[1]"כשהתחתונים מטין מדרך הטוב – מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה"
א. האור החיים הקדוש פירש בפרשת בהר (ויקרא כה, כה-כט) את דיני גאולת השדות והבתים "בדרך רמז", על סיבת הגלות ותנאֵי הגאולה, התלויים במעשי ה"תחתונים", הלוא הם כלל ישראל – הגורמים להשפעת ה"שפע" מהעליונים, או לסילוקו ח"ו.
ענין זה נרמז במילים הראשונות הפותחות את הפרשה – "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ", כדבריו: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וגו' – פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל. כִּי יָמוּךְ, על דרך אומרו (קהלת י, יח) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, ואמרו ז"ל (תענית ז, ב) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים קד, ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, מך. כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות, וּמִתְמַסְכֵּן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים". ביאור הדברים, חז"ל דרשו את הפסוק "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה", שפירושו "כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, ישפל הבנין הַמְּקָרֶה את הבית והמסכך עליו" [רש"י שם], ללמדנו כי כשישראל "מתעצלים" במעשיהם, הם גורמים כביכול להקב"ה, עליו נאמר "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו"[2], להיות "מך" – מסכן. וזה נרמז בלשון הכתוב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שהקב"ה שנקרא "אח לצדיקים"[3], כביכול נעשה "מך", כאשר בני ישראל סרים מן הדרך הרצויה. והיינו: "כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות, וּמִתְמַסְכֵּן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים".
זו היתה הסיבה לחורבן בית המקדש, כפי שביאר האור החיים הקדוש את המשך הפסוק: "ואמר וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ, ירצה על המשכן משכן העדות, אשר הוא אחוזתו יתברך שבו השרה שכינתו, ובעונותינו נמכר הבית ביד האומות, וכמאמרם ז"ל (שוחר טוב, תהלים מזמור עט) בפירוש הפסוק מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם וגו'". וכוונתו לדברי המדרש: "מִזְמוֹר לְאָסָף אֶלֹקִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ, לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף". והתירוץ מבואר במשל, שהלימוד ממנו הוא: "אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש, ואתה יושב ומזמר. אמר להם, מזמר אני, ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים, ולא שפך חמתו על ישראל". מפורש איפוא, כי עוונותיהם של ישראל, גרמו לסילוקה של ההשפעה ממרומים, ובעקבות זאת לחורבנו ו"מכירתו" ביד האומות. כי בחורבן שפך הקב"ה את חמתו על "עצים ואבנים", ולא על החוטאים.
על פי דרכו, ביאר האור החיים הקדוש (פסוק כט), את הנאמר בהמשך הפרשה: "וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר, אחר שאמר ענין מכר הבית, חזר הכתוב לתת טעם לדבר, איך יהיה הדבר הזה שימכור ה' אחוזתו, בית הבחירה. והוא אומרו וְאִישׁ, זה הקב"ה (סנהדרין צג, א)[4], כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר, פירוש בית שבו מושב אלקים זה בית המקדש. עִיר חוֹמָה זה ירושלים, דכתיב (תהלים קכה, ב) ירושלים הרים סביב לה. אמר הטעם הוא – וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ, שבאמצעות זה אדרבה נגאל, על דרך אומרם ז"ל בפסוק (תהלים עט, א) מִזְמוֹר לְאָסָף וגו', שהשליך ה' חמתו על עצים ואבנים. שזולת זה לא היה נשאר מישראל שריד ופליט, ואם אין ישראל אין בית המקדש ולא ירושלים, לזה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ של עם וגאולת הבית, כי יש תקוה ושבו בנים לגבולם". כלומר, המכירה היא היא סיבת הגאולה, והיינו מתוך כך שהקב"ה שפך את חמתו על העצים והאבנים ולא על כלל ישראל, נובעת התקווה לגאולתם, כאשר ישובו בתשובה, ואז ישובו "לגבולם".
