ההכנות הנדרשות לקבלת התורה (עקבי דרך, בחוקותי)

מעשה בתנורו של עכנאי

א. במסכת בבא מציעא (נט, א-ב) מסופר המעשה ב"תנורו של עכנאי":

"תנן התם חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים, וזה הוא תנור של עכנאי. מאי עכנאי, אמר רב יהודה אמר שמואל, שהקיפו דברים כעכנא זו וטמאוהו. תנא, באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו הימנו. אמר להם, אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו, אין מביאים ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו, חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו, אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם, אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה, מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר, לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא (דברים ל, יב). מאי לא בשמים היא, אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול".

והקשה הגר"א (דברי אליהו, בבא מציעא שם) על מה שחזר רבי אליעזר להביא עוד שתי ראיות ממעשי ניסים, והרי לאחר שלא התפעלו מהאות הראשון, מדוע שישתכנעו מהאות השני: "יש לדקדק, כי אחר שהמה ראו אות הראשון שנעקר החרוב ולא השגיחו עליו, שנראה שאין סומכים על מעשה האותות, אם כן מה יתן ומה יוסיף האות האחרון, שאין ספק שלא יחזרו בהם מחמת האות האחרון יותר מן הראשון. וכן אחר שראו גם את הראשון גם את השני ולא סמכו עליהם, היאך חזר עוד לומר אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו, הלא תשובתם מודעת שיאמרו שאין סומכים עליהם".

ועוד תמה הגר"א: "עוד יש לדקדק בלשונם שאמרו "אין מביאים ראיה מן החרוב ומאמת המים", שנראה שהראיה נחצבת מצד היותו חרוב ואמת המים, היה להם לומר בקיצור אין מביאים ראיה ממעשי ניסים".

לביאור פירושו הנפלא של הגר"א לדברי הגמרא, נקדים תחילה מדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו (שמות יט, א) – שביאר מה הן ג' הכנות עיקריות לקבלת התורה.

ההכנה הראשונה – "התגבורת וההתעצמות בעסק התורה"

ב. בפרשה המתארת את בואם של בני ישראל למדבר סיני, נאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי, וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר". ודקדק האור החיים הקדוש  בלשון הכתוב "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים" – "קשה למה איחר המוקדם, כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי".

עוד העיר האור החיים הקדוש על לשון הכתוב "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי" – "והלא כבר אמר בכתוב שלפניו בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, הלא מובן הוא הדבר כי במקום ביאתם חנו".

ביישובם של הפסוקים כתב האור החיים הקדוש: "אכן כוונת הכתוב הוא להקדים שלשה עניינים, הם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, שבאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת ש-די, היא תורתינו הנעימה. האחד, הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה. ולזה תמצא כי כל מקום שיזכרנה ה' לתורה ידקדקו לומר לשון חוזק ואומץ, עד גדר שימית עצמו עליה, דכתיב (במדבר יט, יד) זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל וגו', ודרשו ז"ל (ברכות סג, ב) אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה. כמו כן רבותינו ז"ל ידקדקו בהזכרתם לומר עסק התורה, השתדלות התורה, ורבים כמוהו. ועיין מה שפירשתי בספרי חפץ ה' שחיברתי על קצת ממסכתות הש"ס בקטנותי במאמר רבותינו ז"ל (שבת פח, ב) למיימינים בה סמא דחיי כו', ותראה כי לא תושג ההשגה אלא בהתעצמות גדול[1]. וכנגד זה אמר הכתוב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, לא בא להודיע מקום שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם. אלא נתכוון לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים, כמו שמצינו שדרשו כן רבותינו ז"ל (בכורות ה, ב) בפסוק (שמות יז, ח) וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם, ברפיון ידיים, עד כאן. והן עתה נסעו מבחינה זו, והכינו עצמם לעבוד עבודת משא בנועם ה', והוא אומרו וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי".

