דין בן ארץ ישראל המגיע לחו”ל באמצע יום טוב שני

מתוך ספר רץ כצבי

דין בן ארץ ישראל המגיע לחו”ל באמצע יום טוב שני

א. בשו”ת בצל החכמה (ח”א סימן נב) נשאל: “בן א”י הנוסע לחו”ל ודעתו להשתקע שם, וספינתו תגיע לחו”ל באמצע יו”ט שני של גליות, אם בהגיעו לחו”ל חייב לנהוג מיד יו”ט שני לכל פרטיו ואפילו בצנעה, כדין בן א”י שהלך לחו”ל ואין דעתו לחזור שנעשה כמותם וכל דיני בן חו”ל עליו, כבשו”ע או”ח (סימן תצו סע’ ג). וממילא אסור להניח תפילין בו ביום אפילו בצנעה, ומתפלל שחרית מוסף ומנחה של יו”ט ומבדיל במוצאי יו”ט שני. או דילמא כיון דבין השמשות עת חלות קדושת יו”ט שני עדיין לא הגיע לישוב חו”ל, נמצא אותה שעה אצלו חול גמור, כי עדיין כל דיני בן א”י עליו, דכל שלא הגיע לישוב חו”ל אפילו אין דעתו לחזור, לא הוקבע כמותם (שו”ע, שם). ואדרבה, עליו להבדיל אז בתפילה ועל הכוס כדין בן א”י, וממילא נעשה אותו יום אצלו יום חול, ויש לומר דתו אין קדושת יו”ט חלה עליו באמצע היום, ומניח תפילין ומתפלל שחרית ומנחה של חול בצנעה ואינו מתפלל מוסף כלל, ולא יבדיל שנית בליל מוצאי יו”ט שני, אחרי שקדושת היום לא חלה עליו כלל באמצע היום“.

אותה שאלה נשאלת, כאשר בן א”י הנמצא בחו”ל ודעתו לחזור לא”י [שגם כן, אינו מחוייב לנהוג בדיני יו”ט שני] שינה את דעתו באמצע היו”ט שני והחליט להשתקע בחו”ל – האם מרגע זה שקבע בדעתו להשתקע בחו”ל דינו כבן חו”ל לכל ענין [ואסור בעשיית כל מלאכה, ואפילו בצנעה]. או שנאמר, היות ובעת חלות קדושת יו”ט שני בעת כניסת היום, עדיין לא היה נחשב כבן חו”ל והיה פטור מדיני יו”ט – שוב אינו מתחייב בדיני יום טוב שני באמצע היום.

עלינו לברר איפוא את שורשן של שאלות אלו: האם בחיוב התלוי ביום מסויים [שבת, יום טוב] יכול האדם להֵעַשות בר חיובא גם באמצע היום, או לא.

ב. בתשובתו, הביא בשו”ת בצל החכמה ראיה מארבעה מקומות, כי האדם מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה.

[א] במסכת יבמות (לג, א) נתנו חז”ל דוגמא לשני איסורים החלים על אדם בבת אחת: “זר ששימש בשבת, [דהיינו ישראל המשמש בבית המקדש בשבת] כגון דאייתי שתי שערות בשבת, דהויא להו זרות ושבת בהדי הדדי”. ופירש רש”י: “כגון דאייתי שתי שערות היום בשבת זו, דהשתא ליכא למימר כדלעיל מעיקרא שרי במלאכה, ואסור בעבודה. דהא לא חל שום איסור עליו עד היום, דאיסור זרות ואיסור שבת יחד באו. אבל הביא שתי שערות בחול, קדים זרות עליה”. כלומר, כאשר קטן מביא ב’ שערות קודם השבת, איסור “זרות” חל לפני השבת, וקודם לחיוב שמירת השבת, שחל רק כשנכנסת השבת. אולם כאשר הקטן מביא ב’ שערות בשבת עצמה, איסורי “זרות” ו”שבת” חלים בעת ובעונה אחת. ולעניינינו, מפורש בגמרא, שחיוב שמירת השבת חל על הקטן ברגע שבו הביא ב’ שערות, ואפילו באמצע השבת. ומכאן מוכיח בשו”ת בצל החכמה: “גם בנדון דידן, שפיר חל עליו [מי שבא לחו”ל באמצע יו”ט שני וכוונתו להשתקע שם] קדושת יום טוב שני באמצע היום“.

אולם הוא דחה את הראיה בנימוק: “שיש מקום לומר דדווקא קטן שנתגדל באמצע היום, חלה עליו קדושת היום משום דגם בבין השמשות שעת חלות קדושת היום, אם כי לא היה עליו חיוב גמור היה עליו על כל פנים קצת חיוב [אולי כוונתו מדין חינוך]. ע”כ שפיר יש לומר, דחייל עליה חיוב גמור כשהגדיל באמצע היום. מה שאין כן בן א”י הנוסע לחו”ל, שכל זמן שלא הגיע לישוב בחו”ל אין עליו שום חיוב לענין שמירת יו”ט שני של גלויות. אם כן כשהגיע לשם באמצע היום, שפיר יש לומר שלא תחול עליו קדושת יו”ט שני, כיון שלא חלה עליו בין השמשות עם חלות הקדושה בכניסת היום”.

[ב] במסכת עירובין (פ”ד מ”ה) נאמר: “מי שישן בדרך ולא ידע שחשיכה, יש לו אלפיים אמה לכל רוח”.

כל השובת בעיר, רשאי להלך בכל העיר ומחוצה לה אלפיים אמה לכל רוח. וגם מי שישן בערב שבת בין השמשות, קנה שביתה עם בני העיר, אף על פי שלא התכוין לכך. ובירושלמי (עירובין שם) הסתפקו: “גר שטבל לאחר שהאיר המזרח [בשבת], מאחר שאילו היה ער היה קונה לו שביתה”. וביארו מפרשי הירושלמי (פני משה וקרבן העדה) שהספק היה אם כמו שהישן קונה שביתה, משום שאילו היה ער היה קונה, הוא הדין גר שנתגייר בשבת יקנה שביתה, כיון שאילו טבל קודם השבת היה קונה שביתה.

והוכיח מכך בשו”ת בצל החכמה: “מבואר דגר שטבל באמצע שבת חלה עליו חובת שמירת שבת, ואפילו לענין איסור תחומין דרבנן. והנה גר שמל ולא טבל כאילו לא מל, נמצא שקודם שטבל לא הוי עליה חיוב כלל, ואפילו הכי כשטבל בשבת חלה עליו שמירת שבת באמצע היום [ורק מבעיא לן אי קנה שביתה]. מעתה הוא הדין בנדון דידן, שפיר חלה עליו קדושת יו”ט שני, וחיוב שמירתה אפילו באמצע היום“.

[ג] ראיה נוספת, הביא בשו”ת בצל החכמה מחיובו של גר שנתגייר ביום הפורים בקריאת המגילה.

כתבו האור זרוע (הלכות מגילה סי’ שסט) והמג”א (או”ח סי’ תרפז) כי גר שנתגייר קודם נץ החמה בפורים, פטור מקריאת המגילה בלילה, מכיון שעיקר מצות קריאת המגילה ביום. וכתב בצל החכמה: “וקשה אמאי לא קאמרי בפשיטות דכיון דבתחילת הלילה עת חלות חובת הקריאה עדיין נכרי היה, שוב לא תחול חיובא עליה אחר כך. אלא ודאי דשפיר מצי חיילא גם באמצע זמן החיוב. וכן מוכח להדיא שם דלפוסקים הסוברים דגר שנתגייר בלילה הוי גר, גם בנתגייר אחר עמוד השחר קודם נץ החמה חייב בקריאה דלילה. ומכל שכן שנתחייב בקריאתה בנתגייר לפני עמוד השחר באמצע הלילה לכו”ע, ואף שבכניסת הלילה עת חלות חובת הקריאה דלילה עדיין נכרי היה”.

והוא מסיק מכך: “מבואר דחל חיוב קריאת המגילה על הגר שנתגייר באמצע היום, ואף שלא הוי עליו שום חיוב לפני שמל, ואם כן הוא הדין בנדון דידן“.

