חטא דור המבול – ותשחת הארץ לפני האלוקים
א. בסוף פרשת בראשית (בראשית ו, ה-ו) נאמרו בקצרה חטאי דור המבול והרצון להענישם: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".
אף על פי כן, בתחילת פרשת נח (שם פסוקים יא-יג) חזרו ונשנו בתורה, הסיבות שבגינם גזר הקב"ה להביא מבול לעולם: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹקים לְנֹחַ, קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".
האור החיים הקדוש (שם) עמד על השינויים והדיוקים בלשונות הכתובים שבין שתי הפרשיות, הדורשים הסבר: "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ וגו'. כל הכתוב לא היה צריך לאומרו. כי כבר כתוב בפרשה הקודמת וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ. ואם לפרט החטא נתכוין, יותר מפורש בפרשה הקודמת, דכתיב רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם. ואם לצד שלא הזכיר שם החמס, היה לו להזכירו. ועוד, למה בפרשה הקודמת אמר שֵׁם הרחמים [הוי"ה], וכאן אמר שֵׁם אֱלֹקִים. עוד, למה הוצרך לומר תיבת לִפְנֵי הָאֱלֹקִים. עוד, למה חזר עוד לומר וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, אם להודיע בא כי ה' יודע כל הווה, דבר זה ידוע הוא".
בספר לאור באור החיים (פרשת נח), ביאר את תמיהותיו של האור החיים הקדוש:
- מדוע ציין הכתוב בפרשתנו שוב כי "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ". ואם נאמר כי החידוש כאן הוא באמירה "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס", הרי שיש לתמוה מדוע לא פורטו הדברים במקום אחד שיכלול את הכל.
- בפרשה הקודמת נאמר "וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם" – בשם הוי"ה, ואילו בפסוק בפרשתינו נאמר "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה". הכלל הוא כי המילה ה' [הוי"ה] מבטאת את מידת הרחמים ואילו המילה "אלוקים" מבטאת את תוקפו של ה' וכוחו, כלומר את מידת הדין. ומעתה יש להבין מדוע בפרשה הקודמת אמר שֵם רחמים, וכאן אמר שֵם אלוקים.
- מה פשר המונח "וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים". הן כל תופעה מתרחשת "לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" ואין נסתר מנגד עיניו.
- מדוע היה צריך לומר בפסוק י"ב "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה", לאחר שנאמר בפסוק י"א כי הארץ נשחתה "לִפְנֵי הָאֱלֹקִים".
העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור – והקב"ה "נושא עוון"
ב. לביאור תירוצו של האור החיים הקדוש, נעמיק בדברי חז"ל והזוהר הקדוש, על מהות ה"קטיגור" הנברא מכל חטא – מהיכן שואב את חיותו, וכיצד הקב"ה מתנהג עמו.
במסכת אבות (פרק ד משנה יא) מובא: "אמר רבי אליעזר בן יעקב, העושה מצוה אחת, קונה לו פרקליט אחד. והעובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד". ועוד אמרו חז"ל במסכת (סוטה ג, ב) "כל העושה מצוה אחת בעולם הזה, מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר (ישעיה נח, ח) וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ. וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה, מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר (איוב ו, יח) יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ".
ומבואר כי החטא יוצר "קטיגור" – מציאות רוחנית ה"מלפפת" ומלווה את האדם ו"הולכת לפניו".
