האם מותר על פי ההלכה להטיל מצור על רצועת עזה

מלחמת 'חרבות ברזל" והתמרון הקרקעי של צה"ל, פתח מחדש את השאלה שנדונה כבר במלחמות ישראל הקודמות, מה היא הדרך המותרת על פי ההלכה להטיל מצור על אוייב.

מדברי חז"ל והרמב"ם נראה לכאורה, כי אין אפשרות להטיל מצור מוחלט מכל ארבע הרוחות המקיפות את האויב. והשאלה הנשאלת היא – כיצד יש לנהוג בהטלת מצור על רצועת עזה, כאשר ברור לכל, שהשארת צד אחד פתוח פירושה מתן אפשרות לאוייב להחזיק מעמד במלחמתו, ופגיעה ברורה בהצלחת המערכה להכנעתו.

א. כאשר בני ישראל נלחמו במדין, נאמר: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (במדבר לא, ז). בתרגום יונתן בן עוזיאל שם כתב: "ואתחיילון על מדין אקפוה מתלת טריגונהא". כלומר, במלחמה זו הקיפו בני ישראל את מדין רק מג' רוחות. מקור הדברים בספרי (מטות פסקה ה) שם נחלקו תנא קמא ורבי נתן, האם המצור על מדין היה מכל ארבעת הרוחות או רק משלוש: "וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן, הקיפוה מד' רוחותיה, רבי נתן אומר נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו". המלבי"ם בפירושו על הספרי (שם, הובא עה"פ בבמדבר שם) ביאר כי תנא קמא "סבר דמה שכתב (במדבר כה, יז) צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם, היה הציווי שלא יניח להם מקום פליטה, וזה כדי לנקום מהם".

ובביאור דעתו של רבי נתן כתב בפירוש עמק הנצי"ב על הספרי: "הא דכתיב וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר, היינו כל הבא בידם ולא נמלט [ואם כן משמע שיכלו להימלט, והיינו כי הניחו להם רוח אחת, שיוכלו לברוח דרכה]. וכלפי דכתיב בנקיבות שהחיו, כתיב דזכרים הרגו כל שבא בידם, אבל ודאי ברחו כמה מהם. שהרי אומת מדין לא נשמדה מן האדמה ולא נאסף זכרה בנביאים, וכבר נלחמו עם ישראל בימי גדעון. ומיהו יש להבין מנליה לרבי נתן שנתנו להם רוח רביעית, אולי נתנו שני רוחות או באופן אחר. אלא צריך לומר דקבלה היתה בידם דכשצרים על עיר צריך להניח רוח אחת חופשי, וסבר רבי נתן דמרומז זה הקבלה בפסוק זה".

להלכה, הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ו ה"ז) פסק: "כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחים מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו, שנאמר וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה. מפי השמועה למדו שבכך ציווהו". ותמה הנצי"ב (שם) "ולכאורה קשה למה פסק כרבי נתן דיחידאה הוא", וכתב "ודאי תנא קמא לא נחלק על זה [הקבלה], אלא בפירוש הפסוק".

והשאלה המתבקשת היא, מה הטעם וההגיון בהטלת מצור על אויב, כאשר בצד אחד יש לו אפשרות להימלט או לקבל סיוע למלחמתו, וצ"ע.

הטעמים מדוע במצור יש להשאיר רוח אחת כדי שיברחו

ב. הרמב"ם לא מנה בספר המצוות את הדין להשאיר רוח אחת חופשית במצור כמצוה.

אולם הרמב"ן כתב ב"שכחת העשין", כי יש למנות זאת כמצוה, ובדבריו נתבארו שני טעמים לדין זה: "מצוה חמישית, שנצטווינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח יהיה להם דרך לנוס משם. כי בזה ילמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אוייבינו בעת המלחמה. ובו עוד תיקון, שנפתח להם פתח שיברחו ולא יתחזקו לקראתנו. שנאמר וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, ודרשו בספרי, הקיפוה מד' רוחותיה, רבי נתן אומר תן להם רוח רביעית שיברחו. ואין זו מצות שעה במדין, אבל היא מצוה לדורות בכל מלחמת הרשות, וכן כתב הרב בחיבורו הגדול בהלכות מלכים ומלחמותיהם".

