הבריאה הבריות ותפקידם (עקבי דרך, נשא)

סוד מי הסוטה – נקמת המים והעפר בסוטה בגלל שבחטאה גרמה להם רעה

א. בעיון בפרשת הסוטה (במדבר ה, טו-טז) עמד האור החיים הקדוש על שאלות ודיוקים רבים:

[א] מדוע נקראה מנחת הסוטה בשם "מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן" – למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק להצריך זכרון. [ב] גם למה יתייחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון, והלא רואה אני שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל ממחרת הפסח. [ג] צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים. [ד] מדוע היו צריכים להשקותה במים שלתוכם נמחקה מגילת הסוטה. [ה] מדוע היו צריכים לקחת את העפר דווקא מהמקדש, וליתנו לתוך הכלי לאחר שהיו בן המים, וסדר זה מעכב. [ו] מדוע נקראו המים "מרים".

בביאור הדברים, פירש האור החיים הקדוש, את סוד פעולתם המופלאה של מי הסוטה שביררו, האם האשה נטמאה, או לא, המושתת על היסודות הבאים:

• תכלית הבריאה להדבק בבורא – "כל נברא והווה תכסוף ותכל תאוותו להדבק אל האלקים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נוע [דומם], כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו, ולתת שבח לבורא כאומרו (משלי טז, ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ".
• "המים הבוכים" – חז"ל קראו למים בשם "בוכים" (בראשית רבה ה, ד), וביאר האור החיים הקדוש, שנקראו בשם זה "לצד שה' פלג המים, חציים למעלה וחציים נשארו למטה, מתחת ליבשה. המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים, על שלא זכו להתקרב לאלקים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כיסוף הנבראים יחד ותקוותם".
• מעלת מים ועפר שנלקחו מבית המקדש – בהשקאת מי הסוטה יש צורך לקחת מים מבית המקדש. בטעם הדבר ביאר האור החיים הקדוש: "אשר שם חונה האלקים, כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה, לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה'". כמו כן "צוה לקחת מן העפר המקדש דווקא, לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה אינו בעפר שהוא חוץ למקדש. כי לא טעם טעם זה עד הנה, לעשות את אשר חפץ ה' עשות".
• מי הסוטה פועלים מכח קדושת האזכרות שבהן – עוד כתב האור החיים הקדוש: "צוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה, ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא. והטעם, לתת כח בהם לעשות מעשה אשר יחפצו עשות".

על פי יסודות אלו, ביאר האור החיים הקדוש את סוד פעולתם של המים והעפר שהשקו בהם את הסוטה, שהיה בגדר "נקמה" של המים בסוטה, בגלל שבחטאיה גרמה להם רעה, שלא זכו להתקרב לבוראם – תכליתם של כל הנבראים: "בבוא המים במעי האשה במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא, על ידי המנחה שמזכרת עוון יזכור עוון הקודם, וירגישו המים ובזה יהיו מרים, כי יזכרו יגונם ובכיתם וה' מחה את דמעתם. והנה האשה הטמאה תסובב מרתם, ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה, ויעשו בה נקמה. כי זאת האשה הגורמת בכייתם, ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה". כלומר, המים והעפר שהיו במקדש היו קרובים לשכינה [ולא היו "בוכים"], אך כשנכנסו לגופה של האשה, חטאיה גרמו להם מייד להרגיש את הסתלקות השכינה והתרחקותם, ואז הם הופכים להיות מרים "כי יזכרו יגונם ובכייתם" – ומרירות זו חותכם את מעיה, ובזה "ינקמו נקמתם ממנה".

תשוקת כל חלקי הבריאה – להכיר את יוצרם כפי השגתם

ב. הנה כי כן, בדברי האור החיים הקדוש נתבאר, כי תאוות כל הנבראים ותשוקתם להידבק בבוראם, כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא.

ענין זה עומד בשורש בריאת העולם בצורת כדור, כמבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת בראשית (ב, א) "שאין תשוקה בעולם עריבה וחביבה ונחמדה ונאהבת ונתאבת ומקוות לנבראים, ובפרט לחלקי הרוחני המכיר ויודע בחינת אור האלקות, כהדבקות באורו יתברך, ואליו יכספו כל נפש חיונית המגעת להכיר קצת מנועם אורו יתברך תצא נפשם לחזות בנועם ה'".