ומבואר בדבריו כי ההכנה הראשונה – התגברות ו"התעצמות גדול" בעמל עסק התורה, מרומזת בלשון הכתוב "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים", שנאמר לאחר שכבר ידענו על בואם למדבר סיני, לומר "שנסעו מבחינת רפיון ידים". ולכן הכתוב חזר לומר "וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי", למרות שכבר נאמר בפסוק הקודם "בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי" –  ללמדנו שכאשר עזבו את בחינת העצלות, "באו" למדבר סיני, לעבודת העמל בעסק התורה.

ההכנה לקבלת התורה בחיזוק עמל התורה, מבוארת גם בדברי האור החיים הקודש בפרשת בשלח (שמות יז, א) על הפסוק "וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם", וזה לשונו: "לדבריהם ז"ל (סנהדרין קו, א) אין רפידים אלא רפיון ידים מן התורה, יכוון הכתוב לומר כשרפו ידיהם מן התורה, שנמשלה למים (תענית ז, ב). לזה גם ה' מנע מהם המים, מדה כנגד מדה".

וכן מבואר בהמשך דבריו שם (פסוק ח) וזה לשונו: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם, להיות שנתעצלו בתורה שנמשלה למים ולאש, דכתיב (ירמיה כג, כט) הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ, ולא נתעסקו במלחמתה של תורה. לזה הענישם בצמאון, כנגד בחינת המים, ובאש, המלחמה של עמלק".

אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה – ב"התגברות והתעצמות"

ג. מו"ר רבי דוד כהן, ביאר בספרו מזמור לדוד (ח"ג מאמר טז הערה ג), היכן מרומז ענין זה שההשגה בתורה היא באופן של "התגברות והתעצמות", בדרישה "שימית עצמו עליה" – על פי דברי הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהם, ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהם ומצער גופו תמיד, ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז, זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים". ומפורש בדברי הרמב"ם, שהענין של "ממית עצמו עליה", הוא גם כן כלפי "המתרפה" מדברי תורה.

והדברים מתבארים על פי מה שכתב המסילת ישרים (פרק ו) "כי טבע האדם כבד מאד, כי עפריות החמריות גס, על כן לא יחפוץ האדם בטורח ומלאכה, ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך, צריך שיתגבר נגד טבעו". ומבואר כי מצד גופו של האדם הרי הוא "חומרי ועופרי", ולכן אין לו הרצון להתאמץ. ומעתה נכלל ב"ממית עצמו עליה", גם "ההתגברות וההתעצמות" בעסק התורה, כי עבודת האדם להתאמץ כנגד עפריות חומרו, נחשבת כ"ממית עצמו עליה" – בבחינת "המתת" כוחות הגוף.

ובמה שכתב האור החיים הקדוש, שאופן הלימוד צריך להיות "בעסק", אשר פירושו "השתדלות התורה" ב"ההתגברות וההתעצמות", ביאר מו"ר הגר"ד (מזמור לדוד, שם) את דבריו על פי מה שכתב הב"ח (או"ח סי' מז)לפרש את נוסח הברכה "לעסוק בדברי תורה", המיוסד על ההבטחה "שהבטיחנו הוא יתברך על עסק התורה, הוא העמל והטורח, כמו שכתוב (ויקרא כו, ג) אם בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה שבעל פה. לכך תקנו לברך לעסוק בדברי תורה"[2].

עסק התורה – תמיד ברוב חשק וביישוב הדעת

ד. בדברי האור החיים הקדוש בתחילת פרשתנו (ויקרא כו, ג) נתבארו מ"ב פירושים על הפסוק "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", ובתוכם נמצא פרטים נוספים בגודל חיוב עסק התורה ובענין מעלותיו הנשגבות של עמל בתורה.

