גדרי קידוש בשבת וביום טוב

מתוך ספר רץ כצבי

גדרי קידוש בשבת וביום טוב

[קידוש ביום טוב שחל בשבת]

חג השבועות תשנ"ט חל ביום ששי, ובחו"ל היה יום טוב שני בשבת. ומאחר ובנוסח הקידוש מזכירים גם שבת וגם יום טוב, יש להסתפק מה הדין אם בן ארץ ישראל השוהה בשבת בחו"ל [ואינו מחוייב בשמירת יום טוב שני] מקדש קידוש של שבת כדי להוציא ידי חובה בן חו"ל שמחוייב בקידוש של שבת ויום טוב. בשאלה זו יש לדון מכמה פנים:

[א] האם כשמזכיר רק קידוש של שבת, יוצא בן חו"ל ידי חובה.

[ב] בהנחה שבן חו"ל אינו יוצא ידי חובתו, האם אינו יוצא כלל, וצריך לקדש בעצמו ולהזכיר גם של שבת וגם של יום טוב, או שיוצא לחצאין, כלומר יצא רק ידי חובת קידוש של שבת, ומחוייב לקדש ולהזכיר של יום טוב בלבד.

[ג] האם יכול בן ארץ ישראל להזכיר גם של יום טוב ולהוציא את הבן חו"ל ידי חובתו.

התשובות לשאלות אלו יתבררו לאחר שנדון בגדרי הקידוש בשבת וביום טוב: ראשית, האם יש הבדל בגדר הקידוש בשבת לבין גדר הקידוש ביום טוב. שנית, האם הזכרת שבת בקידוש של יום טוב היא הוספה נפרדת ממטבע הקידוש, או שזה חלק מעצם הקידוש.

א.

בנדון השאלה [ג] האם יכול בן ארץ ישראל להזכיר גם של יום טוב ולהוציא את הבן חו"ל ידי חובתו, נראה לדון על פי מה שהבאנו בספרנו רץ כצבי (ח"א סוף סימן כא העוסק בבירור גדרי יום טוב שני) את דברי הפוסקים בדין יום טוב שני ביום חול, האם בן ארץ ישראל יכול לקדש ולהוציא ידי חובה בן חו"ל מדין ערבות.

בספר אמרי בינה (או"ח דיני שבת סימן יא) כתב שבן ארץ ישראל שנמצא בחו"ל ודעתו לחזור, יכול להוציא לבן חוץ לארץ ידי חובת קידוש ביום טוב שני, מכיון שבידו להביא את עצמו לידי חובת קידוש אם יקבע בדעתו שלא יחזור עוד. והביא ראיה ממה שכתב רעק"א בגליון שו"ע או"ח (סי' רסז) שגם מי שלא קיבל את השבת יכול להוציא ידי חובת קידוש של שבת מי שכבר קיבל עליו שבת.

אולם בשו"ת בצל החכמה (חלק א סימן נה) העיר על כך: "ובאמת כי הגרעק"א השאיר ספיקו שם בצ"ע. וגם אכתי לא דמי לנדון דידן, דשאני התם דחיובא רמיא עלי' וגם בדעתי' לקבל שבת כשיגיע זמנו, על כן אולי מהני מה שגם עתה בידו לקבלה, מה שאין כן בנדון דידן שאין עליו שום חיוב לעשות ב' ימים טובים של גלויות וגם אין בדעתו לעשות, גרע טפי".

וכמו כן הביא בשו"ת בצל החכמה ממה שכתבו האחרונים, שאורחים בני ארץ ישראל הבאים לחו"ל להתארח צריכים להשתדל בכל יכולתם שלא לעלות לתורה ביום טוב שני של גלויות, וכן כהנים בני ארץ ישראל צריכים להמנע מנשיאת כפים במוסף של יום טוב שני בחו"ל. וגם לענין דיני קריאת המגילה הרי אין בן כרך יכול להוציא ידי חובת קריאת מגילה את הבן עיר, ולא מהני מה שיכול להחליט הבן כרך שרוצה להשאר בעיר.

ואילו הגרש"ז אויערבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א סימן יט אות ד) דחה את הדמיון בין דין יום טוב שני לדין בן כרך בקריאת מגילה, וכתב שבן ארץ ישראל שפיר יכול לעשות קידוש לאחרים מפני שהוא ערב להם במצוה זו "ולא דמי להא דבן עיר אינו יכול להוציא בקריאת מגילה בליל ט"ו לבן כרך דשאני התם דמעיקר הדין הוא דאמרינן דלא כזמנו של זה זמנו של זה והוי ליה כשני חיובים שונים אשר האחד חייב והשני פטור, מה שאין כן הכא אפשר דחשיב ממש כאותו החיוב שכבר יצא". אולם, למעשה מובא בספר שמירת שבת כהלכתה (ח"ב פרק נא סע' כא) שפסק הגרש"ז אויערבך: "בן ארץ ישראל שאינו שומר אלא יום אחד יום טוב, אינו יכול לקדש בליל יום טוב שני של גלויות לבן חו"ל, גם אם הלה אינו יודע לקדש בעצמו".

וכן נתבאר בספרנו רץ כצבי שלפי דברי הרוגאצ'ובר בשו"ת צפנת פענח (סימן נא) שגדר יום טוב שני הוא "מציאות חדשה" לשיטת הרמב"ם, נראה שבן ארץ ישראל לא יוכל להוציא ידי חובת קידוש את בן חו"ל ביום טוב שני של גלויות, משום שהחיוב של יום טוב שני שחייב בו בן חו"ל אינו אותו גדר של חיוב שחייב בו בן ארץ ישראל ביום טוב ראשון, והרי זה דומה להלכה שבן כרך אינו יכול להוציא בקריאת מגילה את בן העיר.

ומעתה יש לומר, שאם ננקוט שביום טוב שני שחל ביום חול יכול בן ארץ ישראל להוציא לבן חו"ל מדין ערבות, כך גם בנדון דידן כאשר יום טוב שני של שבועות חל בשבת ובן ארץ ישראל מקדש קידוש של שבת ומוסיף ומזכיר של יום טוב, שפיר מוציא את בן חו"ל מדין ערבות [הגם שלא מחוייב ביו"ט]. ומכל מקום עדיין צ"ע אם לכתחילה יוכל להוסיף הזכרת יום טוב בקידוש של שבת, שהרי משנה ממטבע קידוש שמחוייב בו, דכעת מחוייב לקדש רק קידוש של שבת, ומהיכי תיתי שיוכל להוסיף בנוסח הקידוש מטבע הזכרת יום טוב שאינו מחוייב בו. ואין זה דומה לקידוש שמקדש בן ארץ ישראל ביו"ט שני שחל ביום חול בשעה שהוא עצמו אינו מחוייב כלל בקידוש, ואז שייך לומר שמקדש על מנת להוציא את בן חו"ל מדין ערבות. מה שאין כן בשבת שמחוייב בעצמו לקדש קידוש של שבת, צ"ע אם לכתחילה יכול לשנות ממטבע קידוש שמחוייב בו.

