האם משום 'טרחא דציבורא' מותר להתבטל מברכת כהנים
בירור גדרי ופרטי דיני 'כבוד הציבור' ו'טרחא דציבורא'
בבית הכנסת שבו אני מתפלל, 'ישראל הצעיר' דהאנקוק פארק בלוס אנג'לס, מתקיימים שני מנייני תפילה בשחרית ביום טוב. הראשון בשעה שבע וחצי בבוקר, והשני בשעה תשע בבוקר. ביום טוב שני של חג השבועות תשס"ב, כאשר הגיעה שעת ברכת כהנים של מוסף במנין הראשון, ביקש רב בית הכנסת, רבי יעקב קראוס, מבעל הקריאה [שהתפלל כבר במנין הראשון] שיבוא לקרוא בתורה במנין השני ולא יתעכב כדי להתברך בברכת הכהנים – בנימוק של 'טרחא דציבורא'. דהיינו, שאין ראוי שהקהל הרב שהתפלל במנין השני יטרח להמתין לבואו של בעל הקריאה.
בשעת מעשה טענתי, כי לכאורה לפי שיטתו הידועה של בעל ספר החרדים, שיש מצוה על ישראל להתברך מפי הכהנים [ואין זו רק מצוה על הכהנים לברך את עמו ישראל באהבה] – מהיכי תיתי שמותר לבעל הקריאה [ישראל] להפסיד את מצותו להתברך מהכהנים בגלל 'טרחא דציבורא', וכי בנימוק זה ניתן לדחות קיום מצוה.
הרב השיב, שבעל הקריאה אינו מפסיד את המצוה, שהרי אם ימתין לברכת הכהנים במנין השני יוכל להתברך מפיהם. אולם חזרתי וטענתי, כי בכל פעם שהכהן מברך הוא מקיים מצוה נוספת [והוא רשאי לברך את ישראל כמה וכמה פעמים ביום]. ולפי זה גם לישראל השומע את הברכה יש מצוה בכל פעם שמתברך, וממילא האפשרות שיוכל להתברך מהכהנים במנין השני לא משנה את המציאות שכעת הוא מפסיד את המצוה להתברך מהכהנים במנין הראשון, בגלל ה'טרחא דציבורא' של בני המנין השני. ואם כן מדוע מטעם זה עליו להפסיד את המצוה.
[כמובן ששאלה זו הינה גם באופן שבעל הקריאה כהן – האם עליו להתבטל ממצות ברכת כהנים משום טרחא דציבורא, או שנימוק זה אינו דוחה את קיום המצוה].
בעקבות המעשה, פניתי לעיין בסוגיות העוסקות בענין 'טרחא דציבורא', כדי לברר אימתי נאמר כלל זה, והאם מטעם 'טרחא דציבורא' ניתן לדחות קיום מצוה.
א. בשו"ע (או"ח סימן קלה סע' ה) נפסק: "אם הספר תורה פתוח והכהן קורא את שמע, אינו רשאי להפסיק, וקוראים ישראל במקומו". כלומר, אין ממתינים לכהן עד שיסיים את תפילתו ויוכל לעלות לתורה, אלא קוראים לתורה ישראל במקומו. והוסיף המשנ"ב (ס"ק ט"ז) שהוא הדין אפילו אם עדיין לא הוציאו את הספר תורה לקרוא, אין להמתין מלהוציא את ספר התורה עד שיגמור הכהן את תפילתו "משום טרחא דציבורא".
מקור ההלכה בדברי שו"ת הרשב"א (ח"א סימן קטו) שנשאל: "היכא דהוי ספר תורה פתוח לקרות בו, והיה כהן בבית הכנסת עסוק בתפלה במקום שאינו רשאי להפסיק, אם ממתינים לו עד שיסיים תפלתו ולטרחא דציבורא לא חיישינן משום דכתיב וקדשתו, או לא". והשיב הרשב"א: "מסתברא שאין ממתינין לו, שלא בכל מקום אמרו שיקדים כהן, שהרי במקום תלמיד חכם ואפילו גר קודם לו, ולא יהא כבוד הציבור קל מצורבא מרבנן. וכל האמצעיות שבתפלה קצרו בשבת משום טירחא דציבורא, וכן חששו בכמה מקומות לטרחא דציבורא, וכל שכן כאן דאיכא יקרא דס"ת שלא יהא פתוח וממתין, טרחא דציבורא וזילותא דציבורא שהוא עסוק בתפילתו והן ממתינים לו".
