גידול כלב בראי ההלכה

פתיחה

הכלב מוזכר בדרך כלל במקרא ובדברי חז"ל בביטויי שלילה ובוז. לדוגמא: "וַיֹּאמֶר אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה אֶל הַמֶּלֶךְ, לָמָּה יְקַלֵּל הַכֶּלֶב הַמֵּת הַזֶּה אֶת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶעְבְּרָה נָּא וְאָסִירָה אֶת רֹאשׁו" (שמואל ב טז, ט); "וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת" (שמואל א יז, מג). ובנביא ישעיה (נו, יא) נאמר: "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה". דוד המלך המשיל את הרשעים לכלבים: "כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים" (תהלים כב, יז); "הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי מִיַּד כֶּלֶב יְחִידָתִי" (שם פסוק כא).

בין איסורי תורה נמנה גם האיסור להביא לבית המקדש דברים שיש בהם גנאי, ובהם: "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם" (דברים כג, יט). אפילו מחירו של כלב בזוי ופסול, כמוהו כאתנן הזונה. וכאשר אומר החכם "כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת" (קהלת ט, ד), פירושו שיש יתרון לחיים הבזויים ביותר על יתרונו של המוות האצילי, ומשמעותו שחיי הכלב בזויים ושפלים הם.

המקובלים טבעו לשון "כַּלְבִּין דַחֲצִיפִין" (זמירות לסעודה שלישית). והמהר"ל כתב בספרו באר הגולה (הבאר החמישי) "שהאדם הוא מלך על כל הנבראים התחתונים, והכלב הוא היפך זה – שהוא הפחות והשפל מכל בעלי חיים, וחז"ל קראו הכלב עני בבעלי חיים כדאיתא בפרק מי שהחשיך (שבת קנה, ב) דאמרו שם אמר רב פפא לית עתיר מחזיר ולית עניא מכלבא. והכתובים מורים על שפלותו, שכאשר זכרו בריאה פחותה, אמר (שמואל ב ג, ח) "הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי", והדבר הוא מפורסם מן הבריות עד שיספרו הכל בזה".

לעומת זאת, מצאנו גם ביטויי הערכה ומעלה בכלבים, כאמור ביציאת מצרים (שמות יא, ז) "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ", ורש"י (שם) הביא את דברי הגמרא בפסחים (כב, א) שאין הקב"ה מקפח שכרם של בריותיו, ובשל כך זכו הכלבים לשכר האמור בפסוק "וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ" (שמות כב, ל). ובמסכת הוריות (יג, א) אמרו כי "הכלב מכיר את קונו". וביאר המהר"ל (חידושי אגדות, שם) כי "אין כל בעלי החיים שווים, כי יש מהם שיש בהם יותר דעת מבעלי חיים אחרים, כי הם בעלי נפש, ויש בהם שמשוללים מן הדעת לגמרי. וזהו שאמרו שהכלב מכיר קונו, כי הכלב הוא בעל נפש. ולכך יש בו הכרה, ונקרא בשביל זה כלב – שהוא כולו לב". וזהו הטעם למה שאמרו (בבא קמא ס, ב) "כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר, כלבים משחקים אליהו הנביא בא לעיר", כי הכלבים "בעלי נפש" ומרגישים בדבר. ולא עוד אלא שאמרו חז"ל (פסחים קיג, א) שאין לדור במקום שלא נובחים כלבים, המתריעים על בואם של אוייבים או גנבים [וראה עוד מקורות במאמרו של הרב עדין שטיינזלץ "היחס לכלבים במסורת ישראל", טבע וארץ, כרך 13 עמ' 319; ובמאמרו של הרב שלמה אבינר "גידול כלבים", נועם, כרך כא עמ' שכד].

בעולם המודרני של ימינו, הכלבים נמצאים בכל מקום, והרבה.

על פי נתונים שהתפרסמו בתקשורת המקוונת, בשנת תשע"ד היה ידוע על כתשעים מליון כלבים ברחבי ארצות הברית, וכרבע מליון במדינת ישראל, וככל הנראה אוכלוסיית הכלבים בעולם רק הולכת וגדלה מיום ליום. הכלבים החיים במחיצת בני אדם בזמנינו, הם ברובם "חיות מחמד" שנועדו לבידור ושעשוע, וחלק לא מבוטל מהכלבים מסייע לבני אדם עוורים או לשהיה עם חולים כדי להרגיעם, וכן מסייעים לשירותי הבטחון והמשטרה בפעילות מונעת טרור ופשע [הנקראים "כלבי שירות" Service dog].

מציאות זו מעוררת מחדש את הדיון – מה עמדת ההלכה בנדון גידול כלבים בכלל, ובנדונים מעשיים המתעוררים אצל שומרי התורה והמצוות המגדלים כלבים, בפרט. והשאלה המרכזית היא, האם לשינוי באורחות החיים וביחס לבעלי החיים בעידן המודרני, יש השפעה על פסיקת ההלכה.

גידול כלבים – בתנאים והגבלות

ב. במשנה במסכת בבא קמא (פ"ז מ"ז) הותר לגדל כלב בתנאי שהוא קשור: "לא יגדל אדם את הכלב, אלא אם כן היה קשור בשלשלת". ופירש רש"י (בבא קמא עט, ב) "מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו". ואכן במסכת שבת (סג, א) מסופר על אשה הרה שנכנסה לבית כדי לאפות בתנור שהיה בו והפילה את וולדה כתוצאה מהנביחות שנבח עליה כלבו של בעל הבית.

בהמשך הסוגיא (שם פ, ב; פג, א) הובאו היתרים נוספים: "אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר, וקושרו ביום ומתירו בלילה. רבי שמעון בן אלעזר אומר, מגדלין [בארץ ישראל] כלבים כוּפרין וחתולין וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית [מעכברים ותולעים]".

במסכת בבא קמא (טו, ב; מו, א) הובאו דברי רבי נתן: "מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו, תלמוד לומר (דברים כב, ח) לֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ". ובמסכת שבת (סג, א) מובא: "כל המגדל כלב רע בתוך ביתו, מונע חסד מתוך ביתו [שאין הכלב נותן לעניים להתקרב לפתח ביתו], שנאמר (איוב ו, יד) לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד, שכן בלשון יוונית קורין לכלב למס". ורב נחמן בר יצחק הוסיף: "אף פורק ממנו יראת שמים, שנאמר (בהמשך הפסוק שם) וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזוֹב".

אך כמובן, ניתן לדייק מלשון הגמרא, שיש כלב "רע" וכלב שאינו רע, ולא אסרו לגדל אלא "כלב רע".

עוד מובא במסכת בבא קמא (פג, א) "תניא רבי אליעזר הגדול אומר, המגדל כלבים כמגדל חזירים. למאי נפקא מינה, למיקם עליה בארור". והיינו שנכלל בקללת חכמים (ב"ק פב, ב) "ארור האיש שיגדל חזירים".

האיסור לגדל כלבים מחשש נוסף

ג. במסכת עבודה זרה (כב, ב) ובמסכת בבא מציעא (עא, א) מבואר טעם נוסף לאסור גידול כלבים: "תני רב יוסף, ארמלתא לא תרבי כלבא". ובטעם האיסור על אלמנה לגדל כלב, פירש רש"י (ב"מ שם) "שמא תקלקל עמו". ומשמע שהחשש שמא תבוא לידי עבירה, וכדבריו במסכת ע"ז (שם) "שמא תתאוה ותרביענו עליה". אך התוספות פירשו (שם ד"ה לא) "משום לזות שפתים בעלמא, לפי שהולך אחריה, שלא נחשדו ישראל על הזכור ועל הבהמה וגם אין איסור להתייחד". ומשמע שאין לחשוש לעבירה, אלא רק משום לזות שפתיים. וכן נראה מהרמב"ם (איסורי ביאה כב, טז) שכתב "וכן אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד", ומפסק השלחן ערוך (אבן העזר סימן כב סעיף יח).