ותשוקה זו נמצאת בכל חלקי הבריאה: "כי כל אשר ברא ה' בעולמו, יצר בו ה' בחינת ההשכלה וההבחנה כפי בחינתו. בעלי חיים מדברים ובלתי מדברים וצומח ודומם, יש לכל אחד כח מההשכלה להכיר יוצרו כפי השגתו".

מכוחה של תשוקה זו הבוערת בקרבם של כל הנבראים, יובן המבנה הכדורי של העולם, בכדי להשוות את חלקי התשוקה של כל הנבראים: "בין מצד מה שאליו הוא האור הנעים, כי אינו קרוב לחלק מהסובב יותר מחברו שבזה יגדל חלק מהעולם בכח התעצמותו יותר מחלק אחר, אלא הכל בהשוואה, וכל חוט השערה מכל חלקי הסובב של העולם יתעצם להתקרב ומושך לצד הפונה אליו. ובאמצעות התעצמות הנמשך מכל סביבות כדוריות העולם, נמצא העולם עומד וקיים, וכל חלק מעמיד את חברו באמצעות האמור[1]. ונמצא כל העולם תקוע ביתדות ומסמרי חשק הבורא, לצד כלות ונטות רוחניות שבו להתקרב להנערב יתעלה שמו. ובזה אתה משיג טעם שברא ה' העולם כדורי".

שיחת הנבראים העליונים והתחתונים – לשבח את יוצרם

ג. מכלל תשוקתם של הנבראים ותכליתם להידבק בבוראם, הוא בחינת הדיבור והשירה שהם משבחים ליוצרם, בסוד דברי הכתוב (משלי טז, ד) "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". ופירש רש"י שם: "הכל עשה בשביל קילוסו".

וביאר האור החיים הקדוש (בראשית ג, א) כי יש ללמוד זאת משיחת האשה עם הנחש, ומשיחת בעלי החיים, הצומח והדומם, המבוארת בברייתא של "פרק שירה": "וַיֹּאמֶר [הנחש] אֶל הָאִשָּׁה, פירוש בצפצוף אשר ידברו בו הבעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו' ואפילו שיחת הדומם. כי כל מה שברא ה' יש לו כפי בחינתו דיבור, לטעם אשר ישבח את קונו, כאומרו (משלי טז, ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. וצא ולמד מפרקי שירה, ומצאנו לגדולי ישראל שהיו מכירים בכל צפצוף ושיחה, כאומרם ז"ל (סוכה כח, א) אמרו עליו על ר' יוחנן בן זכאי עליו השלום וכו' [שידע שיחת מלאכי השרת וכן שיחת הדקלים], ומכל שכן אדם הראשון יציר כפיו יתברך".

כיוצא בזה מבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת קרח (במדבר טז, כב), שלבורא יתברך יש חפץ בשירת כל הברואים: "האחד הוא שבח והלל אשר יתנו לו צבא מעלה. למעלה ממנו שבח והלל אשר יתנו לו נשמות הצדיקים, משני אוצרות החיים. אוצר אחד של נשמות שעדיין לא באו לעולם הזה, שעליהם אמרו ז"ל (יבמות סב, א) עד שיכלו [כל] נשמות שבגוף. ואוצר שני של נשמות שכבר באו לעולם הזה, וחזרו ונתנו באוצר החיים. וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו בסוד כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ. למעלה מהם השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה', ולשבחו ולהודות למאמרו, זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל"[2].

תכלית הבריאה והנבראים – השיר והשבח לבוראם

ד. יסודות הדברים שנתבארו לעיל מפורשים בלשונות הכתובים ודברי חז"ל, כמאמר המשנה במסכת אבות (פ"ו משנה יא) "כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָמוֹ, לֹא בְרָאוֹ אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה מג, ז), כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וְאוֹמֵר (שמות טו, יח) ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".

