הגדרת 'פֶּתִי' על פי ההלכה

א. הפֶּתִי ['מפגר'] – המקורות לדיניו בש"ס ובדברי הפוסקים

במסכת חגיגה מבואר דינו של העושה מעשי שטות בחלק מענייניו – סוגיה זו כבר נדונה בהרחבה בשיעור עולמות השוטה בהלכה. עתה נמשיך לדון בהגדרה נוספת ל'שוטה' – מי ש"דעתו רפה", וכפי שהגדיר זאת הרמב"ם (1ג) "הפתאים ביותר שאין מכירים דברים שסותרים זה את זה, ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ", ובדיני הפֶּתִי-מפגר, הלכה למעשה.

והנה בסוגיות הש"ס לא מצאנו התייחסות מפורשת למעמדו של אדם המפגר בשכלו, האם יש להחשיבו כשוטה לדיני תורה. אמנם יש שרצו להראות מקור לדין זה מהמעשה המובא במסכת בבא בתרא (1א) "ההוא פחות מבן עשרים" שמכר את נכסיו, וכאשר הביאוהו לפני רבא, אמרו לו קרוביו לאכול תמרים ולהשליך את גרעיניהם לפני רבא [כדי שתתבטל המכירה בטענה שאינו יודע בטיב משא ומתן]. ולאחר שעשה זאת, אמר להם רבא: "זביניה לאו זביני". כאשר שמעו זאת הלקוחות, הם לימדו את הנער לומר לרבא דבר חכמה: "מגלת אסתר בזוזא שטרא דמר בזוזא", ולאחר שאמר זאת לרבא, אמר להם רבא: "זביניה זביני". וכשאמרו הקרובים לרבא: "לקוחות אגמרוהו, אמר להו מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר, מידע ידע. והאי דעבד הכי [שאכל את התמרים והשליך את גרעיניהם לפני] – חוצפא יתירא הוא". משמע לכאורה, כי מי שאין דעתו גמורה מעשיו מתבטלים [ראה להלן (2ג) בביאור הגר"א שהביא מקור לדין פתי, מדברי הגמרא הנ"ל, ובדברי המהרי"ט (2א) ובדברי מלכיאל (4ג) האם יש ראיה מהגמרא].

אמנם בעל העיטור (1ב) התייחס במפורש למצב זה: "הפתאים והנחפזים ואנשים שאינם יודעים להבין עיקר דבריהן צריכין חקירה ודרישה לבית דין, שאף הן בכלל שוטים". וכאמור לעיל, אף הרמב"ם (1ג) פסק בהלכות עדות, כי "הפתאים ביותר שאינם מכירים דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר – הרי אלו בכלל השוטים. ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוון הדעות בכתב".

לעומתם, המהרי"ק (1ד) כתב "מי שהוא מיושב בדעתו ומה שהוא אומר, אומר בישוב הדעת, אלא שאינו מבין ענייני העולם כשאר בני אדם – מעשיו קיימים". ומשמע מדבריו, שהמפגר בשכלו אין דינו כשוטה.

המהרי"ט (2א) כתב שאין דברי הרמב"ם אמורים במי שלא מבין ענייני העולם, אלא דווקא במי שאינו מכיר הדברים הסותרים זה את זה, וכדומה. והוסיף, שכל דברי הרמב"ם אמורים לעניין עדות על העבר, אבל "מעשיו קיימים".

הבית יוסף (2ב) הביא את דברי רבנו ירוחם בשם הרמ"ה, כי מי שדעתו צלולה אע"פ שהיא דלה וחלושה "קידושיו קידושין גמורים". ורק מי "שדעתו משובשת שאינו משיג שום דבר על בוריו, הרי הוא בחזקת שוטה ואין קידושיו קידושין גמורים. ואם עיתים צלולה ועיתים משובשת ולא ידעינן העת שהוא עומד בדעתו [בשעת הקידושין], הרי זה ספק", אם קידושיו קידושין [וראה להלן בדברי הרמ"א (2ד) בזה].

השולחן ערוך פסק בהלכות עדות (2ג) כדברי הרמב"ם, שהפתאים דינם כשוטה.

הרמ"א פסק בהלכות קידושין (2ד) כדעת רבנו ירוחם, כי מי שדעתו צלולה אע"פ שהיא קלושה, קידושיו ספק קידושין, וכבר כתבו נושאי כליו להגיה בדבריו "הרי זה קידושין גמורים".

