג"א אין מברכים שהחיינו בימים אלו על פרי חדש "כיון דהזמן ההוא זמן פורענות, ואין לברך שהחיינו לזמן הזה", ולכן אפילו אמירת שהחיינו על קיום מצוה אינה מאפשרת לכוין לצאת בברכת שהחיינו גם על פרי חדש.

ואילו המתירים לצאת ידי חובת הברכה על פרי בעת אמירת שהחיינו על קיום המצוה [שדי חמד, רבבות אפרים], נקטו להלכה כדעת הגר"א שאין מברכים שהחיינו בבין המיצרים מפני האבל והצער על חורבן בית המקדש בתקופה זו של השנה, והגר"א מכנה מנהג זה כ"חומרא יתירה", כי הגמרא במסכת ברכות [לעיל אות א] מסיקה שאין לאבל בשעת אבלו כל מניעה מלברך שהחיינו. ולכן מותר לברך ברכת שהחיינו על קיום מצוה ובאותה עת לכוין לצאת באותה ברכה גם על פרי חדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

הפסק בברכות

הפסק בברכות א. נתחבטו גדולי הפוסקים בדורינו בשאלה האם לפי מנהגנו שהנשים מברכות שהחיינו בשעת הדלקת נרות יו"ט, יכולה האשה לענות אמן על ברכת שהחיינו

קרא עוד

מחלל שבת בפרהסיא

מחלל שבת בפרהסיא ב"ה זכינו ובדורינו רבים מאחינו בני ישראל שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, מתקרבים למסורת אבותיהם. אחד הצעדים הראשונים בדרך זו הוא ביקור

קרא עוד

זכור לנשים

זכור לנשים קריאת פרשת זכור לנשים[1] בכלל חיוב זכירת מעשה עמלק – זכירת הגורם לביאתו • חיוב זכירת מעשה עמלק בכל יום • הקדמת קריאת

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.