ובמדרש תהלים (מזמור קמח) הובא: "אמר ישעיהו, כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, לא ברא הקב"ה את האדם אלא לכבודו. וכן הוא אומר (משלי טז, ד) כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ וגו'. בראם להיות מקלסין, וקלסוהו. שנאמר (תהלים יט, ב) הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וגו'. וכשם שהשמים וכל אשר בהם מקלסין אותו, כך הארץ וכל אשר בה מקלסין אותו. שנאמר (תהלים קמח, ז) הַלְלוּ אֶת ה' מִן הָאָרֶץ, הכל מקלסין את המלך".

לפי זה ביאר רבנו בחיי (בראשית ב, ה) את האמור בבריאת העולם "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ", וזה לשונו: "היה ראוי לומר וכל עצי השדה, אבל אמר שִׂיחַ מלשון לשוח בשדה, שדרשוהו חז"ל (ברכות כו, ב) לשון תפילה. ובא לרמוז כי כל האילנות והצמחים משבחין ומקלסין להקב"ה, כענין שדרשו חז"ל בפסוק (תהלים סה, יד) יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ, שהשבלים אומרים שירה (ראש השנה ח, א), ושירתן זהו קילוסן. כי רצה הקב"ה להיות קילוסו עולה מכל המינים ואפילו מבעלי נפש הצומחת".

ומעתה עלתה בידינו נתינת טעם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת הסוטה [אות א] שתכלית כל הבריאה, הבריות ותפקידם – "לכסוף להתדבק אל האלוקים חיים ברוך הוא, כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו, ולתת שבח לבורא כאומרו כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". וכמאמר הנביא ישעיה "כֹּל הַנִּקְרָא בִשְׁמִי וְלִכְבוֹדִי בְּרָאתִיו יְצַרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו" – שזוהי תכלית הבריאה, הבריות ותפקידם.

• • •

יששכר וזבולון – השותפות בין עמלי התורה והתומכים בהם

ה. ממוצא הדברים שנתבארו, כי תפקיד כל הנבראים להתדבק בבוראם "כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא" – נבוא ללבן את יסוד השותפות בין יששכר וזבולון, המושתתת על תפקידם של תומכי התורה להידבק בבוראם, באמצעות כספם, המאפשר ומקיים את לימוד התורה.

בפרשת ויחי (בראשית מט, יג-יד) מפורשת ברכת יעקב אבינו לבניו יששכר וזבולון: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן, יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם". רש"י על אתר, הביא את דברי חז"ל אודות השותפות בין יששכר וזבולון: "זבולון לחוף ימים, על חוף ימים תהיה ארצו, והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא. שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר, והם עוסקים בתורה, הוא שאמר משה (דברים לג, יח-יט) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, זבולון יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים".

בפרשת וזאת הברכה (שם) פירש רש"י: "שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר, והם יושבים ועוסקים בתורה. לפיכך הקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה".

וכן מפורש בדברי המדרש (במדבר רבה פרשה יג, יז) "למה זכה זבולון להקריב שלישי, לפי שחיבב את התורה והרחיב ידיו לפזר ממונו ליששכר, כדי שלא יצטרך שבט יששכר לפרנסה, ולא יתבטל מלעסוק בתורה. לפיכך זכה זבולון להיות שותף לתורה, והיה חברו של יששכר, ולכך הקריב אחריו ואחר יהודה, לקיים מה שנאמר (משלי יח, טז) מַתָּן אָדָם יַרְחִיב לוֹ וְלִפְנֵי גְדֹלִים יַנְחֶנּוּ". ובהמשך שם: "קרבנו קערת כסף אחת, בא נשיא זבולון והקריב קרבנו על השותפות שהיה לו עם יששכר אחיו. לפי שהיו זבולון ויששכר שותפים, יששכר היה עוסק בתורה וזבולון היה עוסק בפרקמטיא, והיה טורח זבולון ונותן לתוך פיו של יששכר. ועל זה היה קרבנו קערת כסף, כנגד הים שהוא עשוי כקערה, שהיה חלק זבולון שנאמר (בראשית מט,יז) זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן".