ונראה להוסיף ביאור בדברי האור החיים ש"העיקר תלוי בהתחתונים", וכאשר "התחתונים מטין מדרך הטוב, מסתלקים ההשפעות ומתמסכן עמוד הקדושה", ואף נחרב בית המקדש, על פי דברי חז"ל במדרש (איכה רבה א, מג), שהקב"ה אמר לטיטוס "קמחא טחינא טחינת" – שלא הוא זה שהחריב את בית המקדש, כי אם עוונותיהם של ישראל. ומכאן נלמד על גודל השפעת מעשי בני האדם, לטוב ולמוטב, וכפי שביאר בספר נפש החיים (שער א פרק ד) את דברי חז"ל והלקח הנלמד מהם: "ובאמת כי האיש החכם ויבן את זאת לאמיתו, לבו יחיל בקרבו בחיל ורעדה, בשומו על לבו על מעשיו אשר לא טובים ח"ו, עד היכן המה מגיעים לקלקל ולהרוס בחטא קל ח"ו, הרבה יותר ממה שהחריב נבוכדנצר וטיטוס. כי הלא נבוכדנצר וטיטוס לא עשו במעשיהם שום פגם וקלקול כלל למעלה, כי לא להם חלק ושורש בעולמות העליונים, שיהיו יכולים לנגוע שם כלל במעשיהם. רק שבחטאינו נתמעט ותש כביכול כח גבורה של מעלה, את מקדש ה' טמאו כביכול המקדש העליון. ועל ידי כך היה להם כח לנבוכדנצר וטיטוס להחריב המקדש של מטה, המכוון נגד המקדש של מעלה[5]. כמו שאמרו רז"ל קמחא טחינא טחינת. הרי כי עוונותינו החריבו נווה מעלה עולמות עליונים הקדושים, והמה החריבו רק נווה מטה"[6].
"צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי" – שכינה בישראל צורך גבוה
ב. ונראה להתעמק ביסודם של הדברים, המתבארים במדרש (איכה רבה א, לג) כי "בזמן שישראל עושים רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, שנאמר (במדבר יד, ד) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ ה'. ובזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום, הם כביכול "מתישים" כוח גדול של מעלה.
וביארו רבותינו הראשונים, כי השראת השכינה בישראל היא כביכול "צורך גבוה", כפי שכתב הרמב"ן בפרשת תצוה (שמות כט, מו) בקצירת אמרים: "ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר, השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר (ישעיה מט, ג), ואמר יהושע וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל (יהושע ז, ט), ופסוקים רבים באו כן, אִוָּהּ לְמוֹשָׁב לוֹ (תהילים קלב, יג), פֹּה אֵשֵׁב כִּי אִוִּתִיהָ (שם פסוק יד)".
וכן מבואר בדברי רבנו בחיי (שמות כ, א) "ומכאן תבין שהשכינה בישראל לא צורך הדיוט בלבד אלא צורך גבוה, כי כיון שהשם המיוחד המפורסם על ידי הכבוד, הנה הכבוד מקבל תוספת רוח הקודש, וזהו (תהלים קד, לא) יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו. ולכך יש להם כח לישראל להיות מחלישים או מוסיפים כח בגבורה של מעלה כפי מעשיהם שכן כתוב (דברים לב, יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי".
על פי יסודות הדברים, פירש האור החיים הקדוש את הפסוקים דלקמן.
- בפרשת כי תשא – ביאר אור החיים הקדוש את הפסוק (שמות לב, יז) "קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ" שנאמר בחטא העגל: "ואולי שרמז באומרו סמוך לעַנּוֹת תיבת אָנֹכִי על השכינה, בסוד צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וזה הוא שיעורה קוֹל עַנּוֹת של אָנֹכִי שֹׁמֵעַ, ותיבת שֹׁמֵעַ חוזרת על יהושע, שאמר קול מלחמה במחנה. אמר לו כי קול זה ששומע הוא קול שיגיד שברון השכינה". ישראל בחטאיהם "מתישים" כח גדול של מעלה, וגורמים "שברון" ל"אנכי", דהיינו בחינת ה"שכינה".
- בפרשת בשלח – ביאר האור החיים הקדוש (שמות יד, טו-טז), את תשובת הקב"ה למשה רבנו לפני שנבקע ים סוף: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ", על פי המבואר שהמעשים טובים מוסיפים כוח במידת הרחמים "ולהיפך, בר מינן, ימעיטו הכח, והוא אומרו צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. והנה לצד שראה א-ל עליון כי ישראל קטרגה עליהם מידת הדין, והן אמת כי חפץ ה' לצדק ישראל, אבל אין כח ברחמים לצד מעשיהם כנזכר. אשר על כן אמר למשה תשובה ניצחת, מַה תִּצְעַק אֵלָי, פירוש כי אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ עשות נס, כיון שהם אינם ראויים, מידת הדין מונעת, ואין כח ברחמים כנגד מידת הדין המונעת". והעצה למציאת הזכות להגביר את מידת הרחמים, היתה במה שיסעו לים סוף[7].
