ביאת המשיח והגאולה האחרונה
[1]כי יהיה בך אביון – רמז למלך המשיח
א. בפירושי האור החיים הקדוש על התורה, נתבארו פסוקים ופרשיות שבהן רמזים על הגאולה האחרונה בכלל, ובואו של מלך המשיח בפרט. צירוף כל הדברים למערכה אחת, מחזק את האמונה בביאת המשיח, ומדריך אותנו בנתיבות המעשים, כיצד נשכיל לקרב את הגאולה השלמה במהרה בימינו, אמן.
במסכת סנהדרין (צח, א) מסרו חז"ל, כי הגאולה אפשרית בשני אופנים, האמורים בפסוק (ישעיה ס, כא) "אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה", והם: "זכו – אֲחִישֶׁנָּה, לא זכו – בְּעִתָּהּ". ועוד אמרו שם: "זכו – וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא (דניאל ז, יג), ופירש רש"י: "במהירות". לא זכו – הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר (זכריה ט, ט), ופירש רש"י:" בעצלות".
על פי דברי הגמרא, פירש האור החיים הקדוש בפרשתנו, כי הפסוק (דברים טו, ז) "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ", ירמוז "על אחד המיוחד שבאומה, שאליו אנו מקוים ומצפים מתי יבוא. והוא מלך ישראל משיחנו, אשר הוא אֶבְיוֹן, וכבר נמשל לעני כאומרו עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר. וְרָמַז הדבר אשר יסובבנו להיות אביון. ואמר בְךָ, פירוש בסיבתך, כי עונותינו האריכו קיצנו[2]. ולזה רָמַז באומרו מֵאַחַד אַחֶיךָ, שהוא המיוחד שבאחיך".
והוסיף: "ואומרו בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ, להעיר אליו שהוא מיוחד שבסנהדרין שאין כמוהו מורה, כאומרו (ישעיה יא, ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק וגו', וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וגו', אלא וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה'. ופירוש שְׁעָרֶיךָ, על דרך אומרו (דברים כה, ז) וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה[3]. ואומרו בְּאַרְצְךָ, להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה"[4].
דבריו מבוארים על פי מה שפירש בפרשת בהר (ויקרא כה, כה) כי סילוק השפע "בעליונים" – הגורם לחורבן ולגלות, תלוי במעשי ה"תחתונים", הלוא הם כלל ישראל. כפי שנרמז במילים הראשונות הפותחות את פרשת גאולת השדות והבתים: "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וגו' – פרשה זו תרמוז ענין גדול, והערה ליושבי תבל. כִּי יָמוּךְ, על דרך אומרו (קהלת י, יח) בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה, ואמרו ז"ל (תענית ז, ב) עשיתם לאותו שנאמר בו (תהלים קד, ג) הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו, מך. כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות, וּמִתְמַסְכֵּן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים". ביאור הדברים, חז"ל דרשו את הפסוק "בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה", שפירושו "כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, ישפל הבנין הַמְּקָרֶה את הבית והמסכך עליו" [רש"י שם], ללמדנו כי כשישראל "מתעצלים" במעשיהם, הם גורמים כביכול להקב"ה, עליו נאמר "הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו"[5], להיות "מך" – מסכן. וזה נרמז בלשון הכתוב "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ", שהקב"ה שנקרא "אח לצדיקים"[6], כביכול נעשה "מך", כאשר בני ישראל סרים מן הדרך הרצויה. והיינו: "כי כשהתחתונים מטין מדרך הטוב מסתלקים ההשפעות, וּמִתְמַסְכֵּן עמוד הקדושה, כי העיקר תלוי בתחתונים". וזו היתה הסיבה לחורבן בית המקדש, כפי שביאר האור החיים הקדוש שם[7].
ביאת המשיח – רמזים נוספים בפרשיות התורה
ב. בדברי האור החיים הקדוש נתבארו רמזים נוספים לביאת המשיח בפרשיות התורה.
- בפרשת ויחי – בברכתו של יעקב אבינו לבנו יהודה (בראשית מט, יא) "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה וְלַשּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה", ופירש האור החיים הקדוש: "ואולי שיכוון עוד לומר על ביאת מלך המשיח, האמור בסמוך עד כִּי יָבֹא שִׁילֹה, ואמר וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים, שאליו עמים ידרושו. אמר שיאסור במאסר ובתפיסה לפני הגפן, שהם ישראל שנמשלו לגפן (שמות רבה מד, א) דכתיב (תהלים פ, ט) גֶּפֶן מִמִּצְרַיִם תַּסִּיעַ. יאסור לפניהם עִירֹה, פירוש כל האומות הנמשלים לחמור, דכתיב (יחזקאל כג, כ) אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם. וְלַשּׂרֵקָה פירוש לפני ענף אחד מהגפן הנקרא שורק, יאסור גם כן בְּנִי אֲתֹנוֹ. ודקדק לומר עַיִר, ואָתוֹן, לצד שיש בבחינת הקליפה שהיא שורש נפשות האומות, בחינת זכר ונקבה. ולבחינת זכר יקרא עַיִר, ולבחינת נקבה יקרא אָתוֹן. ואמר כנגד הגפן שהוא כללות ישראל אֹסְרִי עִירֹה, שהוא בחינת הזכר, שהוא תוקף האומות. וכנגד ענף אחד מישראל אמר אֲתֹנוֹ, לומר לצד בחינת הנקבה, לא יצטרך לכל ישראל אלא באמצעות ענף אחד די".