עוד נראה, שגם אם נאמר שבן ארץ ישראל אינו יכול להוציא ידי חובה בן חו"ל בקידוש של יום טוב שני, יתכן שזהו דוקא בקידוש של יום חול שבן ארץ ישראל כלל אינו מחוייב בו. אולם כאשר יום טוב שני חל בשבת שבן ארץ ישראל מחוייב בקידוש מדין שבת, וגם בן חו"ל מחוייב בדין זה, יש לומר שיכול בן ארץ ישראל להוציא את בן חו"ל ידי חובת קידוש של שבת, ואילו בנוגע לקידוש של יום טוב יש לברר אם בן חו"ל יצא בקידוש של שבת ידי חובת קידוש של יום טוב ללא הזכרת יו"ט בקידוש.

ב.

כפי שהקדמנו, לפני שנדון בגוף השאלה האם ביום טוב שחל בשבת יכול בן ארץ ישראל [שאינו מחוייב ביו"ט] להוציא בן חו"ל בקידוש של שבת, יש לברר מה הם גדרי הקידוש בשבת וביום טוב, והאם יש שוני בגדר קידוש של שבת מגדר קידוש של יום טוב.

והנה בדין קידוש בשבת, כתב הרמב"ם בהלכות שבת (פרק כט הלכה א) וז"ל: "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש".

ודין קידוש ביום טוב הובא בדברי הרמב"ם בהלכות שבת (שם הלכה יח) שכתב: "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת, כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן". ועוד כתב הרמב"ם (שם הלכה כא) וז"ל: "בלילי יום טוב מקדש על היין כבשבת". וכתב המגיד משנה: "ודע שאין קידוש יום טוב דבר תורה".

מבואר בדברי הרמב"ם שקידוש בשבת הוא מצות עשה מדאורייתא הנלמדת מהכתוב "זכור את יום השבת לקדשו", שצריך להזכיר את יום השבת בדברים ותיקנו לזכרו על הכוס וזהו דין קידוש. לעומת זאת, בדין קידוש ביום טוב כתב הרמב"ם: "כשם שמקדשין בשבת כך מקדשין בלילי ימים טובים", ולא כתב שביום טוב חייב לקדש משום דין זכירה. ומכך הבין המגיד משנה שדין קידוש ביום טוב הוא דין מדרבנן שנלמד מדין קידוש בשבת ואינו דבר תורה. וכן כתב המג"א בהלכות שבת (סי' רעא ס"ק א) וז"ל: "ודע דהקידוש ביום טוב הוא דרבנן כמ"ש המגיד משנה (פרק כט), מכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת".

ברם האליה רבה (סי' רעא ס"ק ד) הקשה על דברי המג"א: "וצ"ע דבה"ג (דף יב) כתב [מחייבינן לקדושי ליומא דשבתא וליומא טבא בצלותא ועל כסא דחמרא דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, זכרהו על היין בכניסתו] אין לי אלא שבת, חג המצות מנין, ת"ל למען תזכור את יום צאתך, חג שבועות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין, ת"ל וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך. ואולי כוונתם על ראש השנה או דס"ל הנך קראי אסמכתא וצ"ע". והנה דברי האליה רבה שאולי כוונת הרב המגיד והמג"א שקידוש יום טוב אינו דבר תורה היינו על קידוש בראש השנה, קשה להולמם בדברי הרמב"ם. שהרי הרמב"ם הזכיר כל יום טוב ללא יוצא מהכלל, ומשמע שאין הבדל בין ראש השנה ובין הימים הטובים האחרים. ויותר מסתבר כדברי האליה רבה, שלדעת הרב המגיד והמג"א קידוש בכל יום טוב אינו דבר תורה, ופסוקים אלו הם אסמכתא בעלמא.

אמנם בריטב"א במו"ק (יט, א ד"ה ת"ר) כתב בתוך דבריו: "בימים טובים לא כתיב בהו אות אלא דאתקוש לשבת, כדכתיב אלה מועדי ה' ומדכתיב נמי את שבתותי תשמורו כי אות היא, ואלו הן ימים טובים שהם ג"כ מקודשין ומברכין בהם ברכת קידוש כעין זכור דשבת וזה נראה ברור". ומבואר בדבריו שקידוש ביום טוב הוא מדאורייתא מכיון שיש לימוד בהיקש משבת ליום טוב, ולכן גם ביום טוב יש מצות זכירה מדאורייתא [והזכירה היא על ידי הקידוש, כבשבת]. [דעת הריטב"א שונה מהבה"ג שלמד שיש דין זכירה בכל אחד מהרגלים בפני עצמו מלימוד מפסוקים כל מועד ופסוקו, ואילו הריטב"א למד דין קידוש בכל ימים טובים מלימוד אחד מהיקש לשבת].

ומעתה יתכן שגם דעת הרמב"ם בדבריו "כשם שמקדשין בלילי שבת כך מקדשין בלילי יום טוב", כדעת הריטב"א, שדין קידוש ביום טוב הוא מדאורייתא ונלמד בהיקש מדין קידוש בשבת, [ואולי רמז לכך בלשונו "כשם" שפירושה לימוד בהיקש].

וכדעת הריטב"א מפורש גם בדברי המהר"ם מרוטנבורג (הובא המג"א סי' תקצז ס"ק ג), שאפילו קידוש היום ביום טוב הוא מדאורייתא, וכל שכן קידוש ליל יום טוב.

נמצאנו למדים שיש ג' שיטות בדין קידוש ביום טוב: [א] דעת המגיד משנה והמג"א, שקידוש ביום טוב אינו דבר תורה אלא דין מדרבנן. [ב] דעת הבה"ג לפי האליה רבה, שדין קידוש ביום טוב נלמד מפסוקים, ומסתבר שאין זה דין דאורייתא אלא דרבנן והפסוקים אסמכתא בעלמא. [ג] דעת הריטב"א ומהר"ם מרוטנבורג שזהו דין דאורייתא ויסודו מדין היקש לשבת.

ג.

אולם הגאון רבי בצלאל ז'ולטי בספרו משנת יעבץ (או"ח סי' לח) כתב שדעת הרמב"ם שקידוש ביום טוב הוא מהתורה, דלא כמו שמבואר בדברי המגיד משנה. ודקדק כן מלשון הרמב"ם "כשם שמקדשין בלילי שבת ומבדילין במוצאי שבת כך מקדשין בלילי ימים טובים ומבדילין במוצאיהן ובמוצאי יום הכפורים שכולם שבתות ה' הן", ובייתור הלשון "שכולם שבתות ה' הן" רצה הרמב"ם ללמדנו שהטעם שמקדשים בליל יום טוב הוא משום שכל הימים טובים הם שבתות ה', והיינו שהוא מדין קידוש של שבת, כי גם יום טוב נקרא שבת. נמצא לפי זה שגם המועדות כולם נקראו שבתות ה' והרי הם בכלל מצות זכור את יום השבת לקדשו, ולפיכך גם קידוש של יום טוב שהוא נובע מדין קידוש של שבת חיובו הוא מדין תורה.