• עסק התורה בכל עת, ואפילו בהליכתו – "וטעם אומרו לשון "הליכה" [תֵּלֵכוּ], לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו (דברים ו, ז) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד (משלי ה, יט)".
• עסק התורה ברוב חפץ רצון וחשק – "עוד ירצה על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק (תהלים קיט, נט) חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, שהיה דוד חושב לעשות ענייניו, ורגליו מוליכים אותו מעצמם אל בית המדרש, לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר. והוא אומרו אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, פירוש הליכתכם מעצמה תהיה אחריה, כמאמר דוד, לרוב החשק והרגילות".
• מעלת עמל בתורה יותר מעסק המצוות – "כי עסק המצות יכול להיות שיהיה אדם פועל ועושה, ויגרום החטא וימיר כבודו לבסוף, ולא תזכרנה צדקתו ביום פשעו. אבל מצות "עסק התורה", מבטיחו כי כל העוסק בתורה צדקתו עומדת לעד, וילך עמו צדקו".
• באמצעות עסק התורה "תטיילו במקומות הנעלמים" –עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (סנהדרין קב, א) שאמר הקב"ה לירבעם, חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ואמרו המקובלים, כי טיול זה היא הדרגת שעשוע שאין למעלה ממנו, אשרי אנוש יזכה לו. ויאמר אדם במה יזכה ילוד אשה להדרגה זו. לזה בא המאמר כאן ואמר אִם בְּחֻקֹּתַי, באמצעות עסק התורה תֵּלֵכוּ, היא הליכה נעלמה מעיני כל חי, שהוא הטיול, באמצעות התורה תטיילו במקומות הנעלמים".

ההכנה השניה – ענין השפלות והענוה ומעלותיה

ה. ההכנה השניה הנדרשת לקבלת התורה, היא בקנין מידות השפלות והענוה, כמו שכתב האור החיים הקדוש, בהמשך דבריו הנ"ל [אות ב] בפרשת יתרו: "וענין השני, הוא השפלות והענוה, כי אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר (עירובין נד, א), וכנגד זה אמר וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, פירוש לשון שפלות וענוה כמדבר שהכל דורכים עליו"[3].

וכן מתבאר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת חוקת (במדבר כא, יח) וזה לשונו: "ואומרו וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה, פירוש מה שזכו נוחליה לא זכו אלא לצד שהיו מחשיבים עצמן כמדבר, וכמו שפירשנו בפסוק וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר (שמות יט, ב), שהתורה אינה נקנית אלא באמצעות הענוה והשפלות".

בפרשת עקב (דברים ז, יב), הוסיף האור חיים הקדוש כי בזכות הענוה והשפלות, משכילים בהבנת סתרי התורה: "ורמז בתיבת [וְהָיָה] עֵקֶב [תִּשְׁמְעוּן] מידת התורה, שיהיה אדם הולך עקב לצד גודל בענוה ושפלות, ואז ישכיל לשמוע בלימודים. והוא אומרו תִּשְׁמְעוּן, גם בכינוי לנשמעים, לומר שבאמצעות שאדם משים עצמו כעקביים יתגלו לו ויבין סתרי תורה. ואפשר שרמז באות הנו"ן שישיג הבן חמשים שערי בינה. ולדרך זה גזירת הכתוב היא תִּשְׁמְעוּן, שאם ישיג מדרגת הענוה ישיג לשמוע דברי תורה"[4].

ואמנם בשל מעלתם של בני ישראל שנתייחדו במידת הענוה, נבחרו מכל העמים וזכו לקבל התורה, כפי שביאר המהר"ל (דרוש על התורה) את דברי חז"ל במסכת עירובין: "אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו. רצה בזה, אם האדם עושה עצמו הפקר, מתוך שהוא בעל ענוה ביותר, ומפקיר עצמו כמו שהמדבר הפקר עד שאינו מתייחד, ולא נחשב בעיני עצמו לכלום, אזי ראוי ומוכן הוא אל התורה. ובשביל כך גם האומה הישראלית שהם בעלי ענוה ביותר מכל האומות, כדאיתא בחולין (פט, א) לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם כי אתם המעט, אמר הקב"ה לישראל חושקני בכם שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטים עצמכם לפני וכו'. הרי שבשביל הענוה שבהם חשק בהם יותר מבזולתם, ולכך זכו לתורה. וכן על ההפך אמרו בקידושין (מט, ב) סימן לגסות הרוח עניות, ופירשו שם עניות של תורה".