ובמשנה הראשונה במסכת זבחים הוזכר שמו של "שמעון אחי עזריה", ופירש רש"י שם: "על שם שעזריה עסק בפרקמטיא וסיפק צורכי שמעון אחיו בשעה שהיה עוסק בתורה, והתנו ביניהן שיהא חלק לעזריה בשכר תלמודו של שמעון כדאמרינן בסוטה (כא, ב) אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ (שיר השירים  ח, ז), לא כשמעון אחי עזריה, לפיכך נקרא על שמו שלמד על ידו".

בפירושי האור החיים הקדוש נתבארו עניינים הנוגעים לשותפות מופלאה זו של יששכר וזבולון:

• בפרשת וזאת הברכה (דברים לג, יח) הטעים האור החיים הקדוש את שמחתו של זבולון, בגלל שותפותו בתורתו של אחיו יששכר: "והגם שבענייני עולם הזה בכללות אין לשמוח בהם, דכתיב (קהלת ב, ב) וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה, אמר הנביא שזבולון ישנו בשמחה, הגם ביציאתו מבית המדרש לסחורה. והטעם, כדי שיתקיים יששכר באהלו, כאומרו וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ".
• מחמת שותפות זו, הוקדם קרבנו של זבולון לקרבנו של ראובן הבכור, כדברי האור החיים הקדוש (במדבר ז, יח) "בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשׂכָר, הקדים שבט יששכר לצד היותו בן תורה, הורם שבטו וקדם לראובן הבכור. ולא זו בלבד אלא גם זבולון המחזיק בידו ללמוד, דכתיב (דברים לג, יח) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, ישב בצלו וקדם לראובן".
• עוד פירש האור החיים הקדוש בפרשתנו (במדבר ז, כד) את שמו של נשיא שבט זבולון "אֱלִיאָב בֶּן חֵלֹן", שנקרא כן "לצד שהוא דבר המעמיד ליששכר ללמוד תורה יקרא אב, וכמו שמצינו שהקדימו משה ליששכר דכתיב (דברים לג, יח) שמח זבולן וגו' ויששכר וגו'. והוא מאמר אֱלִיאָב, פירוש לִי יתיחס לקרות אָב, הגם שהוא חֵלֹן, פירוש חולין, שאינו בן תורה ועוסק בפרקמטיא חולין עולם הזה, אף על פי כן דין אבא למלכא"[3].
• השותפות בין יששכר וזבולון נרמזה גם בשמותיהם של בני זבולון בפרשת פנחס, כדברי האור החיים הקדוש (במדבר כו, כו) וזה לשונו: "רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו [התוצאות הנגרמות ממעשיהם], סֶרֶד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו. ואֵלוֹן לשון חוזק, ורמז על דרך אומרו (משלי ג, יח) עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ, ואמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כה, א) ללומדיה לא נאמר וכו', ולזה לפי שזבולון היה "מחזיק ביד לומדי תורה" יחס לו מדה זו, והוא אומרו לְאֵלוֹן". דהיינו, על ידי שהחזיק את לומדי התורה, נתנה לו התורה חיים וחוזק[4].

קיום מצות הדבקות בהשי"ת בשלימות – באמצעות התורה

ו. על פי יסודות הדברים שנתבארו לעיל, שתכלית הבריאה, הבריות ותפקידם היא, הדבקות בבורא, מבואר עומק ענין השותפות של "זבולון" הנותן פרנסה לתוך פיו של יששכר.

במדרש (במדבר רבה כב, א) מובא: "אֶת ה' אֱלֹקיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ (דברים י, כ). וכי אפשר לו לאדם להדבק בשכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא אֵל קַנָּא. אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה, והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו, זהו שאמר וּבוֹ תִדְבָּק". ומבואר כי קיומה של מצות הדבקות בבורא מתאפשר גם על ידי "תמכין דאורייתא" המחזיקים ומסייעים בידי תלמידי החכמים לשקוד על התורה ועל העבודה, המתחברים אליהם, ועל ידי כך זוכים להידבק בהם, ובשכינה הקדושה.

ובבוא היום, מסרו חז"ל (פסחים נג, ב), כי "המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם, זוכה ויושב בישיבה של מעלה, מאי טעמא (קהלת ז, יב) כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף". ובירושלמי (סוטה פ"ו ה"ד)  מובא: "אמר רבי חייא, עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצוות בצילן של בעלי תורה, מאי טעמא, כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף".

