גדר 'מקום קרוב' באבלות בזמן הזה

מתוך ספר רץ כצבי

גדר 'מקום קרוב' באבלות בזמן הזה

א. בגמרא (מועד קטן כא, ב) מובא: "תנו רבנן, אבל שלשה ימים הראשונים, בא ממקום קרוב מונה עמהן, בא ממקום רחוק מונה לעצמו, מכאן ואילך אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו". ופרש"י: "מונה עמהן, עם האבלים שבאותו מקום הואיל דבמקום קרוב הוה ויכול לבא בתחלת האבילות חשבינן ליה כמו דאתא דאינו מונה אלא ה' ימים עם שאר אבלים". ובתוספות (ד"ה מקום קרוב) כתבו: "מקום קרוב פירשו בהלכות גדולות דהיינו י' פרסאות". כלומר, מי שמת לו קרוב והוא איננו שם, אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אזי אם היה במקום קרוב הרי זה כאילו שהיה עמהם בשעת הקבורה ומונה עמהם [וכל זה דוקא כשגדול הבית אצלם, שכולם נגררים אחריו].

בשו"ע (יו"ד סימן שעה סע' ז) נפסק: "מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת או למקום קבורה, אם היה במקום קרוב שהוא מהלך פרסאות שאפשר שיבוא ביום אחד, אפילו בא ביום השביעי, אם מצא מנחמים אצל גדול הבית אפי' שננערו לעמוד הואיל ומצא מנחמים (דהיינו שנוהגים עדיין קצת אבלות), עולה לו ומונה עמהם תשלום שלשים יום, ואם לא מצא מנחמים מונה לעצמו".

והנה לאור השתנות התנאים בימינו, ובפרט בזמנינו שאפשר להגיע ממקומות מרוחקים מאד בזמן קצר על ידי מטוסים או רכבות – יש לדון מה מוגדר כ"מקום קרוב", מאחר ושיעור הזמן שיכול לבוא ביום אחד המבואר ברש"י וכן שיעור י' פרסאות המבואר בתוספות, השתנה בזמנינו.

ב. בשדי חמד (אסיפת דינים מערכת אבילות סימן כד) הביא מדברי הפוסקים שדנו בגדר "מקום קרוב" לאחר המצאת מסילת הברזל "כאשר המקום הוא רחוק ורק מחמת שבא במסילת הברזל נתקרב לו המקום אי דיינינן ליה כבא ממקום קרוב".

ואמנם דעת השואל ומשיב (מהדורה קמא חלק ג סימן קג) היתה: "אף שכהיום יש נתיבות ברזל ויכולים ליסע הרבה פרסאות ביום מ"מ לא מקרי מהלך יום אחד כמ"ש בחיבורי יד שאול ואין משערין רק במה שהוא על פי דרך הטבע לא עפ"י תחבולות שנתחדשו בזמנינו, דאם לא כן ישתנו דרכי התורה מדי יום ביומו וכו' ועי' מכות ה' ע"א מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ"ל" [פרש"י שם: מין גמלים יש שהם קלים במרוצתם כעוף הפורח. כלומר, מבואר בגמרא בסוגיא דעדים זוממין שאם היו העדים בבוקר במקום אחד ובערב במקום אחר תלוי אם אפשר להגיע למקום זה בדרך רגילה, ולא חוששים ל"גמלא פרחא"].

אולם הביא השדי חמד מדברי ספר חוקי חיים, שחלק על השואל ומשיב,שכן מפירוש רש"י במועד קטן הנ"ל שכתב "הואיל דבמקום קרוב הוה ויכול לבא בתחילת האבילות חשבינן ליה כמו דאתא", משמע שהכל תלוי רק אם יכול לבוא ביום אחד. ואף שהתוס' הביאו שהשיעור הוא י' פרסאות, אין הכוונה דווקא י' פרסאות "כיון דמסיק שיוכל לבוא ביום אחד כוונתו להורות כמה הוא מקום קרוב שיוכל לבוא ביום אחד, ואם יוכל לבוא אף במסילת ברזל אף חמשים פרסאות גם זה מקרי מקום קרוב, לכן לא הוזכר בגמרא מהלך יום רק מקום קרוב ודאי כוונת הגמ' כן הוא רק שיוכל לבוא בזמן קצר". ומסיים החוקי חיים: "ומש"כ הגאון בעל שואל ומשיב דאין משערין רק מה שהוא ע"פ דרך הטבע לא ע"פ תחבולות שנתחדש בזמנינו לא אבין למה זה לא נקרא דרך הטבע מסילות הברזל, האם הוא הולך ע"פ שמות או ע"פ דרך הנס ורק עד השנים האלו לא הוברר הטבע הלז ועתה מלא מסילת הברזל בכל העולם כולו שנבררה הטבע הלז היום בזמן שלא ידעו מציאות הדפוס או משרפות היי"ש ועוד כמה דברים כהנה שחקרו ומצאו חוקרי הטבע לא נקרא זה דרך הטבע פשיטא דזה נקרא דרך הטבע ומשערינן שיוכל לבוא ביום אחד במסילת הברזל".

ג. אך לעומתו, סוברים פוסקים אחרים כדעת השואל ומשיב, שאין לשנות את ההלכה של "מקום קרוב" בהתאם להשתנות המציאות כיום, שאפשר להגיע מקצה העולם ועד קצהו על ידי מטוסים תוך יום אחד. כן דעת שו"ת האלף לך שלמה (יו"ד סי' שט) שכתב: "הנה זה ודאי דקרובה ורחוקה הנאמר באבלות ר"ל תלוי רק ביכול לילך ברגליו לא בסוסים ופרדים". והביא ראיה מדברי הגמרא בפסחים (צ"ד ע"א, לענין פסח שני) "הרי שהיה חוץ למודיעים והיה יכול לבוא בסוסים ופרדים, יכול יהיה חייב ת"ל ובדרך לא היה, והרי הוא בדרך. וברש"י: דחוץ למודיעים דרך רחוקה הוא, הרי מפורש שאף שיכול לבוא בסוסים נחשב רחוקה".

וכן מסיק בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סימן צט) ש"אף בזמנינו שנתחדשו הטעלגראפין ומסילת הברזל בכל זאת מיקרי מקום קרוב רק שיעור עשרה פרסאות". וכן כתב בקצור שלחן ערוך שערים מצויינים בהלכה (סי' רד אות ט) וז"ל: "וצ"ע בזמנינו שמשתמשים באוירון וטסים מקצה העולם עד קצהו ביום אחד ונמצא שנדחה דין פשוט בפוסקים, ובאמת אין מקילין באוירון".

ומכל מקום מביא בספר כל בו על אבלות (פרק שבעת ימי אבלות סע' ג) שגדולי האחרונים הסתפקו אם גדר מקום קרוב הוא עשר פרסאות דוקא או מהלך יום אחד דוקא, וכתב: "ובימי הנודע ביהודה נשאלה שאלה זו שהיה אז בי דואר דקבוע והיו יכולים לבוא מפראנקפורט לפראג ביום אחד אשר הוא מרחק רב יותר מי' פרסאות, אי נחשב כמקום קרוב, והראש בית דין דפראג ר"מ פישל פסק אז דנגרר אחר גדול הבית אפילו אם המקום הוא יתר מי' פרסאות אם יכול לבוא ביום אחד, עולה לו. והגח"ס הוסיף על זה דכעת שיש לנו מסילת ברזל גם כן יוכל לסמוך על זה [עיין במהר"ם שיק יו"ד (סי' שסא) שגם הוא צידד להקל] ואם כי איזה גדולים פקפקו על זה [השואל ומשיב והאלף לך שלמה הנ"ל], עם כל זאת מסיים החכמת שלמה בסימן י"ג מכל מקום שמעתי מורין מרבנים מפורסמים להקל לעת הצורך ובשעת הדחק והלכה כמיקל באבל, ועי' בשדי חמד חלק י"ח שהביא מגדולי הפוסקים להקל".