בהמשך דבריו, כתב האור החיים הקדוש דברים מופלאים ביותר, ונעתיקם כלשונו הזהב: "ואולי נוכל לומר עוד, על דרך מה שאמרו בזוהר (ח"ג דף רל"א ע"ב), "כי בסטרא אחרא הנקבה היא יותר חזקה מהזכר וכו'. ובחזיון הראוני בחלום, שהאבקתי במלחמה עם הזכר, ויהי נקל בעיני להכניעו והפלתי אותו בכוחי. ולנקבה נתאמצתי בכל כחי כמה פעמים, ואחר כמה טרחות יכולתי להשליכה כמה מעלות למטה לארץ, אך לא כבעלה הזכר. ולזה אמר כנגד גאולה העתידה וְלַשּׂרֵקָה, עת אשר ישרוק ה' ויקבצם, בְּנִי אֲתֹנוֹ, אותם שבאים מכח הנקבה, גם אותם יאסור ה' לפני בני ישראל". נפלא מאד נוראות גדולת רבינו זיע"א. ובספר באר מים חיים (פרשת שופטים, דברים יז, ו) כתב כי מאבק זה נעשה בפועל ממש, אלא שהוצנע בדברי האור החיים הקדוש כאילו היה בחזיון חלום: "ונודע מדברי מרן ז"ל בליקוטי תורה פרשת בלק, בסוד פתורה אשר על הנהר, כי בקליפה כח הנוקבא גדל הרבה וחזק מכח הזכר. ועיין בדברי הרב הקדוש באור החיים בפרשת ויחי, בפסוק אוסרי לגפן, שהוא בעצמו נלחם בהם, ונתגבר על הזכר תיכף והפילו לארץ. ולא כן בנוקבתו, כי היה לו יגיעה רבה, והפילה גם כן, אך לא כבעלה הזכר".
- בפרשת האזינו – ביאר האור החיים הקדוש את הפסוק (דברים לב, לה) "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ", הרומז ליום שבו לעתיד לבוא "יוציא ה' חמה מנרתיקה, הרשעים נידונים בה וליהטה אותם, והצדיקים מתרפאים בה. והוא אומרו לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, פירוש נקם לרשעים ושילם שכר טוב לצדיקים. ואומרו לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם, הוא סוד מאמר (סוטה מט, ב) עקבות משיחא. והוא בירורי ניצוצי רגלי ס"מ כשתמוט רגלם של עושי רשעה ותיגמר ממה שנגע בה מדבר המעמיד כידוע ליודעי חן. ואומרו כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם הוא מאמר הנביא (ישעיה יג, ו) כִּי קָרוֹב יוֹם ה' [שפירושו, כי נכון ומזומן אותו היום]. ואומרו וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ, הם הנחמות העתידות כשישתלמו עושי רשעה, תיכף ימהר לקיים הבטחות העתידות לצדיקים".
אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב – כל הנבואה במלך המשיח נאמרה
ג. כפי שהובא לעיל [אות א], בדברי הגמרא במסכת סנהדרין, נאמר כי לקץ הגלות והגאולה העתידה יש "עת" קבוע וידוע מראש, אלא שאם "יזכו" ישראל, הקב"ה "יחיש" ויקדים אותה.
ענין זה נרמז בנבואתו של בלעם על אחרית הימים (במדבר כד, יז) "אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל", כפי שביאר האור החיים הקדוש: "כל הנבואה במלך המשיח נאמרה. ויתבאר על פי דבריהם ז"ל (סנהדרין צח, א) שאמרו בפסוק בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה, זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה, והוא רחוק מופלג. כנגד שני קיצים אלו דבר הכתוב, כנגד אם זכו אמר אֶרְאֶנּוּ, פירוש לדבר שאני עתיד לומר, אבל אינו עַתָּה בזמן זה אלא בזמן אחר. ויכול להיות שאינו רחוק כל כך, שאמרו ז"ל (דברים רבה ב, יא-כג) אם היו ישראל חוזרים בתשובה כמצטרך היו נגאלים מיד, אפילו לא יעבור עליהם אלא יום אחד בגלות דכתיב (תהלים כ, ב) יַעַנְךָ ה' בְּיוֹם צָרָה. וכנגד קץ בעתה אמר אֲשׁוּרֶנּוּ, כמו שצופה מרחוק, והוא אומרו וְלֹא קָרוֹב, כי הקץ של בעתה ארוך עד למאוד בעוונות. וכפל הענין, ושינוי הלשון, יתבאר על פי דבריהם ז"ל שאמרו (סנהדרין צח, א) שאם תהיה הגאולה באמצעות זכות ישראל יהיה הדבר מופלא במעלה, ויתגלה הגואל ישראל מן השמים במופת ואות, כאמור בספר הזוהר (ח"א דף קי"ט ע"א). מה שאין כן כשתהיה הגאולה מצד הקץ ואין ישראל ראויים לה, תהיה באופן אחר, ועליה נאמר (זכריה ט, ט) שהגואל יבוא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".