יסוד זה שגם יום טוב נקרא שבת, הוזכר בשו"ת התעוררות תשובה (חלק א סי' קכב) שכתב בדין אשה שבירכה בהדלקת נרות ביום טוב שחל בשבת ברכת להדליק נר של שבת ושכחה להזכיר של יום טוב: "יש לעיין אם יוצאת בזה כי יום טוב גם כן איקרי שבת וכדכתב רש"י בפסחים ובביצה". וכוונתו לדברי רש"י במסכת פסחים (מו, ב ד"ה מדאורייתא) וז"ל: "דכתיב (שמות יב) אך אשר יאכל לכל נפש, ושבת ויום טוב חדא קדושה היא דתרוייהו שבת איקרו". וכן מבואר בדברי רש"י בתחילת מסכת ביצה בסוגית הכנה דרבה (ב, ב ד"ה ואין) שכתב: "ויום טוב נמי קרו שבת". ומכאן למד בשו"ת התעוררות תשובה שיום טוב נקרא שבת ולכן כשמברכת האשה ביום טוב שחל להיות בשבת רק להדליק נר של שבת יצאה ידי חובה אע"פ שלא הזכירה של יום טוב, מאחר שגם יום טוב נקרא שבת. וכן פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (חלק ב פרק מד סע' ה).

ולפי זה כתב המשנת יעבץ: "מעתה נראה לדעת הרמב"ם והסמ"ג שקידוש ביום טוב זה לא מדיני יום טוב הוא, אלא שהוא מדיני שבת, שגם יום טוב איקרי שבת, שכולם שבתות ה' הן, והרי זה בכלל מצות זכור את יום השבת לקדשו. ואם כן אפשר לומר שיום טוב שחל שבת, וקידש על היין רק קידוש של שבת, ולא הזכיר של יום טוב שיצא בדיעבד גם ידי קידוש של יום טוב, כיון שיסוד החיוב של קידוש ביום טוב שהוא מהתורה הלוא הוא מדין קידוש של שבת, דכתיב זכור את יום השבת לקדשו, וזה נאמר גם על יום טוב שאיקרי שבת, שכולם שבתות ה' הן, אם כן בקידוש של שבת, הוא יוצא גם ידי קידוש של יום טוב".

אולם בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' סא) חלק על המשנת יעבץ, וכתב בתוך דבריו, שלמרות שמצינו שיום טוב נקרא שבת: "אבל לענין מאורעות של יום וחיובים דקום ועשה שלהם כל אחד הוא גדר בפני עצמו דגדר שבת לחוד וגדר יום טוב לחוד וגם אין יום טוב אחד דומה לחבירו לענין מהותו, דעל כן הוצרך בה"ג [המובא לעיל [אות ב] בדברי האליה רבה] לאסמכתא דקידוש היום לכל יום טוב בנפרד, ולא שייך כלל לענין זכור את יום השבת לקדשו ענין דשבת איקרי יום טוב. וטעמא דילי על פי מש"כ רבינו מהר"ל מפראג בגור ארי' פרשת אמור (ויקרא כג, ג) על מש"כ רש"י שכל המחלל את המועדים כאלו מחלל את השבתות, כתב המהר"ל וז"ל: שגם הם נקראים שבת ז' ימים, ומסיים המהר"ל והבן זה היטב ותמצא איך המחלל את המועד כאילו חילל את השבת, שהמועדים הם חלקי השביתה והשבת הוא כולל כל השביתה, ע"כ. וזה לענ"ד רק הנוגע לשביתה, אבל לענין חיובי ואירועי היום לא שייך לומר כן".

ומתבאר בדעת שבט הלוי דלא כדעת המשנת יעבץ, ואין לומר לענין זכור את יום השבת לקדשו שיום טוב נקרא שבת. ולפי זה פשיטא שאם ביום טוב שחל בשבת שכח להזכיר יום טוב והזכיר רק שבת, אינו יוצא ידי חובת קידוש.

נפקא מינה נוספת בין דעת המשנת יעבץ והשבט הלוי, הוא לענין מש"כ בשערי תשובה (או"ח סימן ער ס"ק א) וז"ל: "עיין בשלמי חגיגה בשם בית דוד שכתב שמעתי שאין אומרים לכה דודי ביום טוב שחל בשבת משום שנראה כביוש [בושה] ליום טוב שאומרים פני שבת נקבלה דמשמע ולא פני יום טוב". וכתב המשנת יעבץ שאמנם לדעת הרמב"ם וסיעתו שיום טוב נקרא שבת "שכולם שבתות ה' הן", שפיר אפשר לומר "פני שבת נקבלה" גם ביום טוב שחל בשבת, שהרי גם יום טוב נקרא שבת. אכן, לדעת השבט הלוי ש"לענין מאורעות של יום כל אחד הוא גדר בפני עצמו דגדר שבת לחוד וגדר יום טוב לחוד" ולכן לענין זכור את יום השבת לקדשו אין יום טוב נקרא שבת, נצטרך לומר שביום טוב שחל בשבת אין לומר את הפיוט "לכה דודי".

*  *  * 

נמצא שנידון השאלה [א] האם כשמזכיר בן ארץ ישראל בקידושו רק קידוש של שבת, יוצא בן חו"ל לגמרי, תלוי במחלוקת המשנת יעבץ ושבט הלוי: לפי המשנת יעבץ יש לומר שיוצא ידי חובה משום שיום טוב נקרא שבת גם לענין קידוש, אולם לדעת שבט הלוי אינו יוצא ידי חובה.

ד.

עתה נשוב לנדון שפתחנו בו: כאשר בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל מקדש קידוש של שבת ביום טוב שני שחל להיות בשבת, בהנחה שבן חו"ל אינו יוצא ידי חובתו, האם אינו יוצא כלל וצריך לקדש בעצמו ולהזכיר גם של שבת וגם של יום טוב, או שנאמר שיצא ידי חובת קידוש של שבת בלבד בתורת שומע כעונה ולכן מחוייב לחזור לקדש ולהזכיר של יום טוב בלבד.

וכדי להשיב על כך יש לברר, כפי שהקדמנו, האם הזכרת שבת בקידוש של יום טוב הוא הוספה נפרדת ממטבע הקידוש, או שזה חלק מעצם הקידוש. ודין זה יבורר בהקדם מה שיש להסתפק בשאלות שנשאל בשו"ת בצל החכמה (חלק ד סימן מג):

[א] מה דינו של מי שטעה ביום טוב שחל בשבת ואמר את נוסח הקידוש של ליל שבת ולא הזכיר של יום טוב כלל, ובאמצע סעודתו נזכר בטעותו, האם חייב לקדש שנית בגלל יום טוב.

[ב] אם נאמר שצריך לקדש בשביל יום טוב, האם חובה עליו להזכיר גם של שבת באותו קידוש, או שידי חובת קידוש של שבת יצא כבר במה שקידש של שבת לפני הסעודה, ואינו צריך שוב להזכיר של שבת בקידוש שמקדש שנית בשביל יום טוב.

[ג] כעין השאלה שניה יש להסתפק באופן דומה, אם כשקידש והזכיר של שבת ושכח להזכיר של יום טוב, אם נאמר שצריך לחזור, מה הדין כשחזר וקידש ובפעם השניה שכח להזכיר של שבת [ונמצא שבפעם ראשונה קידש רק של שבת ובפעם השניה רק של יום טוב] – האם יצא ידי חובה כיוון שמכל מקום קידש [אמנם בנפרד] הן קידוש של שבת והן של יום טוב, או שנאמר שמכיון שצריך לקדש של שבת ושל יום טוב לא מועיל קידוש לחצאין וצריך לחזור ולקדש שניהם יחד.