הדברים מתבארים על פי מה שכתב הזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פ"ג ע"ב) "בַּר נָשׁ דְּעָבִיד מִצְוָה, הַהִיא מִצְוָה סַלְּקָא, וְקַיְּימָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְאָמְרָה אֲנָא מִפְּלַנְיָיא דְּעָבַד לִי. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנֵי לָהּ קַמֵּיהּ, לְאַשְׁגְּחָא בָּהּ כָּל יוֹמָא לְאוֹטָבָא לֵיהּ בְּגִינָהּ. עָבַר עַל פִּתְגָּמֵי אוֹרַיְיתָא, הַהִיא עֲבֵירָה סַלְּקָא קָמֵיהּ, וְאָמְרָה אֲנָא מִפְּלַנְיָיא דַּעֲבַד לִי, וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מָנֵי לָהּ, וְקַיְּימָא תַּמָּן לְאַשְׁגְּחָא בָּהּ, לְשֵׁיצָאָה לֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לב, יט) וַיַּרְא ה' וַיִנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. מַהוּ וַיַּרְא. הַהוּא דְּקַיְּימָא קַמֵּיהּ [פירוש הסולם: "כל מצוה עולה ועומדת לפני הקב"ה, ואומרת אני מפלוני שעשה אותי. והקב"ה ממנה אותה לפניו, להשגיח בה בכל יום, להיטיב לאדם בשבילה. עבר האדם על דברי תורה, העבירה ההיא עולה לפניו, ואומרת אני מפלוני שעשה אותי. והקב"ה ממנה אותה, ועומדת שם להשגיח בה לכלות אותו. זהו שאמר הכתוב, וירא ה' וינאץ מכעס בניו ובנותיו, מהו וירא, היינו עבירה ההיא העומדת לפניו].
בביאור הדברים כתב האור החיים הקדוש בפרשתנו (בראשית ו, יא-יג), שה"קטיגור" הנברא על ידי החטא הוא "מלאך משחית", התובע מהקב"ה להיפרע מהחוטא [ויבואר להלן בהרחבה]. אך כמובן, המשחית לא יכול עשות דבר קודם משפטו של הקב"ה: "אכן יתבאר הענין על דרך אומרם באבות (פ"ד מי"א) וז"ל, והעובר עבירה אחת קונה לו קטיגור. פירוש מלאך משחית. אך צריך אתה לדעת כי אין המשחית יכול עשות דבר קודם שישפוט שופט כל הארץ שה' מונעם מעשות רע, והוא סוד פירוש נֹשֵׂא עָוֹן (במדבר יד, יח). ואחר שישפוט האלקים, אז ישלחם ביד פשעם שהם קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים כאומרו (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ". כלומר, הקב"ה לא מניח למלאך המשחית לבצע את זממו, מפני שאפשר שהעוון ימחל. ורק לאחר משפט השי"ת, מתאפשר לאותם "קטיגורים שנבראים במעשיהם הרעים", למלא רצונם.
על פי זה יישב האור החיים הקדוש (שם) את הקושיות שהקשה: "ויש לך לדעת כי הגם שימנע ה' המקטרג מהזיק לעושהו, עם כל זה כשירבה יקבול שלא יסבול עוד, וידחוק למהר מעשהו לאבד בעליו קודם שיגמור דינו, כי משפטו מפורש. והוא אומרו וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים, פירוש קודם שיגמור דינם, נשחתה הארץ. פירוש, משלו בה משחיתים לצד מעשיהם. וטעם הודעת כל הכתובים הוא לומר, כי זולת זה, היה ה' מאריך אפו זמן מה. והגם שאמר בפרשה הקודמת וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם, עם כל זה ינחם ה' על הרעה, והיה מאריך אפו. אלא לצד הפלגת המשחית, והוא אומרו וירא אלקים וגו', והנה נשחתה בהפלגה. לטעם זה מיהר ה' לומר לנח עשה לך וגו'. וטעם שהזכיר בפרשה זו שם אלקים, הראה כי גם מידת רחמים נתהפכה למידת הדין לצד מעשה הרשעים".
כלומר, בגלל ההשחתה הרבה של דור המבול, "המקטרגים" שנבראו מההשחתה "דחקו" בהקב"ה, למהר לאבד את החוטאים. בשל כך, למרות שחטאי דור המבול כבר נאמרו בפרשת בראשית, הם נזכרו בשנית קודם הציווי לנח לבנות את התיבה. כי בגלל "הפלגת המשחית" – ריבוי החטאים, מיהר הקב"ה לשופטם ולהתיר למשחיתים לבצע את זממם.
והיינו ההשחתה הרבה "לִפְנֵי הָאֱלֹקִים" – "פירוש קודם שיגמור דינם", וזה גרם לכך שנשחתה הארץ "ומשלו בה משחיתים מחמת מעשיהם". ולכן נזכר בפרשת נח השם "אלקים", להראות שמגודל ההשחתה, גם בחינת "נושא עוון" שהיא מידת הרחמים, שהקב"ה סובל בקשת הקטיגורים, נהפכה למידת הדין – ונגזרה הכליה במבול.
תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ – החטא עצמו יפרע מעושהו
ג. האור החיים הקדוש הרחיב את היריעה במקומות נוספים, לבאר את מציאות החטא שבעטיו נברא "מלאך משחית", שהוא עצמו תובע לייסר ולהעניש את החוטא על מעשיו. והיינו שהעוון הוא המוליד חולי וייסורים.
הדברים מיוסדים על מאמר הנביאים ירמיהו (ב, ט) "תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ" [רש"י: סוף שרעתך תביא עליך יסורים], וישעיה (סד, ו) "כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ" [רד"ק: וַתְּמוּגֵנוּ, ענין המסיסה, ואמר בְּיַד עֲוֹנֵנוּ, כי לא אתה עשית אלא עוונינו].
ואמרו חז"ל במסכת שבת (נה, א) "אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עוון".
וביאר האור החיים הקדוש (שמות לב, כ) לפי זה, את ייתור לשון הכתוב (שמות לב, כ) "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ", האמור בפרשת חטא העגל, שהכוונה ל"עשייה" של כח הרע בבריאת "מקטרג" הנולד מהחטא: "כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמה תאבד אוהביה ושונאי הקדושה. ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עיניים עיוורות, לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה, אהבת הטוב במה שהוא טוב".
בפרשת עקב, האור החיים הקדוש והשל"ה הקדוש, הוסיפו נופך בביאור הדברים המדוקדקים בלשון הפסוק (דברים ט, כא) "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ", ויש לבאר את פשר לשון הכתוב "לָקַחְתִּי", הנראה לכאורה כמיותר.
וכתב האור החיים הקדוש (שם) "רמז שבמעשהו בעגל פעל גם כן בבחינת החטא, ושרף כח הרע שנעשה ממעשיהם".
השל"ה הקדוש (חלק תורה שבכתב, פרשת עקב אות לו) הוסיף בביאור הדברים: "לכאורה קשה, איך אפשר לשרוף החטא שאין בו ממש. ואם קאי על העגל, היה לו לומר בקצרה "ואת העגל אשר עשיתם". כבר הארכתי במקום אחר, כי כל מצוה שאדם עושה וכל עבירה שאדם עושה, נעשה ממנו מלאך. מן המצוה מלאך קדוש, ומן העבירה מלאך משחית. הרי שהמצוה והעבירה ישנה בפעל עומד. ובעל תשובה צריך לראות שיתבטל המלאך המשחית העומד, וזהו וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי גם כן ושרפתיו".
האור החיים הקדוש השלים את היריעה בביאור הדברים במקומות נוספים:
- בפרשת אחרי מות – כתב בביאור הכתוב (ויקרא יח, כה) "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ", וזה לשונו: "וַתִּטְמָא הארץ וגו' הכוונה הוא, על דרך מה שאמרו חז"ל כי במעשה ישראל יתהווה הרוחניות, אם לטוב אם לרע. והוא אומרם (אבות פ"ד מי"א) העושה מצוה אחת וכו' והעובר עבירה אחת. וזהו שרמז כאן באומרו וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ, על דרך אומרו (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ. כי מפעולת הרע, יתהווה הקטיגור אשר ישלם לאיש כמעשהו. ואמרו ז"ל, כי תשלום הדין הוא כל מלאך מחבל שנברא מכל עבירה, בא ומשתלם מעושהו עד שכלה באמצעות פעולת היסורים. כי הוא מתמעט והולך, וכשכלה כח פועל הרע הוא נאבד. ושפט ה' דבר זה בצדק, כדי שישתלם כל אחד כפי מעשיו בכיוון מופלא, כי כפי כח הנעשה במעשה הרע יהיה בנברא. והוא מאמר הכתוב כאן באומרו וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ, פירוש לשון מינוי שממנה העוון עצמו על עושהו".