מכאן לכאורה ניתן להוכיח כי כשם שקיום מצות "וקדשתו" להקדים את הכהן בקריאת התורה, נדחה משום 'טרחא דציבורא', כך גם בנדון דידן, שבעל הקריאה היה צריך לוותר על ברכת הכהנים משום טרחא דציבורא. אולם יש לדחות ולחלק, כי דברי הרשב"א נאמרו כאשר מצות "וקדשתו" למעשה עדיין לא חלה, שהרי הכהן אינו יכול לעלות לתורה, שכן אסור לו להפסיק באמצע התפילה ולכן אין כלל היתר לקרוא לו לעלות לתורה. ולפיכך דווקא בזה שייך לומר שמטעם 'טרחא דציבורא' תדחה מצוה שעדיין לא חל זמן קיומה. מה שאין כן בנדון דידן, כאשר היה בעל הקריאה במנין הראשון חל זמן חיוב המצוה להתברך מהכהנים, ובאופן זה מי יאמר שמטעם 'טרחא דציבורא' ידחה קיום המצוה.
ומעתה עלינו לשוב לברר האמנם ניתן לדחות קיום מצוה בנימוק של "טירחא דצבורא".
ב. לשם כך נעיין בסוגיות בהם הוזכר ענין 'טרחא דציבורא', ובסוגיות בהם הוזכר הטעם של 'כבוד הציבור' כסיבה למניעת עשיית מעשים כלשהם.
אין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור
במשנה (יומא סח, ב) נאמר שהכהן הגדול היה קורא ביום הכיפורים בפרשת אחרי מות ופרשת "אך בעשור" שבפרשת אמור, ואחר כך היה קורא בעל פה את פרשת "ובעשור" שבפרשת פנחס [שם מוזכר קרבן המוסף של יום הכיפורים]. ומקשה הגמרא (שם ע, א) מדוע פרשת "ובעשור" שבחומש הפקודים היתה נקראת בעל פה, ולא גללו את ספר התורה לפרשת פנחס כדי לקוראה. ותירצה הגמרא: "לפי שאין גוללים ספר תורה בציבור מפני כבוד הציבור". ופירש רש"י: "מפני כבוד ציבור, שיהו מצפין ודוממין לכך".
מדברי רש"י לכאורה משמע, כי הטעם שלא גוללים את ספר התורה בציבור הוא משום טרחא דציבורא להמתין, אלא שבלשון הגמרא נאמר 'כבוד הציבור', ויש להבין האם אלו שני טעמים שונים, או לא. ומצינו בלשון הגמרא (ברכות יב, ב) את החשש ל"טורח הציבור" כאמור: "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה, מפני טורח ציבור". ולכאורה נלמד מכך שלפנינו שני מושגים שונים: 'טרחא דציבורא', ו'כבוד הציבור', ואילו מפירושו של רש"י נראה כי חדא מילתא היא, וצ"ב.
על גליון הש"ס במסכת יומא, ציין רבי עקיבא אייגר על המילים "מפני כבוד הציבור", לארבעה מקומות נוספים בהם הוזכר ענין זה בגמרא, כדלקמן:
אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור
במסכת מגילה (כג, א) מובא: "ת"ר הכל עולין למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד הציבור". גם שם ציין רעק"א בגליון הש"ס למקומות האחרים בהם הוזכר ענין זה.
קטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור
עוד מובא במסכת מגילה (כד, ב) "בעא מיניה עולא בר רב מאביי, קטן פוחח מהו שיקרא בתורה". ופרש"י: "גדול פוחח הוא דאסור משום ולא יראה בך ערות דבר, אבל קטן אינו מוזהר, או דלמא לא פלגינן בין קטן לגדול". השיב לו אביי: "ותיבעי לך ערום, ערום מאי טעמא לא משום כבוד ציבור, הכי נמי משום כבוד ציבור". ומבואר כי אין לקרוא בתורה בלבוש בלתי הולם משום כבוד הציבור. גם שם ציין רעק"א לכל יתר המקומות בהם מוזכר ענין זה.
אין קוראים בחומשים בבית הכנסת משום כבוד הציבור
במסכת גיטין (ס, א) מובא: רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו אין קוראין בחומשין בבית הכנסת משום כבוד הציבור". ופרש"י: "שיש שכותבין להם חמשה חומשים כל חומש אחד שלם לעצמו". כלומר, אין לקרוא בציבור מתוך ספר הכתוב על קלף שהוא חומש אחד בלבד, משום שאין זה כבוד הציבור. דין זה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קמג סע' ב) "אם כתבו כל חומש לבדו אפילו בגלילה כספר תורה, אין קורין בו, עד שיהיו כל חמשה חומשים תפורים ביחד". גם במסכת גיטין ציין רעק"א לכל מראי מקומות הנ"ל.
אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור
במסכת סוטה (לט, ב) נאמר: "ואמר רב תנחום אמר רבי יהושע בן לוי, אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור". ופרש"י: "כל זמן שהציבור בבית הכנסת, שהיה דרכם להביא ספר תורה מבית אחר שמשתמר בו לבית הכנסת ופורסים בגדים נאים סביב התיבה ומניחין אותה בתוכה, וכשיוצאין משם ונוטלים הספר תורה להוליכו לבית המשתמר בו, לא יפשיטו הבגדים מן התיבה בפני הציבור שטורח ציבור לעכב שם עם הספר תורה, אלא מוליך הספר תורה לביתו ומניחו והעם יוצאים אחריו, ואחר כך הוא בא ומפשיט את התיבה".