[ד] הרא”ש במסכת מועד קטן (פרק ג סימן צו) הביא את דברי מהר”ם מרוטנבורג, שכתב: “מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותו שעה, וקודם שעברו שלושים יום נעשה בן י”ג ויום אחד. נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל, שבעה ושלושים. ואינו מונה מיום הקבורה, אלא משנעשה גדול. והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל, שמתאבל עליו אחר הרגל, ומונה שבעה ושלשים”. ומבואר בדבריו, שאף שבזמן תחילת חלות החיוב באבלות, לא היה הקטן “בר חיובא”, מכל מקום הוא מתחייב לנהוג באבלות מיד כשנהיה גדול. ולא אומרים שמאחר ובתחילת החיוב היה הקטן פטור, שוב אינו מחוייב באבלות, אלא הוא נעשה מחוייב בדבר גם באמצע זמן החיוב במצות האבלות.

המהר”ם מרוטנבורג הביא ראיה לדבריו מדברי הגמרא ביבמות הנ”ל: “והכי נמי אמר ביבמות בפרק ארבעה אחין (לג, א) כגון דאייתי שתי שערות בשבת אתא לידי זרות ושבת בהדי הדדי, ואע”ג דבין השמשות דשבת קטן היה ולא מחייב אשבת, לא אמרינן הואיל ואידחי בין השמשות אידחי כולי יומא מאיסורא דהאי שבת”. רצונו לומר, כשם שקטן שהגדיל באמצע שבת, לא אומרים שיפטר מחיוב שמירת שבת זו בגלל שבבין השמשות היה פטור. אלא ברגע שנהיה “בר חיובא”, הרי הוא מחוייב כגדול. כך גם הקטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו, אינו נפטר מחיובו בגלל שבשעת חלות החיוב היה קטן, אלא הוא מחוייב לנהוג באבלות מיד לכשיגדיל.

ומוכיח מזה בשו”ת בצל החכמה, שגם בנדון דידן, אף שבן א”י לא היה מחוייב בזמן כניסת היו”ט שני בדיני היו”ט שני, אך מכיון שבאמצע היום נהיה “בר חיובא”, הרי הוא מחוייב בכל דיני היו”ט שני. והוא מוסיף, כי מדברי מהר”ם מרוטנבורג שדימה את דיני אבלות קטן לדברי הגמרא ביבמות נדחתה הסברא שרצה לחלק בין קטן שהגדיל בשבת ש”היה עליו על כל פנים קצת חיוב בכניסת השבת”, לבין בן א”י הנוסע לחו”ל ביו”ט שני, שכל זמן שלא הגיע לחו”ל “אין עליו שום חיוב“. שהרי גם באבלות לא היה הקטן מוזהר בה כלל, ויחד עם זאת המהר”ם מרוטנבורג והרא”ש לא חילקו בין שבת “שיש בה קצת חיוב” לאבלות שאין חיוב כלל, ומוכח מכך שאין לחלק בזה.

ולפיכך מסיים בשו”ת בצל החכמה: “קם דינא, כי מיד בהגיעו לישוב חו”ל, חלה עליו חובת יו”ט שני, אפילו באמצע היום”.

ועל פי דבריו פסק למעשה בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ד סע’ ז) “בן ארץ ישראל שהגיע לחו”ל באמצע יו”ט שני ובדעתו להשתקע שם, או שהיה שם כבר קודם החג ונמלך ביו”ט שני להשתקע שם, הרי הוא מיד כבן חו”ל לכל דבר”. וציין בהערה, שכן נקטו לדינא בשו”ת מנחת יצחק (ח”ד סימן ה), הגרי”ש אלישיב, והגר”ש ואזנר.

ג. אולם לכאורה יש הבדל בין דין קטן שהביא ב’ שערות בשבת ודין גר שטבל בשבת [מהם הוכיח בשו”ת בצל החכמה, שאדם מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה] – לבין דיני יו”ט שני, וכפי שכתב בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ד הערה יב) את דברי הגרש”ז אויערבך, שחילק בין הדינים הנ”ל וז”ל:

“מהגרש”ז אויערבך שמעתי, דאפשר שרק בשבת ויום טוב שהם מדאורייתא אמרינן שנעשה בר חיובא אפילו באמצע היום, אבל ביו”ט שני שהוא מדרבנן, דתלוי בקבלת אבותינו, מסתבר שבאופן זה לא קיבלו עלייהו שיעשה בר חיובא באמצע היום, דכולי האי לא החמירו בזה, ודינו עדיין כבן ארץ ישראל. ומכל מקום לדינא נקט הגרש”ז דאין לנהוג הכי, ואף לפי הסברא דלעיל דבאופן זה לא קיבלו עלייהו אבותינו, מכל מקום אין זה מוחלט, דאפשר שגם במילתא דרבנן נעשה אצלו יו”ט באמצע היום, וכדעת רבים שמחמירים בזה”.

ומבואר בדברי הגרש”ז, שיש מקום לחלק בין שבת ויום טוב ליום טוב שני, כי חיוב יו”ט שני הוא מדרבנן ותלוי ב”קבלת אבותינו”, שקיבלו עליהם מחמת הספק לשמור יום נוסף, ויתכן שלא קיבלו על עצמם להחמיר ביו”ט שני כאשר נעשה בר חיובא באמצע היום, [ומכל מקום לדינא נטה הגרש”ז להחמיר בזה].

אמנם לא נתבארה כוונתו בגוף החילוק בין מצוות מהתורה [שבת ויום טוב] שאדם מתחייב בדיני המצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, לבין דינים מדרבנן [יום טוב שני] שאינו מתחייב בו, אם בשעת כניסת היו”ט שני לא היה מחוייב בו, ודברי הגרש”ז טעונים ביאור.

ד. ונראה לבאר את החילוק על פי דבריו המפורסמים של רבי יוסף ענגיל בספרו אתוון דאורייתא (סימן י) שהגדיר את ההבדל בין איסורי התורה שהן איסור החל על ה’חפצא’, ובין איסורי דרבנן שהן איסור החל על ה’גברא’. וביאור הדברים, ציוויי התורה, לדוגמא האיסור לא לעשות מלאכה בשבת, אין פירושו על הגברא לא לעשות מלאכה, אלא גדר האיסור הוא שהתורה אסרה את החפצא של השבת, דהיינו יום השבת בעצמותו אסור בעשיית מלאכות מצד הקדושה שבו. אולם באיסור מדרבנן, אין כח ביד חכמים לאסור את החפצא של הדבר, אלא אסרו על ה’גברא’ לעשות מעשה.

ועל פי זה יובן החילוק בין מצוות מהתורה – שבת ויום טוב, שהאיסור הוא מצד ה’חפצא’ – קדושת היום, שרק בהם יכול האדם להתחייב בדיני מצוה גם באמצע היום, ואף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה. כי מכיון שהאיסור לא תלוי בו [ב’גברא’] אלא היום הוא האסור, אזי בשעה שהוא נהיה בר חיובא, הרי הוא מתחייב בקדושת יום השבת שכבר אסור ועומד.

ולעומת זאת, חיוב יום טוב שני שהוא מדרבנן, מכיון שאיסור דרבנן הוא על ה’גברא’, יש מקום לומר שרק גברא שחל עליו החיוב בתחילת היום, אסור לעשות מלאכה כל היום, אבל גברא שבתחילת היום לא הוטל עליו כל חיוב, לא נעשה בר חיובא באמצע היום. ויתכן שזו היתה כוונת הגרש”ז בדבריו הקצרים.

ה. אמנם יש להקשות על חילוק זה.

ונקדים מדבריו של הנתיבות המשפט (סימן רלד ס”ק ג) שכתב: “אף דבאיסורי תורה אפילו אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורים, מכל מקום באיסור דרבנן אינו צריך שום כפרה, וכאילו לא עבר דמי”. ובאתוון דאורייתא (שם) ביאר את דבריו על פי האמור לעיל: “והנה קצת האחרונים הוסיפו לחדש עוד דשוגג באיסור דרבנן אינו צריך כפרה וסליחה, שאינו דומה לשוגג באיסור תורה. שבכל איסורי תורה, המעשה בעצמותה עבירה ואיסור, וכן המאכל בעצמותו במאכלות אסורות, וע”כ גם בשוגג אף שלא היתה שם מחשבת עבירה, עם כל זה הרי נעשתה עבירה, ועל כן צריך כפרה וסליחה. מה שאין כן בדרבנן, שאין המעשה או המאכל בעצמותו איסור כלל, לפי ההנחה דאיסורים דרבנן רק איסורי גברא נינהו. ועל כן רק אם האדם בזדון לבו עובר על דברי חכמים, הרי זה עבריין ורשע. אבל כשהיה שוגג בדבר, אז לא הוי עבירה כלל, ואינו צריך כפרה וסליחה”.