על דברים אלו, כתב ידידי רבי גבריאל ציננער, מחבר הספרים נטעי גבריאל:

ב"ה ר"ח אלול תשס"ט

שוכט"ס לכבוד ידיד מקים עולה של תורה

איש חמודות נועם המדות עוסק בתורה בחשיכה כאורה

וידיו רב לו בחידושי תורה מו"ה צבי רייזמן שליט"א

במה שדן גבי מקום קרוב במציאות בזמננו. אמרתי פעם אעפ"י שיש מחלוקת הפוסקים בדין מקום קרוב היאך משערים, מ"מ נ"ל דבזמננו כו"ע יודה דלא משערינן בתר י' פרסאות אלא בתר שיעור יום אחד. דהרי טעמו ונימוקו של השואל ומשיב הוא, דאף שנתחדש כעת מסילות הברזל (אייזנבאן) ויכול ללכת מ' פרסאות ויותר ביום אחד אפילו הכי אין משערין רק כפי הנהוג בלי תחבולות וכו', עכ"ל. ואם כן כל זה שייך בזמנו שבעיקר הלכו ברגל או בעגלה עם סוסים, ורק לעיתים נסעו עם מסילת הברזל, וע"כ שפיר נקרא תחבולה. משא"כ בזמנינו שאף אחד אינו נוסע בעגלה עם סוסים, רק כל אחד נוסע במסילת הברזל או בכלי רכב אחר הנוסעים במהירות, ובפרט בנדון דידן בזמנינו שממש כל אחד נוסע מא"י לארצות הברית רק במטוס, ע"כ בזה שפיר גם הגאון השואל ומשיב יודה דמשערינן כפי הנהוג לנסוע במטוס.

וכן ראינו בקובץ שומר ציון הנאמן (מבעל ערוך לנר) מכתב ק"י הטעם דלא כולם נוסעים במסילת הברזל דבעינן שוה לכל נפש, ואם כן בזמננו כולם נוסעים רק במטוס.

וכן פסק הגר"ע יוסף בספרו חזון עובדיה (ח"ג עמ' קפא) "כל שיכול להגיע אל מקום האבלים ביום אחד, אפילו במכונית או ברכבת, ובזמנינו אפילו יכול להגיע במטוס, נחשב מקום קרוב ומצטרף לשאר האבלים, וכשיקומו מאבלם, גם הוא יקום עמהם".

אולם בספר ציוני הלכה על הלכות אבלות (עמ' רלד) הובא בשם הגרי"ש אלישיב שנקט לדינא כי "הלכה כדברי המיקל באבילות, וכל שיכול לבא ביום אחד אפילו על ידי מטוס, נחשב מקום קרוב. וכן מצדד בהגהות יד שאול (סימן שעה)", אולם הגרי"ש הוסיף: "אך אם המרחק בטיסה הוא יום אחד, אם מוכרח להתעכב לסדר רישיון כניסה "ויזה" לארץ שהמת שם, או שמוכרח להתעכב בקניית כרטיס טיסה, או בהמתנה לטיסה, בסך הכל נמשך יותר מיום אחד, לא חשוב מקום קרוב". ותלמידו רבי בן ציון קוק (שם הערה טז) כתב "אולם עיכוב שאינו מצוי, כגון שיש כנגדו "עיכוב יציאה" וצריך השתדלות להסירו ומחמת זה אינו יכול לבא ביום אחד, נראה שאינו נחשב מקום רחוק".

ובספר מנחת שלמה על מסכת מועד קטן ודיני אבלות (עמ' קכה) מובא שהגרש"ז אויערבך חילק בין נסיעה ברכב לטיסה במטוס: "בימינו אפילו יותר מעשר פרסאות, ראוי להחשיבו כמקום קרוב, כיון שלפי מציאות זמנינו יכול לבא באותו היום. ומכל מקום סברא זו לא שייכת לגבי נסיעה במטוס, כיון דאינו נמסר לכל אחד, וכמו דלא חישבו בימיהם מהלך יום לפי רכיבה על סוס". אולם להלכה ולמעשה כתב הגרש"ז: "ומכל מקום נהוג להקל".

ענף ב

המציאות המשתנה – וקביעת ההלכה

ממוצא הדברים למדנו כי בהלכה זו של "מקום קרוב" בדיני אבלות, נחלקו הפוסקים היאך יש להתייחס לגדרי ההלכה הפסוקה בזמן הגמרא לאור השתנות התנאים במציאות ימינו.

ויש להביא דוגמאות נוספות, לשינוי בקביעת ההלכה כתוצאה מהשתנות התנאים במציאות.

ד. בשו"ע (או"ח סי' שסג סע' כו) על פרטי דיני היתר מבואות בלחי או בקורה המבוארים בדברי המחבר כתב הרמ"א בשם תרומת הדשן (סימן עד) "דנוהגין האידנא לתקן כל המבואות בצורת הפתח, דכל המבואות שלנו יש להם דין חצרות". וביאר המשנה ברורה (ס"ק קיא) ד"היינו משום דבמבואותינו אין בתים וחצרות פתוחות לתוכו ולכן אין ניתר בלחי וקורה כדין היתר מבוי". כלומר, מכיון שבזמנינו שונה מבנה הבתים והחצרות מזמן הגמרא והראשונים – גם דרך ההלכה להתיר את הטלטול בשבת במבוי הותאמה למצב במציאות.

ובהלכות שבת (או"ח סימן רנג סע' א) מפורשים ההבדלים בין דיני תנור וכירה לענין שהיה בשבת, וכתב שם הרמ"א מדברי הר"ן: "תנורים שלנו דינם ככירות". והטעם לכך, הביא המשנ"ב (שם ס"ק כח) מדברי הפוסקים: ש"תנורים שלנו שפיהם מן הצד, ועוד שרחבים ביותר, אין חומם רב כל כך ועל כן דינו ככירה". אמנם מסיים המשנ"ב: "ובספר תפארת שמואל הביא בשם רש"ל שחולק ע"ז וסובר דשוים הם לדינא ע"ש". הרי לנו, שההלכה המבוארת בגמרא ובפוסקים בדיני תנור בשבת שחומו רב, השתנתה בזמנינו מאחר שהתנורים שלנו אין חומם רב אלא דרגתו כדרגת החום של "כירה" בזמן הגמרא.

ענין נוסף שבו מצאנו שינוי בהלכה לפי המציאות המקומית מבואר בדברי בכף החיים (סי' קכח אות ל) שהביא על דברי שו"ע (שם סע' ה) "לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים", את מחלוקת הפוסקים היכן מצניעים את המנעלים, והכריע לבסוף: "ונראה דהכל לפי המקומות דאם לא יש חששא דאם יניחם חוץ לבית הכנסת יגנבו, יניחם חוץ לבית הכנסת. אבל אם יש חששא במקום ההוא דם יניחם חוץ לבית הכנסת יגנבו, אז יצניעם בבית הכנסת תחת הספסלים". הרי לנו, שהמציאות בכל מקום, יש בה כדי לשנות את ההלכה ממקום אחד לשני.