אבל בספר משפטי הדעת (3א) ביאר את פסק הרמ"א,  שסבר כי אדם שדעתו קלושה מעשיו הם בגדר ספק – האם הבין את אשר עשה, ועל כן קידושיו ספק.  ועוד פירש באופן אחר, כי הרמ"ה והרמב"ם חלוקים, שהרי הרמב"ם פסל כל מעשי המפגר ומהרמ"ה משמע שהכשירם. ואם כן יתכן שהרמ"א הסתפק כיצד יש לפסוק במחלוקתם, ולכן הכריע כי הקידושין הם ספק.

בשו"ת עונג יום טוב (3ב) נשאל בנדון אדם שדעתו קלושה מאד עד שמבין רק דברים שרגיל בהם ביותר, שנשא אשה, ולאחר מכן אשתו לימדתו לתת לה גט, ונתן לה, ואנו יודעים שאיש זה אינו יודע כלל עניין הגירושין ואין דעתו לשלחה.  והביא את דברי הרמב"ם הנ"ל בענין הפתאים, ודייק כי פתי רק בדיני עדות הפתי נחשב כשוטה, אבל אין דינו כשוטה שאין מעשיו חלים כלל. ואם כן במה שהוא יודע ומבין מעשיו קיימים – וכדברי המהרי"ט (2א), מה שאין כן מי שעושה מעשה שטות, אשר דינו כשוטה, אף כאשר מבין מעשיו.

בספר גט מקושר (4א) הביא את דברי המהרי"ט, וחלק עליו משום שלדעתו מדברי הרמב"ם נראה כי הפתאים אינם ספק אלא שוטה גמור. עוד ביאר בדברי הרמב"ם, שאין צריך שלא יבחין כלל בין הן ללאו, אלא כל שאינם מבינים בדברים שצריך שום שכל כדרך שאר העם, הרי אלו בכלל השוטים.

גם בשו"ת דברי מלכיאל (4ג) חלק על המהרי"ט, ונקט בדעת הרמב"ם שדינו כשוטה לכל דבר.

החתם סופר תמה מדוע דין הפתאים לא הוזכר בש"ס, וחידש כי שוטה שכזה אינו צריך לדין שוטה, אלא כשם שחרש פסול משום שאין בו דעת, גם הוא פסול. אלא שאם אנו רואים שיש בו צלילות דעת, מעשיו קיימים. ושוטה שהוזכר בגמרא, כאשר עושה מעשה שטות זהו פסול בפני עצמו, ואף אם אנו רואים בו צלילות, כיוון שעושה מעשה המורה על טירוף דעתו, הרי הוא פסול.

רבותינו האחרונים דנו מהו "שיעור" הדעת להחשיב אדם כ"פתי" לחייבו במצות. לדעת הרב חיים פנחס שיינברג (4ד,5א) מי שיש לו דעת כפעוטות, בהגיעו לגיל י"ג מחויב במצות, והסכים עמו הגרש"ז אויערבך (5ב).

ב. המפגר – חובת חינוכו במוסדות המתנהלים על פי ההלכה

על פי המבואר כי מפגר נחשב שוטה הפטור מקיום מצוות, דנו הפוסקים האם מותר להכניסו למוסד שאינו מתנהל על פי ההלכה ומוגש בו אוכל שאינו כשר.

החתם סופר (6א) נשאל על "יתום קטן עתיר נכסים בר שטיא", שקרוביו ביקשו להכניסו למוסד ללמדו דעת, אך המוסד "מסור בידי בעלי דת אחר", ולא יהיה לו שם מאכלים כשרים ושאר צרכים יהודיים. ומסקנתו להתיר משום שאף אם נחשב הדבר כ"ספייה בידיים" באיסורים, מכל מקום עדיף שיהיה בין כתלי המוסד, כי שם יוכלו ללמדו להשכיל מעט בדעתו עד שלסוף ידע לקיים מצוות בעתיד, וכשיגדל יוציאוהו משם. אמנם בסיום דבריו כתב, שאף שכן נראה להלכה מעיקר הדין "מכל מקום העידו קדמונינו ז"ל שעל ידי מאכלות אסורות מטמטם הלב ומוליד טבע רע, עדיין אני אומר מוטב יהיה שוטה כל ימיו".