ואכן בפירושו של רבי חיים מוולאז'ין (רוח חיים, מסכת אבות פ"א מ"א), מתבאר סדר מסירת התורה בענוה על ידי משה רבנו ומסירתה ליהושע: "כי על ידי הענוה זוכה האדם הכל, וכמו משה רבינו עליו השלום שהיה אדון הנביאים ואב החכמים, לא נשתבח אלא בענוה, וכל מה שזכה הוא בעבור ענוותנותו. ולכך ניתנה התורה לו במתנה [כמבואר בנדרים (לח, א) בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה כו']. וכמאמר חכמינו זכרונם לברכה בעירובין (נד, א) וממדבר מתנה, אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו ואין מקפיד כלל על כבודו, התורה ניתנה לו במתנה. ומסרה ליהושע. לפי שהיה גם כן עניו גדול [וכמו שכתוב בתרגום ירושלמי על פסוק (במדבר יג, טז), ויקרא משה להושע בן-נון יהושע. כד חמא משה ענוותנותו דיהושע וכו' והוא פלא. אבל הענין הוא כי אמרו חכמינו זכרונם לברכה (ערכין טו, ב), מה יעשה אדם שלא יבוא לידי לשון הרע, אם תלמיד חכם הוא יעסוק בתורה, ואם עם הארץ הוא ישפיל דעתו. והפירוש הוא ודאי שגם תלמיד חכם צריך להשפיל דעתו ולא סגי ליה בעסק התורה לבד, ויש לזה כמה ראיות ממאמרי חז"ל. ויהושע שהיה עוסק בתורה תמיד לא מש מתוך האוהל, ולהינצל מלשון הרע של מרגלים היה צריך גם כן למדת השפלות. וזהו שאמר בתרגום הנזכר לעיל, כד חמא משה ענותנותו דיהושע, נמצא שהיה שניהם בידו. אז קרא להושע יהושע י-ה יושיעך מעצת מרגלים וכנ"ל]".

ורבי חיים שמואלביץ, הוסיף לבאר על פי דברי האור חיים הקדוש, כי הזכיה "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" תלויה במידת הענוה, כדברי הגמרא בעירובין (יג, ב) "מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחים ועלובים היו", ופירש רש"י (שם) "עלובים – סבלנים", ומבואר שזכו בית הלל שנפסקה הלכה כמותם בגלל ענוותנותם.

ההכנה השלישית – קנין התורה ב"חבורה"

ו. הענין השלישי הנצרך לקבלת התורה, המבואר בדברי האור החיים הקדוש בפרשת יתרו [אות ב], הוא לימוד ב"חבורה" של תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה: "וענין השלישי, הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים לא שיהיו בד בבד, שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ, לו) (לו) חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ (תענית ז, א), אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר (שמות יט, ב) וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר, לשון יחיד, שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

מקור ענין זה של קנין התורה "בחבורה", מפורש בדברי הגמרא במסכת ברכות (סג, ב) "הַסְכֵּת (דברים כז, ט), עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה, כדרבי יוסי ברבי חנינא, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא, מאי דכתיב חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ, חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא וְנֹאָלוּ, וכתיב התם (במדבר יב, יא) אֲשֶׁר נוֹאַלְנוּ. ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר (שם) וַאֲשֶׁר חָטָאנוּ".

ובמסכת נדרים (פא, א) "שלחו מתם, הזהרו בחבורה", ופירש הר"ן: "הזהרו ללמד תורה בחבורה, שהתלמידים מחדדים זה את זה ואת הרב". וכתב הביאור הלכה (סימן קנה סע' א ד"ה ויקבע) כי "לכתחילה מצוה להדר כל מה שיכול ללמוד בחבורה, שעל ידי זה יש כבוד שמים יותר, וכן אמרו חז"ל בכמה מקומות ברב עם הדרת מלך. וכבר אמרו חז"ל (ברכות ו, א) שיש נפקא מינה בין מי שלומד ביחידי, דאף שהקב"ה קובע לו שכר על זה, מכל מקום לא מכתבן מליה בספר הזכרונות, משא"כ כשלומד שלא ביחידי, נאמר עליהם בכתוב (מלאכי ג, טז) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. עוד אמרו חז"ל, על הפסוק הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וגו' עשו כתות כתות ועסקו בתורה. גם על ידי זה נושא הקב"ה פנים לישראל, כדאיתא בתנא דבי אליהו (פרק כג) תשובת הקב"ה למדת הדין ששואלת לפניו, למה הוא נושא פנים לישראל, והלא כתיב (דברים י, יז) הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים. והשיב הקב"ה, איך לא אשא פניו לישראל וכו', ולא עוד אלא שהם מלמדים את התורה ויושבים אגודות אגודות ועוסקים בתורה, עי"ש. וכן המנהג כהיום בכל קהילות ישראל, שקובעים ללמוד בחבורה אחר התפלה בבית הכנסת, ואומרים קדיש דרבנן".