והקשה על כך האתוון דאורייתא מדברי הגמרא בחולין (ו, א) “ר’ זירא ור’ אסי איקלעו לפונדקא דיאי, אייתי לקמייהו ביצים המצומקות ביין. ר’ זירא לא אכל, ור’ אסי אכל. אמר ליה ר’ זירא לר’ אסי, ולא חייש מר לתערובות דמאי [שמא ביין מעורב דמאי]. אמר ליה לאו אדעתאי. א”ר זירא אפשר גזרו על תערובות דמאי ומסתייע מילתא דר’ אסי למיכל איסורא [בתמיהה], השתא בהמתן של צדיקים אין הקב”ה מביא תקלה על ידם, צדיקים עצמם לא כל שכן”. מהגמרא מוכח שרב זירא סבר כי אכילת רבי אסי איסור מדרבנן [דמאי] בשוגג נחשבת כ”תקלה”, שעוררה את תמיהתו של רבי זירא היאך נכשל בה רבי אסי [המכונה “צדיק”]. ואם כן מוכח מכאן, שאכילת איסור דרבנן מצריכה כפרה, וזה לכאורה סותר את דברי הנתיבות.

ובתירוץ קושיא זו, כתב האתוון דאורייתא: “ולכאורה יש ליישב, דשאני דמאי דאף שהאיסור הוא מדרבנן, עם כל זה הרי האיסור דרבנן הוא מחשש איסור תורה, דשמא לא עישר העם הארץ, והוי ליה טבל ואסור מהתורה. אלא דמדאורייתא לא חיישינן להכי, דרוב מעשרים הם. ועם כל זה, כיון דמדרבנן חיישינן להכי שיש בו איסור תורה, ע”כ שפיר הוי החשש הזה איסור חפצא, ושפיר חשוב עבירה גם בשוגג”. כלומר, ההבדל בין איסורי התורה שהם איסור גברא לבין איסורי דרבנן שהם איסור חפצא, נאמר רק ביחס לאיסורי דרבנן שהם גזירות או תקנות מחודשות שתיקנו חכמים, שאין כח ביד חכמים לאסור את החפצא של הדבר, אלא אסרו על ה’גברא’ לעשות מעשה מסויים, ואף שהדבר מותר מצד עצמו. ברם, איסורים שרבנן קבעו מחמת חשש שמא יבואו לעבור על איסור תורה, הם גם כן בגדר איסור החל על ה’חפצא’. כדוגמת איסור דמאי, שתיקנוהו חכמים מחמת החשש להיכשל באיסור תורה של אכילת טבל. ובשל כך האוכל שנאסר משום דמאי נחשב כאיסור ב’חפצא’, [ולכן העובר עליו בשוגג מחוייב בכפרה, ומיושבת הקושיא על הנתיבות מהגמרא בחולין, כי גם הנתיבות מודה שאיסור דמאי הוא איסור בחפצא, ואשר על כן האוכלו בשוגג צריך כפרה].

ולפי זה מתברר שאיסור יום טוב שני דומה לאיסור דמאי בכך שאין זה איסור ותקנה מחודשת, שהגדרתה ‘איסור גברא’, אלא זהו איסור שיסודו בספק של בני חו”ל מתי חיוב יום טוב מדאורייתא, ובגלל ספק זה תיקנו חכמים שיחמירו מספק לנהוג בכל דיני יום טוב שני ימים. נמצא שגם האיסורים ביום טוב שני הם איסור ב’חפצא’. ומעתה כבר אין הבדל בין מצוות שבת ויום טוב ודיני יום טוב שני, שהרי גם איסורי יום טוב שני [קדושת היום] חלים על ה’חפצא’, ולכן יתכן שש לומר כי האדם יתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, שהרי האיסור לא תלוי בו [ב’גברא’] אלא עצם היום הוא האסור, אזי בשעה שהוא נהיה בר חיובא, הדבר כבר אסור מצד עצמוראו הערה.

וכמו כן יש לתמוה על חילוקו של הגרש”ז בין מצוות מהתורה לדינים מדרבנן, מדברי מהר”ם מרוטנבורג [לעיל אות ג] שדימה את דיני אבלות בקטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו [דיני אבלות הם מדרבנן], לדברי הגמרא ביבמות בדין קטן שהגדיל בשבת. ומפורש איפוא, שאין לחלק בין מצוות מהתורה לאיסורי דרבנן, וגם באיסורים מדרבנן מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, וצ”ע.

ו. ולענ”ד נראה שיש להשיב על הראיות שהביא הבצל החכמה, להוכיח שאדם מתחייב בדיני מצוה אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה.

ראשית, על הראיות מהגמרא ביבמות בדין קטן שהגדיל באמצע שבת, ומהירושלמי בדין גר שנתגייר באמצע שבת, יש להקשות, שהרי יש להבדיל בין הנדונים לענין חיוב באמצע השבת לבין נדון דידן, חיוב באמצע יום טוב שני. שבת “קביעא וקיימא”, כדברי הגמרא בחולין (קא, ב). דהיינו, קדושתה קבועה ועומדת ביום השביעי לבריאת העולם, מאז ששבת הקב”ה מכל מלאכתו. לעומת קדושת יום טוב, הנקבעת על ידי בית דין שמקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה.

ואם כן יש לומר, שרק בחיובי השבת, מתחייבים גם באמצע היום, ואף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה. כי מכיון שהיום “אסור” ועומד בקדושתו מאז בריאת העולם [ואינו תלוי בקביעות בני אדם], אזי בשעה שהוא נהיה בר חיובא, הוא מיד מתחייב שכבר אסור מצד עצמו. מה שאין כן יום טוב [ובכלל זה יום טוב שני], מכיון שקדושתו נקבעת על ידי בית דין, מסתבר שהחיוב נקבע על ידם בתחילת היום שקידשוהו, ולכן מי שבתחילת היום לא היה מחוייב, לא נעשה בר חיובא באמצע היום.

ועל הראיה שהביא מחיובו של גר שנתגייר ביום הפורים בקריאת המגילה, יש להשיב, כי חיוב קריאת המגילה הוא חיוב מתמשך בכל רגע ורגע מיום הפורים, ועל כן ברור שגם אם בכניסת יום הפורים לא היה מחוייב, חל עליו חיוב קריאת המגילה גם באמצע היום, היות ויום הפורים כבר חל. ואע”פ שהוא גֵר ולגביו אין חיובים, אך מכיון שהיום כבר בנמצא, לכן כאשר הוא מתגייר, כל חיובי היום, כקריאת המגילה, חלים עליו. מה שאין כן חיוב יום טוב, הנקבע בכניסת היום, יש לומר שאם לא היה מחוייב ביום טוב שני בכניסתו, לא יתחייב בו באמצע היום.

ומה שהביא ראיה מדברי המהר”ם מרוטנבורג בדין קטן שהגדיל בתוך שלושים ימי האבלות על פטירת אביו או אמו, המחוייב לנהוג באבלות מיד לכשיגדיל ואינו נפטר מחיובו בגלל שבשעת חלות החיוב היה קטן. הנה לכאורה דין זה למד המהר”ם מקטן שהגדיל באמצע השבת המחוייב במצוות השבת. ולכאורה יש לחלק בין חיובי קטן שהגדיל, לחיוב גדול באמצע יום טוב שני. קטן אמנם אינו מחוייב במצוות בזמן היותו קטן, אך סופו לבוא לידי חיוב, ועל כן אינו נחשב כמופקע לגמרי מהחיוב. ויש איפוא סיבה שיתחייב בחיוב השבת גם באמצע השבת, או בחיובי האבלות כשמגדיל. אולם גדול שבזמן כניסת יום טוב אינו מחוייב בקדושת היום טוב, הרי הוא מופקע לגמרי מחיוב זה, ולפיכך גם לאחר מכן מהיכי תיתי שיתחייב.