הלכה נוספת שיש בה שינוי בגלל המציאות הראני ידידי הרב דוד תאומים, מדברי הגמרא (קידושין פא, ב) "אמר רב יהודה אמר רב אסי מתייחד אדם עם אחותו ודר עם אמו ועם בתו", ופרש"י שם: "ודר עם אמו או עם בתו, דלא תקיף יצריה עלייהו דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מגרי בקרובתא מכי כחלינהו ונקרינהו לעיניה כו' (כמבואר בגמרא סנהדרין סד, א)".

ומבואר בדברי תוס' רא"ש שזהו הטעם שמותר גם באחותו – שאין יצר הרע מתגרה בקרובותיו מזמן אנשי כנסת הגדולה, ואף שמהתורה אסור ייחוד אחותו, וכמו שכתב הפני יהושע בסוגייה שם והוכיח כן מקראי. נמצא שדין ייחוד עם אחותו השתנה לאחר שהמציאות של היצר הרע השתנתה בזמן אנשי כנסת הגדולה. ואין זה עקירת דבר מהתורה, כי מכיון שהתורה התירה ייחוד עם אמו מאחר ואין יצר הרע שולט, הרי שאיסור ייחוד תלוי אם יש יצר הרע, ואם כן מכיון שאין יצר הרע שולט בקרובות מזמן אנשי כנסת הגדולה, נלמד מאמו לשאר הקרובות, שאין איסור ייחוד.

ה. וביותר מצאנו, שההלכה כביכול נקבעת לפי המציאות המשתנה בכל מקום, כמבואר למעיין בדברי הרמב"ם (הל' ברכות פרק ד הלכה ג) וז"ל: "במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית, אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל, ואם היה רחוק מן המים מקנח ידיו בלבד ואחר כך יתפלל". ובהשגת הראב"ד שם: "לא ידעתי רגליו למה". ויש להבין במה תלויה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם יש לרחוץ רגליו לפני התפילה.

וכתב הפמ"ג (או"ח סימן ד, אשל אברהם ס"ק א) בתוך דבריו: "ומכל מקום לא נהגו עכשיו כן לרחוץ רגליו שחרית, עיין אליה רבה סק"א, ויש לחלק בין הולך יחף בבא בתרא (נח, א), מה שאין כן עכשיו הולכין במנעלים אין צריך לרחוץ רגליו". ומבואר בדבריו, שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד תלויה במציאות – ובמקום שנוהגים ללכת יחפים, וכן היה המנהג במקומו של הרמב"ם, יש לרחוץ רגליו לפני התפילה. אולם במקום שלא נוהגים ללכת יחפים, וכן היה המנהג במקומו של הראב"ד, אין צריך לרחוץ רגליו לפני התפילה, וכפי שביאר בהרחבה רבי שמואל סגל-לנדאו, בנו של הנודע ביהודה (הובא בשו"ת נודע ביהודה או"ח ח"ב סימן קמ) "לי נראה לפרש הפלוגתא שבין הרמב"ם והראב"ד דגם מהראב"ד לא נעלם האי ברייתא דשנויה במסכת שבת דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בשביל קונו, היינו מצד החיוב דצריך האדם להכין בכל יום בשחרית לעבודת הבורא כאדם שהולך לפני מלך ושר, כמ"ש הכון לקראת אלוקיך ולא יעמוד כשהוא מנוול ומלוכלך ברפש וטיט ומלמולי זיעה. והנה ודאי כל זה הוא קפידא באיברים המגולים ואינן מלובשים כגון פנים וידים אבל הרגלים תליא במנהג ונימוסי מדינות. וכמו שפסקינן בשו"ע או"ח (סימן צא סע' ה) לא יעמוד ברגלים מגולים אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו לפני הגדולים אלא בבתי רגלים. ולכן בזמן התלמוד ובארצות המזרח היה דרכם שלא ללבוש בתי רגלים שקורין שטרימפ"ף, ולא היה להם כי אם מנעלים ואנפלאות על רגליהם קשורים בלולאות (ועיין באלי' רבה סימן ב' דכתב על מה שכתב הרמ"א שם ולא ילך יחף דבארצות הערב דרכם לילך יחף ע"ש), והיה הרגל נראה והיה מגולה, בזה שפיר תנא בברייתא דרוחץ אדם פניו ידיו ורגליו שהם מגולים, ואיכא נוול ובזיון אם הם מלוכלכים ואינן נקיים. אבל בשאר חלקי הגוף שבאדם ליכא קפידא בזה הואיל ואינם מגולים והם מכוסים במלבושים. ומעתה הרמב"ם הביא הברייתא כצורתה והזכיר גם הרגלים וכוונת הראב"ד בהשגה הוא במ"ש לא ידעתי רגליו למה דהואיל ובדורות שאחר התלמוד ובמקום אשר היה חונה שם הראב"ד כבר נהגו כולם ללבוש בתי רגלים, ואם כן אין להרגלים יתרון משאר אברים מחלקי הגוף".

וכעין זה מבואר בדברי המשנה ברורה בדיני הכנסת שבת (או"ח סימן רס סע' א) שכתב (ס"ק ד) על דברי השו"ע "מצוה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת", וז"ל: "ורגליו, וכעת אין נוהגין ליזהר בזה ואפשר דדוקא במדינותיהם שהיו רגילין לילך יחף ודרכו לרחוץ במים מפני האבק והעפר משא"כ במדינותינו, וכעין זה כתב הפמ"ג לעיל בסימן ד' באשל אברהם סק"א עי"ש". וצריך להבין את היסוד המתבאר בזה – שההלכה כביכול נקבעת לפי המציאות המשתנה בכל מקום, היתכן לומר כן, אתמהה.

ו. וביאור הדברים נראה בהקדם דברי רבי יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב (פרשת שמיני), בביאור מה שכתב המחבר בשו"ע יו"ד (סי' שכח סע' א) "בשעה שיפריש חלה, יברך אקב"ו להפריש תרומה". והרמ"א הגיה על זה: או להפריש חלה". והגר"א ביאר בהגהותיו שם, שיסוד מחלוקת המחבר והרמ"א באיזה לשון צריך לברך, אם בלשון המקרא – שמצות חלה נקראת תרומה, וכנאמר בחומש במדבר (טו, יט): "והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה'", או בלשון המשנה שנקראת חלה.

וכתב רבי יעקב קמינצקי הסבר נוסף בביאור מחלוקתם: "ועוד י"ל באופן אחר, דלא פליגי בעיקר תקנת לשון הברכות, אלא דתרוויהו הכריעו דתלי בזה, דאם המצוה דאורייתא, תקנו ברכתה בלשון המקרא, ואם קיום המצוה אינה אלא מדרבנן, גם נוסחת הברכה, בלשון חכמים תקנוה. ולפיכך, המחבר שהיה בארץ ישראל, דמצות חלה שלה מן התורה, לפיכך ברכתה גם כן בלשון התורה "להפריש תרומה", אבל הרמ"א שהיה בחו"ל כתב "או להפריש חלה", והיינו בלשון חכמים".

וכוונתו לומר, מאחר וידוע לכל שמרן המחבר רבי יוסף קארו היה גר בעיר צפת שבארץ ישראל, ורבנו הרמ"א, רבי משה איסרליש היה גר בעיר קראקוב שבפולין – הרי שמרן המחבר שהיה בארץ ישראל כתב בשו"ע הלכה שמתאימה למקומו, והרמ"א שהגיה, סובר כן מכיון שבמקומו, בחו"ל ההלכה אחרת.

ומאחר וההלכה נקבעת לפי המציאות המשתנה בכל מקום, יש לומר שמחלוקת הרמב"ם והראב"ד אם צריך לרחוץ רגליו לפני התפילה תלויה במציאות – ובמקום שנוהגים ללכת יחפים, וכן היה המנהג במקומו של הרמב"ם, יש לרחוץ רגליו לפני התפילה. אולם במקום שלא נוהגים ללכת יחפים, וכן היה המנהג במקומו של הראב"ד, אין צריך לרחוץ רגליו לפני התפילה.