בשו"ת חמדת צבי (סי' כז אות כב) ביאר את שיטת רש"י, שאף שלא נחשדו ישראל על הזכר ועל הבהמה, וגם אין איסור להתייחד עם בהמה, מכל מקום "מצינו דכמה אמוראי החמירו והתרחקו מיחוד בהמה, עיין קידושין (פא, ב). וייחוד היינו יחוד מקרה בעלמא, אבל כשמגדלו ודר עמה בקביעות שפיר יש לחוש שיבואו לידי עבירה".

אמנם צ"ע מדוע חשש איסור זה שייך רק באלמנה, וצ"ע.

פסקי הרמב"ם והשלחן ערוך

ד. הרמב"ם כתב בהלכות נזקי ממון (פרק ה הלכה ט) "וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום, ולא את הכלב אלא אם כן היה קשור בשלשלת, אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו, ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהזיקן מרובה ומצוי". בהלכה זו לא חילק הרמב"ם בין "כלב רע" לשאינו כזה.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות רוצח (פרק יא הלכה ד) "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר (דברים ד, ט) הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה ועבר על לא תשים דמים". הרמב"ם לא הזכיר בדבריו את האיסור לגדל כלב רע המובא בגמרא בדין זה. ואמנם בהגהות מיימוניות (שם אות ג) כתב: "סוף פרק אלו נערות ופרק קמא דבבא קמא, רבי נתן אומר מניין שלא יעמיד אדם סולם רעוע בתוך ביתו ולא יגדל כלב רע בתוך ביתו, ת"ל לא תשים דמים בביתך". והוסיף: "אבל כלב שאינו רע, מותר לגדל, כדאמרינן בעבודה זרה ארמלתא לא תרבי כלבא באושפיזא מפני החשד, משמע הא אחר מותר".

השו"ע (חו"מ סי' תט סע' ג) הביא את דברי הרמב"ם בהלכות נזקי ממון בנדון האיסור לגדל כלב שאינו קשור, והדגיש "אסור לגדל כלב רע, אלא אם כן הוא אסור בשלשלאות של ברזל וקשור בהם. ובעיר הסמוכה לספר, מותר לגדלו, וקושרו ביום ומתירו בלילה". והרמ"א (שם) הביא דברי הגהת אלפסי: "ויש אומרים דהשתא שאנו שרויים בין העכו"ם ואומות בכל ענין שרי, ופוק חזי מאי עמא דבר. מיהו נראה אם הוא כלב רע, שיש לחוש שיזיק בני אדם, אסור לגדלו אלא אם כן קשור בשלשלאות של ברזל".

וביאר הסמ"ע (שם ס"ק ה) מה התועלת בקשירת הכלב: "דאז טעם שישוך וגם טעם שמנבח ומפילות הנשים מיראתו אין כאן, כיון דיודעין שהוא קשור לא מתיראין ממנו ואינן מפילות".

ומכל מקום משמע כי דווקא "כלב רע" אסור לגדל אלא אם כן קשרו בשלשלת, אך כלב שאינו "רע", אין איסור לגדלו גם כאשר אינו קשור בשלשלת.

הכרעת הפוסקים

ה. בדברי המהרש"ל בספרו ים של שלמה (בבא קמא פרק ז סימן מה) מבואר, שאין היתר לגדל כלב נובח, אלא אם כן הוא קשור, מחשש שהנביחות עלולות לגרום לנשים בהריון להפיל, והתיר לגדל רק כלבים מסוגים מסויימים שאין חשש שיפחידו נשים בהריון: "מחמת נביחתו הוא קרוי רע, אף שאינו נושך, כמו שאפרש. לכן כל איש ירא שמים לא יגדל כלב, אלא כלבים כופרים וכהאי גוונא, שמשונים בצורתם, שהם עומדין לצוד עמהם, או לנוי בבית. אבל סתם כלב, לא, דאף שאינו נושך, מ"מ אסור, משום שהוא מנבח, והאשה מפלת מיראתו, וכן פירש רש"י אמתניתין דלא יגדל אדם כלב (ב"ק עט, ב ד"ה את הכלב). מפני שנושך ומנבח, ומפיל האשה. משמע דחשוב ליה בתרתי. וכן מביא מעשה בתלמוד בסוגיא זו (פג, א) שאחד היה שקול לשיני הכלב [כלומר, עקר את ה"ניבים" [השיניים הארוכות] של הכלב] והיה מנבח באשה מעוברת, והפילה מיראתו. דלא ידעה ששקל לשיניו, לאשמועינן, שאין היתר לכלב כשהוא מנבח, אלא בקשירה. על כן הנח לישראל, ואשרי מי שנזהר, ותבא עליו ברכה".

אולם בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סימן יז) אסר לחלוטין לגדל כלבים אלא אם כן קשרם בשלשלת: "שאפילו כלב אחד לא התירו במשנה לגדל, אלא אם כן קשור בשלשלת ואית ביה לטותא [קללה] דרבנן, שהמגדל כלבים כמגדל חזירים למיקם עלה בארור, ולא חילקו הפוסקים בין כלב לכלב. דלא קיימא לן כמאן דשרי בכופרים, דיחידאה הוא. ושכיחא נמי סכנתא בכולהו כמו שאירע כמה פעמים רחמנא ליצלן, וכל סכנתא לחומרא". ונראה מדבריו כי מאחר וטעם האיסור לגדל כלבים הוא בגלל שיש בזה סכנה, וכידוע "חמירא סכנתא מאיסורא", ולכן אין לגדל כלבים מכל סוג שהוא מחשש לסכנה, אלא אם כן הם קשורים.

וכן נראה מדברי החלקת יעקב (או"ח סימן לד) שכתב "כיון שבשלחן ערוך הגירסא לא יגדל כלב רע בתוך ביתו אלא אם כן קשור בשלשלאות, אכן מאן מפיס לידע אם זה הכלב אינו בסוג זה". כלומר, היות ולא נוכל לדעת בבירור מיהו "כלב רע" שנאסר לגדלו, עלינו להימנע מחמת הספק מלגדל כל סוג של כלב.

ענף ב – גידול 'כלב נחיה'

ו. למרות היחס השלילי המבואר במקרא ובדברי חז"ל והפוסקים לכלב, ולמרות האיסור לגדל "כלב רע", לא נוכל להתעלם ממעלותיו של הכלב, שיש בהם תועלת לבני אדם [כפי שנכתב לעיל בפתיחה].

לפני כשש מאות שנה, רבי יצחק עראמה, הזכיר בספרו "עקדת יצחק" (שער צ, פרשת ואתחנן) את השימוש בכלב להדריך את בעליו הסומא בדרכו: "הָרְאֵיתָ שהזקן כשחלשה ראותו, הלא יבקש לו המראות הזכוכיות להיטיב ראותו, ובאין עינים יקשור כלב בידו ומקלו יגיד לו".

במאות השנים האחרונות מצויים בכל רחבי העולם 'כלבי נחיה' המאומנים ומאולפים לסייע ולהנחות עיוורים בהתנהלותם בחיי היום יום, והפוסקים דנו בשאלות הלכתיות שהתעוררו בעקבות השימוש בהם.