והנה אם אכן יש לחלק בין חיובי קטן שהגדיל, לחיוב גדול באמצע יום טוב שני, יתכן ליישב את חילוקו של הגרש”ז בין מצוות מהתורה לדינים מדרבנן, ממה ששאלנו לעיל [אות ה] מדברי המהר”ם מרוטנבורג שדימה דיני אבלות בקטן שהגדיל שהם מדרבנן לדברי הגמרא ביבמות בדין קטן שהגדיל בשבת. ומפורש לכאורה שאין לחלק בין מצוות מהתורה לאיסורי דרבנן, וגם באיסורים מדרבנן מתחייב בדיני מצוה, אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה. אולם לפי המבואר אין קושיא, כי מהר”ם מרוטנבורג דן בחיובי קטן, אשר אמנם אינו מחוייב במצוות בזמן היותו קטן, אך סופו לבוא לידי חיוב, ועל כן אינו נחשב כמופקע לגמרי מהחיוב, ויש סיבה שיתחייב בחיובי השבת גם באמצע השבת, או בחיובי האבלות כשמגדיל. ואילו דברי הגרש”ז נאמרו בנדון בקיום מצוות של גדול המתחייב בדיני מצוה אף שלא היה בר חיובא בשעת חלות קיומה, ובזה שפיר יש לחלק בין דינים מדרבנן [יום טוב שני] שאינו מתחייב בו, לדינים מדאורייתא [שבת ויום טוב].

ענף ב

ז. בספר יום טוב שני כהלכתו (פרק ד הערה יב) בהמשך לדבריו המובאים לעיל [אות ג] כתב סברא נוספת בשם הגרש”ז אויערבך, מדוע בן א”י שהגיע באמצע יו”ט שני לחו”ל, אינו נעשה בר חיובא בדיני יו”ט שני, וז”ל: “והוסיף עוד הגרש”ז בזה דיש סברא לומר דהבן א”י כבר יצא ידי חובת יו”ט בארץ ישראל, דחובת יו”ט חלה רק פעם אחת בשנה, ותו לא. דוגמת מי שכבר התענה ביום הכיפורים, ובמוצאי יום הכיפורים נסע למקום דעדיין יום הכיפורים שם, שלא חלה עליו שוב חובת חמישה עינויים, שכבר יצא פעם אחת”. ומבואר בדברי הגרש”ז שחיוב כל מועד הוא רק פעם אחת בשנה, ולכן בן א”י שכבר נהג בדיני יום טוב [ביום טוב הראשון] אינו מתחייב בדיני אותו יום פעם נוספת. ואף ביום כיפור, אם כבר התענה ביום כיפור פעם אחת, לא שייך לחייבו להתענות פעם נוספת, גם אם הגיע למקום שעדיין נוהגים בו יום כיפור.

והנה הגרש”ז נקט בפשטות שהנוסע במוצאי יום כיפור למקום ששם עדיין יום כיפור, אינו חייב לחזור ולצום. אולם דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, ונדון בהרחבה בדברי הפוסקים, בפרט לאור המציאות שהתחדשה בדורות האחרונים, שהמעבר ממדינה למדינה נעשה תוך זמן קצר באמצעות טיסות, ונשאלת השאלה מה דינו של השוהה במועד אחד [שבת או יום טוב] בארץ ישראל, שנסע מיד בצאת היום הקדוש למקום הנמצא ממערב המקום שבו שהה ושם עדיין לא נגמר אותו מועד – האם עליו לנהוג כמנהג המקום שהגיע לשם, או לא.

יסוד שאלה זו הוא בחקירה המוזכרת בדברי רבי מנחם מנדל כשר (חומש תורה לשמה, בראשית אות תל) בגדרי זמני החיוב של מצוות שהן חובת היום: “אם חיוב שמירת שבת תלוי רק אקרקפתא דגברא, והיינו בכל מקום שהוא מונה ששה ימים ומשמר את השבת. או דמלבד החיוב גברא, תלוי עוד הדבר במצב הזמן של זריחת השמש ושקיעתה“. ביאור הדברים, אם חיוב השבת והמועדים תלוי ב’גברא’, והיינו שכל אדם מונה ששה ימים ולאחר מכן שומר את היום השביעי, הרי שלאחר שהסתיים אצלו היום השביעי לפי מניינו, שוב אינו צריך להמשיך ולשמור את השבת, כי את חובת המצוה של שמירת היום השביעי הוא כבר קיים [והוא הדין יום טוב]. ולפי צד זה, אדם הנוסע מיד בצאת השבת או החג ממזרח למערב העולם [כגון מארץ ישראל לאירופה או מאירופה לארה”ב], ומגיע למקום שעדיין לא יצאה שבת – מכיון שחובת היום מוטלת על ה’גברא’, וחובה זו כבר התקיימה על ידו, אינו מחוייב בה בשנית.

ברם, אם החיוב אינו תלוי בבני אדם אלא בזמני היום השביעי במקום מסויים, גם אם לפי חשבונו של ה’גברא’ כבר הסתיימו השבת או המועד, כאשר הוא יגיע למקום שבו עדיין לא שקעה השמש של יום השביעי, הוא ודאי יהיה מחוייב בשמירת השבת או המועד כאנשי המקום.

בשאלה זו נחלקו הפוסקים, כדלהלן.

ח. הגרמ”מ כשר כתב בהמשך דבריו המובאים לעיל: “והנה לא מצאתי לפענ”ד גילוי מפורש לחקירה הנ”ל בדברי חז”ל רק במקום אחד, בירושלמי כלאים פ”ט ה”ג וכתובות פי”ב ה”ג”.

בירושלמי מסופר על יום פטירתו של רבי: “מעשה נסים נעשו באותו היום, ערב שבת היתה, ונתכנסו כל העיירות להספידו, ותלה לון יומא [עמדה החמה במקומה ולא שקעה] עד שהיה כל אחד ואחד מגיע לביתו וממלא לו חבית של מים ומדליק לו את הנר. כיון ששקעה החמה קרא הגבר [באותו ערב שבת שקברו את רבי והאריכו בהספדו, שקעה החמה באיחור של חצי יום, בשעת “קריאת הגבר” [שעת הבוקר של יום המחרת], כדי שכל המשתתפים בהספד יוכלו לשוב לבתיהם ולהתכונן לשבת כדבעי]. שרון מציקין, אמרין דילמא דחללינן שבתא [התחילו לצער עצמן שמא חס ושלום חללנו שבת. פני משה שם]. יצתה בת קול ואמרה להם, כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא”.

וכתב הגרמ”מ כשר: “משמע מזה אע”פ שלא שקעה החמה על ידי מעשה נס, כיון דהגיע הזמן של יום השביעי הוי בכל חילול שבת. ומהא דיצא בת קול כל מי שלא נתעצל בהספדו של רבי יהא מבושר לחיי העולם הבא אין ראיה, דהבת קול היה לברר דלא היה חילול שבת דיש לומר משום מצות הספדו של רבי נמחל להם”. כלומר, מדברי הירושלמי מוכח כי זמנה של השבת לא נקבע לפי שקיעת החמה באותו המקום, אלא לפי חשבון השעות של בני המקום. ולכן בעיקרון, בעשיית המלאכות בזמן שבו עמדה החמה במקומה ביום פטירת רבי היה חילול שבת, כי זמן זה היה כבר שבת לפי חשבון השעות. ורק בזכות רבינו הקדוש, נמחל להם עוון זה, כפי שבישרה להם הבת קול.

ואם כן בנדון דידן, הנוסע למערב והגיע למקום שבו עדיין לא שקעה השמש של יום השביעי, לא יהיה מחוייב בשמירת השבת או המועד כאנשי המקום, מכיון שחיוב השבת והמועד אינו תלוי בזמני יום השביעי באותו המקום, אלא ב”קרקפתא דגברא”, ומאחר וחובה זו כבר התקיימה על ידו, אינו מחוייב בה בשנית.