הרצון "לשכני בתוכם" שהוא כביכול "צורך גבוה" – נתינה מופלאה שעל ידה מושפע שפע
ג. בביאור בחינת "שכינה בישראל – צורך גבוה", כתב מו"ר הגרש"ז ברוידא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, בספרו שם דרך (שמות, מאמר טז) כי דרך ההנהגה באמצעות מעשיהם של ישראל, הוא מהלך של נתינה מופלאה שעל ידה מושפע שפע
דרך העולם, שהנתינה לאחרים אפשרית בשני אופנים: הדרך הפשוטה היא, נתינת המתנה מהנותן למקבל. אולם ישנה דרך נוספת – על ידי קבלת אדם חשוב, שהנאת הקבלה שלו חשובה כנתינה. כלומר, כאשר נותנים מתנה, ומקבל המתנה הוא אדם חשוב ונכבד, עצם הסכמתו, שנאות ומואיל לקבל את המתנה, חשובה כנתינה לנותן המתנה. יסוד זה למדנו מסוגיית הגמרא במסכת קידושין (ז, א) "בעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו", ומסיק שם: "הכא באדם חשוב עסקינן דבההיא הנאה דקא מקבל מתנה מינה גמרה ומקניא נפשה". הרי מפורש לנו הלכה למעשה שהנאת קבלת מתנה על ידי אדם חשוב ונכבד, נחשבת כנתינת שוה כסף המחילה בה חלות קידושין.
והנה תכלית הבריאה, כפי שנתבאר בהרחבה בדברי הרמח"ל: "שהא-ל ית"ש הוא תכלית הטוב ודאי. ואמנם מחוק הטוב הוא להיטיב, וזהו מה שרצה הוא ית"ש, לברוא נבראים כדי שיוכל להיטיב להם, כי אם אין מקבל הטוב אין הטבה" (דעת תבונות סי' יח, יעו"ש היטב כל דבריו). "הנה התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו ית"ש לזולתו" (דרך ה' חלק א פרק ב, עי"ש). וכן מפורש במקומות רבים, שכל תכלית הבריאה היתה כדי לתת ולהעניק עונג והטבה לבני האדם. וכיון שהקב"ה רצה ברוב טובו וחסדו לתת בידו הגדושה והגדולה עולם ומלואו טובה וברכה לבני האדם בכפל כפליים, לכן לא רק שנותן מתנת חינם, ברכה וכל טוב, לכל בני האדם באופן של נתינה מהנותן למקבל – אלא הוסיף וכפל לתת טובה וברכה גם באופן זה שיצר מציאות נפלאה שכביכול הוא נאות ומסכים לקבל "מתנה" מבני האדם. והיינו השיר והשבח שמברכים ומהללים את שמו ית', שבכך יש נתינה והטבה ללא גבול, שמלך מלכי המלכים הקב"ה נתן אפשרות לשיר לכבודו ולשבחו, והוא כביכול מתרצה ומוכן לקבל מידי בשר ודם שיר ושבח זה.
וחסד מופלא זה הוא כבוד וגדולה בלתי משוערים שניתנו לאדם. וזהו ה"סוד הגדול" שהשכינה בישראל היא "צורך גבוה". השראת השכינה בישראל, שתכליתה השפע והברכה הגדולים ביותר שיכולים להיות, רצה הבורא יתברך שתהיה לא רק במהלך של נתינה באופן הפשוט מהנותן למקבל, אלא בהשפעה ונתינה בדרך זו שכביכול הוא צריך ומקבל מישראל במה שמשכן שמו בתוכם. וכמו שנתבאר, במה שהקב"ה כביכול חפץ ומקבל מישראל שיר ושבחה הלל וזמרה – זהו חסד ונתינה שאין להשיגם, ובזה מקבלים שפע וברכה, בבחינת המלאכים שמתגדלין ומתגברין על ידי שהקב"ה מקבל מהם כתרו. והיינו דברי הרמב"ן שרצונו ית' "לשכני בתוכם", שביקש להשרות השכינה בתוך בני ישראל – היה בדרך זו שכביכול אין זה רק צורך הדיוט אלא "צורך גבוה", ש"אוה למושב לו", וכלשון הכתוב "פה אשב כי אויתה". שכן הדרגה הגדולה ביותר של חסד ונתינה, וביטוי לרוב הברכה שרצה הבורא ית"ש להשפיע, היא בדרך של בחינת "צורך גבוה", ש"אוה למושב לו". שכביכול הקב"ה מקבל את מה שנותנים לו, ובכך אין גבול ותכלית לטוב ולכבוד שנתן לישראל.