בדבריו נתבארו איפוא, שני טעמים מדוע במצור יש להשאיר רוח אחת כדי שיברחו:

• מפני החמלה – גם בשעת מלחמה, נצטווינו לחמול על אוייבינו. ולכן בזמן הטלת מצור עליהם, צריך לתת להם את האפשרות להינצל ולברוח מ"רוח" אחת.
• כדי שהאוייבים לא ילחמו בכל כוחם – כפי שביאר התורה תמימה (במדבר פרק לד אות ט) "אם לא יניחו להם כל פתח להימלט, היו הלוחמים כולם מייאשים עד שארית כוחותיהם, והיה קשה כיבושם לישראל, מה שאין כן אם יש מקום לנוס ולהימלט". הטלת מצור מוחלט מכל ד' הרוחות עלולה לגרום תוספת מוטיבציה לאוייב במלחמתו, כאשר יווכח שבכל מקרה אין לו סיכויים לחיות, ומחמת זאת יעדיף להילחם ולחרף נפשו בכל כוחותיו. ואם כן, השארת "רוח" אחת חופשית, לא רק שאינה מקטינה את הסיכוי לניצחון, אלא אדרבה, מחלישה את רוח הלחימה של ה"נצורים" שלא ילחמו "עד הסוף", ומגדילה את הסיכוי לניצחון עליהם.

השארת הרוח הרביעית פנויה – "אופן מאופני המלחמה"

ג. בהסבר שיטת הרמב"ם, מדוע לא מנה במנין המצוות את הדין שבהטלת מצור צריך להשאיר רוח אחת חופשית, כתב במגילת אסתר שם: "נראה לי כי מה שהרב לא מנאה, הוא לפי שזה הוא חלק ממצות מלחמת הרשות, שכבר מנאה מצות עשה ק"צ, וכבר נתבאר בשורש י"א שאין למנות החלקים".

המשך חכמה (במדבר לא, ז) ביאר באופן אחר את שיטת הרמב"ם, מדוע לא מנה כמצוה את הדין להשאיר במצור רוח רביעית פנויה, בהקדם ביאור מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן: "דהרמב"ן סובר דכמו דהיה מצוה לבקש לשלום, כן הוא מצוה לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם, ולהניח צד אחד פנוי להיות להם מקום לברוח. אבל הרמב"ם סובר דהוא אופן מאופני המלחמה, היינו לימוד בחוקות המלחמה. שאם יקיפו אותם מכל צד, ומתייאשים בחייהם כי יפלו ביד צר, יעמדו על נפשם בכל שארית כוחם ויוכלו לעשות חיל. כאשר ידוע בקורות העתים, שכמה פעמים בא מגודל היאוש הניצוח הגדול. לא כן אם יהיה להם אופן להציל את נפשם, אז לא ישליכו נפשותם מרחוק ויברחו, ואם כן אין זה שייך למצוה". כלומר, הרמב"ם סבר שהשארת רוח הרביעית פנויה במצור, היא לא מצוה אלא עצה ותחבולה באופן ניהול המלחמה – להשאיר רוח אחת ללא מצור, כדי להחליש את רוח הלחימה של האוייב. ולכן אמנם הביא את דברי הספרי להלכה ב"יד החזקה", אך לא מנה זאת כ"מצוה". ואילו הרמב"ן נקט, כי השארת הרוח הרביעית היא מצוה משום החמלה "לחוס על נפשם ולהניח להם איזה צד להציל נפשם".