גם כאן יש לדייק בדברי רש"י שהטעם לכך שאין להפשיט את התיבה בציבור הוא משום טרחא דציבורא, אף שבלשון הגמרא נאמר 'כבוד הציבור', ויש להבין האם אלו שני טעמים שונים, או לא.
כמו כן, גם בגליון הש"ס במסכת סוטה ציין רעק"א את אותם מקומות שנזכר בגמרא ענין כבוד הציבור.
נשאלת איפוא השאלה, מה ראה רעק"א לציין בכל מקום ומקום בש"ס שמוזכר ענין 'כבוד הציבור', לכל המקומות האחרים שמוזכר ענין זה. וכפי שידוע שרשימותיו של רעק"א בגליון הש"ס לציין ממקום למקום טומנים בחובם משמעות, ואינם "מראי מקום" בעלמא, וצריך ביאור מה רצה להשמיענו בכך.
דברי הרמב"ם על 'כבוד הציבור' ו"טורח הציבור"
ג. עתה נבוא ללימוד שיטת הרמב"ם בכל העניינים המובאים לעיל, ונעמוד על השינויים שבין דבריו ללשון הגמרא.
בהלכות תפילה (פרק יב הלכה יז) כתב הרמב"ם את ההלכה שאשה לא תקרא בציבור "מפני כבוד הציבור". וכן פסק שם (הלכה כג) שאין קוראים בחומשים בבתי כנסיות "משום כבוד ציבור". אולם בהמשך אותה הלכה כתב הרמב"ם: "ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהן להיותם עומדים עד שיגלול ספר תורה". ודין זה נלמד מהאמור בסוגיית הגמרא במסכת יומא שאין גוללים ספר תורה בציבור [בקריאת התורה של הכהן גדול ביום הכיפורים] מפני כבוד הציבור". ויש להבין מדוע שינה הרמב"ם מלשון הגמרא 'כבוד הציבור' וכתב "מפני טורח הציבור".
עוד צ"ע בשיטת הרמב"ם, כפי שהעיר הפמ"ג (או"ח סימן קמט, משבצות זהב סק"א ד"ה השישי) "ואיני יודע למה השמיט הר"מ ז"ל הא דאין רשאי להפשיט התיבה". כלומר, יש לתמוה מדוע לא הביא הרמב"ם להלכה את דברי הגמרא במסכת סוטה שאין השליח ציבור מפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור, בעוד שבטור והשו"ע (או"ח סימן קלח סע' א) נפסק דין זה להלכה ללא עוררין, ודבר זה אומר דרשני.
כמו כן צ"ע בשיטת הרמב"ם, מדוע לא הביא להלכה את מסקנת הסוגיה במגילה שקטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור.
* * *
אשר נראה בביאור הדברים, כי למושג 'כבוד הציבור' המוזכר בסוגיות הגמרא פירושים שונים, ובכל סוגיה יש למובן 'כבוד הציבור' משמעות מיוחדת – וכנראה לכך התכוין רבי עקיבא אייגר במה שציין על גליון הש"ס, בכל מקום שהוזכר 'כבוד הציבור' להראות למקומות האחרים בהם הוזכר ענין זה – ללמדנו כי למרות שלשון אחד לפנינו "מפני כבוד הציבור", זהו נוסח כללי, אולם באופן מפורט, כל מקום ומקום וההגדרה המיוחדת לו, ומתוך כך נוכל לדעת אימתי נאמר טעם זה של 'כבוד הציבור'.
עתה נבאר את דברינו, מהי ההגדרה של 'כבוד הציבור' בכל פעם שמופיע טעם זה בסוגיה:
כבוד הציבור שלא יטרחו בהמתנה – 'טרחא דציבורא'
ד. כאשר הוזכר במסכת יומא הטעם "מפני כבוד הציבור" כהסבר מדוע אין גוללים את הספר תורה ממקום למקום, טעם הדבר משום 'טרחא דציבורא', וכפי שהבאנו את פירוש רש"י בסוגיה: "מפני כבוד ציבור, שיהו מצפין ודוממין לכך", והיינו שאין להטריח את הציבור להמתין עד שיגללו את הספר תורה למקום הקריאה בו.
ונראה כי בשל כך, גם הרמב"ם, כאשר פסק להלכה את דברי הסוגיה שינה מלשון הגמרא 'כבוד הציבור' וכתב "ואין גוללין ספר תורה בציבור מפני טורח הציבור, שלא יטריח עליהן להיותם עומדים עד שיגלול ספר תורה". כלומר, הרמב"ם רצה ללמדנו כאשר שינה מלשון הגמרא, כי למושג 'כבוד הציבור' יש משמעות של 'טרחא דציבורא'. שכן כפי שנראה לקמן, יש למושג זה פירושים אחרים, ולכן רצה הרמב"ם להדגיש כי בהלכה זו של גלילת ספר תורה, הכוונה של המושג 'כבוד הציבור' היא כדי שלא יטרחו בהמתנה.