והנה ביחס לשאלה הראשונה, כתב בשו"ת בצל החכמה, שאם ביום טוב שחל בשבת אמר רק את נוסח הקידוש של ליל שבת, עליו לקדש שנית מכיון שלא הזכיר של יום טוב. וטעמו, משום שאפילו בתפילה ביום טוב שחל בשבת, אם חתם מקדש השבת בלבד, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה, כמבואר במחצית השקל (או"ח סי' תפז ס"ק א), והיינו מפני שהזכיר על כל פנים של יום טוב באמצע הברכה [כמבואר בשו"ע הרב שם סע' ב]. אבל אם לא הזכיר של יום טוב כלל, לא באמצע ולא בחתימה לכו"ע לא יצא, אף דעיקר תפילה דרבנן, ומכל שכן קידוש [שהוא מדאורייתא בשבת, ולדעת כמה מהפוסקים גם ביום טוב הוא מדאורייתא] כאשר לא הזכיר בו יום טוב כלל, לא באמצע ולא בסוף, ודאי שלא יצא, וצריך לחזור ולקדש בשביל יום טוב.

ומתוך כך השיב בשו"ת בצל החכמה על השאלה השניה, על פי דברי המג"א (סי' קפח ס"ק יג) שכתב בדין ראש חודש שחל להיות בשבת, והזכיר בברכת המזון של ראש חודש בלבד ושכח להזכיר של שבת, שההלכה היא שאם פתח בהטוב והמטיב עליו לחזור לתחילת ברכת המזון, ואז כאשר חוזר על ברכת המזון, צריך להזכיר גם של ראש חודש למרות שכבר הזכירו בפעם הראשונה, כי מכיון שחוזר לברך בגלל שכחת הזכרת השבת הרי זה כאילו לא בירך כלל, ועליו להזכיר בברכת המזון גם של ראש חודש [כמבואר בפרי מגדים ובלבוש שם]. וכן מובא במשנה ברורה (שם ס"ק כט) ש"אם לא נזכר עד לאחר שפתח בהטוב והמטיב וחוזר לראש ברכת המזון בשביל הזכרה של שבת אז צריך לומר עוד הפעם גם יעלה ויבוא דברכת המזון הראשון נתבטל לגמרי".

ולפי דברי המג"א כתב בשו"ת בצל החכמה, שגם לענין קידוש ליל יום טוב שחל להיות בשבת, אם לא הזכיר אחד מהם [או של שבת או של יום טוב] שדינו שצריך לחזור ולברך, מחוייב הוא להזכיר בחזרתו גם של שבת וגם של יום טוב, כי נחשב כאילו לא קידש כלל, וכך כתב: "ומכל שכן קידוש שלא הזכיר בו יום טוב כלל לא באמצע ולא בסוף שלא יצא וצריך לחזור ולקדש בשביל יום טוב. וכיון שצריך לחזור ולקדש שוב, ממילא חייב להזכיר בו גם של שבת, כמו בברכת המזון שאם כבר התחיל הטוב והמטיב שכיון שדינו לחזור לראש ברכת המזון, שוב צריך להזכיר בה גם ראש חודש אף על פי שהזכירו כבר כשבירך פעם ראשונה והוא הדין לענין קידוש בנדון דידן, כנלענ"ד נכון".

ולפי זה פשוט שבנדון השאלה השלישית, באופן שקידש והזכיר של שבת ושכח להזכיר של יום טוב, וכשחזר וקידש בפעם השניה שכח להזכיר של שבת צריך לקדש פעם שלישית ולהזכיר של שבת ושל יום טוב מכיון שלא מועיל "קידוש לחצאין", וכשלא מזכיר שבת או יום טוב נחשב כאילו לא קידש כלל.

ה.

והנה בנדון השאלה השלישית הנ"ל, דנו הפוסקים בהלכות תפילה.

במטה אפרים (סי' תקפב סעי' כא) כתב: "כשחל ראש השנה או יום הכיפורים בשבת וטעה בתפלת ערבית ולא הזכיר של שבת אינו יוצא במה שמכוין לשמוע מש"ץ ברכה מעין שבע, כיון שאין מזכיר בה של ראש השנה ויום הכיפורים, וצריך לחזור ולהתפלל כתקנה. ואפילו עבר וכיוון לצאת בברכת מעין שבע אינו מועיל, ואפילו אם חזר והתפלל ז' שלמות של שבת ולא הזכיר של ראש השנה ויום הכיפורים בתפלה השנית, אין מצטרפין שני תפלות שאין מועיל התפלה לחצאין וצריך לחזור עוד הפעם להתפלל של ראש השנה או יום הכיפורים ולהזכיר של שבת כראוי".

אולם באגרות משה (או"ח ח"ד סימן ע אות יד) כתב: "וכן באחד שטעה ואמר תפלת שבת, וחזר והתפלל תפלת יום טוב ולא הזכיר של שבת נמי מסתבר שיצא. וכן הוריתי בליובאן כשחטפו אנשים והושיבום בבית האסורים כדי שיתן כסף של זהב להמדינה כפי הסך שאמדו שיש לו, והיה אז שבת וראש חודש שבט ולא הניחוהו להביא סדור ולא היה בקי בתפילת מוסף של שבת וראש חודש, שיאמר תפלת מוסף דשבת שבקי לאומרה בעל פה כי אין מוספי ראש חודש מעכבין את מוספי שבת שלכן אין מעכבין גם בתפלות, ואם יוציאו אותו לחפשי אחר כך בו ביום יתפלל מוסף של ראש חודש. ובמוסף אולי טוב יותר לומר של ראש חודש לבד מאחר שכבר יצא של שבת, אבל בתפלות דיום טוב ושבת בשחרית ומנחה טוב יותר לומר שניהם בחזרתו, אבל יצא גם כשאמר רק התפלה שחסר בלא הזכרת שניהם".

הרי לפנינו מחלוקת הפוסקים בתפילה באופן ששכח בתפילת יום טוב שחל בשבת אחת מההזכרות, ובתפילה הראשונה אמר הזכרה אחת, וכשחזר והתפלל גם כן לא הזכיר את שתי ההזכרות אלא הזכיר רק את מה ששכח. לדעת המטה אפרים צריך לחזור ולהתפלל פעם שלישית ולא אומרים ששייך לצרף את ההזכרה האחת שאמר בתפילה הראשונה עם ההזכרה השניה שאמר בתפילה השניה מאחר "שאין מועיל התפלה לחצאין". אולם האגרות משה פסק שאינו צריך לחזור ושפיר יצא ידי חובה בצירוף שתי התפילות יחד.

ושורש מחלוקת זו הוא צדדי חקירה שהזכרנו לעיל, האם הזכרת שבת או יום טוב בתפילה היא הוספה נפרדת ממטבע התפילה והקידוש, או שזה חלק מעצם התפילה. וכפי שביאר בהרחבה הגר"ש רוזובסקי (ספר זכרון שמואל סי' כב) את הצדדים הללו, בשאלה דומה בברכת המזון, בנדון שדן בו בשו"ת בצל החכמה והביא מדברי המג"א, וז"ל: "צריך עיון ביום טוב שחל בשבת וברך ברכת המזון ושכח רצה אבל יעלה ויבוא אמר, וחזר וברך ואמר רצה ושכח יעלה ויבוא, אי חייב לחזור ולברך. והנה לענין חיוב הזכרה בתפילה כתבו התוספות (ברכות דף כו, ב ד"ה טעה) פלוגתא דרבוותא [מחלוקת הר"י וחכמי פרובינציא] בהתפלל מנחה בראש חודש ולא אמר יעלה ויבוא אי צריך להתפלל בערבית שתים כיון דבערב לא יאמר יעלה ויבוא. ונראה דביאור מחלוקתם הוא אי שכח ולא הזכיר ראש חודש הוי כמאן דלא התפלל וצריך להשלים תפילתו בערב. או באמת חשיב תפילה ורק דחסר לו הזכרת ראש חודש ומשום זה צריך לחזור ולהתפלל ולהזכיר ראש חודש, אבל בערב דתו לא יזכיר ראש חודש למה ישלים".