ומשמיה דהסבא קדישא מנובהרדוק הובא בספרו מדרגת אדם (מאמר בקשת השלימות, אות ה-ח), בגודל מעלת ה"חבורה", בשם רבי ישראל מסלאנט שאמר: "כל המסופר בספר תולדות אדם על ר' זעלמעלע זצ"ל להפליאותיו הנשגבות, אין לי מושג בשכל. רק אם יספרו לי על החבורה של השלשה חסידים מראסיין מכל נפלאות שיוכל להיות, אפילו כי המה פרחו באוויר, אאמין עליהם". ומכאן נלמד: "כי גדול כח החבורה, שיכולה להגיע לכל דבר. הרי לנו מזה, שהיה לו מושג אשר החבורה יכולה להגיע לכל הגבוהות, מה שאין היחיד, אף אם יהיה מיחידי הדור אין ברור שיגיע כמו כן".

הכנה נוספת לקבלת התורה – פרישה מתאוות הגוף וענייני העולם הזה

ז. בספר מזמור לדוד [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ג] הביא את דברי המהר"ל [בהמשך דבריו המובאים לעיל אות ה], והמתבאר בדבריו כי מלבד הצורך בשפלות וענוה על מנת להיות ראויים לקבלת התורה, המרומז בנתינת התורה "במדבר", יש צורך בהכנה נוספת של פרישות מתאוות הגוף: "במה שאמר הכתוב (שמות יט, א) במיותר בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי, ירמוז לנו באיזה צד קבלת התורה אפשרית, דהיינו כאשר אין האדם נמשך אחר תאוות הגוף, ומשים עצמו כמדבר הזה שלא ימצא בו מכל הדברים הגופניים, שאינו לא ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורימון ולא שום דבר. וכאשר האדם פורש עצמו מתאוות הגוף, ועושה עצמו בבחינה זאת כמדבר הזה, אז הוא ראוי אל קבלת התורה ולא זולת זה. וזהו שאמרו בשבת (פח, ב) אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר זאת התורה אדם כי ימות באהל. ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף. לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה, רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בוודאי התורה השכלית מתקיימת בו, ואם לאו אין התורה מתקיימת בו". ומבואר בדבריו, כי יש עוד הכנה מוכרחת לקבלת התורה – הפרישה מתאוות הגוף, שגם על זה אמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה"[5]. וזו בחינה נוספת במה שנאמר "בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי", שמלבד מה שבאו למקום מדבר סיני, הכינו עצמם במעלת "יעשה עצמו כמדבר" הריק מדברים גופניים, בפרישה מענייני העולם הזה.

והטעם להכרח הכנה זו ביאר שם המהר"ל: "ורצה לומר בהיות שהתורה היא שכל גמור, והשכל הוא נבדל מן הגוף לגמרי, איך אפשר שיהיו שני הפכים בנושא אחד, דהיינו התורה שהיא שכל גמור והאדם בעל גוף. לפיכך אי אפשר שיהיה קיום לתורה, רק במי שממית עצמו ומסלק את גופו לגמרי. אמנם כאשר מסלק את גופו לגמרי, אז בוודאי התורה השכלית מתקיימת בו, ואם לאו אין התורה מתקיימת בו". כדי לקנות ולהשיג התורה הרוחנית, צריך להכין עצמו תחילה בפרישות מעניני העולם הזה, כדי להיות כלי מוכן לקבל הרוחניות. כי כל זמן שהאדם דבוק בהנאות העולם הזה, לא תתקיים בו התורה הרוחנית, שהרי רוחניות וגשמיות הם שני עניינים הסותרים זה את זה. ולכן רק כשמתנתק מעניני הגוף הגשמי, יכול לקבל את התורה הרוחנית.