וכעין זה מבואר בדברי כף החיים (שם אות לא) לענין נשיאת כפיים ללא בתי שוקיים [גרביים] שכתב: "דאפילו מאן דירצה להחמיר ולילך יחף ממש בלתי בתי שוקיים של בגד לאו שפיר עביד במקומות הללו שאין המנהג לילך יחף לפני גדולים. וכן יש ראיה מההיא דחגיגה (יג, ב) דאמרינן דלאו אורח ארעא לגלויי כרעא קמיה רביה, דמשמע דאין הולכים יחף בבית הכנסת ובית המדרש".

ז. ונראה לבאר במקומות נוספים שיתכן ויסוד מחלוקת המחבר והרמ"א תלוי בדיני מקומותיהם, שהמחבר מדבר על בני ארץ ישראל ואילו הרמ"א מדבר על בני חו"ל.

בשו"ע יו"ד (סי' קג סע' ד) כתב המחבר: "שמן ודבש של עכו"ם אע"פ שהם מבושלים, מותרים, מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו, וכן לדבש". וכתב על זה הרמ"א: "ויש אומרים, דבשר אינו פוגם דבש עצמו רק משקה הנעשה מדבש", עכ"ל. מבואר לכאורה שחולקים המחבר והרמ"א האם בשר פוגם את הדבש או לא, והוא דבר פלא, וכי נחלקו במציאות. ובהגהות הגר"א תמה: "שהרי העולם מבשלים בשר בדבש ומשביח", ומדוע קובע המתיר שהבשר פוגם את הדבש.

אכן לפי המבואר נראה לכאורה לומר גם בענין זה, שיש חילוק בין סוגי הדבש: יש דבש שהבשר פוגם אותו ויש דבש שהבשר משביחו. והנה מרן הבית יוסף, כאשר חיבר את פירושו לספר הטור היה בחוץ לארץ, ואילו את השולחן ערוך חיבר לאחר שעלה לארץ הקודש והתיישב בצפת. ומעתה יש לומר, שכאשר חיבר את חיבורו על הטור והיה בחוץ לארץ, ושם הדבש היה מסוג שהבשר משבחו, שפיר הקשה "שהרי העולם מבשלים בשר בדבש ומשביח", וכמו שאמנם סובר הרמ"א, וכפי שציין הגר"א. אולם בארץ ישראל כאשר חיבר את השולחן ערוך ושם הדבש היה מסוג כזה שהבשר פוגם אותו, לכן כתב כן בשו"ע. ועל כן אין כאן באמת מחלוקת בין המחבר לרמ"א אלא שניהם מתייחסים לשני סוגי דבש שמיוצרים במקומות שונים.

ויתכן שזהו גם הטעם במחלוקת המחבר והרמ"א בהלכות פסח, שכתב בשו"ע (סימן תסז סע' ח) "דבש של אינו יהודי, אין מחזיקים בו איסור ואוכלים אותו בפסח". וכתב הרמ"א: "מיהו יש מחמירין. והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותו שמביאים בחביות מן הכוורת שעושין ממנו משקה שקורין מע"ד". ומקור ההלכה הביא הבית יוסף מדברי הגהות מיימוניות בשם ראב"ן שכתבו שאין מחזיקין איסור בדבש של גויים, אולם הראבי"ה ורבינו פרץ כתבו שיש לאוסרו "לפי שרגילין לערב בו הקמח או סולת, אך דבש שמוציאין מן הכוורת שיודעין שאין בו תערובת היה נראה להתיר, מכל מקום נכון לאוסרו דילמא אתי לאיחלופי". ובבית יוסף כתב שחששא זו רחוקה.

ונראה שגם במקרה זה, יתכן והמחלוקת בין המחבר לרמ"א תלויה במציאות המקומית, ובמדינות בהם חי הרמ"א היה חשש גדול יותר לתערובת חמץ בדבש ולכן היו מחמירין, מה שאין כן במקומו של הבית יוסף ש"חששא זו היתה רחוקה". =

ואכן, התשתנות התנאים והמציאות במקומות, הם היסוד למה שהביא בשו"ת דברי יוסף (סימן ג) שנשאל אם מותר לאכול פירות יבשים בפסח, ואחד הטעמים להיתר, כתב: "שהמנהג שהביא הרמ"א אודות פירות יבשים, לא כתב ע"ז והמנהג שלא לאכול, או נוהגין שלא לאכול או והמנהג בין האשכנזים שלא לאכול, אשר כידוע הן הלשונות שמשתמש בהן הרמ"א, רק כתב והמנהג במדינות אלו, ואין כל ספק שלא היתה בדעת הרמ"א לכלול את אמריקה במדינות אלו אחרי שבימיו עוד לא היה כל ישוב יהודי באמריקה. ומיום אשר החלו היהודים לבוא לאמריקה כבר היה לבעלי הפירות איזה הסדר הנהוג עתה לייבש הפירות רק נגד השמש, ואם כן מעולם לא היתה האפשרות להטיל מנהג של איסור על פירות יבשים במדינה זו בחשש של ממש. 

ח. ואף בין פוסקי זמנינו מצאנו מחלוקות בהלכה – ששורשם לפי המציאות המשתנה בכל מקום.

במיוחד ידועה מחלוקת שהיתה בין הגאונים רבי משה פיינשטיין ורבי שלמה זלמן אויערבך האם בתבשיל [כגון טשולנט] מבושל כל צרכו שנמצאות בו עצמות של עוף, יש להקפיד שגם העצמות יהיו מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה – לענין דיני החזרתם בשבת על גבי האש.

באגרות משה (חלק ד סימן עו) כתב: "בדבר הטשולנט שיש שם בשר עוף ובאשר שכבר נגמר הבישול בערב שבת לוקחים מעט מקדרה זו לסעודת ליל שבת והשאר נשאר עד למחר סעודת יום שבת, ועצמות העוף ביום השבת מבישול הרב נעשים רכים, עד שנפרכים בקלות ומועיל זה למצוץ את המוח והטעם שבעצמות יותר מבתחילה כשהיה שלקחו משם לסעודת ליל שבת, ויש גם שאוכלים העצמות כשנעשו רך ביום, ונמצא שבליל שבת לא הגיעו עדיין לכדי בישול אפילו כמאכל בן דרוסאי והיה אסור להחזיר הקדירה בליל שבת משום דהוא על העצמות בישול גמור, ואיכא בירושלים גדולי הוראה אוסרים ומתירים ורוצים לדעת דעתי העניה בזה.

והנה עד עתה לא שמעתי מי שנתעורר לזה, ואולי משום שאצל בע"ב בין ביוראפ בין בכאן לא היו רגילים ליקח בליל שבת, שביוראפ היה דבר קשה מאד לפתוח את התנור וכשהיו פותחים לא היה אפשר לחזור ולסתום ולא היה חם כל כך ביום, וגם בפה לא מצוי כלל כפי ששמעתי ליקח מקדרת הטשולנט בלילה, וגם אולי מפני שרובא דרובא מניחים בקדרת הטשולנט בשר שור שהעצמות קשים ולא שייך שיתרככו אפילו בבישול מעת לעת ויותר, שלכן אין לידע מזה ממנהג ישראל קדושים וצריך לדון בזה כהלכתא חדתא מדעת עצמינו לפי מה שחנן השי"ת דעת ובינה".