לפי דרך זו ביאר שם את המשך הפסוקים: "כנגד גאולת אחישנה שהיא באמצעות זכות ישראל, שרמז במאמר אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה, אמר דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, שיזרח הגואל מן השמים. גם רמז לכוכב היוצא באמצע השמים לנס מופלא, כאמור בספר הזוהר (שם). וכנגד גאולת בעתה, שרמז במאמר אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב, וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, פירוש שיקום שבט אחד מישראל כדרך הקמים בעולם דרך טבע, על דרך אומרו (דניאל ד, יד) ושפל אנשים יקים עלה, שיבוא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר, ויקום וימלוך, ויעשה מה שנאמר בסמוך"[8].
דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף
ד. בהמשך דבריו בפרשת בלק, ביאר האור החיים הקדוש, את הרמז בנבואתו של בלעם על שני המשיחים שעתידים לבוא – משיח בן יוסף ולאחריו משיח בן דוד.
שני "משיחים אלו" הוזכרו בדברי הגמרא במסכת סוכה (נב, ב) "ארבעה חרשים, אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק". ועוד הובא בגמרא (שם עמ' א) "תנו רבנן, משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו, אומר לו הקב"ה שאל ממני דבר ואתן לך, שנאמר (תהלים ב, ז-ח) אֲסַפְּרָה אֶל חֹק ה' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ, שְׁאַל מִמֶּנִּי וְאֶתְּנָה גוֹיִם נַחֲלָתֶךָ. וכיון שראה משיח בן יוסף שנהרג, אומר לפניו ריבונו של עולם איני מבקש ממך אלא חיים, אומר לו חיים [אינך צריך לבקש כי], עד שלא אמרת כבר התנבא עליך דוד אביך, שנאמר (תהלים כא ה) חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד".
וכתב המהרש"א (חידושי אגרות, סוכה שם) "דבגאולה העתידה במהרה בימינו, בתחילה יבוא משיח בן יוסף להושיע ישראל, כמו שנאמר (עובדיה א, יח) וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ, שאין זרעו של עשו כלה אלא על ידי משיח בן יוסף. אבל על ידי עובדי כוכבים רבים שיבואו שוב לירושלים יהרג, ולא יהיה גאולה שלימה עד בא משיח בן דוד, כמפורש בכמה מקראות"[9].
וביאר האור החיים הקדוש (במדבר כד, ז; בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג) וזה לשונו: "עוד רמז במאמר דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, על משיח בן דוד הרמוז בכוכב כנזכר, ואומרו וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל, ירמוז על משיח בן אפרים. והכוונה בזה, כי אם ישראל יהיו בגדר שיהיו נקראים יעקב, לא יאיר להם אלא משיח בן דוד. אבל משיח בן אפרים ימות במלחמה ראשונה, שיהרגנו רומילוס, כאומרם ז"ל. אבל אם ישראל יהיו כולם צדיקים שבשם ישראל יתכנו, אז אפילו אותו שבט שהוא משיח הבא מאפרים, וקם פירוש תהיה לו תקומה לפני אויביו, ולא יהרגנו רומילוס".
ביאת שני המשיחים נרמזה גם בלשון הכתובים:
- בפרשת פנחס – נאמר (במדבר כו, ב) "וַיִּהְיוּ בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשֵׁלָה מִשְׁפַּחַת הַשֵּׁלָנִי לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי". וכתב האור החיים הקדוש: "או תרמוז הפרשה לשלשה עניינים שיהיו בעת הפקידה: האחד – ביאת משיח בן אפרים, כמאמרם ז"ל (סוכה נב, א). השני – גילוי משיח בן דוד. השלישי – כשימלוך ה' עלינו. כנגד ביאת משיח בן אפרים, אמר שֵׁלָה, ורמז שתפגע בו מידת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שֵׁלָה, כדרך אומרו (שמואל ב ו, ז) וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקִים עַל הַשַּׁל. וכנגד משיח בן דוד אמר לְפֶרֶץ מִשְׁפַּחַת הַפַּרְצִי, כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק. וכנגד מלכות עולם אמר לְזֶרַח מִשְׁפַּחַת הַזַּרְחִי, רמז לכבוד ה' עלינו יזרח".