האדם "עיקר" והמלאכים "טפלים"
ד. מסיבה זו, שמעשי האדם הם המוסיפים כח או מחלישים את ה"עליונים", האדם הוא "עיקר" הבריאה, והמלאכים "טפלים" לו, כביאורו של הרמח"ל בספרו דרך עץ החיים, לסדרי הנהגת העולם ופעולות המלאכים הנעשות מכוח השפעת האדם במעשיו: "וכשתדרוש על עניניהם תמצא היות בן האדם עיקר והמלאכים טפלים להם. וזה הסוד פירשו המשורר (תהלים ח, ב) ה' אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם, כי הוא ידע הענין על אמיתו, איך שהקב"ה הוא מקבל כח, כביכול, ממעשה בני האדם לפעול טובה עמהם ועם כל הבריות. וזה סוד (שם סח, לה) תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים. וגם משה רבינו עליו השלום, אמר (דברים לב, יח) צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וידענו מזה, כי מעשי ישראל מוסיפים כח בגבורתו של מעלה". ולפי סדר זה: "ישראל פועלים למטה בארץ ומחזיקים כוחו של הקב"ה, ואז הכח שנתחזק מראה הודו במשרתים העומדים על פקודת המעשים, לעשותם כפי מה שהוא מתעורר לעשות".
מרן ראש הישיבה, רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, הטעים את הדברים ב'עיונים' שלו לספר דרץ עץ החיים: "ומה נפלא הוא הפירוש שפירש רבינו על פי זה את הפסוק: מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ – הוא הכח שהקב"ה כביכול מקבל בארץ, כמו שנתבאר. אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם – הוא המתאצל בהתעוררות לפי החוק אשר שם המאציל ית"ש, ישראל פועלים למטה בארץ, ומחזיקים כחו של הקב"ה. ההוד של הכח הזה, הוא נותן ומראה למלאכים ומשרתים העומדים על פקודת המעשים. ומה עמוקים ונשגבים הם הדברים, שפמליא של מעלה ניזונית מההוד, המתקבל ע"י מעשה בני האדם למטה בארץ. וכך הם מציאות הדברים, ועל האדם לדעת ולהכיר את זאת בהכרה ברורה ולהאמין באמונה שלימה. וצדיק יחיה באמונתו זו, ואז יקויים בו וצדיק יסוד עולם".
• • •
הגאולה תהיה בהעיר הצדיק הקרוב להשי"ת לבות בני אדם לחזור בתשובה
ה. עתה נשוב להמשך דברי האור החיים הקדוש המובאים לעיל [אות א], בביאורו על פי היסודות דלעיל, כי באחריות צדיקי הדורות לעורר הלבבות להיטיב המעשים, כדי שיזכו לגאולה: "והודיע הכתוב כי גאולתו היא ביד הצדיק אשר יהיה קרוב לה'[8], על דרך אומרו (ויקרא י, ג) בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, הוא יגאל ממכר אחיו. כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים אח כביכול (זוה"ק ח"ג דף ק"ס ע"ב) דכתיב (תהלים קכב, ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי. והגאולה תהיה בהעיר [הצדיק] לבות בני אדם ויאמר להם הטוב לכם כי תשבו חוץ, גולים מעל שלחן אביכם, ומה יערב לכם החיים בעולם, זולת החברה העליונה אשר הייתם סמוכים סביב לשלחן אביכם, הוא אלקי עולם ברוך הוא לעד, וימאיס בעיניו תאוות הנדמים ויעירם בחשק הרוחני, גם נרגש לבעל נפש כל חי עד אשר יטיבו מעשיהם, ובזה יגאל ה' ממכרו. ועל זה עתידים ליתן את הדין כל אדוני הארץ גדולי ישראל [שלא העירו את לבות בני האדם להיטיב מעשיהם], ומהם יבקש ה' עלבון הבית העלוב".