ולאחר משא ומתן בהלכה הכריע רבי משה: "ונמצא שאין בישול זה לא בישול דאכילה דאין מציצה זו אכילה דהעצמות דהא לא נחשבו העצמות לאוכלין אף כשיתרככו כדלעיל, ולא בישול דכופרא ומתכת וכדומה, אין לאסור לכאורה". אך הוסיף: "אבל כיון שראיתי בספר שמירת שבת כהלכתה בפ"א בסע' י"ח בדין החזרה על האש שכתב בתנאי ד' דתבשיל מבושל כל צרכו שנמצאות בו עצמות של עוף אשר עם רוב בישול הן מתרככות וראויות לאכילה יש להקפיד שגם העצמות יהיו מבושלות כל צרכן וראויות לאכילה, ומצויין באות נ"ו מהגרש"ז אויערבך (שליט"א), אם כוונתו שראויות ממש לאכילה היה זה ודאי איסור כשליקת עור לאכילה ולא היה שייך לומר בלשון יש להקפיד דהיה זה איסור מלאכה ממש, אבל דבר כזה ליכא במציאות כלל, שלכן ודאי כוונתו על ענין כזה שעי"ז נעשה רך מסתם עצמות ונקל על ידי זה לשוברו בשיניו וליקח המוח ולמצוץ הרוטב והטעם שבזה הוא חידוש לאסור ולא היה לו ברור לאסור שלכן כתב רק בלשון יש להקפיד. ולכן אף שאין זה הוראה על דבר מיוחד שאסור לחכם אחר להורות להתיר לו אלא הוא רק דין שכתב חכם אחד בחידושיו דעתו שרשאין חכמים אחרים לחלוק, מ"מ מאחר שהגאון רש"ז אויערבך (שליט"א) שהוא בעל הוראה גדול סובר להחמיר היה טוב להראות לו תשובתי ולהודיע דעתו בזה".

ואמנם רבי שלמה זלמן השיב בספרו (מנחת שלמה ח"א סימן ו) לרבי משה, ונשאר איתן בדעתו, ובסיום הדברים כתב: "אלה שכן רגילים לאכול אותם צריכים שפיר להזהר אפילו במקום ספק. והלום נודע לי ממוכרי בשר שגם עצם החזה של עגלים צעירים כשמתבשל זמן ארוך על האש הוא נעשה רך וטוב למאכל ורבים קונים את זה במיוחד כדי לתת אותם תוך החמין של שבת שעומד כרגיל על האש זמן ארוך וכשמתרככים הם נלעסים היטב ונהנים מזה וצ"ע טובא דמה טעם לא הזכירו הפוסקים להזהר מהחזרת קדירה כזו בליל שבת עד שגם העצמות הרכים יתרככו ויתבשלו כראוי".

אך גם רבי משה נשאר בדעתו, ולאחר שקיבל את תשובת הגרש"ז, ענה לו (תשובתו נדפסה באגרות משה חלק ד סימן עז) וז"ל: "הנה נהניתי מאד אשר ידידי הדר"ג כתב לי דעתו בזה, ובאשר שהוא כחלוק במציאות השתדלתי למצוא מי שמניחין גם בפה בשר תרנגולין בטשולנט", ומוסיף: "הא דהדר"ג כותב שאוכלין אותם בארץ ישראל כשנתבשלו בבישול זמן ארוך דהטשולנט, מוכרחין לומר דבמדינתינו ארה"ב שרגילין הכל אפילו עניים בהרבה בשר וכולן מניחים בהטשולנט בשר בהמה, וגם בשר עוף יש להם הרבה, אין טועמים שום טעם הנאה בלעיסת עצמות אף של הגרגרת וכדומה, ואף הסחוסים לא הכל אוכלין, ובארץ ישראל שאינו מצוי כל כך בשר ועיקר אכילת בשר הוא של עוף, ולעניים אף לשבת אין להם בשר בהמה אלא בשר עוף וגם כן לא בריבוי כל כך, אוכלין מה שאפשר אף שהוא בדוחק גדול ובלא הנאה גדולה ולא קשה חילוק במציאות".

ומסקנתו לדינא: "הארכתי בזה לבאר דעתי לדינא, אבל חס לו להקל בארץ ישראל לאלו שאוכלין אותן כיון שהדר"ג הורה כן ויודע יותר דרך תושבי ארץ ישראל".

ט. כשנסכם את כל המשא ומתן בין גאוני עולם אלו יוצא, שמחלוקתם ופסקיהם תלויים במציאות המנהג במקומות בהם היו. רבי משה שהיה בארה"ב ושם המציאות היתה שכלל לא מוצצים ואוכלים עצמות של עוף שנתרככו, פסק שאין להתחשב בעצמות אלו לענין החזרת התבשיל בשבת, אך רבי שלמה זלמן שהיה בארץ ישראל, שבה מאחר ואין הבשר מצוי בשפע נהוג למצוץ את העצמות ולאכלם – פסק שיש להתחשב בעצמות ולכן אסור להחזיר את התבשיל אם העצמות שבתוכו לא התבשלו מבעוד יום.

וכן מבואר בספר מאור השבת בחלק פניני המאור (עמ' תקה) וז"ל: "והראתי לו [לגרש"ז] דברי אחד מהמתירים להחזיר קדירה שנתבשלה כל צרכה אף שיש בתבשיל עצמות שלא נתרככו להיות ראויים לאכילתן כפי שרגיל להיעשות על ידי ריבוי בישול, ואמר לי מרן [הגרש"ז] זצ"ל שנראה לו שאותו רב אין דרכו לאכול העצמות ולכן כתב מה שכתב, ושמעתי אחר כך ממקורבי הרב הנ"ל שאכן אין דרכו לאכול עצמות".

ובאמת יתכן, שאם תשתנה המציאות בארץ ישראל, שלא ינהגו למצוץ את העצמות ולאכלם, או שבארה"ב ישתנה המציאות, וכמו שבימינו אכן יותר מצוי בשר עופות, וינהגו לשים עצמות עוף בטשולנט ויהיו כאלו שימצצום ויאכלום – ישתנה הדין למעשה.

י. וכעין זה, יהיה תלוי במציאות מנהג המקום – ההלכה אם אפשר לקדש בשבת על כוס מנייר או מפלסטיק הנקראת בלשוננו כוס "חד פעמית".

באגרות משה (או"ח ח"ג סימן לט) כתב: "בדבר כוס לקידוש אם רשאין לעשות על כוס שנעשה מנייר שהוא כלי רק לשעה ששמע אשר אסרתי, אמת הדבר וכו' וכוס של קידוש טעון כל מה שטעון כוס של ברכת המזון כדאיתא בסימן רע"א ס"י אלמא דבעינן שיהא הכוס נאה שרק כוס כזה כשר לברכת המזון ולקידוש, ורואה אני שכוס של נייר שהוא רק לשעה על פעם זה לבד הוא עוד גרוע דאין לו שום חשיבות שודאי אינו ראוי לברכת המזון ולקידוש, אך כשליכא כוס אחר אולי יש להקל".

וכן פסק בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק מז סע' יא) בשם הגרש"ז אוירעבך ש"לא ישתמש בכוס העומדת לשימוש חד פעמי וכד', ואולם אם אין לו כוס אחרת לית לן בה", משום "דנראה דכוסות כאלו שמיוחדין לכך וגם אנשים חשובים משתמשים בהם בסעודות חשובות אין להקפיד ביותר אם אין כוס אחרת". וכן מביא בספר ועלהו לא יבול (אורח חיים ח"א עמ' קלט) מעשה רב מהגרש"ז אויערבך שקידש בכוס פלסטיק חד פעמי במקום שלא היה כוס זכוכית או גביע.