לפי זה מובן מדוע השמיט הרמב"ם את מאמר הגמרא במסכת סוטה "אין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור". שהרי הבאנו לעיל את דברי רש"י שפירש בטעם הלכה זו "שטורח ציבור לעכב שם עם הספר תורה". ומתבאר איפוא כי גם כאן מובן 'כבוד הציבור' הוא 'טרחא דציבורא', שלא יטרחו להמתין עד להפשטת התיבה. ואם כן סבר הרמב"ם כי אין צורך להביא דין זה, שהרי את המובן של 'כבוד הציבור' במשמעות של 'טרחא דציבורא', כבר למדנו בהלכה שאין להטריח ציבור בהמתנה, ולפיכך אין צורך לכפול אותו דבר פעמיים [מה שאין כן המובנים האחרים של 'כבוד הציבור', הובאו בדברי הרמב"ם, כדלהלן].
[ראוי לעמוד על המתבאר בדברי הרמב"ם, כי הנימוק של 'כבוד הציבור', עדיף על ההלכה ש"דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה" (גיטין ס, ב). וכבר הקשו הראשונים (תוספות במסכת תמורה יד, ב ד"ה דברים) כיצד יכול היה הכהן גדול לקרוא בעל פה את פרשת "ובעשור", והרי דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ותירצו התוספות ישנים (יומא ע, א ד"ה ובעשור) וז"ל: "דמצוה מן המובחר לקרות אותו שבכתב בכתב ושבעל פה בעל פה, ומשום כבוד הציבור לא הטריחוהו לגלול". ומבואר כי 'כבוד הציבור' דוחה את קיומה של ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה [ובדברי התוספות והתוספות ישנים נאמרו תירוצים נוספים על קושיא זו].
ונראה שכך דעת הרמב"ם בישוב קושיה זו. שכן בהלכות תפילה כתב הרמב"ם (פרק יב הלכה ח) "הקורא יש לו לדלג ממקום למקום בענין אחד, כגון אחרי מות ואך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים והוא שלא יקרא על פה, שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת", עכ"ל. ובהלכות עבודת יום הכיפורים (פרק ג הלכה י) כתב הרמב"ם: "וכהן גדול עומד ומקבל עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור שבפרשת מועדות… ובעשור שבחומש הפקודים עד סוף הענין קורא אותו על פה, ולמה קורא על פה לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור". הרי לנו בדברי הרמב"ם שאין כל סתירה בין האיסור לקרוא בעל פה דברים שבכתב, לבין קריאת פרשת "ובעשור" בעל פה, כי מפני 'כבוד הציבור' נדחית ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה].
כבוד הציבור – דברים שחסר בהם מכבוד שמים ולכן אין לעשותם בפני ציבור
ה. ביסוד ההלכה שאשה לא תקרא בציבור "מפני כבוד הציבור" עומדת משמעות אחרת לחלוטין במובן 'כבוד הציבור'.
וביאור הדברים נראה על פי מש"כ בהגהות חכמת שלמה על השו"ע (או"ח סי' קא סע' ב) לבאר את דברי הכתוב (שמואל א א, יג) "ויחשבה עלי לשיכורה", ופירש רש"י: "לפי שלא היו רגילים להתפלל בלחש", וקשה על פירושו, שהרי חז"ל אמרו שאין להתפלל אלא בלחש. וביאר החכמת שלמה על פי דברי חז"ל (ילקוט שמעוני רמז תתנה) "בוא וראה מלאכי השרת קוראים בקול גדול שנאמר (ישעיה ו, ד) וינועו אמות הסיפים מקול הקורא, למה, שהקב"ה רחוק מהם, אבל אדם מישראל עומד ומתפלל בלחש והקב"ה שומעו, למה, שהקב"ה קרוב אצלו, שנאמר (תהלים קט, לא) כי יעמוד לימין אביון". ומוכיח מכאן החכמת שלמה, כי מי שהקב"ה קרוב לו, יכול להתפלל בלחש, אבל מי שהקב"ה רחוק ממנו יתפלל בקול רם. ולפי זה ביאר החכמת שלמה: "והנה הקב"ה אינו עומד רק אצל זכר ולא אצל נקבה, דאין זה כבודו, כמו שכתוב במדרש (ב"ר פרשה סג אות ז; הובא ברש"י בראשית כה, כג) כמה כרכורים כרכר שלא לשיח אם אשה עיי"ש. אם כן הכי נמי אין כבודו לעמוד אצלה, לכך הנשים יתפללו בקול רם. וזה שכתב רש"י שלא היו רגילים, היינו הנשים לא היו רגילים להתפלל בלחש, לכך היא שהתפללה בלחש חשבה עלי לשיכורה".