ראשית כל, בנוגע לשבת, מותר לעיוור להשתמש ב'כלב נחיה', ואין חשש:

• איסור הוצאה – כמו שכתב בילקוט יוסף (סימן שא סעיף נט) "עיור הרגיל לילך עם כלב הנחיה, מותר לו לצאת עם הכלב לרשות הרבים בשבת, ולאחוז ברצועה הקשורה לכלב. אך אסור לו לצאת במקל לרשות הרבים. ובמקומות שיש שם עירוב, יכול לסמוך על העירוב ולצאת עם מקל בידיו. והמחמיר תבא עליו ברכה".
• איסור מחמר – מבואר בשו"ע (סי' רסו ס"ב) ובמשנה ברורה (שם ס"ק ז): "מנהיג חמור טעונה קרויה "מחמר", ואיסורו הוא מן התורה מדכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, וקיבלו חז"ל דרצונו לומר מלאכה שנעשית בשותפות ע"י אדם ובהמה, דהיינו שהיא טעונה איזה דבר והוא מחמר אחריה ומנהיגה ע"י קולו וכיוצא בו". אך כתב בספר אנצקלופדיה הלכתית רפואית בשם שו"ת לב אריה (ח"ב סי' ב) "כיון שהעיור והכלב יחד נושאים את החבל, הרי זה כשניים שעשאוהו ופטורים, וכל שבחברו פטור אבל אסור, בבהמתו מותר לכתחילה". ובספר וביום השבת (פרק טז סעיף לא עמ' רלב) כתב משם הגרי"ש אלישיב "שאין כאן איסור מחמר, כיון שאין האדם מוביל את הכלב, אלא להיפך, ואם כן אין בזה איסור מחמר".
• איסור מוקצה – נפסק בשו"ע (סי' שיח סע' לט) "אסור לטלטל בהמה חיה ועוף". וכתב במשנה ברורה (שם ס"ק קמו) "דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים, דהא לא חזו. ואפילו אם יכול להגיע להפסד על ידם". אך כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יח הערה סב) "בענין הסומא שנוהג שכלב מוליך אותו, העיר לי הגרש"ז אויערבך, דאף דאפרוח חי חשיב מוקצה אע"ג דחזי לשתק בו תינוק, כמו שכתבו התוספות (שבת מה, ב ד"ה הכא), מכל מקום בכהאי גוונא שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, מסתבר דלא חשיב מוקצה".

'כלב נחיה' בבית הכנסת

ז. פוסקי הדורות האחרונים דנו בשאלה, האם מותר לסומא להיכנס לבית הכנסת עם 'כלב נחיה'.

בשו"ת אגרות משה (ח"א או"ח סי' מה) נשאל "בדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו, ומוכרח הכלב להיות תמיד אצלו, אם יכול ליכנס לבית הכנסת להתפלל בציבור ולשמוע קדיש וקדושה וקריאת התורה וקריאת המגילה וכדומה אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו, או שיש בזה בזיון להכניס בעלי חיים לבית הכנסת שהוא מקדש מעט".

בתשובתו, הביא הגר"מ פיינשטיין את דברי הירושלמי (מגילה פ"ג ה"ג) שרבי אימי ציווה על מלמד התינוקות, שאם יבוא לבית המדרש "בר נש מלכלך באורייתא", דהיינו אדם המעוניין ללמוד תורה, אזי "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי". ופירש קרבן העדה: "תקבלוהו עם חמורו וכליו בבית המדרש, ולא תאמרו שאסור לנהוג מנהג בזיון בבית המדרש, דכיון שיש בו קצת תורה, הרי הוא כתלמיד חכם". ומדברי הירושלמי למד האגרות משה: "אף אם הוא רק קצת בן תורה, נמי נחשב כבן תורה לגבי זה, ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו וכל כליו. ואם כן חזינן דהכנסת חמור לבית הכנסת אינו קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה, דאם היה יותר מזה לא היה ניתר לתלמיד חכם, דאטו תלמיד חכם אינו מוזהר על מורא דמקדש. ולכן, כיון שבהכנסת חמור, חזינן שלא גרע מאכילה ושתיה ושינה, יש להתיר בבתי כנסת שלנו שעל תנאי הן עשויות אם הוא בשעת הדחק לפסק המשנה ברורה בביאור הלכה (סי' קנא סע' א ד"ה וי"א). ובודאי שכלב לא גרע מחמור, ואין לנו שעת הדחק גדול מזה, שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בצבור. וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד, כגון בימים נוראים וכהאי גוונא שרבים מתאספים, עיין ברמ"א (או"ח ס"ס פח), שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד להיכנס לבית הכנסת, להתפלל ולשמוע קריאת התורה וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור".

האגרות משה כתב סברא נוספת להקל: "וגם יש להסתפק דאולי בכלל ליכא שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפילה אלא לצורך התאכסנות, כעובדא דירושלמי. אבל כשהכניסה היא לצורך תפילה של בעליו, אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל".

האגרות משה הוסיף והביא ראיה להתיר להכניס בעלי חיים לבית המדרש כשיש צורך בדבר, מדברי הגמרא בברכות (סב, א) "אביי מרביא ליה אמיה אמרא למיעל בהדיה לבית הכסא". אמו של אביי גידלה לו שה, בכדי שילך עמו לבית הכסא ולא ילך לבדו, מפני המזיקין, ופירש רש"י שם: "ומלמדתו שהולך עמו תמיד". ולמד מכאן האגרות משה: "והא אביי היה כמעט כל היום בבית המדרש, ואם כן משמע קצת שהלך עמו גם לבית המדרש, דאם לא כן אלא על המעט מהיום שהיה הולך לעסקיו היה הולך עמו, לא היה שייך לשון תמיד. וגם הטעם שפירש"י כן הוא, דאם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא, ובמעט היום לא היה מתרגל. וסיים האגרות משה: "נמצא שגם מגמרא דידן [בברכות] יש ראיה קצת, אך אין זה ראיה ברורה, אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל".

ח. אולם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סימן לד) חלק על האגרות משה, וכתב: "ולפע"ד הוראה זו תמוהה לרבים, לבנות מגדול על יסוד רעוע כזה", ופירט את השגותיו, אחת לאחת:

• "מה שהביא מדברי הירושלמי יש לדחות, כי חילוק רב יש בין בית הכנסת לבית המדרש, כמבואר במגילה (כח, ב). אם כן ממילא אין ראיה מירושלמי זה לבתי כנסיות שלנו שנוהגין בהם קדושת בית הכנסת – שלא לאכול ולשתות ושלא לעשן וכיוצא בזה, לא כן בתי מדרשיות שלומדים שם כל היום או מקצת יום, שכבר נשתרבב המנהג להקל בדברים כאלו.
• ועוד, הירושלמי מיירי לענין להתאכסן, וכלשון הרמב"ן הנ"ל, כלומר כיון שהוא אכסנאי ואין לו מקום, מותר בתלמיד חכם, משמעות שלא בזמן התפילה. אבל בזמן שהציבור מתפללין ודאי אסור, מפני שמתבלבלת הכוונה של המתפללים, כדברי הרמ"א (סימן צ' סע' כג) שאין נכון להתפלל נגד בגדים המצויירים מפני שמבלבל הכוונה. ואין לך בלבול כוונה יותר מזה כשרואין באמצע בית הכנסת ובית המדרש חמור או כלב עומד שם, ועל המציאות אין להתווכח, וזה גרע הרבה יותר מבגדים מצויירים שנאמר עליהן רק הלשון שאין נכון להתפלל, משמעות של זהירות בעלמא, דבחמור או כלב באמצע בית הכנסת ובית המדרש בודאי יבוא לידי היתול והוללות והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפילה.
• ועוד, הרי מבואר בשו"ע (או"ח סי' עט סע' ה) דצואת חמור דינו כצואת אדם, דלאחריו צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח ומלפניו מלא עיניו, ומי יערב לנו שהחמור לא יטיל גללים באמצע התפילה. ואם כן על כרחך הירושלמי מיירי להתאכסן שלא בזמן התפילה, אבל בזמן התפילה ודאי אסור, אי משום בלבול התפילה ואי משום שלא יטיל גללים".

מלבד זאת, לדעת החלקת יעקב, יתכן וכוונת דברי הירושלמי "תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי", לא לחמור אלא לבעליו: "אפשר כוונתו לאדם שנוהג את החמור, והוא נקרא חמר. כלומר החמר שלו אף שהוא אינו בן תורה כלל, אבל מפני שהוא מחמר את חמורו של הבן תורה מותר לאכסן גם לו ולמאניה. אבל על החמור גופיה אין לנו ראיה משם שמותר להכניסו בבית המדרש, ובפרט ללון שם". והוסיף החלקת יעקב, שגם אם בירושלמי התכוונו לחמור ולא לבעליו, אין מכאן ראיה לנדון כלב: "דודאי כלב מגרע גרע מחמור", זאת מאחר וכלב גורם לאשה להפיל, ודמי למה שפסק בשו"ע (או"ח סי' קנא סע' ו) שאסור להיכנס לבית הכנסת עם סכין ארוך, כיון שתפילה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת".