והוסיף לבאר שם, שהגרש"ז אויערבך הסביר את הטעם שאפשר לקדש גם על כוס חד פעמית, באומרו: "מוכרים באמריקה חולצות חד פעמיות זולות שמיועדות ללבישה חד פעמית ואחר כך זורקים אותן – אם היתה לי חולצה כזו, האם אתה חושב שהייתי זורק אותה אחרי לבישתה פעם אחת"… ואם כן לפי סברה זו יוצא שההלכה האם אפשר לקדש על כוס חד פעמית תלויה במציאות המקום, ואם אנשי המקום, וכגון בארה"ב, אינם משתמשים בכוס חד פעמית שימוש נוסף, אין ראוי לקדש עליה. וכפי שגם מביא בשו"ת שרגא המאיר (ח"א סי' נה) בשם הגאב"ד מסאטמר (הדברי יואל) שאמר שאין לעשות קידוש בהן דכיון שמשליכין אותם לאחר השתיה לא הוי כלי. אולם במקומות שמשתמשים בכוסות אלו כמה פעמים, יש חשיבות בכוס זו, ואפשר לקדש עליה.

• • •

ענף ב' של שיעור זה ראה אור לראשונה בספרי רץ כצבי ח"א (סימן ו) ובעקבותיו כתב לי ידידי רבי אשר נייהוז, ראש ישיבת שפתי צדיק בחצור הגלילית:

ב"ה ג' ניסן תשס"ד

לכבוד

ידידנו הנכבד והנעלה

מוקיר רבנן ותלמידהון ואיהו גופיה צורבא מרבנן

הרב צבי רייזמן ומשפחתו הי"ו

במה שהרחבת לגבי מציאות שהשתנה ויחס הפוסקים אליהם, והבאת גם מפוסקי הדור האחרון בנושאים שונים.

יש לציין עניין נוסף שלא הוזכר על ידך, והוא זמן שיעור הדלקת 'נר חנוכה' – משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, שכתבו גאוני זמנינו דאפשר שכיום נשתנה שיעור 'עד שתכלה רגל מן השוק' משיעור חצי שעה (המבואר ברי"ף ריש פ"ב דשבת וברמב"ם פ"ד מחנוכה ה"ה) לשיעור ארוך יותר, מפני שרגילות רובא דאינשי כיום לשוב לביתם בשעה מאוחרת יותר, וא"כ זמן ' עד שתכלה רגל מן השוק' כיום הוא בזמן מאוחר יותר, ותלוי ועומד זמן זה לשינוי ההרגל במקום מושבות אחב"י, דבכפר קטן 'עד שתכלה' הוא זמן מועט ובכרך גדול הוא זמן רב. ומצאו סייעתא לדבריהם מלשונו הזהב של הרמב"ם (שם) "עד שתכלה רגל מן השוק וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר", ומהו 'או יתר', על כרחך דתלוי בשינוי הרגל האנשים במקומות שונים (ובריטב"א עמ"ס שבת הנדמ"ח במהו' מוסד הרב קוק כתב בזה"ל: ובכל מקום הדבר הזה כפי מה שהוא, והמנהג הפשוט ששיעורו כל זמן שחנויות מוכרים שמן וכיו"ב פתוחות. ע"כ. והמהדיר ציין שם שחידוש זה לא מצאנו למי מהראשונים, ולהנ"ל יסוד דבריו מרומז גם ברמב"ם). ולפי זה העלו לדינא להניח שמן בנר ליותר מכדי חצי שעה כפי חילוק המקומות, וגם לאסור כיום לכבות נר הדולק אחר חצי שעה (היפך פסק השו"ע סי' תרע"ב סעי' ב). ע"כ תורף דבריהם (ראה: מועדים וזמנים ח"ב סי' קמ"א: ח"ו סי' פו: הליכות שלמה מהגרש"ז אויערבך ז"ל ח"ב פט"ו ה"ח. וקדמם בס' 'משמרת שלום' (קוידנוב) סי' מ"ח סעי' א').

אמנם עצם הדיון בענין צ"ע, וכי בידינו לשנות שיעורים שקבעו חז"ל, הלא נאמרו דבריהם לזמנם ולדורות הבאים אחריהם, והיו בידם טעמים רבים בנגלה ובנסתר, כך שכל עצם הדיון לומר שהשתנו דברים מימות חז"ל לזמנינו צריך זהירות רבה [ו'מתקני דת' לדורותם השתמשו בטיעונים אלו שדברי חז"ל צריכים להשתנות לפי מציאות הדורות …]. וכל שיעורי חכמים כך הם: "אין לנו רשות להשתמש בהם – ולשנותם, אלא לראותם – ולקיימם – בלבד"…

גם עצם הראיה לענין 'חנוכה' מלשונו של הרמב"ם 'או יתר', יש לדחות, דכוונתו בפשטות – שאין חיוב להניח דוקא כשיעור 'חצי שעה'. אלא שניתן להדליק 'גם' כשיעור יותר מ'חצי שעה'. ופשוט.

• • •

רבי שלמה געשטטנר, מו"צ העדה החרדית ורב שכונת גבעת משה בירושלים, כתב :

כ' סיון תשס"ד לפ"ק

בירח תליתאי יזכה מע"כ ידידי עוז מוכתר בקילוסין

כש"ת הרה"ג ר' צבי רייזמן שליט"א

נעימות בימינו נצח

בענין המציאות המשתנה וקביעת ההלכה, אמרתי להעיר ממש"כ כק"ז מרן החת"ס ז"ל בתשו' או"ח סי' קכ"ז וכן בסי' קפ"א. ש"כ … שישערו בכל דור ודור לפי אגודלו של אותם בני אדם ומסתמא עפ"י זאת ישתנו כל הדברים הבינונים שבאותו הדור ותהיה האמה בכל דור לפי אנשי אותו הדור. עיי"ש דבריו המחודשים. ובספר לקוטי הערות על שו"ת חת"ס בסי' זה – הביא משו"ת בית שערים (חא"ד סי' קמ"ב דף פ"ט ע"א ד"ה ולולא דמסתפינא) וכתב ע"ז, ובעיני יפלא ממש"כ הרמב"ן בפ' נח בפסוק ואני הנני מביא וגו'. ואל תתפתה לאמר כי היו ג' מאות אמות באמת איש נח והיה גדול שא"כ היו גם האנשים גדולים, ועוד כי האמות אמות התורה הנה מכל הרמב"ן. ואם כדברי החת"ס ששיעורי התורה המה בכל דור לפי גדלות וקטנות האנשים בדור ההוא, א"כ מה הלשון של הרמב"ן "ועוד" הלא אמות התורה היו אז לפי גדלות נח, עיי"ש.

• • •

רבי מאיר פנחסי, מחבר ספר תורת הישיבה, כתב :

יום ב' ט"ז תמוז תשס"ד

לכבוד

איש האשכולות רב פעלים לתורה ולתעודה

הרב צבי רייזמן שליט"א

בעניותי אציין עוד כמה וכמה מקומות שמצאתי שעל פי המציאות נשתנתה ההלכה.

[א] פסק השו"ע (סימן ב סעיף א) לא ילבש חלוקו מיושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודנו שוכב. ומה שהעולם אינם נוהגים כן, כתב המג"א שם "והאידנא אין נזהרים בזה משום שהולכים הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראה" עכ"ל וכוותיה כתב בשו"ת אגרות משה ח"ג (יו"ד סימן סח אות ד), דמה שכתב השו"ע הכא אינו אלא בזמנם שהיו ישנים בלילה כשהם ערומים והיו מכסין עצמם בסדין.