ומתבאר בדבריו כי אין מכבודו של הקב"ה להיות קרוב אל האשה. וכנראה מטעם זה תיקנו חז"ל שאשה לא תעלה לתורה לקרוא בציבור, שכן דברים שחסר בהם מכבוד שמים מסתבר שאין לעשותם בפני ציבור. ושמא משום שאין זה מדרכי הצניעות, תיקנו חז"ל שאשה לא תקרא בציבור, וגם נימוק זה הוא בכלל 'כבוד הציבור', שאין זה מתאים לכבוד שמים לעשות בציבור דברים שאינם בתכלית הצניעות.
הנה כי כן, נוכחנו לדעת כי למובן 'כבוד הציבור', משמעות נוספת מלבד 'טרחא דציבורא', והיינו שיש דברים שחסר בהם מכבוד שמים בעשייתם ולכן אין לעשותם בפני ציבור משום 'כבוד הציבור'.
ומעתה מיושב היטב מדוע לא הביא הרמב"ם להלכה את מסקנת הסוגיה במגילה שקטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור. שכן נראה כי בהלכה זו, משמעות כבוד הציבור הוא במובן המבואר לעיל – שיש דברים שחסר בהם מכבוד שמים ומדרכי הצניעות, וכגון שקטן יקרא בתורה כשהוא פוחח, ולכן אין לעשותם בפני ציבור משום 'כבוד הציבור'. ואם כן סבר הרמב"ם שאין צורך להביא דין זה, שהרי את המובן של 'כבוד הציבור' במשמעות זו שיש דברים שבעשייתם חסר בכבוד שמים ולכן אין לעשותם בפני ציבור, כבר למדנו בהלכה שאשה לא תקרא בתורה משום כבוד הציבור, ולפיכך אין צורך לכפול אותו דבר פעמיים.
מה שאין כן המובנים האחרים של 'כבוד הציבור', אותם הביא הרמב"ם בדבריו.
כבוד הציבור – שמירה על כבוד הציבור שלא יתגנו [שלא יראו כעניים]
ו. בטעם ההלכה שאין קוראים בחומשים בבתי כנסיות "משום כבוד ציבור". הביא הפרישה (או"ח סי' קמג אות ב) את מה שכתב הר"ן (גיטין כז, ב בדפי הרי"ף) "מפני כבוד הציבור, פירוש שנראים כעניים". וביאר הפרישה: "ורצונו לומר, שלא יאמרו שאין להם ספר תורה שלימה וזה גנאי להם".
לפנינו מובן חדש למושג 'כבוד הציבור', לשמור על כבוד הציבור שלא יתגנו, ובאמת זהו המובן הפשוט והמילולי של 'כבוד הציבור' – לדאוג שלא לעשות בפני ציבור דברים שגורמים לפגיעה בכבודם.
ובמובן זה של כבוד הציבור, מסתבר מאד שאם הציבור מוכן למחול על כבודו ומסכים לקריאה בחומשים, יהיו רשאים לקרות בחומשים בבית הכנסת. מה שאין כן במובן הקודם של כבוד שמים – קריאה בציבור של אשה, מאחר ושם 'כבוד הציבור' הוא במשמעות של חוסר בכבוד שמים בעשיית דברים מסויימים בציבור, ברור שלא תועיל בזה מחילת הציבור, כי בדברים הנוגעים לכבוד שמים, אין לציבור יכולת למחול על כך.
ואכן כתב רעק"א בהגהותיו להלכה הפסוקה בשו"ע (או"ח סי' קמג סע' ב) שאין קוראים בחומש הכתוב לבדו, וז"ל: "אין קורין, הטעם מפני כבוד הציבור. וכתב המרדכי (הלכות קטנות סימן תתקסח) דיוכלו הציבור למחול על כבודם, וכן דקדק הב"י (ד"ה ומה) מדברי רבינו ירוחם (נתיב ב ח"ג)".
אלא שמסיים רעק"א: "ועיין לעיל סימן נ"ג בט"ז סק"ב ובפרי חדש שם", ונביא את הדברים בהרחבה.