- בפרשת מצורע – ביאר האור החיים הקדוש "בדרך רמז", את פרשת טהרת המצורע (ויקרא יד, ד-ח), שבה נאמר לקחת שתי ציפורים, על העתיד להיות עם משיח בן יוסף ומשיח בן דוד: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, הם שני משיחים. ונקראו צפור, כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע[10]. ועוד מצינו שיתכנה הגואל לצפור, וזה לך לשון הזוהר בפרשת בלק ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה אתיהיב מלכותא וכו'[11], עד כאן. ומצינו שאמרו ז"ל (סוכה נב, א) ששני משיחי ישראל הם, משיח בן אפרים, ומשיח בן דוד. ובתחילה יתגלה משיח בן אפרים וימות, ואחר כך יתגלה משיח בן דוד. וכנגד שני אלו אמר וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת, כל אלו הכינויים הם מעלות הקדושה כידוע ליודעי דעת".
לאור הקדמה זו, ביאר האור החיים הקדוש את הציווי לשחוט ציפור אחת, ולְשַׁלֵּחַ בחיים את השניה: "ואמר וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת, כאן רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך, אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים, פירוש בשביל כפרת העם פדיון נפשם. וכינה אותם כְּלִי חֶרֶשׂ, על דרך (בראשית ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, שהוא כלי חרס. והכוונה בזה, לצד שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה, לצד גרעון התורה המתייחסת למַיִם חַיִּים, על סיבת מים חיים, שאין בישראל תורה, ועל זה תישחט הציפור האחת. גם באמצעות דבר זה ילבוש ה' בגדי נקם היפך מדותיו הרחמים, ויעשה כלה לגוים המֵרֵעִים. וממוצא דבר אתה יודע, שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק.
ואמר אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, שהוא משיח בן דוד, יִקַּח אֹתָהּ הקב"ה ויצרף עמו זכות האבות. ויצרף נקמת הצדיק שנהרג, והוא אומרו יִקַּח אֹתָהּ וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וגו' וְטָבַל אוֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה, ויתגברו הרחמים מזכות האבות וממשיח הנהרג, ויתכפרו כל הדרגות הטומאות ומניעות דביקות ישראל. והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר, פירוש ענין כפרה, כי למען זכות האבות ולמען אשכול הנהרג הוא כופר ויכפר על בני ישראל. ואז וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, כאומרם בספר הזוהר בפרשת בלק וז"ל, ומההיא מערתא יסגא חד עופא רברבא עלאה דישלוט בכל עלמא וליה יתיהב מלכותא כו'. והוא אומרו עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, שהוא עולם הזה, שתהיה שולטת בכל העולם. ואז וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר שהם ישראל אֶת בְּגָדָיו, הם בגדים הצואים שהיו מלובשים בנשמתו, כדרך אומרו (זכריה ג, ד) הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים. וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ שהם בחינת צמחי החומר העכור, וְרָחַץ בַּמַּיִם היא התורה, בה יטהר מחשבותיו. ואחר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה, זה מחנה שכינה, ירושלים היורדת בנויה מלמעלה"[12].
כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ – לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהרג במלחמה
ה. בתוך דבריו בפרשת מצורע, כתב האור החיים הקדוש: "וממוצא דבר אתה יודע שאם יהיה בהם תורה לא ימות הצדיק. ותמצא שכתב האר"י ז"ל, שצריך לכוון בתפילה הקבועה להתפלל, על זה הצדיק שלא ימות, פירוש כי באמצעות התפלה יתרבה זכותו, ויעמוד חי ותבוטל גזירת מות ממנו". וכן כתב האור החיים הקדוש בסוף דבריו בפרשת בלק המובאים לעיל: "ותמצא שציוו גדולי ישראל לכוון בתפלתנו [בשמונה עשרה] כשאנו אומרים כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ, לבקש רחמים על משיח בן אפרים שלא יהיה נהרג במלחמה".
ענין זה מוזכר בדברי מהר"ח ויטאל (שער הכוונות, דרושי העמידה, דרוש ו ד"ה תשכון) שכתב: "ובאומרו וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין, צריך לכוון כונה זו אשר פירשו שמעיה ואבטליון למורי ז"ל, יום אחד אשר הלכנו לגוש חלב להשתטח על קבריהם, ושם א"ל הם עצמם שצריך לכוון במלות אלו בג' תפילות שבכל יום ויום לכוון להתפלל לשי"ת על משיח בן יוסף שיחיה ולא ימות על ידי ארמילוס רשיעא, כמו שאמרו רז"ל על פסוק חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד, ועליו אנו מתפללים וְכִסֵּא דָוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה לְתוֹכָהּ תָּכִין".