כלומר, נחלקו רבותינו בעלי התוספות בשאלה עקרונית, האם דינה של הזכרה בתפילה הוא כחלק ממטבע התפילה ולכן אם לא הזכיר הזכרה "כמאן דלא התפלל", או שההזכרה אינו חלק מעצם התפילה אלא הוספה שתיקנו להוסיף בתפילה, ואם שכח מלהזכירה נחשב שהתפלל, אלא שהתפלל תפילה ללא הזכרה [ולכן צריך לחזור פעם נוספת כדי לומר את ההזכרה ששכח].

ולפי זה כתב הגר"ש רוזובסקי: "ונראה דהוא הדין נמי בברכת המזון, אי שכח ולא אמר יעלה ויבוא ביום טוב או שלא אמר בשבת רצה, תלוי בהאי פלוגתא אי חשיב כמאן דלא בריך כלל או דחשיב דבריך אלא דחסר לו הזכרה. ונמצא לפי זה דאם כשלא אמר הזכרת היום הרי זה כמאן דלא בריך כלל, אם כן בנדון דידן חייב לחזור ולברך פעם שלישית. אבל אי חשיב כמאן דבריך אף בפעם ראשונה ומה שצריך לחזור ולברך הוא רק כדי להזכיר של שבת, נמצא דלענין הזכרת יום טוב כבר יצא ידי חובה במה שאמר בפעם הראשונה, ונהי דלכתחילה צריך גם בברכת המזון השניה להזכיר יום טוב, אבל מכל מקום בדיעבד אם שכח בפעם השניה אין צריך לחזור ולברך. ואם כן בנדון דידן אין צריך לחזור ולברך בשלישית, דהא בברכת המזון בפעם ראשונה יצא ידי חובה ברכת המזון והזכרת יום טוב, ובפעם השניה יצא ידי חובה הזכרת שבת".

ומבואר בדברים אלו, שבכל תפילה וברכת המזון, אם בפעם הראשונה שכח להזכיר אחת מההזכרות, ובחזרתו שכח להזכיר את ההזכרה שכבר הזכיר בפעם הראשונה [ונמצא שפעם אחת הזכיר רק הזכרה אחת, ובפעם השניה הזכיר רק הזכרה שניה] – נחלקו הפוסקים האם צריך לחזור ולהתפלל או לברך ברכת המזון. ושורש המחלוקת תלוי בדעות שהובאו בתוספות, האם תפילה ללא הזכרה נחשבת כאילו לא התפלל, משום שההזכרה היא חלק ממטבע התפילה. ולפי דעה זו, בשאלה הנ"ל צריך לחזור ולהתפלל או לברך ברכת המזון פעם שלישית. או שההזכרה אינה חלק מעצם מטבע התפילה אלא הוספה נפרדת, ולכן תפילה ללא הזכרה נחשבת כתפילה אלא שחסרה לו הזכרה. ולפי צד זה, מאחר ובפעם הראשונה נחשב שהתפלל אלא שחסרה לו ההזכרה, יכול בתפילה השניה להשלים את ההזכרה החסרה, ולכן בשאלה הנ"ל לא יצטרך לחזור ולהתפלל או לברך פעם שלישית.

להלכה, הובאה בטור (או"ח סימן קח) מחלוקת חכמי פרובינציא והר"י לענין תפילה, ולמעשה נפסק בטור ובשו"ע (שם סע' יא) שיתפלל בערבית מספק, ולכן יתנה תנאי שאם אינו מחוייב להשלים הרי זה נדבה. וכתב הגר"ש רוזובסקי: "ואם כן לפי זה בנידון דברכת המזון כיון דנקטינן להלכה דהוי ספיקא, אם כן אינו חייב לחזור ולברך פעם שלישית. ואף דמי שמסופק לו אם בירך ברכת המזון חייב לחזור ולברך דהוי ספיקא דאורייתא, היינו בספק אם בירך כלל, אבל בספק אם הזכיר של שבת או של יום טוב, כיון דהזכרת שבת או יום טוב הוא רק מדרבנן, על כן הוי ספיקא דרבנן, ואין לחזור ולברך מספיקא".

ואמנם הגר"ש רוזובסקי מביא את דברי המג"א (עליהם הסתמך בשו"ת בצל החכמה הנ"ל), שבראש חודש שחל להיות בשבת, אם הזכיר בברכת המזון של ראש חודש בלבד ושכח להזכיר של שבת, מכיון שחוזר לברך בגלל שכחת הזכרת השבת הרי זה כאילו לא בירך כלל, ועליו להזכיר בברכת המזון גם של ראש חודש [כמבואר בפרי מגדים ובלבוש ובמשנ"ב שם]. וכתב על כך בספר זכרון שמואל: "וצריך עיון, דלכאורה זה תליא בפלוגתא דרבוותא הנזכרים בתוספות, וכן פסק המחבר דהוי ספק וכנ"ל". וסיים רבי שמואל רוזובסקי, שבשל כך כתב המג"א שם סברה אחרת, שבברכת המזון שחוזר צריך להזכיר גם של ראש חודש "משום דכל ברכת המזון מזכיר של ראש חודש", והיינו שיש כאן דין מיוחד של ראש חודש שכולם מודים לו – שבכל ברכת המזון שמברך ביום ראש חודש צריך להזכיר של ראש חודש.

ו.

והנה, כפי שהבאנו לעיל, בשו"ת בצל החכמה פסק, שגם לענין קידוש בליל יום טוב שחל להיות בשבת, אם שכח להזכיר של יום טוב, מאחר ומחוייב לחזור ולקדש חייב להזכיר בו גם של שבת, כי הקידוש הראשון נחשב כאילו לא קידש כלל. ומבואר מעצם העובדה שהשווה את נדון הקידוש לדברי המג"א בדין הזכרות בברכת המזון בראש חודש שחל להיות בשבת, שלדעת שו"ת בצל החכמה יש לדון את הזכרת שבת ויום טוב בקידוש כגדר של הזכרה.

אולם גם אם נלמד כדבריו, שלהזכרת שבת ויום טוב בקידוש יש גדר של הזכרה. אולם יש לדון בפסיקתו שהקידוש הראשון אינו נחשב כלל, וכשחוזר בפעם השניה צריך להזכיר גם שבת וגם יום טוב. שהרי כפי שנתבאר לעיל, אותה מחלוקת בבירור גדר ההזכרה בתפילה ובברכת המזון, תהיה בקידוש. האם ההזכרה היא חלק מעצם מטבע הקידוש, וכשלא הזכיר נחשב כאילו לא קידש. או שההזכרה היא דין נפרד ואיננה חלק ממטבע הקידוש:

ולפי זה, לדעת הראשונים שתפילה ללא הזכרה אינה חשובה תפילה מכיון שההזכרה היא חלק ממטבע התפילה, הוא הדין גם בקידוש נחשב כאילו לא קידש כלל. ולכן אם בקידוש של שבת ויום טוב שכח והזכיר רק של שבת ולא הזכיר של יום טוב, וכשחזר וקידש של יום טוב לא הזכיר של שבת – יצטרך לקדש פעם שלישית מאחר "שאין קידוש לחצאין", וממילא כשתיקנו להזכירם ביחד כשמזכיר רק אחד מהם לא יצא.