• בנוסף לכך יש לחשוש "שמא ישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבוח, חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה".

החלקת יעקב סיים את תשובתו: "ועוד, וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצויה ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות וכו', והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושים כן. בעוונותינו הרבים שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יפתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לבית הכנסת, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול, וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול, שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לבית הכנסת מותר".

[ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ד סי' כז) כתב תלמידו של האגרות משה, רבי אפרים גרינבלט: "ואף שאין משיבין את הארי אחרי מיתתו, אבל בזמנו כתבתי לידידי המנוח הרה"ג ר' יעקב ברייש [מחבר שו"ת חלקת יעקב] שטענותיו חזקות, אבל כתב בחזקה בלשונו נגד גאון הדור רשכב"ה [האגרות משה], וה' הטוב יכפר בעדי אם פגעתי במכתבי אליו, אבל המעיין בדבריו יראה שלשונו מופרז וחזק"].

ט. גם הראשון לציון, רבי שלמה עמאר, כתב בשו"ת שמע שלמה (ח"ד סי' ג) לחלק בין דברי הירושלמי שנאמרו על חמור לבין נדון דידן בכלב, שכן "שאני חמור שבזמנם היה חשוב, ובני אדם רגילים עמו בכל שעה שהוא היה מרכבו של כל אדם בכל מקום ובכל עת, ועל כן לא נחשב דרך בזיון אם מכניסו בתוך ביתו במקום שלנים בו בני אדם באיזו פינה. ועל כן בשעת הדחק התירו אפילו בבית הכנסת לת"ח. ודע שגם גדולי עולם היו רוכבים על החמור ומשתמשים בו, ומי לנו גדול מאברהם אבינו, שנאמר בו ויחבוש את חמורו. ואצל משה רבינו נאמר, ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור. והטעם פשוט שזה היה מרכבו של כל אחד ואחד, והוא המוליך והמביא, ולא נחשב מעולם לדבר בזוי. ובאזני שמעתי מזקני הדור שלפנינו שהיו מספרים על כפריים שהיו מלינים החמור עמם בביתם מפני שחששו מחיות ומלסטים וכיוצא בזה. ועל כן לא יפלא שהתיר להם רבי אמי להכניס גם החמור של האורח לבית הכנסת בשעת הדחק שאין לו מקום להניחו בבטחה, דאי לא הא לא קיימא הא, דגם בעליו לא יוכל לישון, ביודעו שחמורו נטוש ועזוב לחייתו ארץ. ואין לנו ללמוד ממנו היתר לכלב שהוא בזוי מאז ומעולם, ולא יכירנו מקומו בתוך הבית, אלא מחוץ לבית מושבו, וזכר לדבר "ובשר בשדה טריפה, לכלב תשליכון אותו". וגם בימינו שהכלב נעשה לחית שעשועים וטיולים יותר מאשר לשמירה, מכל מקום הם מיעוט ולא נמצא כדבר הזה אצל תופשי התורה. ודבר בזיון נקבע לפי דעת האנשים במקום ובזמן".

ועל פי דבריו קובע הגר"ש עמאר: "ובאמת בימינו שהחמור איבד את ערכו, והמירו כבודו במכוניות ואופנועים וכו', ושוב אינו מצוי עם בני אדם, מסתמא שיחשב כיום דרך בזיון להכניסו לבית הכנסת, ויאסר הדבר גם בשעת הדחק. ואף על גב דכלב זה חשוב הוא לבעליו, שהוא מנחהו לכל מקום שירצה, והוא לו לעיניים, מכל מקום לגבי כל העולם הוא נשאר כלב ככל הכלבים, וכל אדם שיראה שמכניסים כלב בבית הכנסת, ירגיש בזה בזיון ורמיסת מקום הקודש".

והוסיף: "זאת ועוד אחרת, דהירושלמי לא התיר כניסת החמור בשעת התפילה, אלא התירו לו להכניסו עם בעליו שבא ללון שם מפני הדחק, והוא בשעה שאין שם אדם, ואיך נלמד מזה להתיר להכניסו בשעה שבית הכנסת מלא עם ה' שבאו לשפוך שיחם לפני המקום ב"ה בקדושה ובטהרה, והרי זה לא דומה כלל למה שהתירו לתלמידי חכמים בבית הכנסת ובית המדרש, דהתירו להם אכילה ושתיה וגם שינה בשעת הדחק, דכל זה אינו בעת התפילה כמובן, ואיך נלמד להתיר שיעמוד הכלב לעומתם בהתייחדם עם קונם בק"ש ותפילה, בזה לא שמענו ולא ראינו גם בחמור, וק"ו בכלב שהוא דרך בזיון".

אולם במבט נוסף, יתכן שבזמנינו הכנסת כלב לבית כנסת לא נחשבת כל כך "בזיון" כבימים עברו, כפי שכתב לי ידידי רבי שלום רובנוביץ (רב בבית הכנסת venice בסמוך ללוס אנג'לס), שבעבר הכלבים היו נמצאים ב"מלונה", ולא היו מעיזים להכניס אותם למגורים וללינה בבית, ואילו היום מגדלים את הכלבים בבית. והיות והכנסת כלבים לבית למגורים ולחיים בצוותא עם בני הבית נחשבת בזמנינו דבר מצוי ולא מוגדרת כיום כ"בזיון", אף הכנסת הכלב לבית הכנסת לא נחשבת כבר כבזיון.

י. מצאתי פוסקים נוספים שאסרו להכניס כלב נחיה לבית הכנסת:

• רבי מנחם מנדל כשר, בספרו חומש תורה שלימה (חלק טז, עמ' קמז) העיר על פסקו של האגרות משה: "מה שכתב דכלב לא גרע מחמור, לדעתי גרע וגרע, ומקור לזה מקרא בתורה "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך", ובספרי (תצא סי' רפא): "יכול אפילו העבירו ברגליו בעזרה יהא חייב, תלמוד לומר (דברים כג, יט) לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם". והנה בקרא מיירי במחיר כלב, דהיינו תמורת כלב, על אחת כמה וכמה כלב עצמו".
• רבי משה מלכה, רבה של פתח תקוה, כתב בשו"ת מקוה המים (ח"ה עמ' יט) "אין לך זלזול וביזוי לבית הכנסת גדול מזה להכניס כלב לתוך בית הכנסת, והוא מילתא דתמיהה אצל כל הציבור, ומי יודע אם לא יתחשק לו לנבוח בתוך התפילה ויפריע לציבור או שמא יתכנסו סביבו ילדים לשחק בו ויהיה הדבר לחוכא ואיטלולא, וכ"ש אם ילכלך בגלליו ומי רגליו. שודאי אין פגיעה בכבוד שמים יותר מזה".
• רבי יוסף ליברמן, כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"ט סימן נג) "עצם דברי האגרות משה צע"ג, וכי סלקא דעתך שהתיר רב אמי להכניס אורח בן תורה קצת לבית המדרש עם חמורו, הרי בודאי בית המדרש רק כביתא דרבנן ולא גרוע מזה, ובשום מקום לא מכניסים חמור לבית שיכול להטיל רעי, ורב אמי אמר רק שיקרבו האורח וכל צרכיו ואפילו חמורו, אבל למקום החמורים".
• הראשון לציון, רבי יצחק יוסף כתב בספרו ילקוט יוסף (סימן קנא סעיף כה), לאסור על עיוור להכניס את כלבו לבית הכנסת, והציע: "אם יש לו בית הכנסת קבוע שהוא מתפלל שם, יקבעו לו איזה עמוד או מוט מחוץ לבית הכנסת [בריחוק מה מהפתח] כדי שיוכל לקשור אל המוט את הכלב, בטרם כניסתו לבית הכנסת". וציין כי כן הורה אביו, הגר"ע יוסף, בשאלה זו, הלכה למעשה.