בספר שבחי האר"י (פרק יא) מצאנו בזה תוספת שכתב מהרח"ו: "גם יום אחד הלך הרב עם החברים לגוש חלב על ציון קבר שמעיה ואבטליון, אמר הרב לחברים משמם שיתפללו על משיח בן אפרים שלא ימות בימיהם. והחברים לא ידעו כי בשביל הרב אמרו מה שאמרו אותם התנאים. והרב בענוותנותו לא פירש לחברים הדברים. ולכשנסתלק הרב לבית עולמו, אז ידעו למפרע שהוא היה משיח בן אפרים".
הגאולה האחרונה – בזכות תורה מעשים טובים וייסורים
ו. בהמשך דברי האור החיים הקדוש בפרשת ראה המובאים לעיל [אות א] נתבאר כי נשכיל להחיש את הגאולה בזכות המעשים הטובים בכלל, והצדקה בפרט: "ויצו ה' לכל איש ישראל לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, אלא יתחזק בכל עוז ותעצומות למלאת חשק האחד המיוחד. כי באמצעות מעשה בני אדם, ובפרט במצות הצדקה, דכתיב (ישעיה נד, יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי. וגמר אומר מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים".
במקומות אחרים בפירושיו על התורה, נתבארו דרכים נוספות להחשת הגאולה העתידה.
- בזכות התורה – בפרשת בראשית כתב האור החיים הקדוש (בראשית א, א; אופן כב) בסוף דבריו: "ואומרו וְרוּחַ אֱלֹקִים אמרו במדרש (בראשית רבה ב, ד) זה רוחו של משיח. מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, אין מים אלא תורה, על דרך אומרם בזוהר (בהשמטות לח"א דף י"ג) שלא יגאלו ישראל אלא בזכות התורה שנמשלה למים".
וכן מבואר בדבריו בפרשת תצוה (שמות כ, ב) "כי ד' גלויות של ישראל כל אחד מהם נגאלו ממנו בזכות אחד. גלות הראשון, נגאלו בזכות אברהם אבינו ע"ה. שניה, נגאלו בזכות יצחק. שלישית, בזכות יעקב. והרביעית תלוי בזכות משה, ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".
וכן מתבאר בדבריו בפרשת נצבים (דברים ל, ב-ג) בביאור הפסוקים "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה", וזה לשונו: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ, וגמר אומר וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ שהוא תלמוד תורה[13], ולא הזכיר עמו דבר אחר. וזו היא התחלת התשובה שצריך השב עשות, ואמר כנגדה וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ וגו', כאומרם ז"ל (זוה"ק ח"ג דף ע"ר ע"א) שבזכות עסק התורה יהיו ישראל נגאלים. גם אמר (ירמיה ט, יא-יב) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וגו', וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי[14]. לזה כשישובו לתלמוד תורה, יקבצם ה' ויביאם אל הארץ אשר ירשו וגו'".
- בזכות תורה ויסורים – בפרשת ויחי כתב האור החיים הקדוש (בראשית מט, יא) "אם יגיע זמן הגאולה ולא ימצא יין, פירוש שאין בנו תורה, תהיה הגאולה באמצעות עול ותוקף הגלות אשר יצירון האומות לישראל, כאומרם ז"ל (סנהדרין צז, ב) כי כשיגיע קץ הנחתם ולא יהיה בישראל זכות לגואלם יעמיד להם מלך קשה כהמן. והוא אומרו וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה, כי באמצעות היסורים יזדככו הנפשות ויתבררו ניצוצי הקדושה כדרך שיתבררו באמצעות בחינת התורה. אלא שזו מלאכתו נאה, וזו מלאכתו בלתי נאה. ואומרו עֲנָבִים, כי באמצעות היסורים תיגמר הכנתה, כגמר בישול פרי הגפן שהם הענבים". וסיים: "כי הפרש גדול יהיה בין אם תהיה הגאולה באמצעות התורה והמצוה, אז יגלה בגילוי מלכות עליון, לאם תהיה באמצעות הנקמה אשר תהיה בישראל, יהיה בבחינת עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".
וכן מבואר בהרחבה בפרשת צו (ויקרא ו, א-ו) כי פסוקי פרשת הקרבת קרבן העולה, רומזים על כך, שבאמצעות לימוד התורה והיסורים העוברים על כלל ישראל בגלות, יזכו לגאולה המעולה ב"מעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה", וזה לשונו: "ובדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו, לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות. ובא הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, קורא הדורות מראש, והודיע למשה לזרז לישראל, ובראשם בני תורה, שפתי כהן אשר תורה יבקשו מפיהו אהרן ובניו להודיע לדורות את הדבר הזה [כאמור שם: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר"]. זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, אמר זֹאת למעט כל העליות שאין כמוה עולה[15]. וחזר ופירש מי היא זאת, ואמר הִוא הָעֹלָה כבר, דכתיב (שיר השירים ג, ו) מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר, עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ, הם ב' פרטים שאנו בהם[16]: האחד – שאנו בני תורה מה שאין בכל האומות. והשני – שאנו מיוסרים בגלות ויסורים ודלות. כנגד התורה אמר עַל מוֹקְדָה, שנמשלה התורה לאש (תענית ז, א)[17], וכן תמצא שאמרו ז"ל (שם ד, א) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא וכו'. וכנגד הגלות וענפיו אמר עַל הַמִּזְבֵּחַ, כי היסורים מתייחס להם שם מזבח להיותם כפרה. וכן הוא בלשון חכמים (ברכות ה, ב). והודיע הכתוב כי באמצעות ב' דברים, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות, משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה"[18].