ברם לדעת הראשונים שתפילה ללא הזכרה נחשבת תפילה אלא שחסרה ההזכרה, והזכרה זו הושלמה בתפילה השניה, גם בקידוש יש לומר שיצא ידי חובה בשתי הקידושים שעשה ואינו צריך לקדש בפעם שלישית. וכפי שהבאנו לעיל, להלכה פסק בספר זכרון שמואל שהזכרת שבת או יום טוב בברכת המזון היא רק מדרבנן, ולכן מדין ספיקא דרבנן אין לחזור ולברך [פעם שלישית] – והוא הדין לפי זה בקידוש, גם אם נאמר שעצם הקידוש הוא דין דאורייתא, הרי ההזכרה ודאי היא רק דין דרבנן, ולכן בספק יש להקל. ולכן באופן שקידש והזכיר של שבת ושכח להזכיר של יום טוב, אם כשחזר וקידש ובפעם השניה שכח להזכיר של שבת לא יצטרך לקדש פעם שלישית ולהזכיר של שבת ושל יום טוב, וזהו שלא כדעת שו"ת החכמה.

ז.

ברם האמת היא, שעיקר הבנתו של שו"ת בצל החכמה, שלהזכרת שבת ויום טוב בקידוש יש גדר של הזכרה, תמוהה מאד.

ולכאורה יש לחלק בין דיני הזכרה בתפילה וברכת המזון ובין קידוש, שכן הזכרת שבת או הזכרת יום טוב ודאי נחשבת כגוף הקידוש ואינו כגדר הזכרה בתפילה. כי תפילה גם בלא הזכרה, יש עליה שם תפילה, וכן ברכת המזון גם בלא הזכרה, יש עליה שם ברכת המזון. ולכן כשצריך להזכיר מעין המאורע [שבת או יום טוב] בתפילה או בברכת המזון זהו דין הזכרה שיש לדון בה אם היא חלק מברכת המזון או חלק מהתפילה, או שההזכרה היא הוספה נפרדת. מה שאין כן קידוש, גוף חובת הקידוש הוא להזכיר של שבת ושל יום יום טוב, וכל מהותו של קידוש ועצמותו הוא זמן שבת וזמן המועד, ואם כן בלא הזכרת שבת או בלא הזכרת יום טוב ודאי חסר לו בגוף הקידוש.

ואם כן יש לומר על פי דברי הגר"ש רוזובסקי, שחילק בין מי שמסופק אם בירך ברכת המזון שחייב לחזור ולברך מכיון שזהו ספק בדין דאורייתא, ובין ספק אם הזכיר של שבת או של יום טוב בברכת המזון, שזהו ספיקא דרבנן מכיון שהזכרת שבת או יום טוב היא רק מדרבנן [ולכן בספק אם הזכיר אין לחזור ולברך דספיקא דרבנן לקולא] – שבנדון קידוש שחיובו בשבת מהתורה, וכן ביום טוב לדעת חלק מהפוסקים חיובו מהתורה, מכיון שהזמן של שבת ויום טוב הוא מהותו ועצמותו של הקידוש, זהו דין דאורייתא ואינו דין דרבנן של הזכרה. ולפי זה אם בקידוש של שבת ויום טוב שכח והזכיר רק של שבת ולא הזכיר של יום טוב, וכשחזר וקידש של יום טוב לא הזכיר של שבת – יצטרך לקדש פעם שלישית מדין ספיקא דאורייתא לחומרא.

ח.

ונראה שהבנה זו מבוארת בדברי שו"ת מנחת יצחק (חלק י סימן מ) בתשובתו לכבוד הרב עקיבא מנחם סופר [שהוציא לאור את ספרו של זקנו שו"ת התעוררות תשובה, בתוספת הערות "עקבי סופר"], וז"ל: "הנני בזה ע"ד אשר בעבודתך על ספר זקינך הגה"ק בעל ההתעוררות בתשובה זצוק"ל (ח"א סי' קיב; דבריו הובאו לעיל אות ג) הבאת משו"ת יד אליהו (להגאון רבי אליהו ריגלר זצ"ל אב"ד קאליש) חלק הפסקים (סי' יח אות ג) וז"ל: יו"ט שחל בשבת וטעה ולא הזכיר בקידוש של יום טוב, ואחר כך כשקידש פעם שניה לא הזכיר של שבת מה דינו, עכ"ל. ולא פשט כלום בספיקא דהך דינא. וכתבת דיש אולי לפשוט שאלה זו על פי מה שכתב המטה אפרים (סי' תקפב; הובא לעיל אות ה) דכשחל ראש השנה או יום הכיפורים בשבת וטעה בתפילת ערבית ולא הזכיר של שבת לבד, לא יצא ידי חובה וצריך עוד הפעם לחזור ולהתפלל של ראש השנה או של יום הכיפורים ולהזכיר של שבת כראוי, עי"ש. וכה"ג כתב בשו"ת מהרש"ג (ח"א או"ח סי' נב) במי ששכח בראש חודש לומר טל ומטר והתפלל פעם שניה אבל שכח יעלה ויבוא, וכתב דהדבר פשוט דצריך לחזור ולהתפלל פעם שלישית, כיון דכל תפילה ותפילה הוי שלא כראוי, ואין אנו מצרפין שתי תפילות אהדדי, ויש לומר גם כן בקידוש דכל פעם שקידש. ממה נפשך הוי שלא כראוי כמו גבי תפילה, אבל כתבת דאולי יש לחלק בין קידוש לתפילה, עכ"ד".

וכתב המנחת יצחק על דבריו: "הנה לא כתבת לבאר מה טעם יש לחלק בין קידוש לתפילה, והנני להעיר אזנך במה אפשר לחלק ביניהם". והרחיב שם המנחת יצחק בבירור גדר הקידוש אם הוא מדאורייתא או מדרבנן, ומתוך כך פסק: "הואיל וביארנו דשאלה דידן תלוי בפלוגתת הפוסקים, אם ס"ל דקידוש של יום טוב הוא דאורייתא, נמצא דיש כאן ספק דאורייתא אם יצא ידי חובת קידוש, וממילא צריך לקדש פעם שלישית. וכל זה אם לא יצא ידי חובת קידוש בתפילה, דאם יצא כבר ידי חובת קידוש בתפילה בלאו הכי נוגע כל השאלה רק לדרבנן. אבל אם ס"ל דקידוש של יום טוב הוא רק מדרבנן, נמצא דבנדון דידן ממה נפשך יצא ידי חובה מן התורה דהיינו קידוש של שבת, וכל הספק הוא בדרבנן וממילא אזלינן לקולא. אבל לגבי תפלה דלכו"ע הוא רק דרבנן בודאי אזלינן לקולא".