ההכנות העיקריות לקבלת התורה – ביאור המעשה בתנורו של עכנאי

ח. נמצאנו למדים מדברי האור החיים הקדוש ג' הכנות הנצרכות לקבלת התורה: [א] התעצמות בלימוד התורה בלא רפיון. [ב] שפלות וענוה. [ג] לימוד ב"חבורה". ובדברי המהר"ל נתווסף ענין ההכנה בפרישה מתאוות הגוף.

עתה נשוב לביאורו הנפלא של הגר"א בעומק פנימיות כוונתם של חז"ל הקדושים בסיפור המעשה ב"תנורו של עכנאי", כי אותן הכנות שנמנו בדברי האור החיים הקדוש והמהר"ל, הם הם ההוכחות שביקש רבי אליער להביא שההלכה כמותו: "על דרך דרש פשוט הענין כך הוא, הנה ידוע מי שרוצה שיקלע שכלו אל נקודת האמת בתורתינו הקדושה צריך להתרחק משלש מדות רעות האלה. האחת מהנה – שלא יהא להוט אחר תאות החומר וכל יצר מחשבות לבו, רק מסתפק בהכרחי כמו שאמרו (אבות פ"ו מ"ד) כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה. ועוד אמרו (ברכות יז, ב) וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת. והשנית  – להרחיק מן הגאוה, כמו שאמרו חז"ל על המקרא (ישעיה נה, א) הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, למה נמשלו דברי תורה למים, לומר לך מה מים אלו מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה. והשלישית – להתרחק ממדת העצלות בחכמה וישקוד תמיד על דלתי בית המדרש, כמו שאחז"ל (עירובין כא, ב) על מקרא שְׁחֹרוֹת כָּעוֹרֵב (שיר השירים ה, יא) במי אתה מוצאן במשכים ומעריב עליהם בבית המדרש. ג' תכונות היקרות האלה – ההסתפקות, ושפלת הרוח, והשקידה בתמידות על החכמה, המה שערים גדולים לבוא אל הקודש פנימה, ואשר ינזר מאחריהם לא יבא אל הקודש".

ולפי זה ביאר הגר"א: "הנה שלשה אלה התכונות הצריכות לשלימות החכמה אמרו כאן, שכולם נקבצו באו אצל רבי אליעזר, עד שמפני זה היה ראוי לקבוע הלכה כמותו. על כן הביא להם ראיה מן החרוב שנעקר החרוב, להודיע לבני האדם שרבי אליעזר נמצא אצלו הדבר הזה שהיה די לו בקב חרובין כרבי חנינא. כי שם 'חרוב' היה בעת חז"ל לשם מושאל על מדת ההסתפקות. והם אמרו לו "אין מביאין ראיה מן החרוב", שאין זה אות מספיק ואינו מוכרח שכל המתעסק בתורה באופן זה אמת יהגה חכו שלא יטעה באחד מן הדינים. אחר כך אמר, אם הלכה כמותי "אמת המים יוכיח", באות הזה מודיע שנמצא אצלו עוד סגולה אחרת שראוי לומר שהלכה כמותו, וזה שהיה מכלל האנשים שנמשלה התורה אצלם למים, והוא רמז שנקבעת אצלו מדת ההכנעה. והם אמרו "אין מביאים ראיה מאמת המים", שלא כל מי שדעתו שפלה תהיה הלכה כמותו. אחר כך בא עליהם בטענה שיש לו עוד סגולה שלישית רוב השקידה, שאמרו "במי אתה מוצאן במי שמשכים ומעריב עליהן בבית המדרש". והביא להם מכותלי בית המדרש, שהם יעידו בו ששקד עליהם, על דרך המקרא (חבקוק ב, יא) אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק, שהפליג בשקידה הרבה מאד. ועם כל זה לא סמכו עליו".

מבואר איפוא בדברי הגר"א, כי שלושה מתוך אותן "הכנות" שנמנו בדברי האור החיים הקדוש והמהר"ל, היו הוכחותיו של רבי אליעזר שהלכה כמותו,  מעץ החרוב – המורה על ענין מידת ההסתפקות; מאמת המים – שעניינה מידת השפלות והענוה; מכתלי בית המדרש – המלמדים על השקידה בעמל התורה. וסבר רבי אליעזר, שכאשר יראו החכמים שיש בידו שלושת המעלות המוכרחות לקבלת התורה, יודו שהלכה כמותו.