- בזכות אורך הגלות ועסק התורה – בפרשת תזריע מבואר בדברי האור החיים הקדוש (ויקרא יב, ב) כי בפסוק "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר", נרמז ההבדל "בין הגאולה העתידה לגאולה שעברה של מצרים", וכתב שם בתוך דבריו כי "הגאולה העתידה לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לו יהיה שלא יהיו ראויים, אף על פי כן באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב (דברים לא, כא) לא תשכח מפי זרעו, על כל פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר[19] ועמדה לנצח"[20].
משיח ה' שמו חיים
ז. בסיום דברי האור החיים הקדוש בפרשת ראה, המובאים לעיל, כתב: "וגמר אומר מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, פירוש מסיבת אחיך האביון הידוע, שיעריך אדם בדעתו שהמעשה הוא לתכלית דבר זה של משיח ה' שמו חיים".
והנה בדברי הגמרא במסכת סנהדרין (צח, ב) נתפרשו שמות אחרים למשיח, כגון: שילה, ינון, חנינה, מנחם בן חזקיה, וחכמים אומרים חיוורא דבי רבי שמו". ובמדרש איכה רבה (א, נא) הובאו שמות נוספים: "צמח ונהירא". ובספר כל בו (סימן קיח) כתב: "שמונה שמות יש לו למשיח, ינון, צמח, פלא יועץ, משיח, אל, גבור, אבי עד, שלום". ועל כן מצינו הסברים שונים לכוונת רבינו האור החיים הקדוש בדבריו, כי שמו של המשיח "חיים".
- החיד"א פירש בספרו דבש לפי (מערכת מ אות ד) את כוונת האור החיים כפשוטה "דהמשיח שמו חיים".
- בספר סגולת משה (השמטות לספר שמות) כתב: "מה שכתב האור החיים הקדוש על משיח שמו חיים, שמעתי בשם צדיק אחד שראשי תיבות הם "חנינא ינון ה' צדקנו, מנחם. וגם מביא ששמע מהרה"צ רבי דוד ממיריפאליע שראשי תיבות של משיח – משיח ה' שמו חיים".
- רבי אהרן הגדול מקארלין כתב בספרו בית אהרן (לכ"ב תמוז, דף קכ"ג ע"ב) כי יתכן והאור החיים הקדוש, התכוון לרמוז בדבריו, על עצמו: "אבל זהו אמת ברור אשר כל צדיק וצדיק משלים מידתו השייך אליו לתקן. נמצא לכל צדיק יש חלק במשיח לפי המידה שתיקן. ובזה ניחא מאמר הגמרא (סנהדרין שם) חזקיה אומר חזקיה שמו, רבי ינאי אומר ינאי שמו, מנחם אומר מנחם שמו. ולכאורה הוא תמוה, וכי בשביל שהיה שמו חזקיה יאמר שגם משיח נקרא שמו חזקיה, וכן ינאי או מנחם. אבל לפי מה שדיברנו ניחא. כי זה ידוע כי שמו של אדם מורה על עצמותו של הדבר, אשר בעבור זה הוא בא בעולם הזה לתקן. וזה ברור ליודעי חן, כמאמר הכתוב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו. ועתה האמוראים שזכרנו עם שמותם, ידעו מה שבאו לתקן ותיקנו בשלימות כל אחד חלקו, כל חלקו שיש לו במשיח. אשר זה החלק שמו חזקיה, וזה החלק שמו ינאי, וזה החלק שמו מנחם וכו'. לפיכך זה אומר חזקיה שמו, וזה אומר ינון שמו, וזה אומר מנחם שמו, ואלו ואלו דברי אלקים חיים. לפיכך גם הצדיק השלם בעל אור החיים אמר ששמו חיים, הכל כמו שאמרנו".
אולם צ"ע על זה, ממה שכתב האור החיים הקדוש במפורש [לעיל אות א] "ואומרו בְּאַרְצְךָ, להעיר כי הורתו ולידתו בארץ ישראל הקדושה", וכידוע לידתו היתה בעיר סאלי במרוקו.