בילקוט יוסף הביא בדבריו סיבה לאסור, את דברי השערים מצויינים בהלכה (סימן יג ס"ק ב) שתמה על האגרות משה הנ"ל "שהרי העכו"ם יראו שנכנס העיוור לבית הכנסת עם כלבו, ויש כאן איסור לא תחללו, שהם מקפידים שלא יכנס כלב וכדומה לבית יראתם. ועיין בשדי חמד (מערכת בית הכנסת אות כא) שכתב, דהיכא שהגויים מקפידים שלא לעשותו בבית תיפלתם, אף שלפי דין תורתינו הקדושה מותר, אסור לעשותו בבית הכנסת שהוא מקדש מעט, ובו נאמר "ונתקדשתי בתוך בני ישראל ולא תחללו את שם קדשי". וסברא זו הוזכרה גם בדברי החלקת יעקב [לעיל אות ח].

• בספר מפניני הרב (עמ' נא) כתב ידידי רבי צבי שכטר, מראשי ישיבת רבנו יצחק אלחנן בניו יורק, ותלמידו המובהק של הגרי"ד סולובייצ'יק: "פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום תפילה בבית הכנסת בימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא איתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחוזקה מלהכנס עם הכלב, דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזיקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע, שענין תשלומי הנזיקין תלוי בדין התורה, כי אם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו, אז חייבים המתפללים בנזקיו, ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו, אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו [הגרי"ד סולובייצ'יק] לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת". אך לא נתבאר מה היה נימוקו של הגרי"ד לאיסור.

מאידך גיסא, בספר פתיחת האגרות על שו"ת אגרות משה (עמ' מט) הביא בשם רבי אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון, וחתנו של הגרי"ד, שהעיד כי הגרי"ד התיר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב נחיה.

הכנסת כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי

יא. רבי שמואל רבינוביץ, רב המקומות הקדושים והכותל המערבי, דן בשאלה, האם על פי ההלכה מותר לעיוור להיכנס לרחבת הכותל המערבי עם כלב נחיה [התשובה נדפסה לראשונה בקובץ תחומין, כרך כט (תשסט) עמ' 487, ולאחר מכן בשו"ת שערי ציון ח"ב סימן יח].

בראשית דבריו כתב, ש"כל מה שהתיר האגרות משה הוא רק בבתי כנסיות שבחוץ לארץ, שעל תנאי הם עשויים, ולא בבתי כנסיות בארץ ישראל שקדושתם חמורה יותר, ובוודאי לא ברחבת הכותל המערבי, שקדושתה חמורה מאד, ולא שייך בה כלל היתר זה".

עוד כתב הרב רבינוביץ כי "היתרו של הרב פיינשטיין הוא דוקא לעיוור שאיסור הכנסת הכלב לבית הכנסת יביא אותו לכך שלעולם יתבטל מתפילה ומקריאת התורה בציבור. דבר זה לא חל על תפילה בכותל המערבי, כיון שהעיוור יכול להתפלל במקומות אחרים, ואולי אפילו בבתי כנסת ששם לא יהיה זקוק לכלבו לצרכי הנחייה, כיון שאינם הומים אדם כמו בכותל המערבי". והוסיף [בשו"ת שערי ציון]: "וכך אמר לי הגרז"נ גולדברג שליט"א שאין מצוה להתפלל בכותל המערבי דווקא. ועל כן אין להחיל כאן את פסקו של הגרמ"פ, ואין זה בגדר שעת הדחק שהתיר בגללה. ומצאתי כעין זה בענין אשה שחפצה להתפלל בליל שבת בכותל המערבי וקשה לה ללכת רגלי, האם יכולה להדליק נרות ולהתנות בשעת הדלקת נרות שעדיין אינה מקבלת שבת עד בואה אל הכותל המערבי ושם תקבל שבת, כדי שתוכל לנסוע. מובא בשמירת שבת כהלכתה (פרק מג ס"ק קלז) בשם הגרש"ז אויערבך, דהנסיעה אל הכותל המערבי אינה נחשבת "צורך" לענין זה שתוכל לעשות תנאי, כך שגם לגבי עיוור אין זה "צורך גדול" שיש להתיר משום כך"

אמנם בהערת המערכת בקובץ תחומין, ציינו לדברי הציץ אליעזר (ח"י סימן יט) שחלק על הגרש"ז, והתיר "לנשים יקרות שחשקה נפשן ללכת לקבל פני שבת מלכתא על יד שריד בית מקדשינו הכותל המערבי", להדליק נרות ולהתנות שלא לקבל שבת, ולנסוע לאחר מכן לכותל המערבי במכונית. משום ש"להתנות כדי שיוכלו על ידי כך למלאות צמאונן הרוחני ועריגתן הנפשי לנדוד עד בית אלקים ולשאוב השראה עילאית מיוחדת, נקרא גם כן "לצורך" כדי שיוכלו להתנות". ולפי הציץ אליעזר, מסתבר שגם רצונו של העיוור "להרוות את צימאונו" הרוחני בתפילה במקום שלא זזה ממנו השכינה, הוא "צורך" המתיר לו כניסה לשם עם כלב נחיה.

רבי יוסף ליברמן כתב בשו"ת משנת יוסף (ח"ט סימן נג), בתשובה לשאלת הרב רבינוביץ, טעם נוסף לאיסור: "וברור שחתר [האגרות משה] להיתר רק בסומא בודד לבית הכנסת בחו"ל, ולא סלקא דעתיה להתיר למקום שריד בית מקדשינו [אשר חז"ל בכו על שועל (ממשפחת הכלבים) שראוהו יוצא ממקום קודש הקדשים, ששם בית תפלתם וכו'], ולכותל המערבי שהשכינה לא זזה משם, והוא אתר תיירות עולמי, ואלפי רבבות שופכים צקון לחשם, די לנו בקושי הגדול להגיע אליו בגלל הפריצות בדרך וברחבה העליונה, עוד נוסיף פרצות חדשות, אשר כאמור לעיל יגרמו וימשיכו עוד פרצות שונות".

ולענ"ד גם סברא זו צריכה עיון, מה בין הפריצות השוררת שם, לבין הכנסת כלב נחיה, ומה בין שועל שראוהו מהלך בבית המקדש, לבין הכלב נחיה המראה דרך לאדם העיוור הנושא אותו.

ואכן רבי אביגדור נבנצל, רבה של העיר העתיקה בירושלים, כתב לרב רבינוביץ במענה לשאלתו (הובא בשערי ציון שם) "כמדומני שיש להקל לבוא עם כלבו, אם הכלב אולף שלא לנבוח ולא לנשוך לא את המבוגרים ולא את הילדים אפילו אם קצת מתגרים בו, כמובן שיש למנוע את הילדים מלהתגרות בכלב. יתכן שכמו שמי שאי אפשר לו להתפלל בלי לאכול, רשאי לאכול קודם התפילה, כן יש להקל לסומא שאי אפשר לו לבוא לתפילה בלי הכלב, לבוא עם הכלב".

סיכום

יב. לדעת האוסרים על הכנסת כלב נחיה לבית הכנסת, אין ראיה מדברי הירושלמי שהתיר להכניס חמור לבית המדרש, לנדון דידן, כי:

[א] בירושלמי התירו כניסה לבית מדרש, אך בתי הכנסיות שלנו, קדושתם חמורה יותר.

[ב] בירושלמי התירו להתאכסן עם החמור, אך לא להתפלל כשהחמור נמצא ועלול לבלבל את הכוונה בתפילה.

[ג] יתכן שכוונת הירושלמי להתיר לבעל החמור להיכנס לבית המדרש, ולא לחמור עצמו.