• • •

סוף דבר הכל נשמע, נתבונן בהכנות שהכינו בני ישראל את עצמם לקבל את התורה הקדושה בסיני, ביודעם כי בלא הכנות אלו לא יהיו ראויים לקבלת התורה, ונתחזק בהם, על מנת שגם אנו נזכה להיות ראויים לקבלת התורה, אשר הארת נתינתה מתחדשת מידי שנה ושנה בזמן מתן תורתנו.

*  *  *

[1] וזה לשונו שם: "מכאן תוכחת מגולה, לכת של תלמידי חכמים אשר לומדים בתענוג, וכאשר תרצה להתבונן עמו בעומק הש"ס, מילאה ילאה ויתעצל ויתרשל. ואם תמצה לומר במקרה כשול יכשל באיזה קושי שאינו מניחו לעבור עליו, יבקש לדחות איזה דחייה קלה ומקולקלת לבלתי יטרח והיא בעינו וכו'. אוי לו אוי לגופו בודאי שעליו נאמר נגידות למשמאיל, שנעשית לו סמא דמוותא, ובהתהלכו לא תניחהו ולא תשמור עליו, אדרבה כלפי לייא רחמנא ליצלן. אלא דצריך לטרוח בכל כוחו אשר נתון בימין".

[2] וראה עוד במה שכתב רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר, מאמר לז, יתרו תשל"א) על דברי האור החיים הקדוש: "בל יחשוב האדם כי ההתגברות וההתעצמות בעסק התורה, אינה אלא מעלה בתורה, אין הדבר כן. עלינו לדעת, שאם חיסר ממנה ואינו לומד בכל כוחו, התורה הופכת לו לסם המות, כדאיתא בגמרא שבת (פח, ב) "אמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמוותא". ופירש רש"י: "למיימינים, עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה, כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר". ומכאן שהפירוש של "משמאילים בה", הוא שאין עוסקים בכל כוחם ואינם טרודים לדעת סודה, להם התורה היא סם המוות, וכיון שכן, מן ההכרח שההתחזקות בעסק התורה תהיה בכל הכוחות".

[3]וזה לשון הגמרא בעירובין: "מאי דכתיב וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת, אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשים בו תורה, ניתנה לו במתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו א-ל, שנאמר וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. וכיון שנחלו א-ל עולה לגדולה, שנאמר וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת".

[4] עוד מצאנו בדברי האור החיים הקדוש (שמות לד, כט), כי משה רבנו זכה ב"קרני הוד" בזכות ענוותנותו: "ובמדרש (שמות רבה מז, ו) רבי יהודה בר נחמן אמר, כשכתב משה התורה נשתייר בקולמוס קמעא והעבירו על ראשו, וממנו נעשו לו קרני ההוד, עד כאן. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים. ואולי שיכוונו לומר כי מצינו שמדת הענוה למעלה מכל, כאומרם ז"ל (ירושלמי שבת פ"א ה"ג) מה שעשתה חכמה עטרה לראשה שהיא היראה, דכתיב (תהלים קיא, י) רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה', עשתה ענוה עקב לסנדלה דכתיב (משלי כב, ד) עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת ה'. ומצינו שהעידה התורה על משה  (במדבר יב, ג) וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וכשאמר ה' לכתוב הדברים, מצינו לו שלא כתב עניו אלא ענו חסרה יו"ד, ואף זה מן הענוה. ובשכר זה זכה לקרני הוד, כי הפליא ברצונו יתברך, גם ה' הפליא חסדו לו בשנותו מכל האדם. והוא מה שרמז רבי יהודה באומרו נשתייר בקולמוס קמעא, והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותנותו, וממנה זכה כנזכר".

[5] וכן כתב המהרש"א (גיטין נז, ב) "ועל כן כתב "וזאת התורה", דהיינו שהתורה מתקיימת באדם הממית עצמו באוהל של תורה, וענין המיתה שממית גופו ומסלק ממנו מותר התאוה".