תפילה על הגאולה
ח. מרן החיד"א, שזכה לקבל תורה מפי האור החיים הקדוש, עם סגל בני החבורה בשבתו בערוב ימיו בעיה"ק ירושלים, העיד (חק לישראל, ליוורנו תקנ"ז, עם ביאור 'יוסף לחק', סוף ספר שמות) כי נתחברו על ידו תפילות נשגבות: "ואני הצעיר כד הוינא טליא, ראיתי להרב המופלא חסידא קדישא כמהר"ח ן' עטר זלה"ה, שייסד קריאה נאמנה בכל מוצאי שבת קודש, מתחילת הלילה עד הבוקר. וחילק הלימוד לד' חלקים, ובכל חלק היה קורא משניות, ואחר כך סוגיא בפלפול עצום, ואחר כך קורא זהר, ואחר כך הלכה פסוקה. וככה יעשה בכל לימוד מד' חלקים. והיה מיוסד הכל במספר במפקד שמות הקודש ותפילות מיוסדות ממנו לקשר העולמות ויתר כוונות פשוטות, בדביקה חשיקה וחפיצה, זי"ע".
למרבה הצער, בידינו נשתמרה תפילה אחת בלבד – "על הגאולה", אשר גם נחרתה לעד על מצבת קברו בהר הזיתים[21], וזה לשונה: "יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ, אֱלֹקֵינוּ, יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁנוּ, רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶׁר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָן לְעוֹלָם מִלְּפָנֶיךָ, זְכֹר אַהֲבָתֵנוּ וְחִבָּתֵנוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁנוּ וְתַחֲזֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם, כִּי קָשָׁה פְּרֵדָתְךָ מִמֶּנּוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁנוּ מִגּוּפֵינוּ, הָמוּ מֵעֵינוּ, וְכָלְתָה נַפְשֵׁנוּ אֶל גְּאֻלַּת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁיךָ, וְלִרְצוֹנְךָ ה' נִכְסַפְנוּ, הִנְנוּ מִתְחַנְּנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ, ה' אָב הָרַחֲמָן, עַל גָּלוּת הַשְּׁכִינָה, הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ, וְדַבֵּק נַפְשֵׁנוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְּעִימָה וְהָעֲרֵבָה עַל נַפְשֵׁנוּ, וְיֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכָלֵהּ, אָמֵן וְכֵן יְהִי רָצוֹן".
* * *
[1] חלקו הראשון של נושא זה נתבאר בפרשת בהר מאמר גלות וגאולה (א) בפירושו של האור החיים הקדוש לדיני גאולת השדות והבתים (ויקרא כה, כה-כט) הרומזים על סיבת הגלות ותנאֵי הגאולה.
[2] כלשון הפייטן בסדר העבודה ביום הכיפורים: "אֲבָל עֲוֹנוֹת אֲבוֹתֵינוּ הֶחֱרִיבוּ נָוֶה, וְחַטֹּאתֵינוּ הֶאֱרִיכוּ קִצּוֹ".
[3] שהכוונה לבית הדין, ונמצא כי " בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ", הוא בבית הדין, והיינו "שהוא מיוחד בסנהדרין".
[4] המשך דבריו יובאו ויבוארו להלן [אות ו].
[5] ופירש במצודות שם: "עשה תקרת עליותיו במים, והם המים העליונים אשר מעל השמים שהם כתקרה לעליה".
[6] כמבואר בהמשך דברי האור החיים הקדוש (שם) "כי האדון ברוך הוא יקרא לצדיקים "אח" כביכול", דכתיב (תהלים קכב, ח) לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי".
[7] ונתבארו בהרחבה בפרשת בהר מאמר גלות וגאולה (א), עיין שם וצרפו לכאן.
[8] וראה במה ביאר שם את שינוי הלשונות בין "גאולת אחישנה", שנאמר בה יעקב, ל"גאולת בעתה" שנאמר בה ישראל: "וטעם שיעד גאולת אחישנה, שהיא ככוכב ליעקב, וגאולת בעתה שהיא עני וכו' לישראל, שהם כתות הצדיקים. נתכוון לומר שהמושג לגדר זה של ביאת הגואל ככוכב, הוא כשתהיה הגאולה מפאת גדר הבינוני שבישראל, שיטיבו מעשיהם, ויבוא בזכותם, והוא אומרו דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב. אבל ביאתו בדרך וְקָם שֵׁבֶט, זה יהיה כשלא ייטיבו מעשיהם כת הבינונים, ולא יבוא אלא מפאת כת הצדיקים שבהם, והוא אומרו וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל".
[9] כתב הרמב"ן בספר הגאולה (מהדורת חזון יואל, שער ד) כי בזמן הגאולה "יתגלה משיח בן אפרים, אשר אנו מקבלים בעניינו". וכתב בפירוש חזון יוא שם (הערה פט) "רצה לומר, שיש לנו קבלה ומסורה בעל פה בענין משיח בן אפרים. דהיינו שבתחילת הגאולה יבוא משיח, שהוא משבט אפרים, ונקרא גם משיח בן יוסף. הרמב"ן דקדק לקרוא לזה "קבלה" שקיבלנו, מה שלא עשה בכל ענייני הגאולה. ונראה טעמו, שענין זה מצינו נזכר במדרשים ואגדות של רבותינו ז"ל, אבל אין מקורו בכתובים. רק זה קבלה ומסורה, שקיבלנו מרבותינו ז"ל בעל פה. ולכן דקדק הרמב"ן לכתוב על ענין משיח בן אפרים שאנחנו "מקבלים" בעניינו". פירוש, שיש לנו "קבלה" בענין שלו, דהיינו במסורה בעל פה".