ט. אולם מאידך, מציין הגרמ”מ כשר כי יש ראיה מדברי חז”ל שחיוב שמירת השבת והמועדים תלוי בזמן המקום ולא מוטל “אקרקפתא דגברא”.

בספר יהושע (פרק י) מסופר על הנס שעמדה החמה במקומה, כדברי הכתוב: “אז ידבר יהושע לה’ ביום תת ה’ את האמורי לפני בני ישראל ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון”. ובענין זה הובא בפרקי דרבי אליעזר (פרק נב) “ערב שבת היתה, וראה יהושע בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת. ועוד, שראה חרטומים האמורים כובשין במזלות באים על ישראל. מה עשה יהושע, פשט ידו לאור השמש ולאור הירח ולאור הכוכבים והזכיר עליהם את השם, ועמדו כל אחד ואחד שלשים ושש שעות עד מוצאי שבת“. הרד”ל (רבי דוד לוריא, מתלמידי הגר”א) כתב בפירושו על הפרקי דרבי אליעזר: “ולכאורה מהך דהכא דכיון דלא שקעה להם החמה אף שידעו שכבר עברו הכ”ד שעות של ערב שבת, לא נחשב לשבת רק כיומא אריכתא של ערב שבת, יש קצת סמך לאותן מדינות הסמוכים לצירים ואצלם משך כמה ימים רצופים יום בלא לילה או לילה בלא יום, שהכל יהיה נחשב אצלם כיום או כלילה אחד”. רצונו לומר, הפוסקים דנו כיצד נקבעים זמני היום והלילה בארצות הצפוניות הסמוכות לקוטב שבהן לא שוקעת החמה כמה חודשים [ונפקא מינה לקיום השבת והמועדים וכל המצוות התלויות בזמן כציצית, כתפילין וכתפילה ועוד]. והביא הרד”ל ראיה שקביעות היום תלויה בשקיעת החמה, שכן מתבאר בדברי הפרקי דרבי אליעזר שכל עוד לא שקעה השמש לישראל באותו ערב שבת, עשיית מלאכות בכל י”ב השעות שעברו מהזמן שהיתה אמורה להיות השקיעה, לא נחשבה כחילול שבת.

הרי לנו ששמירת השבת תלויה בשקיעת החמה, וכל זמן שלא שקעה החמה, לא התחילה השבת למרות שלפי חשבונו של האדם כבר עברו ששה ימים והגיע זמן השבת, יש ללמוד לנדון דידן – שהנוסע למערב והגיע למקום שבו עדיין לא שקעה השמש של יום השביעי, יהיה מחוייב בשמירת השבת או המועד כאנשי המקום, מכיון שחיוב השבת והמועד אינו תלוי בבני אדם אלא בזריחה ובשקיעה של היום השביעי באותו המקום [והדברים מפורשים במש”כ הספורנו עה”פ (ויקרא כג, ג) “שבת היא לה'”, וז”ל: “הוא היוצר אור ובורא חושך קובע אותם בכל מושבותיכם, אע”פ שתשנה תחילת היום והלילה כפי השתנות האורך בגלילות מתחלפות, ועם זה היתה השבת הראשונה משוערת כפי איזה אורך מיוחד בהכרח, מכל מקום תהיה תחילת השבת וסופה בכל אחד מהגלילות ליושביו כפי התחלת היום והלילה בגליל ההוא“. ומתבאר בדבריו כי החיוב לשמור על קדושת השבת אינו תלוי ב”גברא”, המצווה לשבות במקום אליו הגיע לפי חשבון הימים שלו, אלא נקבעת בכל מקום ומקום לפי זמן המקום].

י. הרד”ל יישב את הסתירה בין מה שמוכח מהפרקי דרבי אליעזר שחיוב השבת תלוי בשקיעת החמה, למה שמוכח מהירושלמי שחיוב השבת תלוי בחשבונו של האדם, וז”ל: “ויש לחלק בין הך דהכא דיהושע שנקדה החמה בכל העולם, לההיא דאשכבתא דרבי שלא נקדה להם החמה, רק ה’ האיר לעיניהם של העוסקים באשכבתא כאילו הוא יום, אבל לכל העולם כבר היה לילה, ולכן נצטערו וחששו לחילול שבת”. לדעתו, זמני השבת נקבעים אך ורק לפי שקיעת החמה באותו המקום. ולכן כאשר השמש לא שקעה בכל העולם, כפי שהיה בזמנו של יהושע, אכן לא שייך לומר שנכנסה שבת [ואף על פי שלפי חשבון הימים כך אמור להיות]. אך כאשר שקעה החמה בכל העולם, ורק לכמה אנשים נעשה נס ובמקומם היה נראה כאילו לא שקעה החמה, אין זה נחשב שהשבת לא נכנסה, שהרי בכל העולם שקעה החמה. ולכן אילולא שיצאה בת קול, היו המתעסקים בהספדו של רב נחשבים כמחללי שבת, מכיון שכבר נכנסה השבת בעולם [ואמנם הרד”ל מסיים: “ומעתה אלו שסמוכים לצירים, אולי אפשר לדמותם להא דאשכבתא דרבי, וצ”ע”.

וכן נקט בשו”ת חבלים בנעימים (או”ח סי’ ג) שדחה את הראיה שהביא הגרמ”מ כשר מדברי הירושלמי: “דשם הטעם כיון שלא היה כן בדרך הטבע, ובאותו שטח במקום קרוב וסמוך כבר היה לילה, ורק על פי מעשה ניסים לא שקעה חמה שם. ולכן נצטערו והיה לבם נוקפם, מפני שהנס אינו יכול לשנות זמן הטבע ולעשות משבת חול. אבל היכא ששקעה החמה באותו מקום על פי טבעו של עולם, מה יתרון בשמירת שבת כיון שעבר שבת והוא יום חול”. ומבואר בדבריו כדעת הרד”ל, שאם השמש לא שקעה מחמת נס, אין זה מעכב את זמן כניסת השבת. מה שאין כן אם נשתנה הטבע בעולם ועדיין לא שקעה החמה של יום השישי, אין היום נחשב לשבת, ואף שלפי חשבון השעות המוטל על הגברא צריך כבר להיות שבת.

יא. היוצא מן הדברים: לדעת הרד”ל והחבלים בנעימים, שמירת השבת תלויה במקום שבו נמצאים, ולכן הנוסע למערב והגיע למקום שבו עדיין לא שקעה השמש של יום השביעי, יהיה מחוייב בשמירת השבת או המועד כאנשי המקום, מכיון שחיוב השבת והמועד אינו תלוי בבני אדם אלא בזריחה ובשקיעה של היום השביעי באותו המקום שאליו הגיע. ולאידך גיסא, לדעת הרד”ל והחבלים בנעימים, אם נסע ממערב העולם מזרחה, ובגלל הפרשי השעות הוא מגיע למקום שכבר יצאה השבת או היו”ט, אינו צריך להמשיך ולשמור על קדושתם, מכיון שבמקום אליו הגיע כבר יום חול.

וכדבריהם, שחיוב שמירת השבת והמועדים תלוי במקום שבו נמצאים, נקטו בשו”ת עמק התשובה (ח”א סימן כב) כדבריו: “אם אחד מארץ ישראל [שבה כבר יצאה השבת] הגיע לאמריקא [שבה עדיין שבת], חל עליו דין שבת עד שתשקע החמה באמריקא, אע”ג דממקום שיצא, כבר שקעה החמה מקודם כמה שעות”. ובשו”ת בצל החכמה (ח”ד סימן פג) וז”ל: “ואשר שאלני במי שהבדיל במוצאי שבת קדש במקומו וטס אחר כך באוירון והגיע למקום שעדיין שם יום שבת קדש, דמסתבר לי כי עליו לקבל על עצמו חומרי מקום שהגיע לשם ואינו רשאי לעשות שם מלאכה”. וכן הביא בספר תאריך ישראל (סימן ד) בשם הגרח”פ שיינברג, ראש ישיבת תורה אור: “בדבר שתלוי בהמקום, וכגון קדושת שבת ויו”ט, דכתיב שבת היא לכם בכל מושבתיכם. והוא הדין לענין קידוש היום, אז אע”פ שכבר שבת במקום הראשון, מכל מקום אם נמצא במקום אחר ששובתים שם, צריך גם כן לשבות עמהם ולקדש, מאחר דאלו דברים תלוין בהמקום ולא בגברא“.