- בפרשת כי תבוא – כתב האור החיים (דברים כח, כא) בביאור הקללות האמורות בתוכחה: "העובר אפילו עבירה אחת, קונה לו חלק רע שיהיה נדבק בנפשו לטמאה, והוא סוד תחלואי הנפש כידוע. גם קללת שחפת וקדחת, הם דברים המסובבים מהעבירות, על דרך אומרם בגמרא (שבת נה, א) אמר רבי אמי אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. כי העוון יוליד תחלואים בגוף, כאומרו (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וגו'. וכן אומרו (דברים כח, כג) וְהָיוּ שָׁמֶיךָ אֲשֶׁר עַל רֹאשְׁךָ נְחשֶׁת וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר תַּחְתֶּיךָ בַּרְזֶל, על דרך אומרם ז"ל (הקדמת הזוהר דף ו' ע"ב) שבאמצעות העבירות יסתתמו פתחי ההשפעות, בסוד יָם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ (איוב יד, יא). וכן אומרו יתנך ה' נגף וגו', גם זה יסובבו העבירות, כרמוז בפסוק (קהלת ח, ט) עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ, פירוש לסיבת הרע אשר לו דבוקה בו, כרמוז במאמר (דברים כח, כא) יַדְבֵּק ה' בְּךָ אֶת הַדָּבֶר. וכן כל הקללות האמורים בענין יסובבו ממעשה הרע"[1].
על פי האמור ביאר האור החיים הקדוש (ויקרא טז, ז) את טעם מצות ה"סמיכה" על הקרבנות: "כי מהעבירה עצמה יוולד דבר רע שהוא עצמו העוון שעשה, ובידו נמסר עושהו, כאומרו (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, (ישעיה סד, ו) וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ. מעתה כיון שעל ידי המעשים, נוצרים דברים הרעים המזיקים והמצערים את האדם, צוה ה' המעדיף טובו עלינו, ואמר כי כל שעושה דבר בלתי הגון בלא ידיעה מחטאות האדם יביא קרבן, וצוה שיסמוך עליו בעל הקרבן. והטעם, כי בזה יורקו החיצונים ההם שנתהוו ממעשיו הרעים [ויחזרו לשרות] על הקרבן ההוא. ופעולה זו הודיע ה' שתעשה בסגולת הבאת האדם קרבנו לבית אלקינו, וסומך עליו, שם יעשה הדבר בכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר. וזה הוא טעם שצוה ה' הסמיכה בחטאות[2]. והנה כל המעשה אשר יעשה בחטאת זבח והקטרה, יפעיל בבחינה ההיא הנמשכת מהאדם בקרבן ההוא על ידי סמיכתו כנזכר, ובזה היא נעקרת בחינת הרע ההוא".
כלומר, מאחר ועל ידי הסמיכה, ה"חיצונים" כבר עברו ונמשכו מהאדם אל הקרבן, נמצא שכל מה שיעשו עם הקרבן, יפעלו גם על אותם כוחות הרע ה"חיצונים", ויבטלום.
נושא עוון – הקב"ה "נושא" את המשחית ולא נותן לו להזיק
ד. כאמור לעיל [אות ב], בדברי האור החיים הקדוש בפרשת נח, נתבאר הסבר מחודש במידת הקב"ה "נושא עוון" – לסבול את המלאך המשחית ולפרנסו, ולא לתת לו לבצע את זממו.
מידה זו נתבארה בהרחבה בדברי הרמ"ק בספרו תומר דבורה (פרק ראשון), ושם נתבאר עד מתי הקב"ה נושא עוון: "השנית – נושא עוון. והרי זה גדול מהקודם. שהרי לא יעשה האדם עוון שלא יברא משחית, כדתנן (אבות פ"ד, י"ג) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. והרי אותו קטיגור עומד לפני הקב"ה ואומר פלוני עשאני, ואין בריה מתקיימת בעולם אלא בשפעו של הקב"ה, והרי המשחית הזה עומד לפניו. ובמה מתקיים – הדין נותן שיאמר הקב"ה, איני זן משחיתו, ילך אצל מי שעשאו ויתפרנס ממנו, והיה המשחית יורד מיד ונוטל נשמתו, או כורתו, או נענש עליו כפי עונשו עד שיתבטל המשחית ההוא. ואין הקב"ה עושה כן, אלא נושא וסובל העוון, וכמו שהוא זן העולם כולו, זן ומפרנס המשחית הזה. עד שיהיה אחד משלשה דברים: או שישוב החוטא בתשובה ויכלהו ויבטלהו בסיגופיו, או יבטלהו שופט צדק ביסורים ומיתה, או ילך בגיהנם ושם יפרע חובו.