[ד] החמור בזמנם היה "כלי רכב" ולא היה בזיון להכניסו לבית המדרש, מה שאין כן כלב "שהוא בזוי מאז ומעולם, ולא יכירנו מקומו בתוך הבית, אלא מחוץ לבית מושבו".

ובנוסף יש לאסור להכניס כלב נחיה לבית הכנסת מחשש:

[א] פן הכלב יטיל גללים באמצע התפילה, ואז יהיה אסור להתפלל שם.

[ב] שמא "ישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבוח".

[ג] אין זה "רגש יהדות האמיתית" להוליך עמו כלבים ו"רק האנשים השחצנים עושים כן".

[ד] מההיתר עלול לצאת חילול השם גדול, שיאמרו כי הנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ואילו היהודים מתירים להכניסו לבית הכנסת.

ברם בהקשר לנימוק זה עלי לציין, כי אחד המנהלים בחברה שבבעלותי, שהוא כומר בכנסיה נוצרית, אמר לי כי בזמנינו לא נאסר להיכנס עם כלבי מחמד לבית תיפלתם, היות וכיום החברה מקבלת את הכלבים אחרת מבעבר. ולפי זה ברור כי החשש לחילול השם "שיאמרו כי הנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ואילו היהודים מתירים להכניסו לבית הכנסת", לא קיים בזמנינו.

•   •   • 

מאידך גיסא, כדעת האגרות משה שהתיר לעיוור להכניס כלב נחיה לבית כנסת, מפורש בדברי האדמו"ר מליובאוויטש באגרות קודש (חי"ח ע' תכב) במה שכתב על דברי רמ"מ כשר [לעיל אות י] שלמד מהפסוק "לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל נֶדֶר כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם", שהכנסת כלב לבית הכנסת היא "תועבה", כי "אין ללמוד איסורים מעניני דרוש".

הרבי הוסיף כי בנדון דידן יש "לחפש דרכים לאפשר הכניסה", משום צערו של העיוור, או מגודל ענין התפילה בבית הכנסת בציבור.

וכן מובא כדעת האגרות משה, בספר דעת נוטה (תשובה סח) בשם הגר"ח קנייבסקי, כי "אין איסור" לסומא ליכנס לבית הכנסת להתפלל עם כלב שמועיל לו לראות.

ענף ג – האם כלבי שעשוע הם מוקצה בשבת

יג. כל דבר שאין בו שימוש בשבת הרי הוא 'מוקצה' ואסור לטלטל אותו בשבת, ובכלל זה גם בעלי חיים נחשבים 'מוקצה' ואסור לטלטל אותם בשבת, כמפורש במשנה (שבת פי"ח מ"ב) "כופין את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו". ופירש רש"י (שבת קכח, ב) "דאשמועינן דכלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל". וכתב המגיד משנה (הלכות שבת פכ"ה הכ"ה) "דאפרוחים ושום בהמה חיה ועוף [חיים] אינם מותרים בטלטול, לפי שאינם ראויים". ורק במקרה שצריך לקחתם ממקומם כדי למנוע מהם צער, התירו חכמים לאחוז בהם ולגוררם, אבל לא להרימם.

אבל התוספות במסכת שבת (מה, ב ד"ה הכא) הביאו את שיטתו של הר"ר יוסף שאפרוח חי אינו מוקצה "משום דחזי לשתק בו תינוק כשבוכה", ודחו את שיטתו.

להלכה נפסק בשו"ע בהלכות שבת (או"ח סי' שח סע' לט-מ) "אסור לטלטל בהמה, חיה ועוף [דהם בכלל מוקצה כעצים ואבנים דהא לא חזו, משנ"ב שם ס"ק קמו]. ואף על פי כן מותר לכפות את הסל לפני האפרוחים, כדי שיעלו וירדו בו, ובעודם עליו, אסור לטלטלו. כל בהמה חיה ועוף מדדים אותם בחצר, דהיינו שאוחז בצוארן ובצדדים ומוליכן, אם צריכין הבעלי חיים לכך, ובלבד שלא יגביהם בענין שיעקרו רגליהם מן הארץ, דמוקצין הם ואסור לטלטלם".

והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' פא) כתב בענין טלטול בעלי חיים בשבת: "אף על פי שבעלי חיים מוקצים נינהו, מכל מקום נראה לי להתיר לטלטל עופות המצפצפים בקול נאה בכלובן, דליכא למיחש דילמא שמיט גדפייה. וכיון שבני אדם נהנים בקולם, לאו מוקצים נינהו". לדעת המהר"ח אור זרוע, מותר לטלטל כלוב שבתוכו צפורים המצפצפים בקול נאה, מאחר שהם ראויים לשימוש מסויים בשבת, היות ונהנים לשמוע את קול שירתם, ולכן הן אינן מוקצה.

אולם הרא"ש, שדבריו הובאו בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' פב) כתב: "ועל העופות לא מלאני לבי להתיר, שאין ללמוד היתר שימוש בעלי חיים מהיתר כלים. שאף כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ומקומו מותר, אבל צרורות שבחצר אפילו צריך להם צורך גדול, אסור לטלטל משום שאין תורת כלי עליהם, הכי נמי בעלי חיים. ויש לאסור יותר בבעלי חיים, כי אין משתמשין בבעלי חיים, ולא פלוג רבנן בבעלי חיים". כלומר, הרא"ש נקט שמוקצה מחמת גופו אסור בטלטול גם אם הוא ראוי להשתמש בו בשבת. ומה גם שבבעלי חיים יש חומרא נוספת, שאסור לטלטלם מדין השתמשות בבעלי חיים בשבת, ועל כן הסיק שאסור לטלטל את כלוב הצפורים.

וכדבריו הכריע להלכה בשו"ע הרב, שכתב (סי' שח סע' ח) כי בעלי חיים הם בכלל 'מוקצה מחמת גופו', והוסיף (שם סע' עח) "אסור לטלטל בהמה או חיה או עוף מפני שאינן ראויים בשבת כשהם חיים, ואפילו עוף שראוי לצחק בו תינוק כשבוכה אסור לטלטלו". ומבואר איפוא, כי בעלי חיים אסורים בטלטול גם אם הם ראויים להשתמש בהם תשמיש המותר בשבת, כי מאחר שאינם כלי, הרי הם מוקצה מחמת גופו שבו לא מועיל מה שהוא ראוי לשימוש בשבת.

טלטול אקווריום עם דגי נוי בשבת

יד. בנדון זה כתב האגרות משה (או"ח ח"ד סימן טז) "ולטלטל בשבת ויו"ט הכלי עם דגים קטנים שנעשו לנוי ולקשט הבית, נראה שאסור. דבעלי חיים מוקצין הם אף בכהאי גוונא, דהם כגרוגרות וצימוקין, כמפורש בתוספות (שבת מה, ב ד"ה הכא) שמסקי דלא כהר"ר יוסף".

ובשו"ת יביע אומר (ח"ה או"ח סימן כו) כתב: "ולענין הלכה אם מותר לטלטל עופות המצפצפים בקול ערב או לא, שהדבר שנוי במחלוקת בין המהר"ח אור זרוע שמתיר, ובין הרא"ש שאוסר, נראה דנקטינן כדעת הרא"ש לאסור לטלטלן, הואיל והרא"ש פוסק מפורסם אחד המיוחד מעמודי ההוראה, והוא רב מובהק בהוראה. ומעתה הוא הדין שיש לאסור לטלטל דגי זהב שבתוך צנצנת זכוכית מלאה מים, דהכי נמי הו"ל מוקצה דבעלי חיים שאסור לכולי עלמא".