[ב] פסק בשו"ע (סימן ג סעיף ב) יהא צנוע בבית הכיסא ולא יגלה עצמו עד שישב. וכתב הבן איש חי (ש"א פרשת ויצא אות ה) דכל זה בזמנם שהיו מתפנים בשדות, משא"כ האידנא בתי כסאות יש בהם מחיצות ודלת סגור, ואין להקפיד בזה כ"כ. וכן כתב הכפה"ח (שם). ועוד.

[ג] פסק השו"ע סימן רא (סע"ב), מי שנותנים לו לברך ואינו מברך מקצרין לו ימיו. וכתב הכא"ח (ש"א שלח לך אות י) דכל זה היה בזמנם שלא היו יודעים כולם לברך, משא"כ בזמנינו שכולם בקיאים וכל אחד מברך לעצמו ובלאו הכי מברך את בעה"ב, אין לחוש לזה. וכוותיה כתב הכה"ח (שם). בשם החסד לאלפים.

[ד] פסק השו"ע (סימן קעט סעיף ו), אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקה ולא שתה מים ביום ידאג מפני רוח הפה וכו'. וכתב המג"א שמה שלא נהגו להקפיד בזה הוא משום שנשתנו הטבעים. והמשנ"ב (ס"ק יח), כתב דהטעם הוא משום דכל האכילות שלנו מעורבות במלח, וכן כל המשקה שלנו כשכר ומי דבש וכדומה מעורב בהם מים.

[ה] פסק השו"ע (סימן רכד סעיף ו), "הרואה חכמי ישראל אומר, בא"י אלוקינו מלך העולם שחלק מחכמתו ליראיו". ומה שיש שלא נוהגים בזה"ז לברך ברכה זו, כתב החסד לאלפים (אות יב), דאין דין תלמיד חכם בזה"ז שאפשר יהא לברך עליו. וכ"כ בספר יומא יוזפא, כי מעטים מהם בזמנינו מי שראוי לקרותו חכם, וכן צידד בשו"ת תשובה מאהבה חלק ב' (סימן רלז), (ומ"מ עיין בכף החיים שם ס"ק יט', בערוך השולחן סעיף ו' שכתבו טעמים אחרים).

[ו] פסק השו"ע (סימן רכה סעיף א) "הרואה את חבירו לאחר שלושים יום מברך שהחיינו". וכתב החסד לאלפים (אות טו) דבזמן הזה שירדה חנופה לעולם ויש שמראים לחבריהם שאוהבים אותם ובקירבם ישימו ארבם, ויש לחוש שמא יבואו לברך ברכה זו מחמת חנופה בלבד. והסכים לדבריו הכה"ח (ס"ק ו'). וכן פסק הגרש"ז אוירבעך זצ"ל הב"ד בספר הליכות שלמה (פרק כג' אות יב'), דחיישינן שיברך מפני הנימוס או מפחדו של זה שראהו, ויברך ברייאתו אע"פ שאינו שמח באמת, וברכתו תהיה לבטלה, ומפני כך אין מברכין.

[ז] פסק השו"ע (בסימן שלט סעיף ג), אין מטפחין להכות כף אל כף וכו' שמא יתקן כלי שיר. וכתב עליו הרמ"א בהגהה דבזמן הזה מותר, משום דאין אנו בקיאים בעשיית כלי שיר, וממילא אין לגזור משום שמא יתקן כלי שיר דמילתא דלא שכיחא היא ואפשר שע"ז סמכו בזה"ז להקל. עכ"ד.

אתה הראת לדעת מכל האמור שבוודאי ההלכה נקבעת על פי המציאות, וכפי שהעלה מר בספרו.

• • •

רבי חיים רוטר, מחבר שו"ת שערי חיים כתב:

בס"ד ר"ח אדר תשס"ט

לכבוד ידידי עוז המפורסם לשו"ת בצדקת פזרונו ובספריו הנפלאים

הנדיב הנכבד והנעלה, מרביץ תורה ברבים הרב הגאון ר' צבי רייזמן שליט"א

שלו' רב וכוט"ס

במה שתמה כ"ת על המחזה שאנו רואים בכמה מקומות בפוסקים שההלכה כביכול נקבעת לפי המציאות המשתנה בכל מקום, ואיך יתכן לומר כן הלא אני מאמין באמונה שלמה שזאת התורה לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו, ומסקנת כ"ת לאחר שמאריך להביא כמה דוגמאות בודדות בטוב טעם ודעת, שאין ההלכה משתנת ח"ו אלא כל מקום שאנו מוצאים שקביעת ההלכה השתנתה היא רק לאחר שהשתנו התנאים במציאות.

והנה האמת היא שכל המתבונן בהתהוות ההלכה לדורותיה, יראה שההלכה נקבעה בהתאם לסדרי החיים ומיקום הגיאוגרפי ושעבוד המלכויות באותה עת, וכל השינוים הם לא בהלכה אלא במציאות שבהתאם לה נקבעת ההלכה.

• וכן הוא בשו"ע אבע"ז לגבי מצות יבום, וידועה בזה שיטת אבא שאול עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה, וגם כאן השינוי הוא בדעת בני האדם ובהתאם לזאת נקבעת ההלכה.

• כמו"כ מצינו כמה וכמה פעמים בשו"ע יור"ד שלכבוד אורחים או לצורך שבת מתירים דברים לכתחילה, שבלא"ה דינם לאיסור, וכן מצינו התירים לצורך מצוה או הפסד מרובה, וגם בזה יש לתמוה מדוע ההלכה משתנה במקרים הנ"ל.

וכתב הרמ"א בהקדמתו לתורת חטאת וז"ל והנה אתנצל עצמי בדבר אחד שלא יחשדני המעיין והוא כי לפעמים כתבתי להקל בהפסד מרובה או לעני בדבר חשוב או לכבוד שבת, והוא מטעם כי באותו המקומות היה נ"ל כי היתר גמור אליבא דהלכתא רק שהאחרונים ז"ל החמירו בדבר ולכן כתבתי במקום דלא אפשר יש להעמיד הדבר על דינו וכן מצינו בקמאי ובתראי דעבדי הכי, וכתב מהר"י מינץ בתשובתו סי' ט"ו דעני כל ימות החול ועשיר בערבי שבתות שוין הן ומ"מ המנהג לומר להם הטעם זה מפני עניו וזה מפני כבוד שבת כדי שלא יתמהו שלפעמים אוסר ולפעמים מתיר, עכ"ל. ועי' במשכ"ב בשו"ת שערי חיים (סימן ק').

• וכן יש מהלכות צניעות דברים שנקבעים לפי מנהג המקום שהוא נוצר ממזג האויר כגון הליכה בלא גרביים עי' במ"ב (סימן ב'). וכן גילוי הזרוע מפני החום עי' גיטין (לא ע"ב) ובשו"ת שלמת חיים [זוננפלד] (סימן ו') איברא דרבינו החזו"א ז"ל כ' בקובץ איגרות (ח"א-ד') ולמעלה מפרק הזרוע של יד בכלל מקום מכוסה אף שרבו מגולי כל היד "בטלה דעתם" ע"כ. ועי' במ"ב (סימן ע"ה סק"ב) שכתב לגבי נשים במקום שדרכן לילך יחף [עד הברך] מותר לקרות כנגדן "שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור" וכו' עיי"ש. הרי גם כאן השינוי הוא במציאות ולא בהלכה. וגם בזה יש כללים שאם ח"ו ילכו במקומות מסויימים בפריצות בעצם כגון חשופי זרוע ושוק דהוא דת יהודית אפילו ברגילין בכך כדרך הפרוצות אסור וכמש"כ במ"ב שם וזאת מכיון דמה שרגילין בכך אין זה משנה את המציאות דהוי פריצות.