אם כן הרי זו מדת סבלנות גדולה, שיזון ויפרנס בריה רעה שברא החוטא, עד שישוב. ומזה ילמוד האדם, כמה צריך שיהיה סבלן, לסבול עול חבירו ורעותיו שהרע, עד שיעור כזה, שעדיין רעתו שחטא נגדו קיימת, והוא יסבול עד יתקן חבירו או עד שיתבטל מאליו, וכיוצא בזה".
דברי הרמ"ק, משלימים איפוא, את מסכת הדברים המתבארים לעיל באור החיים הקדוש, ואף מביאים לידי מסקנה הלכה למעשה, גם בהנהגת בין אדם לחברו. לאחוז בדרכי הבורא, ולהיות סבלן, שהרי הקב"ה נושא וסובל את המלאכים המשחיתים הנבראים מעוונות האדם.
עוד למדנו מדברי הרמ"ק, כי על ידי החזרה בתשובה, מתבטל ה"מלאך המשחית" הנברא מהעבירה, ועל ידי זה מתקדש שם שמים. וכן מבואר בדברי רבי אלעזר אזכרי, בספר חרדים (פרק סט) "אמרו ז"ל, שבעל תשובה גמורה ששב מאהבה, העוונות נעשות לו כזכויות. וקשה, איך העוון ייעשה זכות. ונראה כהא דאמר רבי אליעזר בן יעקב, דעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. ופרישנא לעיל שרוצה לומר, שבורא מלאכי חבלה, והם העושים בו משפטים עם מלך זקן וכסיל, דכתיב כי פועל אדם ישלם לו, וכתיב אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. ובשוב רשע מרשעתו מחמת יראה, הוא שוחט את מלך זקן וכסיל, שהוא יצר הרע, כדאמרו חז"ל על פסוק (תהלים נ, כג) זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי, ופירשו ז"ל, הזובח יצרו ומתוודה עליו מכבד את הקב"ה בשני עולמות. רצה לומר, שוודאי נותן כבוד להקב"ה בברואי מטה, שכולם אומרים אשרי פלוני ששב בתשובה, אשרי אביו אשרי רבו. גם ברואי מעלה שמחים שמחה גדולה ומהללים אותו בשמים, הראיתם פלוני שאזר חיל ונלחם במלאך המשחית [את] הבריות, והפילו תחת רגליו, ונמצא שם שמים מתקדש. גם בתשובתו שוחט כל אותם מלאכים משחיתים אשר הוא ברא בפשעיו, וגם ע"י שחיטת אלה מתקדש שמו של הקב"ה".
הבא לטהר – מסייעים בידו להכניע את כוחות הרע שנבראו מהחטא
ה. נראה ללמוד מדברי האור החיים הקדוש עצה נוספת, כיצד נכניע את כוחות הרע הטמונים בחטא.
הפסוק (דברים כ, א) "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ, לֹא תִירָא מֵהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", נתפרש על ידי האור החיים הקדוש (שם) על דרך הרמז – למלחמת האדם עם יצרו[3]: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה וגו', אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבבו מורך. ואמר כי תצא לַמִּלְחָמָה, הידועה, שאין גדולה ממנה. והנה במלחמה זו, יש שני דברים קשים לאדם שמתישים כוחו. [א] הוא שאינו מלומד במלחמה, כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע. [ב] שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו, בענייני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות ולאכול כל אשר תאוה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצוות. ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות שיתוספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, כמו שפירשתי במקומות אחרים, והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכים. לזה בא דבר ה' כאן, ואמר כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ בעיני שכלך סוּס וָרֶכֶב. סוּס כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם. וָרֶכֶב כנגד הרכבת האדם, שנוטה וחושקת לדברים. ואומרו עַם רַב מִמְּךָ, כנגד כוחות הרע שנתווספו ממנו מצד מעשיו הרעים כמו שאמרנו".