ולכאורה כך הדין גם לגבי חיות מחמד, כחתולים וכלבים, שאסור לטלטלם, וכפי שנפסק בילקוט יוסף (שבת ח"ב עמ' שפג) "כלבים קטנים אף שהם מיוחדים להשתעשע בהם, אין לטלטלם בשבת וביום טוב משום מוקצה". וכן נקט לדינא בספר אורחות שבת (פרק יט סע' קכד) "בעלי חיים הם בכלל מוקצה כעצים ואבנים, כיון שאינם מוכנים ואינם ראויים לשימושו של האדם, ואין לטלטלם כלל. ואפילו בעלי חיים שבני אדם מגדלים בבתיהם ורגילים בימות החול ליקח אותם בידים ולטלטלם, הרי הם מוקצה ואין לטלטלם בשבת. ולכן אין לטלטל כלב וחתול או צב או אפרוחים הגדלים בבית, וכן אין לטלטל כלוב שיש בו ציפורי נוי. אקוואריום שיש בו דגי נוי אסור לטלטלו, אמנם מותר להסיר את מכסה האקוואריום על מנת ליתן אוכל לדגים".

אולם מאידך גיסא, יש פוסקים שכתבו לחלק בין בעלי חיים שאין רגילים לשחק עמם, שהם מוקצה, לבין חיות מחמד שבעליהם רגילים להרים אותן ולהשתעשע בהן בכל השבוע, שאינן מוקצה, ומותר לבעליהן לנגוע בהן ולהרים אותן, כפי שהובא בשם הגרש"ז אויערבך בספר הליכות שלמה (שבת סי' שח סע' לט ס"ק עד אות ב) "אף שאפרוח חי חשיב מוקצה אף דחזי לשתק בו תינוק, כמו שכתבו התוספות (שבת מה, ב ד"ה הכא), מכל מקום בכהאי גוונא שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, מסתברא דלא חשיב מוקצה. ויש לומר דדגי נוי הואיל ומצויים מאד, ורגילים להעבירם ממקום למקום, וכולם יחד מיוחדים לנוי, בכגון זה אף שהכלי והמים הם בסיס לדגים, גם הרא"ש [שאסר לטלטל ציפורים המצפצפות בכלובן] מודה דשרי לטלטלם בתוך הזכוכית, ולא יחמיר, משום לא פלוג".

והדברים עולים בקנה אחד עם המובא בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק יח הערה סב) "בענין הסומא שנוהג שכלב מוליך אותו, העיר לי הגרש"ז אויערבך, דאף דאפרוח חי חשיב מוקצה אע"ג דחזי לשתק בו תינוק, כמו שכתבו התוספות (שבת מה, ב ד"ה הכא), מכל מקום בכהאי גוונא שהוא עומד ומיוחד לשימוש כזה שצריכים לטלטלו, מסתבר דלא חשיב מוקצה". ולכאורה אין סיבה לחלק בין כלב נחיה, העומד ומיוחד לשימוש בני אדם, לבין חיות מחמד העומדות ומיוחדות לשימוש בני האדם – למשחק ולשעשוע [אמנם ידידי רבי שבתי יגל, מראשי הכולל הקהילתי ברעננה, כתב להעיר על דברי השש"כ: "ולא זכר מר מפסק השש"כ פרק כ"ז סעיף כ"ז שיש להחמיר לא לטלטל אקווריום עם דגים שבו, הרי שלמעשה סבר לחלק בין כלב שמיוחד לנחייה שזה תשמיש חשוב, לדגי נוי, וא"כ כ"ש חיות מחמד שבהם יש פחות סברות להתיר מאשר דגי נוי (עיין שם הערה ק"א)".

וכן מבואר בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סימן כב אות כא) "ציפורים קטנים שמצפצפין וקטנים משחקין עמהם, האם דינו כמוקצה, דבתוס' שבת (מה, ב ד"ה הכא) התיר הר"ר יוסף לטלטל אפרוח חי דחזי לשתק בו תינוק. תשובה: כל בעלי חיים הו"ל מוקצה, אפילו באותן שהתינוקות משחקין בהם". ובהמשך נכתב באותיות קטנות יותר "אלא אם כן הם מיוחדים לשעשועים [פעטס]".

אמנם יש לציין כי משפט זה שנכתב בכתב שונה, יצא מתחת ידיהם של עורכי הספר [נכדיו של רבי משה: רבי שבתי אברהם הכהן רפפורט ורבי מרדכי טנדלר], ולא נכתב על ידי רבי משה בעצמו, כפי שנכתב בהקדמה לחלק זה של האגרות משה, שיצא לאור לאחר פטירתו, כי עורכי הספר "הוסיפו הערות בתוך התשובות כדי שירוץ המעיין בהן באות מיוחדת, כדי להבדילה ממה שנכתב בעצם כתב יד קדשו".

לפיכך ביקשתי מרבי שבתי רפפורט, מעורכי האגרות משה, להבהיר לי את הוראת האגרות משה לאשורה:

בס"ד, צום העשירי תשע"ח

כבוד ידידי רבי שבתי אברהם הכהן רפפורט שליט"א

ראש בית המדרש של המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן

שלום וברכה

בשבועות האחרונים עסקתי בלימוד עם בני החבורה בנושא טיפול בחיות מחמד בשבת, ובשאלה האם חיות אלו הן מוקצה בשבת.

בשעת הלימוד מצאתי את תשובת האגרות משה (או"ח ח"ה סימן כב אות כא) "כל בעלי חיים הו"ל מוקצה, אפילו באותן שהתינוקות משחקין בהם". ובהמשך נכתב באותיות קטנות יותר "אלא אם כן הם מיוחדים לשעשועים [פעטס]".

כאמור בהקדמה לחלק זה של הספר, משפט זה שנכתב בכתב שונה, יצא מתחת ידיהם של עורכי הספר, ובהם מעכ"ת, ש"הוסיפו הערות בתוך התשובות כדי שירוץ המעיין בהן באות מיוחדת, כדי להבדילה ממה שנכתב בעצם כתב יד קדשו".

לשאלת הלומדים אשמח לקבל פרטים נוספים ממע"כ, האם תוספת משמעותית זו המשנה לחלוטין את כל התשובה, ומחדשת שחיות מחמד אינן מוקצה – נאמרה במפורש על ידי הגר"מ זצ"ל, ואם כן מדוע לא נכתבה על ידו בעצמו.

בברכה ובידידות, צבי רייזמן, לוס אנג'לס

כעבור שבוע, נתכבדתי בתשובתו של הרב רפפורט, המאירה את דרך עריכת הכרך השמיני של האגרות משה בכלל, ותשובת הגר"מ פיינשטיין בענין טלטול חיות מחמד, בפרט.

בע"ה י"ז טבת תשע"ח

לכבוד איש רב פעלים מקבציאל

הרב הגאון רבי צבי רייזמן שליט"א

שלו' ורוב ברכה עד העולם

בעניין שאלת כת"ר על מה שנדפס באגרות משה אורח חיים ח"ה סימן כב אות כא, בהמשך לעניין צפרי שיר בכלוב שאסור לטלטלן, נוסף בגופן אחר, שכפי שביארתי בהקדמה, אינו מכתי"ק של הגר"מ זצ"ל, שבעלי חיים המיוחדים לשעשועים אינם מוקצה.

התשובות הקצרות לר"ש איידער המופיעות בסימנים כא – כב עברו כמה גלגולים. הגר"מ זצ"ל ביקש שאקצר מאד את השאלות, אשמיט מהן את הפלפול, כיוון שהשאלות נדפסו כבר בספרו של הרש"א שליט"א, ואערוך את התשובות של הגר"מ. עריכת תשובות הגר"מ כללה שני חלקים. האחד הכנסת תוספות מכתי"ק שהוסיף על הצילום של השאלות והתשובות הקצרות (ונדפסו בגופן מיוחד בגודל הרגיל). והערות שהעיר על פה ולשאלת גיסי הרב מרדכי שליט"א, ושאלותיי, ביקש להכניס לתשובותיו. מאחר שהגר"מ נלב"ע לפני ההדפסה, כל דבר שלא כתב בעצמו לא נכנס בגופן הרגיל לתשובות, ואפילו עריכה של אותיות בודדות באה בגופן מיוחד.