על הסבר זה, הקשה הרב שלמה גורן, הרב הראשי לישראל, בשו"ת משיב מלחמה (ח"ג שער ה סימן א) כיצד ניתן לומר שהרמב"ם והרמב"ן, חלקו מהו הטעם להשארת הרוח הרביעית פתוחה, ודעת הרמב"ן שהטעם הוא רק משום החמלה על האוייב, בעוד "שהרמב"ן בעצמו מזכיר את שני הנימוקים גם יחד – ההומניטרי והצבאי-טקטי".

הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת כפר הרואה (הובא בשו"ת משיב מלחמה שם) תירץ קושיה זו: "לשונו של הרמב"ן לענין הענין השני הוא "ובו עוד תיקון", הרי שאין זה [דהיינו הטעם שהוא "עצה ותחבולה" לגרום לנצורים לא להילחם מתוך יאוש] אלא דבר נוסף שיש בו גם תיקון, אבל הראשון הוא העיקר".

'טכסיסי מלחמה' – חיוב משום שאין סומכים על הנס

ד. בספר הדרת קודש (במדבר לא, ז) הוסיף לבאר בדרכו של המשך חכמה, כי לדעת הרמב"ם יסוד הדין להקיף את האויב מג' רוחות בלבד משיקולים של 'תכסיסיו ותחבולות לנצח במלחמה', אינו רק עצה אלא חיוב וציווי.

והטעם לכך הוא, משום שלצד התפילות לישועה במלחמה, אין לסמוך על הנס, ולכן חובה לנהוג בטכסיסים ובתחבולות לצורך הנצחון במלחמה: "שכלפי מה שנאמר (שמואל א יז, מז) כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ, ונאמר (תהלים ס, יד) בֵּאלֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל וְהוּא יָבוּס צָרֵינוּ. וכל זה כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם (דברים כ, ד). וכתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הל' טו) וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא יגיעהו רעה" – שיש עליו השגחה מיוחדת במלחמה, ומובטח לו שלא ימצא נזק ולא יגיעהו רעה. לכן סלקא דעתך שאין צורך לטכסיסי מלחמה, ואין ללכת בדרכיה. קא משמע לן, שיש חיוב להילחם בטכסיסי מלחמה ולא לסמוך על הנס, ואין זה רשות בעלמא אלא חובה, כאמור (משלי כד, ו) כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ. ונראה שהמקור לחובה זו, היא ההלכה שנאמרה במצות ה' במדין להקיף משלש רוחות. שאמנם עצם הדבר הוא טכסיס מלחמה, אך נאמרה בתורה חובה להשתמש בתחבולות מלחמה, ולהנהיג במלחמה מידת דרך ארץ, על אף הידיעה האמיתית שלה' המלחמה".

וכן כתב רבנו בחיי בהקדמתו לפרשת בשלח: "סוּס מוּכָן לְיוֹם מִלְחָמָה וְלַה' הַתְּשׁוּעָה (משלי כא, לא) שלמה המלך יזהיר כל אדם בכתוב הזה שיעשה כל דבר שיצטרך לעשות, ובדרך הטבע כל מה שבכוחו, ושימסור השאר בידי שמים. כי הנס אינו חל אלא בחסרון הטבע, ועיקר יצירת האדם בנוי על מדת הטבע. ועל כן יצטרך שיעשה האדם פעולות ועניינים שיהיו הכנות להשיג בהן חפצו, ולעמוד על משאלות לבו. כמי שרוצה ללכת למלחמה על אויביו, שראוי לו שיכין כלי זיין וסוסים ומרכבות ליום מלחמה. שאם אינו מכין ויסמוך על הנס, ימסר ביד אויביו". יחד עם זאת, ברור כי אין די בהשתדלות בדרך הטבע בלבד, אלא "אחר שעשה לו כל יכולתו והשתדל בכל כוחו, ועשה בדרך הטבע כל הכנותיו, אין ראוי לו לבטוח שיגיע אל רצונו רק בשם יתעלה לא בהכנות האלה".