בספר אסופת מערכות (חנוכה, מאמר תמכין דאורייתא) הוסיף בביאור הדברים: "צל הוא מושג בעל משמעות קירבה עמוקה. "צילא דמהימנותא" הוא כידוע דרגה רוחנית עליונה. וכשרבותינו מכניסים את "בעלי המצוות", קרי את תומכי התורה, למחיצתם של "בעלי תורה", ביאור הדבר הוא, כי המעמד שלהם בעלמא דאתי, בר מקיבול שכר המצוה שלהם כפשוטו, הוא מצב רוחני של בעלי התורה. ואותו צל רוחני שינהיר בההוא עלמא על עמלי התורה, יפרוש את אברותיו גם על בעלי מצוות. ועל כרחך יהיו הללו שרויים בעלמא דאתי בנהירו דאנפין, במצב של ידיעת התורה.

וביאור הדברים, כי כל התורה כולה חבויה למעשה במעמקי גנזיו של כל איש מישראל. ואם כן בעלמא דאתי, יזכו מן שמיא את תומכי התורה בזכות נקודת החיבור שלהם לתורה, שהאור הפנימי שלהם יחשף, ויזכה אותם לישב בשותפות מלאה ובקרבה מוחלטת בצל החכמה. וקבלה מסורה בידי הכהן הגדול החפץ חיים זצ"ל, שעובדה הווא ברבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, שקירב את דעתו של נדבן פלוני לצרכי החומר של ישיבתו הרוממה, והבטיח לו בתמורה כי לאחר אריכות ימיו ושנותיו ילמד לעילוי נשמתו. לאחר פטירת הנדבן, לא איחר הגר"ח לשלם נדרו, והחל להעמיק עיונו במשניות מסדר טהרות. במהלך העיון, נתקשה בהבנת הדברים, ומקץ עמל ויגיעה מרובים אחזתו שינה. בשנתו נתגלה לפניו הנדבן הנפטר, ופירש לו על אתר את דברי המשנה המוקשים, בפירוש ישר ומרווח, שנתיישבה בו דעתו של רבי חיים. כשהקיץ הגר"ח משנתו, השתומם כשעה חדא, ואמר כהאי לישנא: שנדיבי עם ייעשו למדנים בעלמא דאתי ידעתי גם ידעתי, אבל שילמדו את כל התורה מהר כל כך, לא העליתי בדעתי".

בשותפות יששכר וזבולון "בשקל הקודש" כל אחד מקבל את מלוא השכר

ז. כאשר שותפות האמת של יששכר וזבולון נעשית כהלכה, מתוך האחריות לתפקיד המשותף להידבק לבורא, כשכל אחד מהשותפים ממלא את תפקידו נאמנה – לא יפלא כי שכרם מושלם, ואין הם חולקים בו "מחצית" אלא ביד כל אחד מהם "שקל הקודש שלם".

יסוד זה גילה לנו האור החיים הקדוש בדבריו הנפלאים בפרשת כי תשא (שמות ל, יג) כי יש תיקון "למי שאינו בן תורה", לתת כופר נפשו, והוא במתן "מחצית השקל" כיששכר וזבולון". ושכרם מרומז בלשון הכתוב "מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, על דרך אומרם ז"ל (בכורות ה, א) שקל הקודש כפול היה, ובא להודיע כי מה שיטול מהקודש בעד מחצית כספו, לא שיתנכה מחלק הלומד ונמצא כל אחד אין בידו אלא מחצית שכר. לא כן הוא, כי שקל הקודש כפול היה, ונמצא כל אחד בידו שקל שלם". כלומר, כאשר מחלקים את השקל הכפול לשני חלקים, נמצא שכל מחצית הוא שקל שלם בפני עצמו. וכך גם שכר התורה כפול הוא, וכשמתחלקים בו הלומד והמחזיק בידו, נמצא שיש בכל אחד מהם שכר שלם".