בשו"ע (או"ח סימן נג סע' ו) נפסקו דברי הרמב"ם (הלכות תפילה פרק ח הלכה יא) "אין ממנים [לשליח ציבור] אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הציבור, אבל באקראי משהביא שתי שערות יוכל לירד לפני התיבה". וכתב הבית יוסף (שם ד"ה וכתב הרשב"א) שלפי דברי הרמב"ם שהטעם הוא מפני כבוד הציבור, אם הציבור רוצים למחול על כבודם שפיר יכולים למנות חזן אף שלא נתמלא זקנו. ותמה עליו הט"ז (ס"ק ב) וז"ל: "דבריו תמוהין, דוודאי אף להרמב"ם לא מהני מחילה, דוודאי כבוד הציבור בזה הוא כבוד שמים, שמתכוונים לכבד השי"ת בש"ץ שהוא ראוי להיות מליץ בעד הקהל נגדו יתברך". ומוסיף הט"ז: "וזה מוכח ממה שכתוב בפרק הניזקין (גיטין ס, א) שאין קוראים בחומשין בציבור משום כבוד הציבור, בסימן קמ"ג סע' ב, כתבו הפוסקים סתם אין קורין בחומשים בציבור ולא זכרו טעם דכבוד ציבור, ואם איתא דמהני מחילה, היה להם להזכיר הטעם, כדי שנלמוד מזה דמהני מחילה. אלא וודאי דלא מהני מחילה בדברים אלו שנוגעים בכבוד שמים".
הרי לנו מחלוקת בין הט"ז לרעק"א בהבנת טעם ההלכה שאין קוראים בחומשים "מפני כבוד הציבור". לדעת רעק"א פירושו מפני כבוד הציבור שלא יתגנו, וממילא יכולים הציבור למחול על כבודם. ולדעת הט"ז כאן מובן 'כבוד הציבור' הוא כבוד שמים, וכשם שאין זה מכבוד שמים שציבור ממנים ש"ץ שאינו ראוי, כך חסר בכבוד שמים כאשר קוראים מתוך חומשים בציבור, כי לכבוד שמים מן הראוי לקרוא בספר תורה שלם. ולפי הבנה זו, לא מועילה בזה מחילת הציבור, כי בדברים הנוגעים לכבוד שמים, אין ביד הציבור יכולת למחול על כבוד שמים.
על כל פנים, לפי ביאורם של הר"ן והפרישה, משמעות 'כבוד הציבור' היא, לדאוג שלא לעשות בפני ציבור דברים שיש בהם משום פגיעה בכבודם. וזהו מובן נוסף בהגדרת 'כבוד הציבור'.
* * *
כבוד הציבור – כבוד שמים כי שכינה שורה בתוכם
ז. משמעות נוספת למושג 'כבוד הציבור', מתבארת מדברי המהרי"ק (שורש ט) המובא בבית יוסף (או"ח סימן קלה) וזה לשונו: "קהל שהיו נוהגים שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך בית הכנסת כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה, וגם נהגו שאם יש שם כהן, הוא קונה אותה מצוה או מוחל על כבודו ויוצא מבית הכנסת. ובשנה אחת אירע שלא רצה הכהן לקנות המצוה וגם לא רצה לצאת מבית הכנסת, ועל כן הכריחוהו הקהל על ידי השלטון שלא יכנס לבית הכנסת כדי שלא יתבטל כבוד התורה, ומנהג אבותיהם שבידם. והשיב [המהרי"ק] שיפה עשו שכפאוהו כדי שלא יתבטל מנהגם".
בספר עמק ברכה (קדושת כהן ולוי אות א) הקשה על המתבאר בדברי המהרי"ק כי כבוד הציבור יותר חמור מכבוד הכהונה, וכהן נדחה מפני כבודם: "ולכאורה צ"ע, הא כבוד הכהן הוי מצות עשה גמורה, וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון, והרמב"ם מנאה במנין המצוות, ועל כבוד הציבור לא מצינו עשה מפורשת על זה, ולמה דוחים עשה גמורה מפני כבודם". ותירץ: "ונראה דכיון דכל בי עשרה שכינתא שריא, נמצא שכבודם הוי כבוד השכינה וכבוד שמים, ועל כן נדחה כבוד הכהונה מפני כבוד הציבור דהוי כבוד שמים". מדבריו למדנו הגדרה חדשה כמה גדול כוחו של 'כבוד הציבור', עד שמפני כבודם נדחה קיומה של מצוה אחרת, וסיבת הדבר, כי בציבור שרויה השכינה, ולכן כבוד שמים שהשכינה שורה בתוך ציבור קודם לקיום מצוה אחרת.
לפי הגדרה זו, דין 'כבוד הציבור' נאמר בכל ציבור של עשרה, ואין זה תלוי בריבוי אנשים או בהימצאותם בבית כנסת דווקא, וכמו שכתב בספר שלמי ציבור שחיברו רבי יעקב ישראל אלגאזי [אביו של מהרי"ט אלגאזי] וז"ל: "הספק החמישי, אי כל מקום ששנינו מפני טורח הציבור וכבוד הציבור היינו דווקא בבית הכנסת דאיכא רוב עם, או דילמא כל כנופיא בי עשרה ציבור נמי מיקרי, ואית בהו כל החומרות שאמרו לא יעשה כן בציבור מפני כבודו של ציבור. ונראה פשוט דלא שנא ציבור בבית הכנסת ולא שנא כל ביה עשרה דין ציבור להו". ומבואר שכל ההלכות שנאמרו משום 'כבוד הציבור' אמורות בכל ציבור של עשרה.