אמנם יתכן כי גם לדעת הרמב"ם, הטעם שאין מטילים מצור מכל ד' הרוחות הוא משום חמלה על האוייב. ואף שהשארת רוח אחת פתוחה עלולה להיטיב עם האויב ולסייע לו במלחמה, בהתארגנות, בקבלת סיוע ועוד. מכל מקום, כאשר הדבר נעשה על פי קבלה שזהו הציווי האלוקי, יש ביטחון מוחלט בה' שלא ייגרמו מכך נזקים, וכדברי הרמב"ם שהובאו לעיל "וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא יגיעהו רעה".

• •   •

הטלת מצור במלחמת מצוה ובמלחמת רשות

ה. בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ה הלכה א-ב) נתבארו החילוקים בין מלחמת מצוה למלחמת רשות: "ואיזו היא מלחמת מצוה, זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם… מלחמת מצוה [המלך] אינו צריך ליטול בה רשות בית דין, אלא יוצא מעצמו בכל עת, וכופה העם לצאת. אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". ומעתה יש לברר האם החובה להשאיר "רוח" אחת חופשית בשעת מצור, נאמרה רק במלחמת רשות או גם במלחמת מצוה.

המנחת חינוך (מצוה תקכז ס"ק ה) הביא את דברי הרמב"ם [אות א] שפסק להלכה את החובה להשאיר במצור רוח אחת חופשית, וכתב: "והרמב"ם אינו מחלק בין מלחמת מצוה לרשות, כיון דילפינן ממדין מנא לן לחלק. ובפרט מלחמת מדין היתה על פי ציווי השי"ת, הויא לה גם כן מלחמת מצוה, אף שהחיה מהם הטף ונשים גזירת הכתוב היה, על כל פנים מנא לן לחלק בין מלחמת מצוה לרשות, על כן סתם הרמב"ם. והרב המחבר חילק דדין זה הוא במלחמת הרשות ובמלחמת מצוה מקיפים מכל צד, ולא ידעתי מנא ליה זה, וצ"ע". וכוונתו למה שכתב בספר החינוך (שם בדיני המצוה) "וכן מניחים רוח אחת בעיר מצור במלחמת רשות שיברחו משם, ספרי [כאן], וילפינן זה מדכתיב וַיִּצְבְּאוּ עַל מִדְיָן כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'. ובמלחמת שבעה עממין [שהיא מלחמת מצוה] מקיפים אותם מכל צד, ומכל מקום מודיעים אותם תחילה שאם רצונם להניח העיר ושילכו להם הרשות בידם". וסיים המנחת חינוך: "שוב ראיתי ברמב"ן בספר המצוות [הובא לעיל אות ב], מנה זה למצות עשה בפני עצמה, וכתב דהוא במלחמת הרשות, וצ"ע".

אולם רבי אליעזר יהודה ולדנברג, מחבר שו"ת ציץ אליעזר, כתב בספרו הלכות מדינה (ח"ב פרק ז) כי "ישנה הוכחה ברורה שגם הרמב"ם סובר שמדובר דווקא במלחמת הרשות, ממה שלא מנה זה במנין המצוות, וכמו שכתב המגילת אסתר [לעיל אות ג] להציל את הרמב"ם מהשגת הרמב"ן מדוע שלא מנאה למצוה, וכתב שלכן לא מנאה לפי שזה הוא חלק ממצות מלחמת הרשות, שכבר מנה מצות עשה ק"צ, וכבר נתבאר בשורש י"א שאין למנות החלקים". כלומר, לפי המגילת אסתר, גם לשיטת הרמב"ם, דיני הטלת המצור הם חלק מהלכות מלחמת רשות. ולכן מכיון שהרמב"ם כבר מנה במנין המצות שלו (מצות עשה קצ) את דיני מלחמת רשות, כדבריו שם: "היא שציוונו המשפט שנתן לנו במלחמת שאר האומות והיא הנקראת מלחמת הרשות" – לא הזכיר כמצוה נפרדת את ההלכה להשאיר רוח אחת בזמן הטלת מצור, היות ודין זה הוא חלק מדיני מלחמת רשות, שכבר נקבעו כמצוה במנין המצוות.