וכנגד קשיים אלו, נאמר שם: "לֹא תִירָא מֵהֶם, והטעם הוא כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ עִמָּךְ, פירוש הן אמת אם היית בא למלחמה בכחך אין בך כח לעמוד במלחמה זו, אבל כיון שה' אלקיך עמך, כחו גדול להצילך. כי כשבא אדם להיטהר ימינו יתברך מקבלתו ונדבק לה' והוא יכניע מציריו".
נראה כי האור החיים הקדוש רמז בדבריו "כי כשבא אדם ליטהר ימינו יתברך מקבלתו", לדרך ההצלה מידי היצר הרע באמצעות התורה הקדושה שניתנה בימינו של הקב"ה, כדבריו בפרשת כי תבוא (דברים כו, ח) "ואומרו וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם, זו הצלת יצר הרע וכוחותיו המצירים אותנו, כי הוא המציל מיצר הרע, כאומרם ז"ל (סוכה נב, ב) שלולי שה' עוזר לאדם כנגד יצר הרע אין אדם שליט להנצל ממנו, דכתיב (תהלים לז, לב) צופה רשע זה יצר הרע, לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו בידו. ואומרו בְּיָד חֲזָקָה וגו', רמז לדברים שבאמצעותם יצילהו ה' וכו', והוא על דרך אומרם ז"ל (קידושין ל, ב) אמר הקב"ה בראתי לכם יצר הרע בראתי לו תבלין, שהוא התורה. והוא אומרו וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה, זו תורה שניתנה מימינו של הקב"ה, דכתיב (דברים לג, ב) מימינו אש דת למו".
נמצא כי הדרך להשתחרר מכבליו של המקטרג, היא "כשבא האדם להיטהר" בלימוד התורה הקדושה, הלוא היא "ימינו" של הקב"ה, ואז "מסיייעים" בידו, להשלים חפצו להתקרב לבוראו ולשוב בתשובה שלימה. ועל ידי זה להכניע ו"לשחוט" את כוחות הרע שנבראו מחטאיו.
העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור – הגורר לעבירה נוספת
ו. בדברי המשנה באבות (פ"ד מי"א) "העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור", מבואר כי בחטא טמון כח נוסף, הגורם להתדרדרות להוסיף ולחטוא, והוא סוד דברי המשנה (שם משנה ב) "עבירה גוררת עבירה".
באור החיים הקדוש (דברים יג, ז) הוסיף בביאור הדברים: "דע כי יש מסית שבא עם האדם מיום היותו בעולם, וכאומרם ז"ל (סנהדרין צא, ב) בפסוק לפתח חטאת רובץ (בראשית ד, ז), והוא מסית להאדם להרע. עוד יוולד באדם כח מסית שני באמצעות העבירה, אם עבר על מצוה אחת תוליד בו כח החפץ רשע, והוא סוד מאמר עבירה גוררת עבירה. והאריכו בזה אנשי אמת, לומר כי על ידי עבירה אחת קונה קטיגור אחד, ונוסף גם הוא על כח הרע הראשון להחטיאו. וכן שנים, וכן שלשה, כי ירבה לחטוא יגדל בו ההסתה. ולטעם זה אמרו (ברכות לד, ב) מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" [כי בבעל תשובה כבר נדבק כח הרע של העבירה הראשונה, ויותר קשה לו לקיים מצוות השי"ת][4].
מבואר איפוא, כי החטא יוצר באדם "מלאך רע", המתאווה להוסיף חטא על פשע, ומדרדר את האדם לעברי פי פחת.
יסודות הדברים נשנו בהרחבה בביאור הגר"א (משלי א, כב) "בכל דבר שאדם עושה נותנים לו רוח ממרום, והוא המסייע אותו לעשות עוד דברים כאלה. וזה הרוח אינו נח ושקט עד שעושה עוד דברים כאלה והוא נהנה מהם, ומזה יש לו נחת רוח, הן בדבר מצוה והן בדבר עבירה, וזהו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. וכל דבר עבירה שהיא גדולה, גם הרוח הבאה ממנה היא גדולה ומתאוה עוד יותר לעבירה. וכן בדבר מצוה גדולה, בא רוח ממקום קדוש מאד ומתאווה מאד למצוה ונהנה מאד מחמת זה מהמצוה".