בשו"ת אגרות משה (6ב) כתב כי ילדה שוטה גמורה הנמצאת במוסד שאין בו אוכל כשר, אף שתגדל אין צריך להוציאה, ואין לחשוש לטמטום הלב בשוטה כזו. וראה גם במה שדן בזה בהרחבה בציץ אליעזר (7).

ג. חולה אלצהיימר – הגדרות רפואיות והשלכותיהן לחיוביו בקיום מצוות

ממוצא הדברים שנתבארו בדיני השוטה והפתי, יש לדון מהי ההגדרה ההלכתית במצבים השונים של חוסר צלילות הדעת, השכיחים אצל זקנים ואצל חולי אלצהיימר – ונפקא מינא לחיובו במצוות.

לבירור ההלכתי, דרושה הבנה בשלביה של מחלת האלצהיימר, על מנת לברר בכל אחד מהשלבים, האם החולה עדיין בר דעת או מוגדר כשוטה [מחמת 'טירוף דעתו' או מחמת רפיון שכלו]. במחלת האלצהיימר יש להבחין בשלבים השונים של המחלה – ראה בספר רץ כצבי (8א) פירוט השלבים, ולהלן יש לדון בכל שלב האם ניתן להחשיבו כבר לאינו בר דעת.

בספר שיעורי תורה לרופאים (8ב) דן בהגדרות ההלכתיות של ה"פתי" – המפגר, ובבירור דברי הרמב"ם על "מי שנטרפה דעתו", בשני אופנים: [א] דעה חצויה – מלשון (שמות כב, ל) וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ, כלומר דעתו שסועה, כמו (בראשית לז, לג) טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף – שכלו חצוי ופצוע [בלשון הרפואה: סכיזופרניה Schizophrenia], התנהגותו ילדותית ואינה מתאימה מבחינה רגשית למה שהשכל מבין, וכאילו חיה רעה טרפה אותו וחצתה אותו לשנים. [ב] דעה מבולבלת – מלשון "ביצים טרופות", כלומר מבולבלות, וכמו "טרף בקלפי" (יומא פ"ד מ"א), דהיינו שבלבל את הגורלות בקלפי, דהיינו שכלו מבולבל". וכתב לפי זה, שאמנם זקן שרק סובל משכחה אינו נחשב לשוטה, אבל אם הוא מבולבל ואינו מכיר קרוביו לכאורה נכלל הוא בהגדרה זו של טירוף דעת.

ועל פי זה דן שם בהרחבה (9,10) האם חולה אלצהיימר מחוייב במצוות:

• הנחת תפילין ולבישת ציצית – אם יש לו קצת דעת וגופו נקי יש להניח לו, וכן ראוי להלביש לו ציצית.
• מזוזה – אף שאינו מחויב בביתו מ"מ ייתכן שמקיים מצוה.
• סוכה – גרע ממזוזה משום שהכוונה מעכבת.
• תקיעת שופר – אם מבין שמקיים מצוה יש לתקוע לו, אבל אם אינו מבין כלל אין לתקוע.
• אכילת מצה – יש להאכילו, משום שדבר שיש בו הנאה ייתכן שאין צריך כלל כוונה.
• קדיש – לא יאמר.
• עליה לתורה – אם מבין למי מברך ניתן להעלותו.
• הדלקת נרות שבת, נטילת ידיים וכשרות – יש לקיים.

ד. חולה אלצהיימר – צירופו למנין

בעניין צירוף למניין יש לדון מב' דינים:

• לדעת המהרי"ל (11א) המובא בבית יוסף (11ב) יָשֵׁן, מצטרף למניין משום שעל כל עשרה שורה שכינה. דין זה נפסק בשלחן ערוך (11ג). אמנם המשנה ברורה הביא מהפרי מגדים שחולק על דין זה. ובשו"ת בנין אב (12ב) רצה לומר כי חולה אלצהיימר נדון כְּיָשֵׁן שניתן לצרפו למנין לדעת השלחן ערוך. אולם מסקנתו שאינו מצטרף, משום שאין לו דעה ורצון כלל, ורק ישן מצטרף משום שעדיין קדושה עליו מחמת שרצונו ומחשבתיו לקיים מצוות.
• בשולחן ערוך (11ג) נפסק כי שוטה אינו מצטרף למנין, אמנם הבאור הלכה ציין לפסק השלחן ערוך בהלכות זימון (11ד) כי "שוטה קצת" מצטרף לזימון, ולפי זה "שוטה קצת" ניתן אף לצרפו למניין.

וראה בפסקי תשובות (12א) מה שכתב לפי זה בענין צירוף למניין של מפגר וזקן.