יב. לעומתם, מסקנת הגרמ”מ כשר, כי זמנה של השבת לא נקבע לפי שקיעת החמה באותו המקום, אלא לפי חשבון ה”גברא” המצווה על שמירת השבת. ובשל כך הוא מכריע כי הנוסע ממערב העולם למזרחו, ובגלל הפרשי השעות הוא מגיע למקום שכבר יצאה בו השבת, צריך להשלים את שמירת השבת עד מלאות כ”ד שעות לפי חשבונו, ואף שבמקום שבו הוא נמצא כעת כבר שקעה החמה ממזמן, כדבריו: “כי החיוב של שבת צריך להיות שמירת מעת לעת שלם של כ”ד שעות, כמו הששה ימים של חול. וכשאדם הוא במקום אחד, אזי השקיעה והצאת הכוכבים מורים על הזמן האמיתי. אבל כשעל ידי סיבה של האדם שהוא נוסע נגרע לו מהיום שעה, על ידי זה לא נפטר משמירת שבת פחות מכ”ד שעות. דהרי משכחת לה באופן זה אם יסע בספינה עוד יותר במהרה, אזי יפחת לו מהיום ששה שעות ויותר, ומי שמענו שבת של י”ב שעות או של י”ח שעות. וחקירה זו תהיה גם לענין יום הכיפורים, וכי אפשר לומר שגם בי”ח שעות יקיים מצות עינוי. ועל כרחך צ”ל דחיוב גברא הוא לשמור מעת לעת שלם מעת שקידש עליו יום השבת“.

[ואת הראיה שהביא הרד”ל מעמידת השמש בגבעון, דחה הגרמ”מ, וז”ל: “ולפענ”ד משם יש ראיה להיפך, דיש לפרש הא דמבואר שלא יחללו את השבת אין הכוונה שעל ידי שלא תשקע החמה לא יחללו את השבת, דהרי זה לא מקרי חילול שבת כלל, דמלחמה באמת הותרה בשבת, כמבואר בשבת (יט, א) ואכמ”ל. וזה הפירוש דראה בצרתן של ישראל, באותן שלא ירצו לחלל את השבת אף דהותרה באמת במלחמה, לכן אמר שמש בגבעון דום ועמדה כל יום השבת, אבל באמת י”ל שיום זה נחשב להם שפיר ליום השבת”. והיינו שבאמת בהגיע זמן השקיעה לפי חשבון השעות, נכנסה השבת, כי זמן השבת נקבע לפי חשבון השעות של ה”גברא”. וכל מה שעמדה השמש בגבעון, היה כדי שהמחמירים על עצמם לא להלחם בשבת [אף שהדבר מותר מעיקר הדין] לא ידעו שכבר נכנסה השבת ויחדלו מללחום].

וכן דעת האדמו”ר האמרי אמת מגור שכתב (פסקי תשובה סימן רנב) “נסתפקתי כבר בענין הנוגע לכמה פרטים, למשל במי שמבדיל אחר יום הכיפורים, ואחר כך עף בגמלא פרחא או באויר למקום שעודנו יום [דהיינו ממזרח העולם לכיוון מערב], אם ענוש כרת כשאכל שם. וכן אחר יציאת כוכבים בשביעי של פסח כשפורח למקום ששם עוד החמה זורחת, אם חייב כרת באוכל שם חמץ. ונראה כיון שכבר קיים מה שכתוב מערב עד ערב תשבתו שבתכם, וכן עד יום האחד ועשרים לחודש בערב, אם כן מן התורה אינו מחוייב יותר”. ומבואר בדבריו, שחיובי שבת ומועד [כגון יום הכיפורים ופסח] אינם נקבעים לפי המקום שבו נמצאים, אלא הם מוטלים על ה”גברא”. ולכן לאחר שאדם כבר קיים את המוטל עליו במקומו [והתענה ביום הכיפורים או נשמר מאכילת חמץ בפסח] ולאחר מכן “פרח באויר” והגיע למקום אחר בעיצומו של יום הכיפורים או פסח, אין הוא מחוייב לשוב ולהתענות או להישמר מחמץ כי ה”גברא” פטור, וזאת למרות שבמקום שאליו הגיע יש חיוב. [ומוסיף האדמו”ר מגור: “וראיתי בחיבור שלך ספק כזה כשלא קרא קריאת שמע בזמנו והוא עף למקום שנמשך שם זמן קריאת שמע. ונראה שזה שלא קרא קריאת שמע כבר ביטל מצותו ואינו יוצא כשקורא במקום אחר שלא חשכה שם וכמו שכתבתי לענין חמץ ויום כיפורים”].

יג. ברם להלכה ולמעשה, גם הגרמ”מ כשר שנקט כי חיוב השבת והמועדים נקבע לפי ה”גברא” ולא לפי המקום שבוא הוא נמצא, הכריע כן לחומרא ולא לקולא. דהיינו, רק הנוסע ממערב למזרח ש”הפסיד” כמה שעות, ומגיע למקום שבו כבר יצאה השבת, צריך להמשיך ולנהוג בדיני השבת עד שיסיים כ”ד שעות לפי חשבונו, כמובא לעיל. אבל בנדון הנוסע ממזרח למערב, ממקום שיצאה שבת למקום שעדיין שבת [כבנדון האמרי אמת] כתב הרב כשר: “בזה פשוט דאין לומר גם כן לקולא, כיון שכבר שבת כ”ד שעות, אף שעתה עדיין יום והיה מותר לעשות מלאכה. דלא גרע כנ”ל מחומרי מקום שהגיע לשם, ועוד דהוי ספיקא דאורייתא”.

והיינו שאין להקל ולומר שכבר יצא ידי חיובו, ופטור מחיובי המקום שאליו הגיע, מחמת שתי סיבות:

[א] בסוגיית הגמרא בפסחים ובשו”ע (או”ח סימן תסח סע’ ד) נפסק בדין עשיית מלאכה בערב פסח, כי ההולך ממקום שלא נהגו בו איסור למקום שנהגו בו איסור “נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם”. וכפי שגם נפסק בהלכות יום טוב (או”ח סימן תצו סע’ ג) שבני א”י המגיעים לחו”ל ונמצאים בה ביו”ט שני אסורים לעשות מלאכה, כי נותנים עליהם את חומרי המקום שאליו הגיעו. ואם כן גם הנוסע ממקום שכבר יצאה בו השבת למקום שעדיין שבת, צריך לנהוג “כחומרי מקום שהגיע לשם”.

[ב] הואיל והספק אם חיוב השבת נקבע לפי המקום או על פי ה”גברא” נוגע למצוות ואיסורים מהתורה, צריך להחמיר מדין “ספיקא דאורייתא לחומרא”.

וגם בדעת האמרי אמת נראה כי למעשה לא התיר למי שהתענה ביום כיפור ולאחר התענית הגיע למקום שבו עדיין לא הסתיימה התענית, לאכול במקום זה, וכפי שדייק רבי יצחק זילברשטיין, בספרו שבת שבתון (סעי’ קלא) וז”ל: “מדבריו של הגאון הצדיק האדמו”ר מגור זצ”ל [שכתב “מן התורה אינו מחוייב יותר”] משמע דמדרבנן ודאי אסור לאכול, הן ביום כיפורים והן בשביעי של פסח. והסברא פשוטה שכך הוא, דהא לא גרע מיום שני של גלויות דבן ארץ ישראל אסור בו בעשיית מלאכה, כיון שמטילים עליו חומרי מקום שהלך שם. ולכן דן האדמו”ר רק מצד הכרת, אבל איסור דרבנן ודאי יש בו“.