תוספת ביאור לדברי הגר"א, כתב תלמידו, הגר"ח מוולוז'ין (נפש החיים, שער א פרק ו בהגה"ה), לפנינו דבריו הנפלאים: "וזה שתיקנו נוסח ברכות המצוות "אשר קידשנו במצוותיו", וכן "וקדשתנו במצוותיך", כי מעת שעולה על רעיון האדם לעשות מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון וממשיך משם על עצמו אור מקיף וקדושה עליונה חופפת עליו וסובבת אותו. גם מושכת וגוררת את לבו מזה לסגל עוד כמה מצוות, אחר שהוא יושב עתה בגן עדן ממש, חוסה בצל כנפי הקדושה בסתר עליון, אין מקום ליצר הרע לשלוט בו ולהסיתו ולהדיחו מעסק המצוות, זה שאמרו שמצוה גוררת מצוה. וכן להיפך ח"ו בעת עוברו על אחת ממצוות ה', אמרו גם כן במאמרם ז"ל כל המטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, פירוש גם כן כנ"ל, שמשורש אותו העוון למעלה בכוחות הטומאה, הוא ממשיך רחמנא ליצלן רוח הטומאה על עצמו, וחופפת עליו וסובבתו. ועל זה אמר הכתוב (ויקרא יא, מג) וְנִטְמֵתֶם בָּם, היינו בתוכם ממש ח"ו, כשהוא קשור ומסובב אז ברוח טומאה".
"מצוה גוררת מצוה" ו"עבירה גוררת עבירה" פירושו, שרוח הטומאה הבאה מעבירה מתאווה לעבור לעבירה נוספת. וכן לאידך, כאשר אדם עושה מצוה, תיכף נעשה רישומו למעלה במקור שורשה העליון, ומשם נמשכים אור מקיף וקדושה עליונה החופפים עליו וסובבים אותו, שמכוחם יבוא לעשות מצוה נוספת.
העושה מצוה אחת קונה לו סניגור – במעשה טוב יתאווה לטוב – סוד "טעמו וראו כי טוב ה'"
ז. זה לעומת זה ברא הקב"ה את הטוב לעומת הרע.
ועל כן גם להיפך, בעשות מצוה קונה לו "סניגור" המתאווה לטוב. והיינו סוד "טעמו וראו כי טוב ה'", כדברי אור החיים הקדוש בפרשת ניצבים (דברים כט, יז) "וקרא למעשה הרע ראש ולענה, לצד שהעבירות טעמם ראש ולענה, והוא סוד טיפה מרה שבחרב מלאך המות (עבודה זרה כ, ב), שתתהוה מעבירות האדם, בסוד תיסרך רעתך (ירמיה ב, יט). ולהיפך, במעשה הטוב, בסוד טעמו וראו כי טוב ה' (תהלים לד, ט)".
וכן מבואר בדברי אור החיים הקדוש בפרשת יתרו (שמות יט, ה) "אם יתחיל לשמוע התורה, משם ואילך הוא יתאווה לשמוע עוד. והוא אומרו אם שמוע עתה, אני מבטיחכם כי תשמעו מעצמכם כשתטעמו טעמה, כאומר טעמו וראו כי טוב ה'".
מכאן המסילה הסלולה לעולים במעלות התורה והיראה, טעמו וראו כי טוב ה', ותזכו לסייעתא דשמיא, בזה ובבא.