בעקבות דברים אלו, כתב בספר משנה שכיר (פרשת וילך ד"ה ועזבני) "וראיתי להעתיק כאן דברים כדרבונות שכתב הקדוש ר' יחיאל מיכל מנעמירוב זצ"ל הי"ד, שנהרג בשנת ת"ח, בהקדמת ספרו 'שברי לוחות', וזה לשונו שם: ובשביל זה נענשו תלמידי חכמים אלפים ורבבות בשנת ת"ח ות"ט, על שראו דברי הזוהר (ח"א דף קל"ט ע"ב) על הפסוק (ויקרא כה, יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת [הזא"ת גימטריא חמשת אלפים ארבע מאות ושמונה, שנת ה' ת"ח], תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. רמז לגאולה, ולא הוכיחו את העולם לשוב בתשובה, ועל ידי זה לבטל את הגזירה כולה או מקצתה [של הפרעות הרצחניות בשנת ת"ח, שנה שלפי הזוהר היתה צריכה להיות שנת הגאולה ותחיית המתים]. וראה גם כן אור החיים הקדוש בפרשת בהר, שעל זה עתידים המנהיגים גדולי ישראל ליתן את הדין, עבור שאין מעוררים את העם לתשובה. ובמיוחד שאנו נמצאים כעת בחבלי משיח קשים עד מאד, חובה עלינו לעורר את ישראל לקיום תורה ומצות. ובזכות מצות תשובה נזכה והשי"ת יעביר ממשלת זדון מן הארץ, והשי"ת ישלח את משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן".
היסורים והגלות – תיקון האומה להכשירה לגאולה
ו. האור החיים הקדוש, הוסיף לפרש גם את המשך הפסוקים בפרשת גאולת השדות והבתים בדרכו, ללמוד מה הם התנאים לגאולה העתידה, אם ח"ו לא יתעוררו לשוב בתשובה שלמה, וציין את הקושי והייסורים בגלות, כאמצעי לתיקון האומה לקראת הגאולה העתידה:
"ואומרו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין צג, א) אין איש אלא הקב"ה, דכתיב (שמות טו, ג) ה' אִישׁ מִלְחָמָה. כשלא יהיה לו גואל, כי אין איש שם על לב, אין מנהל, ואין מחזיק, ביד אומה ישראלית להשיבה אל אביה. אל תאמר כי ח"ו אבדה תקוה, אלא וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. אמרו ז"ל (דברים רבה ב, כג) כי היסורים והגלות הם תיקון האומה להכשירה. והוא מה שרמז וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ, על דרך אומרו (דברים ב, טו) יַד ה' הָיְתָה בָּם, שהיא מדת הגבורה, החובטת באומה בגלות המר, ובאמצעות זה ישיג למצוא כדי גאולת הבית".
אשר על כן, לקראת הגאולה, הקב"ה יעשה חשבון מדוקדק של היסורים שעברו על כלל ישראל כ"פרעון" לחובותיהם: "הנה לצד שהמכר הוא בעוונותינו, כאומרו (ישעיה נ, א) הן בעונותיכם נמכרתם, והעוון הוא חוב על האדם. בשעת קריעת השטר צריך לעשות חשבון החוב שעליו ולפרוע הנשאר. והוא אומרו וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, השנים שנשאר הבית מכור, ויתנכה לפי שיעור השנים מעונות ישראל[9]. והעודף ישיב על דרך אומרם ז"ל (ויקרא רבה כא, ה), במשפטי התשובה ותיקוניה תשובת המשקל, אם אדם נהנה מהעוון יסגף עצמו כשיעור מה שנהנה מהחטא, ובזה יפרע חובו, וכמו כן יעשה אדון העולם כשיתקרב זמן הגאולה[10]. והוא מאמרם ז"ל (סנהדרין צח, ב) שיהיו חבלי משיח. ובזה וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ, פירוש חוזר אל הקב"ה, גם על ישראל, על דרך אומרו (דברים ל, ג) (ג) וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, ואמרו ז"ל (מגילה כט, א) ישיב לא נאמר אלא ושב וגו'".