[ובספר קו התאריך הישראלי, כתב הגרמ”מ כשר על דברי האמרי אמת, כי יתכן ודבריו נאמרו רק על יום הכיפורים ופסח “ולא רצה לאמר כן על שבת, משום דגבי יום הכיפורים ופסח התורה הדגישה במפורש זמן מסוים: ביום הכיפורים מערב עד ערב תשבתו שבתכם, ובפסח עד העשרים ואחד לחודש בערב, להשמיענו שאין חיוב כרת על יותר משיעור זה של יום מעת לעת רגיל של כ”ד שעות מערב עד ערב, וכן עד יום עשרים ואחד לחדש בערב לענין איסור חמץ. משא”כ בשבת לא כתבה התורה סגנון זה, וממילא אין ראיה, ויש לומר שיש גם איסור דאורייתא בכהאי גוונא שבא למקום שעדיין שבת”].

סוף דבר, גם לדעת האמרי אמת והגרמ”מ כשר, שחיוב השבת והמועדים נקבע לפי ה”גברא” ולא לפי המקום שבו נמצאים, כל זה רק לחומרא, בדין הנוסע ממערב למזרח ש”הפסיד” כמה שעות, שצריך להמשיך ולנהוג בדיני השבת עד שיסיים כ”ד שעות לפי חשבון ה”גברא” שלו. אבל בנדון הנוסע ממזרח למערב, ממקום שיצאה שבת למקום שעדיין שבת, צריך להחמיר ולשמור את השבת או המועד במקום שבו נמצא.

יד. ממוצא הדברים נשוב לדון בדברי הגרש”ז אויערבך המובאים בספר יום טוב שני כהלכתו [לעיל אות ז] שבן א”י שהגיע באמצע יו”ט שני לחו”ל, אינו נעשה בר חיובא בדיני יו”ט שני “דיש סברא לומר דהבן א”י כבר יצא ידי חובת יו”ט בארץ ישראל, דחובת יו”ט חלה רק פעם אחת בשנה, ותו לא. דוגמת מי שכבר התענה ביום הכיפורים, ובמוצאי יום הכיפורים נסע למקום דעדיין יום הכיפורים שם, שלא חלה עליו שוב חובת חמישה עינויים, שכבר יצא פעם אחת”. ומדברים אלו משמע, כי סבר הגרש”ז שחיוב המועד נקבע לפי ה”גברא” בלבד, ובשל כך, אם ה”גברא” יצא ידי חיובו, אין לחייבו פעם נוספת בהגיעו למקום שמחוייבים בו.

אולם בספר הליכות שלמה (יום הכיפורים, פרק חמישי הערה 48) ציינו כי הגרש”ז סתר את משנתו בדברים שכתב בספרו משנת שלמה (ח”א סימן כג) וז”ל: “שלענין שבת ושאר הדברים התלויים בזריחת השמש, אמרינן דכך שורת הדין שהולכים רק לפי מקומו ושעתו, ואם אחד נמצא סמוך לקו התאריך אשר תחילת המזרח וקצה המערב נפגשים, וכידוע דבשעה שאצל בני המזרח מתחיל ליל שבת אזי לשכנו הקרוב אליו מעבר לגבול מתחיל רק ליל עש”ק, ופשוט הדבר דאף זה שכבר קידש על היין ושמר ליל שבת כהלכתו מכל מקום אם עבר אחר כך מעבר לגבול מזרחה אשר שם עדיין יום ששי בבוקר, ודאי שלעת ערב הוא חוזר ומקדש, וכן להיפך. משום דבין לקולא ובין לחומרא הולכים רק אחר המקום שהוא שם. וכן מי שאכל כזית מצה בליל התקדש הפסח, ולמחר עבר לקצה המערב אשר שם עדיין י”ד בניסן, מסתבר דבליל ט”ו חוזר ומתחייב באכילת מצה”. וכאן מפורש בדברי הגרש”ז, כי חיוב השבת והמועדים נקבע אך ורק לפי המקום שבו נמצא, שלא כדבריו המובאים בספר יו”ט שני כהלכתו.

ומחמת חומר הסתירה, העירו בספר הליכות שלמה במוסגר: “ואולי יש לחלק בין הבא באמצע היום [שאינו מתחייב בשנית], לבא מבעוד יום, ובזה מסתברא ליה לרבנו [הגרש”ז] דחוזר ומתחייב בשעה שקידש היום, וצ”ע. ומהגר”א נבנצל שמענו שבעל פה חזר בו רבנו מדבריו הנ”ל שבמנחת שלמה קמא”.

ולכן נראה על פי המבואר לעיל בדין המתענה ביום הכיפורים שנסע במוצאי הצום למקום שעדיין מתענים בו, שהדבר שנוי במחלוקת הפוסקים, האם חיוב השבת והמועדים נקבע לפי ה”גברא” [ופטור מלהתענות בשנית, כיון שכבר יצא ידי חיובו], או לפי המקום שבו נמצאים [שחייבים להתענות בו]. אלא שגם לדעת הסוברים שהחיוב נקבע לפי ה”גברא”, נתבאר שעליו להחמיר ולהתענות בשנית.

ולפיכך גם בנדון דידן, בן א”י שהגיע לחו”ל ביו”ט שני צריך להחמיר ולשמור יו”ט שני [ואף שהספק בזה הוא מדרבנן, מכל מקום יש להחמיר כדין ההולך למקום שנהגו בו איסור, שצריך לנהוג כחומרי המקום שהגיע לשם].

  • * *

השיעור התפרסם בקובץ עץ חיים (באבוב, חוברת כ) ובעקבותיו קיבלתי את המכתב הבא:

בעזהשי”ת

אל מע”כ ידידי עורך הקובץ הנפלא עץ חיים

שלום וברכה מאלקי המערכה.

ראיתי מאמר מקיף מהרב צבי רייזמן, בדין בן א”י המגיע לחו”ל ביו”ט שני, והנני בזה באיזה הערות על דבריו:

* באות ג’ – מביא מהגרש”ז אויערבך זצ”ל לחלק בין שבת ויו”ט שהם מדאורייתא ליו”ט שני שהוא מדרבנן ותלוי בקבלת אבותינו ומסתבר דלא קיבלו עלייהו שיעשה בר חיובא באמצע היום. ורצה המחבר לפרש כוונת הגרשז”א זצ”ל על פי מה שכתב הג”ר יוסף ענגיל זצ”ל, ועל פי ביאורו הקשה על הגרשז”א הגר”י ענגיל דאיסור דרבנן שאיסורו מפני חשש דאורייתא הוי שפיר איסור חפצא. ולדעתי אי אפשר להעמיס כוונה זו בדברי הגרשז”א וממילא להקשות על דבריו.

ראשית, דמה שמביא מהגרי”ע דאיסורים דרבנן הוי איסור גברא (וזה לדעתו כוונת הגרשז”א) הנה הגרי”ע בעצמו בספרו בית האוצר חזר לדון בזה (חלק א’ סי’ קכ”ב) ולא החליט הדבר. ובאמת נחלקו האחרונים בזה דדעת תשו’ תורת חסד (או”ח סי’ ל”א אות ה’) דאיסורים דרבנן הוי איסורי גברא. אמנם בתשו’ ערוגת הבושם (או”ח סי’ ע”א) דעתו דגם איסורי דרבנן הוי איסורי חפצא. וכן נראה דעת מרן הגרי”ז בספרו (הל’ חמץ ומצה פ”א הל’ ט’). וא”כ דבר זה נפתח בגדולים ואי אפשר לומר שהגרשז”א נתכווין לזה.

אמנם לבד מזה אי אפשר להעמיס כוונה זו בדבריו, דהא שבת ויו”ט המה איסורים זמניים, וכבר כתב הגרי”ע (שם באתוון דאורייתא) וז”ל בראשית דבריו, דהאחרונים ז”ל בספריהם האריכו בחידוש סברא דכל איסורים זמניים כאיסור עשיית מלאכה בשבת ויו”ט אך איסורי גברא הן עיי”ש. דאע”ג דאיסורי תורה הוי איסור חפצא (עי’ רש”י כריתות דף י”ד. ד”ה איסור הנייה ובתשו’ הרשב”א סי’ תרט”ו ובר”ן נדרים י”ח.), אבל איסורי תורה זמניים הוי רק איסור גברא, וכמוש”כ בס’ ברוך טעם (שער הכולל דין ב’ בד”ה והנה) לענין אכילה ביוה”כ, וכן נקט בפשיטות האור שמח בהל’ חמץ ומצה (פ”ו הל’ ז’ ד”ה אולם) וכן כתב בפשיטות בתשו’ ערוה”ב הנ”ל) באיסור שבת ודאי לא הוי אלא איסור גברא. וכ”כ בתשו’ בית יצחק (חיור”ד א’ סי’ קכ”ד אות ז’) ומביא מגדולי האחרונים דאיסור התלוי בזמן לא הוי אלא איסור גברא. וא”כ נפל כל חילוקו של המחבר, שרצה לחלק בין שבת ויו”ט לבין יו”ט שני ובודאי אין זה כונת הגרשז”א.