[10] כמובא בזוהר הקדוש (ח"ג דף קצ"ו ע"ב) "גַּם צִפּוֹר מָצְאָה בַיִת (תהלים פד, ד), אִלֵּין רוּחֵיהוֹן דְּצַדִּיקַיָּיא".
[11] ביאור: ומאותה מערה יצא עוף אחד גדול שישלוט בכל העולם, ולו תינתן המלוכה. וכתב בזוהר בהמשך דבריו שם: "וכדין יתגלי מלכא משיחא בכל עלמא, וליה אתיהיב מלכותו". ביאור: ואז יתגלה מלך המשיח בכל העולם, ולו תינתן המלוכה.
[12] כמובא בילקוט שמעוני (רמז שמה) "כִּי תֵצֵא אֵשׁ, מעצמה, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה (שמות כב, ה). אמר הקב"ה, אני הצתי אש בציון, שנאמר (איכה ד, יא) וַיַּצֶּת אֵשׁ בְּצִיּוֹן, ואני עתיד לבנותה באש, שנאמר (זכריה ב, ט) וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ".
[13] כמו שפירש האור החיים הקדוש על הפסוק (דברים כח, א) "וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם", וזה לשונו: "ואולי שגזירת הכתוב הוא תִּשְׁמַע בְּקוֹל ה', והכוונה בזה כי על ידי עסק התורה יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו". וראה גם בדבריו בפרשת עקב (שם ח, יט-כ) בתוך דבריו: "הא למדת שאם יש להם תורה, הגם שיהיו עובדי עבודה זרה, תורה תעמוד להם, והוא מה שדקדק לומר בקול ה', וכבר העירותיך בכמה מקומות שכל מקום שיזכיר קול, ידבר על התורה".
[14]אם כן, כל מה שגלו מן הארץ, היה מפני שעזבו ונתבטלו מלימוד התורה [מאורי אור].
[15] פירוש, זאת היא תורת העליה הגדולה שתהיה לבני ישראל [כמו שמפרש בהמשך דבריו שם], שהיא המעולה מכל העליות שאין למעלה ממנה. וכוונת הכתוב לגאולה העתידה, שבה תהיה העליה הגדולה. ואמר זֹאת, למעט העליות האחרות, כי זו תהיה עליה שאין כבחינתה בעולם הזה, ולא היתה כמותה מעולם [מאורי אור].
[16] הכתוב מוסיף כי העליה שתהיה להם לישראל, תבוא מצד שני פרטים שבני ישראל יהיו נכללים בהם, כפי שמפרט והולך [מאורי אור].
[17] כדברי הגמרא: "אמר רבה בר בר חנה, למה נמשלו דברי תורה כאש, שנאמר (ירמיה כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה', לומר לך מה אש אינו דולק יחידי, אף דברי תורה אין מתקיימין ביחידי".
[18] ובהמשך דבריו כתב, כי בהגיע "בוקר הגאולה", הקב"ה ישפוט את אומות העולם על כל מה שעוללו בשנאתם לעם ישראל "ויקריב מעשה הצרות לפני מידת הדין שמתייחסת למזבח, כדי לנקום נקם מאויבינו" – יעויין בכל דבריו שם.
[19]כמו שכתב שם לעיל: "דע כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מיחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר".
[20]וראה עוד בענייני הגאולה העתידה, בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בהר (ספר ויקרא, פרק כה פסוקים כו-כח), שהובאו ונתבארו בהרחבה בפרשת בהר מאמר גלות וגאולה (א). ובדבריו בפרשת בלק (ספר במדבר, פרק כד, פסוקים ו-ז) – וצרפם לכאן למערכה אחת, ואין כאן המקום להאריך.
[21] בספר נר המערבי (עמ' שיד הערה 13) כתב כי התפילה נתקנה במקור לאומרה בימים הנוראים – בראש השנה לאחר תפילת העמידה קודם 'אלקי נצור', וביום הכיפורים בעוד הש"צ אומר "ויעבור ה' על פניו". אמנם רבים נוהגים לאומרה בכל עת. עוד מובא שם, כי פרסומה הראשון של תפילה זו בליוורנו, בשנת ת"ק, כאשר האור החיים הקדוש שהה בה, בקונטרס "תיקון שובבים", מיסודו של המקובל רבי משה זכות זצ"ל. תוך שנים ספורות, נדפסה התפילה במחזורים וסידורי תפילה רבים באיטליה ובטורקיה, ובהמשך, בסידור כתר נהורה, שנדפס בבארדיטשוב (פולין) בדף צ"ד ע"ב.