ומתבאר בדברי המנחת יצחק שיש לחלק בין דין הזכרה בתפילה שהוא דין דרבנן לבין דין קידוש של יום טוב שלפי דעת חלק מהפוסקים הוא מדאורייתא, ואם כן למרות שבדין תפילה נחלקו הפוסקים אם הזכרה היא חלק מהתפילה או הוספה נפרדת, אולם לגבי קידוש לפי כולם יצטרך לקדש פעם שלישית מדין ספק דאורייתא לחומרא, וביאור סברתו נראה כמבואר לעיל, שכל מהותו ועצמותו של הקידוש הוא להזכיר של שבת ושל יום טוב ואין זה דין של הזכרה בקידוש. ולכן בדין הזכרה אמנם יש לפסוק ספיקא דרבנן לקולא, מאחר ודין ההזכרה הוא מדרבנן, אולם בדין קידוש שהוא חיוב מהתורה, יש לפסוק כבכל דיני ספק דאורייתא לחומרא, שעליו לקדש פעם נוספת.

ובספר שמירת שבת כהלכתה (חלק ב פרק מד סע' ה) דן בסברה זו בענין שכחת הזכרת יום טוב בברכת הדלקת נרות ביום טוב שחל בשבת. וכפי שהבאנו לעיל [אות ג] שפסק כדברי שו"ת התעוררות תשובה שבדיעבד אם הזכירה של שבת יצאה ידי חובה. ושם (הערה כ) כתב: "ועיין סימן תפז סע' א ובמשנ"ב ס"ק ז, ועי"ש בביאור הלכה ד"ה מקדש". וכוונתו למש"כ המשנה ברורה שם לענין הזכרת "מקדש ישראל והזמנים" וז"ל: "ובדיעבד אם לא הזכיר רק שבת או ישראל והזמנים לבד, יש דעות בין האחרונים אם צריך לחזור או לא, ועיין בבה"ל שהכרענו דאם לא הזכיר רק שבת לבד בודאי אין לחזור הברכה משום זה". ואם כן מכאן לכאורה יש ראיה לענין שכחת הזכרת יום טוב בברכת הדלקת נרות, שיכול לצאת ידי חובה בדיעבד אע"פ שלא הזכיר את יום טוב, כדין המזכיר בתפילת יום טוב שחל בשבת "מקדש השבת" ולא הזכיר "והזמנים", שיצא בדיעבד.

אולם כתב על זה בשמירת שבת כהלכתה: "ולכאורה יש לדחות ראיה זו [דסימן תפז], דשאני התם דמעיקר נוסח הברכה הוא רק לחתום בשל שבת, אלא דלכתחילה הוסיף אף בשל יום טוב, וכמבואר שם בביאור הלכה, ושאני הכא דהא החסיר מעיקר הברכה שתיקנו חז"ל לברך על נרות שבת ויום טוב, וצ"ע". ולמדנו מדבריו, שלענין ברכת הדלקת נרות יש לדון שהזכרת שבת או יום טוב אינה גדר של הזכרה אלא זהו עיקר הברכה. והיינו כמבואר לעיל לענין קידוש, שיש לומר שכל מהותו ועצמותו של הקידוש הוא להזכיר של שבת ושל יום טוב ואין זה דין של הזכרה בקידוש. ולפי זה, העושה קידוש בשבת שחל ביום טוב ושכח להזכיר אחד מהם [שבת או יום טוב] אינו יוצא ידי חובה אפילו בדיעבד, וצריך לחזור ולקדש.

ט.

אולם גם אם נאמר שבקידוש של שבת, הזכרת השבת אינה דין הזכרה אלא זהו עצמותו ומהותו של הקידוש ועיקר תקנתו, וכן בקידוש של יום טוב. יש לדון בקידוש ביום טוב שחל להיות בשבת ולומר שדינו דומה להלכה בברכת מעין שלוש, שהמתחייב לברך ברכה על מזונות ויין, אם כשבירך על המחיה שכח הזכרה אחת, עליו לחזור ולברך פעם נוספת על המחיה על ההזכרה ששכח. כגון, אם אמר רק "על המחיה ועל הכלכלה", ולא אמר "על המחיה ועל פרי הגפן", עליו לברך פעם נוספת ברכה מעין שלוש על הגפן ולחתום "על פרי הגפן" ולא לחזור שנית על "על המחיה".

ומעתה יש לומר שגם בקידוש יום טוב שחל בשבת, אלו הם שני חיובים נפרדים [לקדש יום השבת ולקדש יום טוב] שנזדמנו לפונדק אחד, ויכול לצאת בקידוש אחד כשמזכיר שני חיובים אלו. אבל אם הזכיר בקידושו רק של יום טוב, יש לומר שחוזר לקדש רק על שבת, ממש כדין המתחייב לברך על המחיה ועל הגפן ששכח להזכיר על הגפן שמברך פעם נוספת על הגפן בלבד.

ונראה שמצאנו מחלוקת בנדון כעין זה, בחולה שצריך לאכול ביום כיפור שחל בשבת, ונחלקו הפוסקים אם צריך לקדש קידוש של שבת.

הגאון רבי עקיבא איגר כתב בהגהותיו על גליון השו"ע בהלכות יום הכיפורים (סימן תריח) שלמרות שבכל יום הכיפורים לא תיקנו קידוש למי שמוכרח לאכול "כיון דעל פי רוב אינו יכול לאכול לא תיקנו משום חולה לחוד, וגם שייך סברת הר"א כץ, דלדידיה הוי חול. מה שאין כן ביום הכיפורים שחל בשבת דתקנת חז"ל היה בכל שבת דיהיה קידוש במקום סעודה, ממילא גם שבת זה בכלל וזה החולה חל עליו החיוב דשבת עכ"פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מהתורה יש לומר דצריך לקדש, כנ"ל בעזה"י".

והנה רעק"א כתב שחולה שצריך לאכול ביום כיפור שחל בשבת צריך לקדש קידוש של שבת. ומשמע מדבריו, שחיוב זה הוא רק מדין שבת ולא מדין יום הכיפורים. ולפי זה אפשר להסתפק אם צריך להזכיר בקידושו את יום הכיפורים ואע"פ שאין חייב לקדש מצד יום הכיפורים. ומדברי רעק"א לכאורה משמע שלא צריך להזכיר, שהרי חיובו הוא רק מדין שבת ואם כן אין עליו כל חיוב להזכיר את יום הכיפורים.

אולם באור שמח (הלכות עבודת יום הכיפורים פ"ד ה"א) חולק על הכרעת רעק"א שחולה שצריך לאכול ביום כיפור שחל בשבת צריך לקדש קידוש של שבת. וכך כתב בתוך דבריו: "וכן נ"ל דקדושת יום הכיפורים חיילא על שבת גם כן להקדישו בשבות מכל אכילה, דקדושת יום הכיפורים גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש. ולכן ביום הכיפורים שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו, ופשוט". ומבואר בדעת האור שמח שקדושת יום הכיפורים קובעת לקדושת השבת, ולכן מכיון שמקדושת יום הכיפורים להתענות זה קובע גם לקדושת השבת שצריך להתענות. ומאחר וקדושת השבת לא קובעת לעצמה חיוב קידוש, גם חולה שמוכרח לאכול בשבת אינו צריך לקדש מחמת קדושת השבת. ואין זה דין מסויים רק ביום כיפור, אלא זהו בכל יום טוב, וכפי שהביא שם האור שמח ראיה מדין אימורי פסח שחל להיות י"ד בשבת שקרבין ביום טוב.