מתוך דברי העמק ברכה יש להעיר על סיפור המובא בספר בנתיבות רבותינו (פרשת נשא) שפעם כאשר עמדו בעיצומה של חזרת הש"ץ בבית מרן הגרי"ז מבריסק, התברר שאין כהנים לעלות על הדוכן, והפסיק הש"ץ קודם ברכת "רצה" ושלחו לקרוא לכהן מבית הכנסת "זכרון משה" הסמוך, ושמע הגרי"ז את אחד הנוכחים סח לחברו, היאך אפשר לשהות ולהמתין זמן רב כל כך, הלוא זה 'טרחא דציבורא'. ענה הגרי"ז: "הנה לנסוע דרך ארוכה, וכן להמתין בתור, זמן ממושך, בכדי לבקש ברכה מרבנים וצדיקים… את זאת מבינים האנשים, אולם להמתין ולקבל ברכה ממי שהתורה מעידה וכותבת "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", וכי על זה יש מקום לחוש משום 'טרחא דציבורא'.
לפי דברי העמק ברכה שמפני כבוד הציבור נדחית מצות "וקדשתו", הוא הדין שאין לציבור לטרוח ולהמתין עד לבואו של הכהן להתברך מפיו כדי לקיים את מצות ברכת כהנים, שהרי כבוד הציבור הוא כבוד שמים כי השכינה שרויה בתוכם, וקודם למצוה אחרת. וצדקו איפוא דברי הטוען, שאין להמתין בחזרת הש"ץ עד שיבוא כהן מפני 'טרחא דציבורא', שהרי כבוד הציבור אכן דוחה קיומה של מצוה אחרת.
המשמעויות השונות של ענין 'כבוד הציבור'
ח. סוף דבר: לאחר העיון בסוגיות הגמרא שהוזכר בהם ענין 'כבוד הציבור', מצאנו בזה כמה מובנים:
[א] כבוד הציבור במשמעות של 'טרחא דציבורא' – מעשים שיגרמו לציבור לטרוח ולהמתין, אסור לעשותם משום כבוד הציבור. ענין זה הוזכר במסכת יומא בטעם ההלכה שאין גוללים את ספר התורה ממקום למקום משום כבוד הציבור, דהיינו בגלל 'טרחא דציבורא'. וכן במסכת סוטה בהלכה שאין שליח ציבור רשאי להפשיט את התיבה בציבור מפני כבוד הציבור, שמובנו 'טרחא דציבורא', שלא יטרחו להמתין עד להפשטת התיבה [ונתבאר שהנימוק של 'כבוד הציבור' במובן 'טרחא דציבורא' דוחה את קיומה של ההלכה שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה].
[ב] דברים שחסר בהם מכבוד שמים ולכן אין לעשותם בפני ציבור משום כבודם – מבואר במסכת מגילה (כג, א) שאשה לא תעלה לתורה לקרוא בציבור, כי יש דברים שחסר בהם מכבוד שמים כאשר נעשים בפני ציבור, ולכן משום 'כבוד הציבור' יש להימנע מלעשותם. ונתבאר שמטעם זה מסקנת הסוגיה (מגילה כד, ב) שקטן פוחח לא יקרא בתורה משום כבוד הציבור.
[ג] שמירה על כבוד הציבור שלא יתגנו – מבואר במסכת גיטין (ס, א) בטעם ההלכה שאין קוראים בחומשים בבתי כנסיות "משום כבוד ציבור" שנראים כעניים. והיינו מובן נוסף למושג 'כבוד הציבור', לשמור על כבוד הציבור שלא יתגנו, וכפשטות פירוש המילים 'כבוד הציבור' – לדאוג שלא לעשות בפני ציבור דברים שיש בהם משום פגיעה בכבודם.
ומאחר ובכל סוגיה יש למושג 'כבוד הציבור' משמעות מיוחדת – כנראה לכך התכוין רבי עקיבא אייגר במה שציין על גליון הש"ס, בכל מקום שהוזכר 'כבוד הציבור' להראות למקומות האחרים בהם הוזכר ענין זה – ללמדנו כי למרות שלשון אחד לפנינו "מפני כבוד הציבור", זהו נוסח כללי, אולם באופן מפורט, כל מקום ומקום וההגדרה המיוחדת לו.
[ד] כבוד הציבור הוא כבוד השכינה וכבוד שמים – הגדרה נוספת במובן כבוד הציבור מתבארת בדברי המהרי"ק, שכבוד הציבור הוא כבוד השכינה וכבוד שמים, שכן "כל בי עשרה שכינתא שריא". ובשל כך, כדי שלא יתבטל מנהג שנהגו בו ציבור, נדחה קיומה של מצוה אחרת משום כבוד הציבור, כי בציבור שרויה השכינה, ולכן כבוד שמים שהשכינה שורה בתוך ציבור קודם לקיום מצוה אחרת.