כל זה מצד גמרא, אמנם גם מצד הסברא נראה דאי אפשר לומר שהתורה אסרה את החפצא של שבת, דדבר זה אין לו שום הבנה כלל. דאפילו נאמר דיום השבת אסור בעשיית מלאכה מצד החפצא, היינו החפצא של המלאכה, אבל לא יום השבת. ומה דאמרינן דאיסורי דאורייתא הוי איסור חפצא היינו על עצם האיסור (וכמש”כ בתשו’ תורת חסד (הנ”ל) דבמצות עשה הוי אגברא אבל באיסורים הוי אחפצא) אבל היום בודאי לא נאסר בתורת חפצא.

וכוונת הגרשז”א נראה פשוט דכמו בספיקא דרבנן אזלינן לקולא, אע”פ שיש בו משום לאו דלא תסור, מ”מ כך תיקנו רבנן דבספיקא ניזל לקולא, הוא הדין דאפשר לומר דכך תיקנו ביו”ט שני דלא נחמיר במי שנעשה בר חיובא באמצע היום.

* ומה שכתב באות ו’ – לדחות ראיותיו של הגאון בעל תשובות בצל החכמה ע”פ יסוד שרצה לבנות לחלק בין שבת ליו”ט דשבת קביעא וקיימא, משא”כ יו”ט תלוי בקביעות בית דין שמקדשים את החודש, ועפי”ז כתב לחלק דבשבח בשעה שנעשה בר חיובא באמצע השבתמיד נתחייב משא”כ ביו”ט החיוב נקבע בכניסת היום ואם בתחילת היום לא היה מחוייב שוב לא נעשה בר חיובא באמצע היום, וכתב עוד לחלק בזה בין יו”ט לפורים. ולענ”ד דבר זה לא ניתן להאמר בין מטעם סברא ובין מטעם גמרא.

מטעם סברא אין להאמר, דעירבוב דברים נמצא כאן, דהא דיו”ט תלוי בקביעות בית דין היינו קידוש החודש וכיון שבית דין קידשו החודש שוב אין לומר שבית דין קבעו היו”ט בתחילתו דכבר אין בין קדושת השבת לקדושת יו”ט כלום אחר שבי”ד קידשו החודש. ואע”פ שאם קידשו בי”ד ר”ח ביום אחר היה גם יו”ט ביום אחר, מ”מ כיון שקידשו ר”ח ועל פי זה הוי יום זה יו”ט אע”פ שנקבע ע”י בית דין מ”מ אין קביעות זה תלוי בתחלת היום של יו”ט ואין שום סברא לחלק בין שבת לעומד בקדושתו מבריאת העולם ליו”ט שזמנו נקבעת ע”י קידוש החודש בבי”ד לומר דביו”ט חל הקדושה רק מתחילתו. עכ”פ בלי ראיה גדולה מש”ס או ראשונים אין לחלק כך.

ואדרבה גם מטעם גמרא נסתר סברא זו, דיעויין במס’ שבועות (כ”ד.) דאוכל נבילה ביוה”כ לר”ש פטור, וברש”י שם דאיירי אפי’ נתנבלה ביוה”כ. ועיי”ש בתוספות (ד”ה האוכל) שהקשו דהא איסור נבילה ואיסור יוה”כ חלים בבת אחת. ועי’ בריטב”א קידושין (ע”ז:) באריכות. אמנם לפי חידושו של המחבר דביו”ט רק בתחילתו נקבע חיובו וא”כ ה”ה יוה”כ דתלוי בקביעת בי”ד וא”כ כמו שמי שבתחילת היום לא היה מחויב לא נעשה מחויב באמצע היום ה”ה איסור יוה”כ אי אפשר לחול אם נתנבלה באמצע יוהכ”פ, וא”כ אזדא קושית התוס’ ושאר ראשונים על רש”י וכיון דלא תירצו זה על דברי רש”י על כרחך דחילוק זה אי אפשר להאמר כל. ועיין עוד בריטב”א (הנ”ל) ובשאר ראשונים שהביאו מש”כ הראב”ד דלעולם קדם איסור נבילה לאיסור יוה”כ דכמה נבילות בעלמא אבל איסור יוה”כ לא חל עליו עד עכשיו שהרי לא היה שם יוה”כ בעולם והביא סמוכין לזה מיבמות (ל”ג.) (והמחבר הזה הביא בעצמו בריש אות ב’) מזר ששימש בשבת שחייב ב’ באיסור בת אחת כגון דאייתי ב’ שערות ונעשה גדול בשבת דהאי שעתא חייל עליו מצות, עי”ש. עכ”פ חזינן דהראב”ד לא חילק בזה בין שבת ליוה”כ, דכמו בנעשה גדול בשבת אז חל עליו חיוב שבת ה”ה ביוה”כ כשנתנבלה הבהמה רק אז חל עליו איסור יוה”כ. חזינן מהראשונים שאי אפשר לומר חילוק זה. ואז שפיר קמו ראיותיו שכתב בתשובת בצל החכמה.

בברכה מרובה ברכת התורה

שלו’ יעקב גרינשטיין


על דברים אלו, שיו”ט של גלויות הוא מצוה דרבנן שיסודה בדאורייתא משום ספיקא דיומא, ולכן זהו ‘איסור חפצא’, העיר הרב משה מרקוביץ (הערות וביאורים, גליון 1017, עמ’ 87) דבר זה אינו בדווקא, כי יש הסוברים שבזמן הזה דליכא ספיקא דיומא, ולהלכה ב’ קדושות הן, ואין זה אלא מנהג או מצוה דרבנן משום “הזהרו במנהג אבותיכם” (עי’ אנציקלופדיה תלמודית כרך כג ערך יו”ט שני של גלויות עמוד יא-יג), ועל כן יש מקום לומר דלית בי’ איסור חפצא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורי רץ כצבי נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

שיעורי
רץ כצבי

נשים במשלוח מנות

נשים במשלוח מנות הרמ”א (או”ח סי’ תרצו סעי’ ו) פסק: “אין שולחים מנות לאבל כל הי”ב חודש”. רבים מנסים “לעקוף” את האיסור באמצעות משלוח מנות לאשתו של

קרא עוד

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד 

הוצאת זרע לצורך שימוש בעתיד  פתיחה הנושאים הנדונים לקמן, מורכבים ורגישים ביותר. בכל השאלות בענייני הוצאת זרע לצורך קיום פרו ורבו, יש לזכור בראש ובראשונה

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
עולמות בעיון

מראית עין באיסורי אכילה

א. מראית עין ובחדרי חדרים – סוגיית הגמרא חז”ל למדו מהפסוק “וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל”, כי חובה להיזהר מלעשות מעשים שיביאו לידי חשד • בסוגיית

קרא עוד

קטן שהזיק

קטן שהזיק א. חיוב קטן בנזקיו בקטנותו וכאשר יגדיל במשנה במסכת בבא קמא נאמר “חרש שוטה וקטן פגיעתם רעה, החובל בהן חייב, והם שחבלו פטורים.

קרא עוד

גרף של רעי

א. טלטול גרף של רעי – סוגיות הגמרא מקור היתר טלטול גרף של רעי, בסוגיות הגמרא במסכת שבת ובמסכת ביצה • טלטול צואה של תרנגולים

קרא עוד

בשר מתורבת

בשר מתורבת א. רקע מדעי ושאלות לדיון הלכתי תהליך היצור של רקמת שריר “מתורבתת” – נטילת תאי הגזע מבעלי החיים באמצעות “ביופסיה” (biopsy). והמשך תהליך

קרא עוד

לקבלת תוכן
איכותי למייל

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.