השארת הרוח הרביעית – רק במלחמת רשות לצורך כיבוש ולא במלחמת מצוה שהמטרה הרג האוייב

ו. הרב שאול ישראלי, ראש ישיבת מרכז הרב וחבר בית הדין הרבני הגדול, ביאר בספרו חוות בנימין (שער ב סימן טו) את שיטתו של הרמב"ם במהלך שונה ומחודש.

יסוד ביאורו נסמך על הדיוק בלשון הרמב"ם "כשצרים על העיר לתפסה", ולכאורה המילה "לתפסה" נראית מיותרת וללא משמעות. בביאור הדברים ציין הרב ישראלי ללשון הרמב"ן בספר המצוות (מצוה ו) שכתב: "שהוזהרו על כריתת והשחתת העצים, ודע כי זו המצוה בעשה ולא תעשה שלה, כשנצור על עיר להילחם עליהם לתפסה, שנצטוינו לחמול עליהם כאשר נחמול על שלנו, אולי נכבוש אותה". ויש ללמוד מלשונו של הרמב"ן כי "ההגדרה של "לתפסה" כלשון הכתוב שם (דברים כ, יט) כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ", היא "שהמטרה היא לכבוש העיר כדי להתיישב בה".

לאור הבנה זו, ביאר הרב ישראלי כי בלשון הרמב"ם בדיני הטלת המצור שנועדו "לתפוס" את העיר, נקבע להלכה כי "דין זה של הנחת רוח רביעית, הוא רק כשהמטרה אינה להשמיד האנשים, אלא לתפוס העיר כדי להתיישב בה, ואין ענין עם האנשים שבתוכה. ואכן מצינו כזאת במטרות מלחמות בית דוד להרווחה (סוטה מד, ב) שפירש"י להוסיפה על א"י. וכן ברמב"ם (רפ"ה ממלכים) "להרחיב גבול ישראל". וזה יתכן הן בא"י עצמה כשהיא מיושבת ע"י עממים אחרים חוץ מז' האומות, והן מחוץ לא"י כשמוצאים לנכון לעשות זאת לפי הנסיבות. בכל כהאי גוונא שאין לנו תביעות מיוחדות לאנשי המקום, ואין המטרה אלא בגלל העיר עצמה, אז יש ההלכה להניח רוח רביעית. נמצא שהרמב"ם עצמו במתק לשונו השמיע לנו בספר "היד החזקה" את מה שלמד ממנו הרמב"ן. שאין דין להניח רוח רביעית רק במלחמת רשות, ולא במלחמת מצוה, כשהמטרה היא פגיעה באנשים עצמם. ומסתלקת הטענה שהרמב"ם סתם ולא פירש, כי אכן השמיענו גם הרמב"ם חילוק זה שקיים בענין זה בין רשות למצוה".

נמצא לפי זה, כי גם לדעת הרמב"ם, כאשר מטרת המצור היא "פגיעה באנשים עצמם", וכגון במלחמת מצוה, אין חובה להניח להם רוח רביעית. יחד עם זאת, הדבר תלוי כמובן בשיקול דעתם של מפקדי הצבא, לפי המקום ולפי הזמן, וכפי שכתב הרב ישראלי במסקנת דבריו: "במלחמת מצוה השיקול להניח בריחה לנצורים או לא, נתון לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא והממשלה האחראית למעשיהם. אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אולם האוכלוסיה האזרחית אשר אינה מעורבת בפעולות המחבלים אינם בכלל זה ויש לאפשר להם לצאת מהמצור באין מפריע".