נפקא מינה בהגדרות אלו – האם יכול הציבור למחול על כבודו:
כאשר כבוד הציבור הוא משום 'טרחא דציבורא', וכן כאשר הענין הוא שמירה על כבוד הציבור שלא יתגנו – ודאי יכולים למחול על כבודם ועל טירחתם.
אך כאשר כבוד הציבור הוא בדברים שחסר בהם מכבוד שמים ולכן אין לעשותם בפני ציבור משום כבודם, לא תועיל בזה מחילת הציבור, כי אין הדבר שייך להם, וגם אם על כבודם ימחלו, אך אין בסמכותם למחול על כבוד שמים.
ט. ונראה לדון בדברי העמק ברכה שכבוד הציבור הוא כבוד השכינה השרויה בתוכם. ואם נבין את דבריו כהגדרה כללית שכל דבר הנוגע לציבור הוא בעצם כבוד שמים, נמצא בכל ענין ציבורי לא תועיל מחילה כי על כבוד השמים לא ניתן למחול, וזה אינו מסתבר.
אולם יותר מסתבר כי חידושו של העמק ברכה שכבוד הציבור הוא כבוד שמים, נאמר רק בנדון שדן בו המהרי"ק, כאשר רצו לבטל את מנהג הציבור, ובזה חידש המהרי"ק שמשום כבוד הציבור לא יתבטל מנהגם, ואפילו אם מנהג זה דוחה מצות "וקדשתו", וכביאורו של העמק ברכה, שכבוד הציבור הוא כבוד השכינה – וזו סיבה שכבוד הציבור חשוב ומנהגיו שרירים וקיימים. אך פשוט שבכל ענין ציבורי יש לדון לגופו, ובמקום שהנושא הוא כבודו של הציבור, יוכלו למחול, ואילו בדברים הנובעים מכבוד שמים, לא יוכלו למחול.
לאור המבואר לעיל נבוא לדון בהוראת הרב לבעל הקריאה שרצה להתברך בברכת הכהנים במנין הראשון, לבוא לקרוא בתורה במנין השני ולא להתעכב כדי להתברך בברכת הכהנים – בנימוק של 'טרחא דציבורא'. ולעומתו טענתי, כי 'טרחא דציבורא' אינו דוחה את קיום המצוה להתברך מפי הכהנים.
והנה אם נבין את דברי העמק ברכה כהגדרה כללית שכל ענין של ציבור יש בו משום כבוד השכינה השרויה בו, ולכן כבוד שמים קודם לקיום מצוה אחרת – הרי שיש מקום להבין את דברי הרב, שבגלל כבוד הציבור של המתפללים במנין השני נדחית מצות ברכת כהנים של בעל הקריאה.
אולם יש לדחות זאת: ראשית, הסברה שכבוד הציבור הוא כבוד שמים לא נאמרה בענין של 'טרחא דציבורא', וכפי שנתבאר לעיל – יש משמעויות שונות למושג כבוד הציבור – מובן של 'טרחא דציבורא' הוא ענין אחד, וכבוד הציבור במובן שהציבור לא יתגנו הוא ענין אחר. ולפיכך, גם אם ענין הנוגע לכבוד הציבור שלא יתגנו הוא כבוד שמים בגלל השכינה השרויה בהם, אך לא מצינו שענין טרחא דציבורא יחשב לענין של כבוד שמים, ואם כן אין כל סיבה ש'טרחא דציבורא' של מתפללי המנין השני ידחה את המצוה להתברך בברכת כהנים של בעל הקריאה.
שנית, כמובן שלפי ההבנה שחידושו של העמק ברכה נאמר רק בנוגע לביטול מנהג של ציבור, ובזה התחדש שמשום כבוד השכינה שבתוכם לא יתבטל המנהג – לא מצינו מקור לכך שניתן בגלל כבוד הציבור לדחות קיומה של מצוה. ולכן נראה שאין איפוא כל סיבה ש"טירחא דציבורא" של מתפללי המנין השני ידחה את המצוה להתברך בברכת כהנים של בעל הקריאה.
ובדרך אגב, לאחר מסירת שיעור זה בבית הכנסת שלנו בשנת תשס"ג, טען הרב טענה אחרת: לבעל הקריאה יש דין של "פועל שכיר", ולכן הוא משועבד לקרוא לציבור המתפללים במנין השני מדין פועל, ואין לו רשות להתמהמה לצרכיו. אולם השבתי לרב, כי גם אם נחשיבו לפועל, אולם גם לפועל מותר להשתתף בברכת כהנים, שהרי ניתנה לפועל הזכות להתפלל בזמן עבודתו, ומאחר וברכת כהנים היא חלק מהתפילה [כפי שהארכנו בענין זה בספרנו רץ כצבי ח"ב ענייני כהונה סימן טז] ניתנה לו רשות להתברך בברכת כהנים גם בזמן עבודתו.