[בספר מקראי קודש (ימים נוראים, סימן לח ס"ק ב) הביא בשם הגאון מהר"י ענגיל (גליוני הש"ס יומא פרק א) שכתב שאין מועיל בתוספת שבת קבלה לחצאין, ומצדד שם דהוא הדין ביום הכיפורים שחל בשבת אינו יכול לקבל עליו את התוספת של אחד מהם בלבד. כגון כשמפסיק סעודתו מבעוד יום, האם נוכל לומר שצריך לקדש על הכוס, ויקבל על עצמו תוספת שבת ולא תוספת יום הכיפורים לענין איסור אכילה ושתיה. ולכאורה לפי האור שמח שקדושת יום הכיפורים קובעת לגבי קדושת השבת, פשוט שלא תועיל קבלה לחצאין, אולם לפי רעק"א יתכן שמהני, וצ"ע בזה].

וכדעת האור שמח הכריע המשנה ברורה (סימן תריח ס"ק כט) שכתב בדין חולה האוכל ביום כיפור שחל בשבת "ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות דיש חשש ברכה לבטלה" [ובשער הציון (ס"ק כב) כתב שכן דעת המג"א וכן סתם במטה אפרים ושו"ע הרב וחיי אדם].

הרי לפנינו מחלוקת רעק"א ואור שמח בנידון קידוש ביום הכיפורים שחל בשבת, האם אלו הם שני חיובים נפרדים שנזדמנו למקום אחד, או שהכל נחשב לחיוב אחד. לדעת רעק"א, חיוב הקידוש מחמת יום הכיפורים אינו שייך כלל לחיוב הקידוש מחמת שבת. אולם לדעת האור שמח חיוב הקידוש מחמת יום הכיפורים קובע גם לגבי חיוב הקידוש מחמת שבת.

וזהו כעין המבואר לעיל בענין קידוש ביום טוב שחל בשבת, האם אלו הם שני חיובים נפרדים [לקדש יום השבת ולקדש יום טוב] שנזדמנו לפונדק אחד, ויכול לצאת בקידוש אחד שמזכיר שני חיובים אלו. אבל אם הזכיר בקידושו רק של יום טוב, יש לומר שחוזר לקדש רק על שבת, ממש כדין המתחייב לברך על המחיה ועל הגפן ששכח להזכיר על הגפן שמברך פעם נוספת על הגפן בלבד. וזהו מכיון שאין חיוב קדושת השבת שייך כלל לחיוב קדושת יום טוב.

אולם מאידך אפשר לומר שכמו ביום הכיפורים שחל בשבת אין אומרים קדושת שבת לחוד ומחמתה צריך לקדש, אלא הכל כקדושה אחת, וקדושת יום הכיפורים קובעת גם על שבת – כך גם ביום טוב שחל בשבת אין כאן שתי קדושות שונות שמקדשים ומזכירים כל קדושה בפני עצמה, אלא הכל קידוש אחד הוא קדושת יום טוב שחל בשבת ולכן תמיד צריך להזכיר שניהם.

[ובספרנו רץ כצבי (ח"א סי' יא אות ח) הבאנו לבאר את מחלוקת רעק"א והאור שמח בענין אחר].

* * * 

ומעתה יש לומר לענין השאלה שפתחנו בה: כאשר בן ארץ ישראל הנמצא בחו"ל מקדש קידוש של שבת ביום טוב שני שחל להיות בשבת, בהנחה שבן חו"ל אינו יוצא ידי חובתו, האם אינו יוצא כלל וצריך לקדש בעצמו ולהזכיר גם של שבת וגם של יום טוב, או שנאמר שיצא ידי חובת קידוש של שבת בלבד ומחוייב לקדש ולהזכיר של יום טוב בלבד. שדבר זה תלוי בכל המבואר לעיל, האם קידוש בשבת וביום טוב נחשב לגדר של "הזכרה" ואם כן תלוי הדבר במחלוקת חכמי פרובינציא והר"י, אם תפילה בלא הזכרה נחשבת כאילו לא התפלל, וצריך לחזור ולהתפלל, והוא הדין בקידוש אם לא הזכיר של יום טוב צריך לחזור ולקדש. אולם אם נאמר שקידוש כל עיקרו ומהותו הוא הזכרת הזמן ואין זה גדר של הזכרה, יש לדון שכחת הזכרה כספק, ואם קידוש ביום טוב חיובו מהתורה הוי ספיקא דאורייתא לחומרא וצריך לחזור ולקדש, אולם אם חיובו מדרבנן, מספיקא לקולא אינו חייב לחזור ולקדש.

ולכן בנוגע לשאלה שפתחנו בה, האם בן ארץ ישראל השוהה בשבת בחו"ל [ואינו מחוייב בשמירת יום טוב שני] וקידש של שבת יכול להוציא ידי חובה בן חו"ל שמחוייב בקידוש של שבת ויום טוב. רק לדעת המשנת יעבץ יוצא בדיעבד, אולם לדעת שבט הלוי צריך לחזור ולקדש, וכשחוזר ומקדש, תלוי בכל הנ"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

שליחות לדבר עבירה

שליחות לדבר עבירה מסקנת הגמרא במסכת קידושין (מב, א) שבכל התורה כולה "אין שליח לדבר עבירה", כלומר אם ראובן שלח את שמעון לעשות דבר עבירה,

קרא עוד

קריאה למפרע

קריאה למפרע [מגילה, הלל, ק"ש, תפילה, פסוקי דזמרה, קריאת התורה ונ"ך וברכת כהנים] המשנה (מגילה פרק ב משנה א) אומרת: "הקורא את המגילה למפרע לא

קרא עוד

התרת נדרים בימים הנוראים

התרת נדרים בימים הנוראים עינינו רואות שכלל ישראל נוהגים לערוך "התרת נדרים" בערב הימים נוראים אין מדקדקים שהמתירים לא יהיו "קרובים" האחד לשני. ודבר זה

קרא עוד

תשליך לנשים

נשים באמירת תפילת 'תשליך' מעשה באשה צעירה המטופלת בילדים קטנים, שלא עלה בידה לומר את תפילת 'תשליך' ביום הראשון של ראש השנה, ושאלתה בפיה, האם

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

גדרי ספק פיקוח נפש

א. ספק פיקוח נפש דוחה שבת – סוגיות הגמרא בדברי הגמרא במסכת יומא מבואר כי גם ספק פיקוח נפש מתיר חילול שבת, ואף שסיכוי ההצלה

קרא עוד

הכשרת כבד

א. דם בכבד – מקור האיסור וטעמיו התורה אסרה לאכול דם, אולם בדברי הגמרא מבואר כי מותר לאכול כבד אף על פי שכולו דם, ורבותינו

קרא עוד

חלב ואבקת חלב נכרי

 א. האיסור בשתיית חלב נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה בעבודה זרה נמנה החלב בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. בסוגיית הגמרא נתבאר הטעם לכך, מהחשש

קרא עוד

גבינת וחמאת נכרים

 א. האיסור באכילת גבינת נכרי – סוגיית הגמרא והטעמים במשנה במסכת עבודה זרה הגבינה נמנית בכלל דברי הנכרים שנאסרה אכילתם. ואף שנאסר חלב נכרי מחשש

קרא עוד

הפסד מרובה

 א. הפסד מרובה – מקורות ביטול כלי מהיכנו במקום הפסד מרובה • "כדאי הוא היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק" • "התורה חסה על ממונן של

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.