וידוע לבאר את הדברים, כי התורה הקדושה היא בבחינת אש ואור, אשר כל הנוטל מהם ודאי לא מגרע משלהבת-יה אש הקודש, וכפי שכתב ההפלאה בהקדמה לספרו על מסכת כתובות (פתחא זוטא אות מג) "ויש מן המשפיעים במידה גסה, שסוברים שקונים מן התלמיד חכם חלק מתורתו, כדרך שאר משא ומתן. אמנם חלילה מחשוב כן, וכי ימכור תלמיד חכם אפילו שעה אחת בעולם הבא, בכל חיי עולם הזה, כמו שאמרו חז"ל. וכל שכן שעה אחת בתורה, שהיא חשובה מכל חיי עולם הבא. אלא הענין הוא, שכל אחד מקבל שכרו מושלם, וכמו שאמרו המשל מנר שמדליק ממנו ואין מחסר אורו. כן המחזיקים, נוטלים שכרם מאת ה' מן השמים, ואינם נוגעים ח"ו בחלקו של התלמיד חכם. וזהו שנאמר (דברים לג, יח) שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, שכל אחד ישמח בשלו, ואין אחד נוטל חלק חברו"[5].

• • •

מה נאה לסיים בדברי האור החיים הקדוש על פסוק זה, המאיר את דרכו של זבולון בברכה להצלחה במסחרו – כאשר מגמתו לתמוך בלומדי התורה: "עוד ירצה, לפי שאין אדם יודע ביציאתו לסחורה, אם יצליח אם לא עד שיחזור מוצלח. לזה אמר לזבולון שְׂמַח מעת יציאתך, כי בוודאי שתצליח. והטעם כיון שיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ, שליח מצוה אתה לזון לומדי תורה. וכינה אהל יששכר לזבולון, כי הוא הבונה אהלו". נפלא למתבונן ולמקיים.

*  *  *

[1] על ידי שכל חלק וחלק מתעצם ומושך את עצמו לאור שבצד שלו, וכל החלקים מתעצמים כן באופן שווה, נמצא שכל חלק מושך את החלק שמקבילו בכדור מן הצד השני אל הצד שלו, ונוצר כח משיכה שמושך את כל חלק אל ההיפך ממה שמושך הוא בעצמו. ובזה כל חלק מעמיד את חברו במקומו, וכולם ניצבים במקומם [מאורי אור שם].

[2] והרחבנו בביאור הדברים בפרשת ואתחנן מאמר יושב תהלות ישראל.

[3] זבולון אומר על עצמו "אֵלַי-אָב", כלומר אֵלַי ראוי לייחס שם "אָב" ל"מלך", כי הוא ה"אב" המחזיק את ה"מלך" שהוא יששכר, שנקרא כן, ד"מאן מלכי רבנן" (גיטין סב, א). ו"דין אבא למלכא", הוא לשון התרגום (בראשית מא, מג) על "אברך" [מאורי אור].

[4] וראה בפרשת כי תשא מאמר צדיקים מכפרים [אות ב], במה שנתבארו דברי האור החיים הנ"ל, בהקשר לתיקון המעשים שהוא בעמל התורה וקיום מצוותיה, או בתמיכה וסיוע ללומדיה.

[5] אולם החיד"א כתב בספרו ראש דוד (פרשת משפטים) כי בלשון הכתוב (שמות כב, יד) אִם שָׂכִיר הוּא בָּא בִּשְׂכָרוֹ, נרמז "לחכם שנשכר מן עשיר אחד, שעשו שותפות על דרך יששכר וזבולון, לא תימא שחצי שכרו שלוקח העשיר נגרע מן החכם. לא כן, כי אוצר ה' מלא כל טוב, לתת לאיש העשיר כדרכיו, חצי שכר הלימוד. ולחכם כפרי מעלליו ישיב לו בשלימות, וזהו בָּא בִּשְׂכָרוֹ, מושלם". וראה עוד בנדון שותפות יששכר וזבולון – האם זבולון גורע משכרו של יששכר, ומה השכר של שניהם, במה שכתב האור החיים הקדוש, בספרו אור לציון (יו"ד סי' רמו סע' כא), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"כ סימן לד) שעמד על הסתירה בדבריו ויישבם בכמה אופנים. ובדברי מו"ר הגר"ד כהן שליט"א, בספר משכיל לדוד (מאמר כג).