גם בספר תורת המלך (הלכות מלכים פ"ו ה"ז) נקט בדעת הרמב"ם, שבמלחמת מצוה אין להשאיר רוח רביעית, והוכיח זאת מדבריו (פ"ה ה"ד) "כל שבא לידו אחד מז' עממים ולא הרגו, עובר בלא תעשה של לא תחיה כל נשמה". ואם כן יש לתמוה "איך יתכן הדבר שבמלחמת מצוה יניחו צד אחד פתוח, שהרי כיון דיש אפשרות לחסלם ע"י הקפת העיר, הרי זה כבא לידו להורגו ומצוה להורגו". ומוכח מכך "כי במלחמת מצוה אין מניחים רוח אחת פתוחה, וגם ענין של חמלה לא שייך במלחמת מצוה, שנאמר בה (דברים כ, טז) לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. ואף במלחמת מצוה לעזרת הצר על ישראל, אף שלא נאמר בה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, מקיפים מכל הצדדים אך מכל מקום אם רוצה שלא להקיף הרשות בידם, כיון דשם לא נאמר לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה, אם כן לא נאמרה ההלכה שמקיפים בדווקא, אלא תלוי ברצונם, ואין איסור אם מקיפים. משא"כ במלחמת הרשות ששם אסור להקיף, ובז' עממים הדין מקיפין לעיכובא הוא".

• •   •

הטלת מצור במלחמות ישראל – הלכה ולמעשה

ז. הרב גורן (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג) הסתפק, האם דברי הרמב"ם "כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה – נאמרו גם על המלחמות בימינו: "האם הלכות המלחמה שבספר מלכים של הרמב"ם נוהגות גם בזמן הזה, כי שמא הן נועדות לזמן שבית המקדש היה קיים, או לעתיד לבוא שהמלחמות היו ותהיינה מעוגנות בהלכה, ולא בזמן הזה שהמלחמות אינן מעוגנות לכאורה בהלכה, כפי שקובע הרמב"ם בשורש י"ד לספר המצוות. וידוע שהמלחמה וכבישת עיירות לא יהיו אלא במלך ובעצת סנהדרין גדולה וכהן גדול, כמו שנאמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד. אולם לכאורה נראה שהרמב"ם מדבר שם אך ורק במלחמת הרשות בלבד, ולא במלחמת מצוה שהן נוהגות בכל הזמנים והתקופות לפי ההלכה". וכן כתב במסקנת דבריו: "בסיכומם של דברים יוצא, שלדעת הרמב"ם מחייבת מצוה זו גם בזמן הזה, שאם אנו צרים על עיירות אויבינו, בין במלחמת מצוה, ובין במלחמת הרשות, בין בתוך גבולות א"י ובין מחוץ לגבולות א"י, אסור לסגור את העיר הנצורה מכל הרוחות, אלא חייבים להשאיר רוח אחת פתוחה בכיוון החוצה, כדי לאפשר למי שרוצה להימלט מן העיר הנצורה שימלט ויציל את נפשו. ובלבד שלא ינצלו רוח זו, כדי להביא לתוכה תגבורת באנשים בנשק ובמזון".

ממוצא דברים אלו, נדונה שאלת הטלת מצור על פי ההלכה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה:

• כיתור הארמיה השלישית של הצבא המצרי במלחמת יום כיפור – בשלהי המלחמה, לאחר חציית כוחות צה"ל לגדה המערבית של תעלת סואץ, כיתר צה"ל את הארמיה השלישית המצרית, שבה היו כ-30,000 חיילים וכ-300 טנקים ששהו בצד המזרחי של התעלה. כיתור הכוחות המצריים יצר תפנית במלחמה שהוביל את המצרים להידברות, ולהפסקת אש עם ישראל במטרה למנוע את המפלה הגדולה שבהשמדה או נפילה בשבי של ארמיה שלמה. בעקבות המצור, ישראל ניהלה משא ומתן מעמדת יתרון ותבעה דרישות מפליגות לנוכח שליטתה בגורל הארמיה המכותרת, ועד מהרה דרישותיה לחילופי שבויים נענו במלואן.