שיטתו של הגר"מ זצ"ל בבירור מוחלט הייתה שחיות מחמד (פעטס) אינן מוקצה. כך אמר לי כמה וכמה פעמים. בעיניי היה הדבר מוזר, ואני טענתי שאדם אינו יכול להגדיר בעל חיים כחפץ, משום שעצם רוח החיים בבעל החיים עושה אותו אוטונומי, ורק כאשר בעל החיים נשחט או מת הוא נעשה חפץ הנתון להגדרתו של בעליו. טענתי זו לא התקבלה על דעתו של הגר"מ והוא טען שהבעלות על בעל החיים שוללת את האוטונומיה ההגדרתית שלו, והוא מוגדר – כבעל חיים – על פי השימוש שבעליו מייעד אותו אליו. לכן בעל חיים עשוי לההיפך לצעצוע אם זהו השימוש הרגיל שלו.

כתבתי כאן "השימוש הרגיל" כיוון שעדיין אנחנו מוגבלים לתחום ההגדרות שאנשים נוהגים להגדיר בכל זמן.

לכן הדברים שהוספתי היו דעתו של הגר"מ ופסק ההלכה שלו, והוא ידע שנוסיף את הדברים בשולי הדברים מכתי"ק והסכים לכך.

אכתוב רק שטענתי באה מכוח מה שבעל חיים חי אינו מוגדר כאוכל (לעניין טומאת אוכלים) אלא אם כן נשחט. לענ"ד הרמב"ם בריש הלכות שחיטה אומר שהפיכת בהמה לאוכל מותרת רק על ידי שחיטה, ובעל חיים שהפך להיות אוכל ללא שחיטה הוא נבלה. ולכן האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום נבלה, כיוון שעצם אכילתו הפכה אותו לאוכל. מכאן שכל עוד הוא חי אין הייעוד שבעליו מייעדים אותו הופך אותו לאוכל.

עד כמה שהבנתי את דברי הגר"מ כל זה אמור בייעוד עתידי. אבל אם הייעוד הוא עכשיו, הרי ששליטת הבעלים גורמת שהייעוד יתפוס להלכה. לכן בעל חיים המיועד למשחק בו אינו מוקצה.

כתבתי את כל הנ"ל רק כדי לומר שהדברים אינם דברי עצמי, אלא דבריו של הגר"מ.

בברכת כל טוב ורוב הצלחה

מוקירו שבתי א' הכהן רפפורט

ענף ד – האם ראוי לגדל כלבים

טו. בענף א' נתבארו דברי הפוסקים בגדרי ההלכה, האם ובאלו תנאים ניתן לגדל כלב.

לדעת המהרש"ל אין היתר לגדל כלב נובח, אלא אם כן הוא קשור, מחשש שהנביחות עלולות לגרום לנשים בהריון להפיל, והתירו לגדל רק כלבים מסוגים מסויימים שאין חשש שיפחידו נשים בהריון. ולעומתו, השאילת יעבץ אסר לחלוטין לגדל כלבים, ללא יוצא מן הכלל, מחשש שיסכנו אחרים, אלא אם כן הם קשורים. וכן נראה מדברי החלקת יעקב, שלא ניתן לדעת בבירור מיהו "כלב רע" שנאסר לגדלו, ולכן יש להימנע מחמת הספק מלגדל כל סוג של כלב.

אמנם גם אם מבחינה הלכתית יש מקום להתיר לגדל כלבים מסוגים ובתנאים שונים, פוסקים רבים לאורך הדורות, כתבו שאין ראוי לגדלם, בנימוקים שונים:

• השאילת יעבץ כתב בהמשך דבריו המובאים [לעיל אות ה], לאסור על אשה לגדל כלבים למטרת שעשוע בלבד, ולא רק על אלמנה: "דאיכא למיחש טפי מחשד גרידא, דמתיא לידי זימה נמי, ולעולם אפילו בכלב אחד איתא להך חששא, ביחוד באותם המיוחדים לשעשוע ולטיול. ואית ביה איסור מוסיף באותם כלבים חלקים וערומים שאין להם שערות, וקונים אותם בדמים יקרים לשחק ולהשתעשע בהם ולגעגע עמהם. וגם משום מושב לצים אסור לשחוק עמהם, שהוא ממש מעשה ערלים בר מינן, ודי בזו הערה לאוזן שומעת".
• החלקת יעקב כתב בהמשך דבריו המובאים [לעיל אות ח]: "ועוד, וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצויה ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות. והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים, רק האנשים השחצנים עושין כן".
• בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' רמא) כתב בסיום תשובתו האם מותר להרוג כלב זאב הגורם צער לשכנים: "כל זה מה שנוגע לדין אם מותר להרגו. ובכל אופן, עצם החזקתו שלא לצורך, הוא מעשה ריקים ושפלי בני אדם".
• רבי יעקב אריאל, רבה של רמת גן, כתב בשו"ת באהלה של תורה (ח"ה סי' כה) "מנהג ישראל מאז ומעולם היה להימנע מלגדל כלבים לצורך שעשוע, ורק באזורי ספר התירו לגדל כלב כזה בתנאי שהוא קשור. וראוי הוא לגדל את ילדינו לתורה ולמעשים טובים ולא לגידול כלבים".
• רבי יוסף גינזבורג, רבו של מושב עומר, כתב בעלון שיחת השבוע: "מבחינה חינוכית, לא טוב לילד לבוא במגע עם בעלי חיים שאינם כשרים, מכיון שכל דבר שהאדם רואה נחקק היטב במחשבתו, ותוכנו משפיע מאוד על נשמתו, ובמיוחד אצל ילדים בגיל החינוך, כדברי שלמה המלך (משלי כב, ו) חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה. רצוי מאד להשתדל שילדים לא יסתכלו בדמויות בעלי חיים שהתורה מגדירה אותם לא טהורים. לכן, אפילו כשמדובר בציורים ובצעצועים, יש להשתמש בדמויות של בעלי חיים טהורים בלבד".
• הראשון לציון רבי שלמה עמאר, כתב בתוך דבריו המובאים [לעיל אות ט]: "וגם בימינו שהכלב נעשה לחית שעשועים וטיולים יותר מאשר לשמירה, מכל מקום הם מיעוט ולא נמצא כדבר הזה אצל תופשי התורה. ודבר בזיון נקבע לפי דעת האנשים במקום ובזמן".

גידול כלבים בימינו

טז. עם זאת עלינו לזכור, כי במציאות החיים בזמנינו שמאות מליוני כלבים חיים בעולם, ורובם חיים במחיצת בני אדם ומשמשים "חיות מחמד" שנועדו לבידור ושעשוע, או מסייעים לבני אדם עוורים, למשטרה ולשירותי הבטחון, יתכן שיהיה שינוי ביחס לגידול הכלבים.

בענפים ב'-ג' נוכחנו לראות שהשינוי באורחות החיים וביחס לבעלי החיים בעידן המודרני, גרם לשינוי בפסק ההלכה בנדון האיסור להכניס בעלי חיים לבית כנסת – שהשתנה להיתר להכניס לבית הכנסת כלבי נחיה המסייעים לעוורים, ובנדון איסור מוקצה בבעלי חיים – שהשתנה להיתר בחיות מחמד המשמשות למשחק ולשעשוע.

אין ספק איפוא, כי התועלת הרבה שבני האדם מפיקים מכלבים במציאות החיים בימינו, והמציאות שבה כלבים מצויים יותר במחיצת בני אדם, שינתה במידה רבה את היחס כלפיהם.

ומעתה יתכן שגם התשובה לשאלה האם ראוי לגדל כלבים בזמנינו תשתנה.

כאשר גידול הכלבים יעשה על פי כל גדרי ההלכה, בשמירה על הכלב כראוי שלא יזיק, ובמטרה למשחק ולשעשוע כשר בלבד, ככל חפץ אחר המיועד למשחק ולשעשוע, יתכן וכבר אין לראות בזה מעשה שאינו ראוי.