ה. חולה אלצהיימר בדיני ממונות

בספר מזרח שמש (13, 14, 15א) דן בעניין וויכוח ממוני שהתעורר בין אחים שותפים, אשר אחד מהם איבד את צלילותו, ולטענתם תרם סכום גדול לצדקה מחמת חוסר שפיותו. כמו כן הזמין סחורה בכמות גדולה מדי, ורוצים לחזור בהם מכך. והכריע כי חולה האלצהיימר במצב זה הרי הוא שוטה, על פי הסוגיא בחגיגה [נתבאר בשיעור עולמות "שוטה בהלכה"] וכדברי רבותינו הראשונים, שכל שעושה מעשה שטות בעניין אחד נחשב לשוטה. ולכן לגבי ניהול העסק ודאי ניתן להחשיבו לשוטה, ומכאן ולהבא יכולים להרחיקו מן העסק. אך לענין הצדקה שנתן לכאורה אין כאן וודאות שיוכלו לגבות מן הצדקה. ולענין הסחורה שהזמין יש לדון לחייבם לפצות את בעל הסחורה מחמת שלא הרחיקו את אחיהם כאשר ידעו על מצבו.

וראה עוד בקובץ הישר טוב (15ב) בדברי הגרז"נ גולדברג, בנדון תוקף צוואה שכתב זקן כאשר כבר אינו צלול לגמרי ולא הכיר מקום מגוריו ומכריו, אך הכיר את בניו והעדים העידו שכתב זאת בדעה צלולה. ופסק שדינו כדין פתי, וכיוון שיש פוסקים שכתבו שאין הפתי נפסל לכל דבר, לא ניתן לפסול את הצוואה. אמנם אם יש אומדנא ברורה שאם היה בדעתו לא היה עושה כן, ניתן לבטל הצוואה.

ו. חולה אלצהיימר – היבטים הלכתיים

בספר רץ כצבי (16,17) דן בעניין צירוף חולה אלצהיימר למנין, וכתב לאור דברי הרמב"ם והמהר"יט [לעיל אות א] כי לכאורה אין להחשיבו כשוטה גמור ולכן "יש ספק ספיקא בדבר, יש לומר שיש לצרפו למנין, וזאת על פי מה שכתב הפרי מגדים (או"ח א"א סימן נה ס"ק ד) בענין צירוף טומטום ואנדריגנוס: "אין מצטרפין, ולא הוה ספק ספיקא שמא תשעה ואשה או עבד מצטרפין, ושמא זכר הוא, כי לדידן וודאי עבד ואשה אין מצטרפין". ומשמע שאילו היה ספק ספיקא, היינו מצרפין אותו. ובפסקי תשובות (או"ח סי' נה אות טז) הביא מה שכתב בספר תורת חיים (סי' נה ס"ק ב) בשם אביו המחנה חיים לגבי קטן "בספק אם הוא בן י"ג שנה אם לאו, לענין הצטרפות למנין דהוי דרבנן, אפשר להקל משום ספק ספיקא, דאפילו קטן יש מתירים לצרף למנין". נמצא שבמקום שיש לנו ספק ספיקא, יש לצרף למנין".

עוד דן ברץ כצבי, כאשר חולה אלצהיימר עושה קידוש בשבת, הוא שוכח מכך, ומבקש לקדש עוד פעם – האם מותר לסייע לו לקדש פעם נוספת, וכתב: "בשלבים הראשונים של המחלה, כאשר החולה לא זוכר שכבר התפלל או שכבר עשה קידוש, והוא מבקש להתפלל או לעשות קידוש פעם נוספת, מסתבר מאד כי מאחר ובמעשה זה הוא רוצה לצאת ידי חובת עשיית המצוה, די בכך בכדי להחשיב זאת ככוונה במצוה. ולכן נראה כי ניתן לצרפו למנין, וגם לאפשר לו לעשות קידוש, לשבת בסוכה ולברך על מצות הישיבה בה, וכן לעלות לדוכן ולברך עם כהנים נוספים [שאין פגיעה בכבוד הציבור] – היות ובמצב זה הוא מקיים את המצוה כהלכתה גם אין לו את הכוונה הנחוצה. אכן, כאשר החולה [בשלבים 1-4] עושה קידוש, הוא רשאי להוציא אחרים ידי חובה [ואע"פ שאחר כך שב ומבקש לעשות קידוש בשנית].