הרב יוסף טולידאנו, כתב בספר הזכרון סגולת מנשה (עמ' 153) מאמר בנושא "כיתור הארמיה השלישית המצרית על ידי צה"ל לאור ההלכה", ולאחר שהביא את דברי הרמב"ם והרמב"ן שנתבארו לעיל, כתב: "מלחמת יום הכיפורים היא בבחינת מלחמת מצוה. על כן צריכים לכתר את האויב מד' רוחותיו. מה עוד שאם נשאיר לאויב רוח רביעית פנויה, לא רק שלא יסוג וימלט אלא ימשיך להתארגן להמשך הלחימה על ידי שיזרים נשק ותחמושת, או שיתחבר עם כוח מצרי אחר. על כן מצוה לכתר את הארמיה המצרית השלישית מד' רוחותיה. ומה שממשלת ישראל עשתה מחוות הומניטריות ואיפשרה להעביר מזון ותרופות ואספקה שאיננה צבאית לגדה המזרחית של התעלה, עבור החיילים המצרים הנצורים, נראה לומר שיש לזה יסוד על סמך ההנחה שלא על כל מלחמת מצוה נשלל להשאיר רוח רביעית, קרי אספקה שאיננה צבאית. שאם רוצים שלא להקיף לגמרי מסיבות שונות, כגון הפסקת אש החלפת שבויים ועוד, האפשרות נתונה בידם".

כיוצא בזה כתב ידידי, הרב אברהם אבידן-זמל (קובץ מורשה, ח"ז עמ' 113) "נראה שבנוגע לכיתור המצרים, לא רק שמותר אלא זו בהחלט מצוה מפורשת לכתר אותם, משתי סיבות עיקריות: [א] המלחמות שאנו מנהלים כיום הן מלחמות של מלחמת מצוה, שהרי הרמב"ן [אות ה] הסביר כי מלחמת מצוה היא עזרת ישראל מיד צר. ואין ספק שמלחמתנו [מלחמת יום כיפור] היא אמנם עזרת ישראל מיד צר. [ב] יחד עם זאת, אילו צה"ל לא היה מכתר, כי אז היתה אפשרות שהאויב יתארגן להמשך הלחימה. במקרה כזה לכל הדעות לא רק במלחמת מצוה אלא אפילו במלחמת רשות, יש חיוב מן הדין לכתר את האויב ככל שניתן".

• המצור על ביירות – בקיץ תשמ"ב, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, במשך כחודשיים, כוחות צה"ל כיתרו את העיר ביירות מכל צדדיה ביבשה ובים, ניתקו את אספקת המזון המים והחשמל אליה, וכבשו את שדה התעופה שלה, במטרה לסלק מתוכה את המחבלים של ארגון אש"ף, ובראשם מנהיגם יאסר ערפאת. כתוצאה מהמצור, הושג הסכם על פינוי כל כוחות אש"ף מביירות, בתחילה דרך הים באמצעות ספינות ולאחר מכן דרך היבשה למדינות ערב.

הרב שלמה גורן (בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג) כתב לאור דברי הרמב"ם, שאין להטיל מצור על ביירות מכל ד' רוחותיה: "אין כל צל של ספק שההלכה שבספרי דבי רב וברמב"ם וברמב"ן והחינוך, בדבר החובה במצור להשאיר רוח רביעית פתוחה, כדי לתת לאויב אפשרות למלט נפשו, היא בתוקף גם במלחמת 'שלום הגליל' בלבנון. שלדעת כולי עלמא, אנו מצווים לפתוח לאויבים רוח אחת שתהיה חד סטרית, כדי לאפשר לברוח מן העיר ולמלט את נפשם. והרי זוהי מטרתנו ומטרתה הרשמית המוצהרת של ממשלת ישראל ושל צה"ל, ואסור לסגור את ביירות הרמטית מארבע רוחותיה. אבל רשאים אנו למנוע מהם הבאת תגבורת באנשים במזון ובמים [דרך הרוח הרביעית הפתוחה], כדי להביא אותם לידי כניעה מהירה, ללא שפיכות דמים של חפים מפשע".