• וכן זמני השקיעה משתנים ממקום למקום ובהתאם לזה נקבעים זמני היום והלילה, וכל ההלכות המסתעפות מזה. היעלה על הדעת שיש כאן שינויים בהלכה ממקום למקום, ופשוט שההלכה נקבעת בכל מקום ומקום לפי המציאות של זמני היום והלילה באותו מקום. ובספר זמנים בהלכה [בניש] (ח"ב פרק מ"ד) כתב דבר מאוד מעניין [וכדלקמן] לאחר שעיין במאות ספרי שו"ת ומנהגים מכל ארצות הפזורה.

דהנה מחלוקת הגאונים ור"ת בזמני השקיעה, המציאות היא שמנהג העולם בכל מקום ומקום, נוצר, בדרך כלל, כתוצאה ממיקומו הגיאוגרפי של אותו מקום, כלומר מדת קירובו או ריחוקו מקו המשוה, שהוא הגורם למשך "הנשף" [זמן הדמדומים] משקיעת החמה עד צאת הכוכבים. לדוגמא בארץ ישראל, מצרים, מרוקו, טוניס, אלג'יר ועירק השוכנות בין קוי הרוחב 36-30 מעלות, לעולם היה המנהג כשיטת הגאונים, היות והמציאות בין קוי רוחב אלו מתאימה לשיטה זו, דהחשיכה מתחלת לשלוט ונראים הכוכבים זמן קצר אחרי שקיעת החמה, לעומת זאת, צפונית יותר, בארצות צפון הים התיכון, טורקיה ויון השוכנות בסביבות קו הרוחב 40 מעלות, היתה תקופה מסויימת בה החלו להורות ולנהוג כשיטת ר"ת, וצפונית יותר באיטליה בה שכן הישוב היהודי בין קוי הרוחב 46-44 מעלות, היה המנהג הרווח יותר כשיטת ר"ת, ומשם והלאה לצפון העולם, דהיינו שאר ארצות אירופה, בהם יורדת החשיכה כשעה, ואף יותר, אחרי שקה"ח היה המנהג הכללי כשיטת ר"ת.

ואף דמרן המחבר ז"ל גר בארצינו הקדושה וכתב להלכה בשו"ע כשיטת ר"ת, אולם למרות כן המנהג בארץ ישראל ובשכנותיה כנ"ל כשיטת הגאונים, ויש לזה כמה נימוקים שאין כאן המקום להאריך בהם, אולם ברור שהמיקום הגיאוגרפי של א"י הוא משקל מכריע בטעם המנהג וכמש"כ. וכן להפך בארצות אירופה, אף שהגר"א והגרש"ז פסקו להלכה כשיטת הגאונים, המשיכו הפוסקים להורות כשיטת ר"ת בין לקולא בין לחומרא מפני שכך נהגו העולם.

ברם בשנים הסמוכות למלחמת עולם הראשונה (תרע"ד) החל המנהג להשתנות, ורבים החלו לפסוק כשיטת הגאונים לחומרא בדין זמן כניסת השבת משקה"ח ולאחריה החלו להורות כך גם לענין מילה, אולם לענין זמן תפילת מנחה, גם עד מלחמת העולם השניה נהגו לרוב להתפלל אחר שקה"ח.

ויתכן דמכיון שבאותה תקופה החל התהליך של עקירת האוכלוסיה מהכפר אל העיר, דעד סמוך לאותה תקופה התגוררו כ 70 אחוז מהאוכלוסיה בכפרים וכ 30 אחוז בערים, ובאותן שנים סמוך למלחמת העולם הא' החל מצב זה להשתנות, עד שרוב האוכלוסיה התגוררה בערים ומיעוטה בכפרים, וכידוע עיקר מלאכתם של יושבי הכפרים הוא בשדה בו האופק פתוח, ואור הדמדומים הנמשך באירופה למעלה משעה אחר השקיעה מנוצל היה לעשיית מלאכה, וכך שהבריות התייחסו לאור זה כאל אור יום, אולם עם העקירה לעיר בו האופק מכוסה, ועיקר מלאכתם של בנ"א נעשית בבתים, הרי שזמן קצר אחרי השקיעה נזקקים היו לאור מלאכותי, וכך שהיחס לאור זה השתנה אצל הבריות והחלו להחשיבו ללילה, וכן כל זמן שלא היו השעונים נפוצים היתה שיטת ר"ת מקובלת יותר, כיון שבנ"א התייחסו יותר למציאות, המתאימה בארצות אירופה לשיטת ר"ת, אולם מרגע שהשעונים היו מצויים ביד כל אדם, וקבעו את סדר יומם על פיו, הפסיקו להתייחס כ"כ למציאות, ודבר זה איפשר קבלת שינויים הלכתיים בנושא זה וכך ששיטת הגר"א והגרש"ז שהיתה עד אז נחלת יחידים היה באפשרותה לחדור לכל שכבות העם ובפרט ששיטתם מוגדרת ודייקנית יותר, בהיותה תלויה בדבר ברור ומסויים שקיה"ח.

• והנה אפשר להאריך בענין זה בדוגמאות למכביר, אולם העיקרון הוא אותו עיקרון שכל מצוה היא תלויה מי מקיימה עני או עשיר חולה או בריא גדול או קטן איש או אשה, והיכן מקיימה ומתי מקיימה, כך שכל שינוי הוא לא בהלכה אלא במציאות ולכל מציאות נפרדת יש לה דין מדוייק, וכמו שיש קרבן לעני או עשיר, כך יש בהרבה מצות נפק"מ לדינא בעני או עשיר וכל כיו"ב. וכן יש הלכות מיוחדות לת"ח, שלע"ה אסור לנהוג כן עי' בשו"ע או"ח (סימן ר"מ סעיף י"א) ברמ"א, ועוד וכמו"כ ישנם דברים הפוכים שת"ח צריכים להחמיר על עצמם יותר, היכי דמי חילול ה' וכו' יומא (פו ע"א). ועוד וכן יש דינים שונים למקום שאינן בני תורה וכדמצינו כמה פעמים בש"ס עי' ביבמות (מו ע"א) ובפסחים (נא ע"א) רש"י ד"ה ככותאי דמי וכו' ועוד, ואכמ"ל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

לחם משנה

לחם משנה שאול, קפוא, יבש, עטוף בשקית, צירוף מצה בערב פסח שחל בשבת הציץ אליעזר (חלק יא סימן כג) מזכיר את המנהג "הנה עמא דבר

קרא עוד

ברכת 'ברוך שפטרני' 

ברכת 'ברוך שפטרני' לבן ולבת ובענין מסיבת 'בת מצוה'   כאשר בן מגיע לגיל המצוות, מברך האב "ברוך שפטרני מעונשו של זה", ונשאלת השאלה מדוע לא

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

יין מזוג במים

 א. מזיגת יין חי בסוגיות הש"ס מבואר כי שתיית יין נעשית על ידי מזיגתו במים כדי לעדן את טעמו וחריפותו. נפקא מינה לענין ברכת בורא

קרא עוד

ארבע כוסות

א. שתיית ארבע כוסות – התקנה והטעם במסכת פסחים מבואר החיוב לשתות ארבע כוסות, ואף שמצוה זו היא תקנת חכמים, בתלמוד ירושלמי נאמרו כמה טעמים

קרא עוד

מוציא מצה

א. מוציא מצה – על איזו מצה בוצע ומברך מצוה מדאורייתא לאכול כזית מצה בליל הסדר, והנה חז"ל דרשו מלשון הפסוק "לֶחֶם עֹנִי" – "מה

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר "חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.