ובמקום אחר[11] נתבארו דברי האור החיים הקדוש, שתכלית היסורים נועדה לברר את ניצוצות הקדושה עד תומן, ועל ידי זה תבוא הגאולה. וענין זה נרמז בפרשת גאולת העבדים ביובל רומזת על "סוד הגלות" שבו מתייסרים ישראל, וממה יגאלו בזכות היסורים והתורה, כאמור בלשון הכתובים בפרשתנו (ויקרא כה, לט-מא) "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ, וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב". אשר יש בהם רמז "למה שאמרו ז"ל בספר הזוהר (תיקוני זוהר תיקון ו) כי ה' צוה לשר אדום שהוא ס"מ שלא יתנהג באכזריות עם ישראל, והוא אומרו כִי יָמוּךְ אָחִיךָ, על דרך אומרו (מלאכי א, ב) הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב. עִמָּךְ, פירוש נמיכותו ועניותו הוא לצד היותו עמך, שנתלוה לדרכיך הרעים. ואומרו עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, הוא גבול הגאולה כידוע, יַעֲבֹד עִמָּךְ. ומודיע ה' כי סוף סוף יצא מעמו, דכתיב וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו, פירוש הניצוצים המתבררים באמצעות היותם עמו, והוא סוד הגלות, שאם לא כן למה לא ייסרם ה' בשבט מוסר שם בארצם ובנחלתם. אלא אחד מהטעמים, הוא כדי שיבררו הניצוצות של הקדושה מבין הארצות. כי כל מקום ומקום שימצאון שם ישראל, באמצעות היסורים והתורה והמצות הניצוצות מתבררים מעצמם, והוא סוד אומרו (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹֹ"[12].
אשר על כן, רק לאחר השלמת כל בירורי הניצוצות, יבוא משיח צדקנו, כדברי האריז"ל (ספר הליקוטים פרשת וישלח) "כל מעשה המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו, וגם המיתה הכל לצורך הבירורים הללו, ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא המשיח בע"ה".
"בְּעִתָּהּ" – קץ הגלות אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים
ז. גם אם ח"ו לא יחזרו כלל ישראל בתשובה שלימה, וקושי הגלות והיסורים לא יספיק לכפר על עוונותיהם – עדיין הובטחו על הגאולה השלימה, כדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צח, א) "אמר רבי אלכסנדרי, רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב בְּעִתָּהּ וכתיב אֲחִישֶׁנָּה, זכו – אֲחִישֶׁנָּה; לא זכו – בְּעִתָּהּ". כפי שביאר האור החיים הקדוש בפרשתנו (ויקרא כה, כה; בהמשך לדבריו המבוארים לעיל אות א) וזה לשונו: "ואומרו וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב, פירוש ואם יראה האדון כי אין כח בעם לסבול חבלים עוד, ורבו חובותיהם למעלה ראש, ואפס בהם כח הסבל. וְהָיָה מִמְכָּרוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, שהוא זמן המוגבל לגאולה בעתה, ואז ויצא ביובל ושב לאחוזתו, כי קץ הגלות ישנו אפילו יהיו ישראל רשעים גמורים ח"ו".
בספר כל הכתוב לחיים (פרשת בהר) הביא מדברי רבי ישראל יעקב פישר, שהעיר על דברי האור החיים הקדוש, שהרי נחלקו בזה תנאים ואמוראים במסכת סנהדרין (צז, ב), והרמב"ם (הלכות תשובה פ"ז ה"ה) פסק שרק אם עושים תשובה הם נגאלים, והיאך כתב האור החיים הקדוש כל כך בפשיטות, שיגאלו אפילו אם לא יעשו תשובה.
ותירץ, שגם לדעת רבי אליעזר שאין נגאלים אלא בתשובה, מכל מקום הלא מצינו לרבי אליעזר עצמו (פרקי דרבי אליעזר, פרק נג), שאין ישראל עושים תשובה שלימה עד שיבוא אליהו. ומבואר שאליהו הנביא יבוא לפני שכלל ישראל ישובו בתשובה. ומעתה מבוארים הדברים היטב, שאפילו לדעת רבי אליעזר, התחלת הגאולה על ידי אליהו הנביא תהיה בכל אופן, גם קודם שיעשו תשובה. וכשיבוא אליהו הנביא זכור לטוב, יחזירם בתשובה שלימה.
ובספר אם הבנים שמחה (עמ' סב) כתב, כי לדעת האור החיים הקדוש אין מחלוקת, ובלא גלות, ודאי צריך תשובה, ואם יש צער גלות, כבר נסלח לישראל עוונם עם צער הגלות, אף בלי תשובה, ותבוא הגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.