אולם הרב נריה (שם) השיג על מסקנה זו: "המלחמה במחבלים אלה, על מנת לקטוע את היד הרצחנית, היא מלחמת מצוה המוגדרת כעזרת ישראל מיד צר. אין במלחמת מצוה מעין זו מחלוקת בין הראשונים, והן לדעת הרמב"ם והן לרמב"ן והחינוך, אין שום חיוב לפתוח לפניהם דרך בריחה. והדבר נתון לשיקול בלעדי של מפקדי הצבא, שבחינתם היא הדרך היעילה ביותר להכנעתם. אמנם, אין הדברים האמורים מתייחסים אלא באשר למחבלים. אשר לאוכלוסיה האזרחית, הוצהר מפורשות כי פתוחה לפניהם הדרך לצאת מאיזור המערכה. ואם אינם עושים זאת, הרי שהאחריות לכך היא עליהם בלבד".

ואילו הרב יהודה גרשוני (אור המזרח קובץ לא עמ' 223) הביא את דברי המשך חכמה [אות ג], וכתב שאכן, בסופו של דבר, כאשר צה"ל נתן למחבלים אפשרות להתפנות מביירות, היה זה בגלל ההלכה שאין לצור על עיר מכל ד' רוחותיה: "זה היה טכסיס צה"ל במלחמת 'שלום הגליל', שנתנו למחבלים רשות לצאת מביירות. לו לא היה להם רשות לצאת משם עם נשקם, היו מתעקשים ולוחמים עד המחבל האחרון, והיו נהרגים ח"ו הרבה מצבא ישראל. כי אחרי יאוש של אבדון, היו לוחמים בעקשנות עד המחבל האחרון, בכדי לגרום קרבנות לצבא המתקיף אותם. ואולי היה יותר טוב כדי למנוע קרבנות מצבא ישראל לא להיכנס לגמרי בביירות בעצמה, ולתת להם חופש לצאת מביירות מעצמם, וצריכים אנשי צבא מומחים למדוד את ההפסד והניצחון בדבר זה".

סוף דבר

למרות פסק ההלכה הברור של הרמב"ם "כשצרים על עיר לתופסה, אין מקיפים אותה מארבע רוחותיה אלא משלש רוחותיה, ומניחים מקום לברוח ולכל מי שירצה להימלט על נפשו", נראה שאין לנהוג בדרך זו במלחמה נגד מרצחי החמאס ברצועת עזה, מהטעמים שנתבארו לעיל:

• לפי הסברו של המשך חכמה – אין זו אלא עצה ותחבולה טקטית בלבד, לצורך החלשת והכנעת האויב. ולכן אם וכאשר מפקדי הצבא שוקלים את הענין ומחליטים לפי המצב והנסיבות בשדה הקרב, כי אין זה נכון להשאיר רוח אחת חופשית, אין כל מניעה בכך.
• לפי הציץ אליעזר – דברי הרמב"ם הם חלק מדיני מלחמת רשות בלבד, אולם במלחמת מצוה לא נאמרה הגבלה זו להשאיר רוח אחת פנויה.
• לפי הסברו של החוות בנימין – דברי הרמב"ם נאמרו רק כשהמטרה בהטלת מצור היא "תפיסת" שטחים כדי להתיישב בהם, ולא כאשר המצור נועד להשמדת אויבים מרצחים, שאין כל מניעה להטיל עליהם מצור מכל ארבע רוחותיה.
• לפי הסברו של תורת המלך – במלחמת מצוה "לעזרת הצר על הישראל", לא נאמרה הגבלה להטיל מצור רק מג' רוחות, והרשות בידיהם של מפקדי הצבא לעשות כראות עיניהם, ובמידת הצורך להטיל מצור בכל ארבע הרוחות.