* * *
[1] המשכו של מאמר זה בפרשת ראה מאמר גלות וגאולה (ב) – ביאת המשיח והגאולה האחרונה.
[2] ופירש במצודות שם: "עשה תקרת עליותיו במים, והם המים העליונים אשר מעל השמים, שהם כתקרה לעליה".
[3] כמבואר בהמשך דברי האור החיים הקדוש [יובא להלן אות ה] "כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" כביכול", דכתיב (תהלים קכב, ח) למען אחי ורעי".
[4] כדברי הגמרא שם: "אין איש אלא הקב"ה, דכתיב (שמות טו, ג) ה' אִישׁ מִלְחָמָה".
[5] וכן נמצא בקינות (שחרית, קינה כג) "שְׁנֵי מִקְדָּשִׁים אֲשׁר בְּמַעְלָּה וּבְמַטָּה, זֶה עַל גַּבֵּי זֶה הָאֳפָלוּ בַּעֲלָטָה".
[6] יחד עם זאת, בדברי האור החיים הקדוש בסוף הפרשה (ויקרא כו, ב) מבואר, כי הקב"ה יבוא במשפט עם החוטאים, שבגינם נאלץ להחריב את ביתו: "ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה, לכפרת עוון, כאומרם ז"ל בפסוק מזמור לאסף. עם כל זה על הכל יביא ה' במשפט, כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה, ביום המשפט הנורא, כשיעמוד בעל הבית המקודש ויתבע האיש המגרש. ומה גם למה שאמר הנביא (הושע יא, ט) וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר, ודרשו ז"ל (תענית ה, א) נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל בירושלים של מטה. אנה יוליך את חרפתו, ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו".
[7] וראה גם במה שפירש האור החיים הקדוש בספרו ראשון לציון (שיר השירים א, ב), כי בפסוקים הפותחים את שיר השירים, נרמזו ארבעת המצוות שהיו בידי בני ישראל במצרים: "דעל ידי שמירת המצוות, שעושים ישראל רצונו יתברך, הוא מתעלה ומתרומם. ובכל דבר שעושים למטה, מתקנים כנגדם למעלה. והוא סוד מה שכתבו רבותינו ז"ל וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, אל תיקרי אֹתָם אלא אַתֶּם, כמאמרם ז"ל בזוהר הקדוש. וכן להיפך ח"ו, על דרך צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי. וכאן ביציאת מצרים, שהאומה הישראלית תיקנה עצמה באותן המצוות האמורות, לזה משוררת כנגד אותם התיקונים שתיקנה למלך". ועל פי זה מבוארים הפוסקים בספר שיר השירים: "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ", כנגד שמירת הלשון מלשון הרע. "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", לרמוז שהיו גדורים בעריות, שהם רמוזים ביין על דרך (תהלים קכח, ג) אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה. "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים", כנגד שלא שינו את שמם, וטוב שם משמן טוב. "שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ", כנגד שלא שינו את לשונם, כאשר השמן הזה שאתה מריקו, תמיד לעולם הוא מן, כך ישראל אפילו יתערבו במאה אומות לא שינו לשונם".
[8] כאומרו בפסוק ""כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" [מאורי אור].
[9] הקב"ה יחשב את השנים שהבית היה "מכור" [נחרב], כמה ניתן להעביר כנגד זה בעוונות ישראל, כפי הראוי להיות העונש בהתאם לחטא, כשיעור הידוע לו יתברך [מאורי אור].
[10] שיוסיף לסגף את ישראל ולייסרם, כנגד העוונות העודפים שלא נתכפרו במכר הבית [מאורי אור].
[11] פרשת בהעלתך מאמר בירורי ניצוצות הקדושה (ג) – תכלית המסעות במדבר, הגלות ונשמות הגֵרים.
[12] וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת תולדות (בראשית כח, ה), כי תכלית הגלות היא "לברר בחינת ניצוצי הקדושה שאינה נפרדת אלא על ידי צער שמצטערים ישראל". וראה עוד בהרחבה בענין הגאולה האחרונה, אשר תבוא בזכות לימוד התורה, קיום מצוות ומעשים טובים ובזכות הייסורים, בפרשת ראה מאמר גלות וגאולה (ב) – ביאת המשיח והגאולה האחרונה.