[1] וכן מבואר בדברי האלשיך הקדוש (תורת משה, ויקרא יב, ב), שכל החוליים והמכות באים מכוחות הטומאה הנבראים מהעבירה: "אמנם הן אמת חכמים ז"ל יגידו, כי כל עובר עבירה אחת כאילו בורא כח טומאה שמקטרג עליו. כי מוסיף כח בחיצוניות, שמאחז בנפש החוטא הקדושה. וחלק הטומאה המתייחס אל העוון ההוא, קונה חיוניות על ידי הקדושה, ונעשה כבריה חדשה. והוא מאמר התנא (אבות פ"ד מי"א) כל העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד. כי הוא הניצב לריב, עומד ומקטרג לפני בית דין של מעלה, כמאמר ספר הזוהר על פסוק (שמואל ב יב, יג) גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת כו', שהוא, כי הוא יתברך העביר כח הטומאה אשר נעשה בחטאו מלקטרג עליו. והוא גם הוא המייסר את האדם בעולם הזה בתוכחות על עוון, בכל חולי וכל מכה הבאה עליו. והוא מאמר הכתוב (ישעיה סד, ו) וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ, והוא מאמרנו על פסוק (ירמיה ב, יט) תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ וכו'. וגם בגיהנם הן הם המייסרים את עושיהם, כמפורש אצלנו על פסוק (משלי ה, ט) וּשְׁנֹתֶיךָ לְאַכְזָרִי. וכן כל חולי ומכה הבאים על בני אדם גם בני איש, מנייהו הוו".
[2] והיינו, שעל ידי מעשה הסמיכה על הקרבן בבית המקדש, ששם נמצא הכח השלם של אלקי הרוחות לכל בשר, נפעלת פעולה זו שיעברו ה"חיצונים" שנבראו באמצעות החטא, אל הבהמה.
[3] ונתבארו דבריו בהרחבה בפרשת שופטים מאמר כי תצא למלחמת היצר (א), ובפרשת כי תצא מאמר אשת יפת תואר – כי תצא למלחמת היצר (ב).
[4] במקום אחר, ביאר האור החיים הקדוש (שמות ל, יב), על פי יסודות הדברים דלעיל, היאך נכשל דוד המלך במנין בני ישראל: "ונתתי לבי להשכיל במעשה דוד, כי לפי הנשמע מהכתובים כי מנה ישראל אחד אחד בלא אמצעי, נוסף על שמנאם ללא דבר, והם דברים תמוהים שיעשה דוד המלך עליו השלום דבר זר כזה. ומצינו שרבותינו ז"ל אמרו (ברכות סב, ב) כי מן השמים הכשילוהו בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן וכו' לטעם אומרו (שמואל א כו, יט) אם ה' הסיתך בי, יעויין שם דבריהם פירוש דבריהם. כי לצד שקרא לה' חס ושלום מסית נברא מלאך רע, לפי מה שקדם מדבריהם (אבות פ"ד מי"א) העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד, והוא מין העוון ממש כמעשהו, ולזה נברא מלאך רע מסית שמו והסיתו והטעהו לעשות כן, בסוד אומרם עבירה גוררת עבירה. ותמצא כי העוון עשה דוגמתו, שכשם שדברי דוד שאמר (שמואל א, כב) ה' הסיתך, כשגגה היתה ממנו וחס ושלום, שנתכוין לדבר מילין לצד עילאה חלילה, ומי עבד ירא מאלקיו כדוד, אלא שגגה היא, כמו כן לא הוסת מהמסית לעשות דבר בלתי הגון כמזיד". וראה גם בדברי האור החיים הקדוש בפרשת שופטים (דברים כ, א) במה שכתב על הקשיים המרכזיים במלחמת היצר: "והנה במלחמה זו יש שני דברים קשים לאדם שמתישים כוחו. האחד הוא, שאינו מלומד במלחמה, כמו שהוא מלומד ורגיל במין מלחמה זו יצרו הרע. השני, שהרכבת האדם חובקת דברי היצר בכל אשר יאמר אליו, בענייני האיסור לגנוב ולגזול ולגאות, ולאכול כל אשר תְּאַוֶּה נפשו, וזה ימנעהו מלשמוע אל דברי התורה והמצוות. ומה גם אחר שנכשל בעבירות רבות, שיתווספו כוחות הרע שנולדו ממעשיו הרעים, כמו שפירשתי במקומות אחרים, והרי הוא ביניהם כחררה שאין לה הופכים". וראה עוד במה שנתבאר בענין זה בפרשת אחרי מות מאמר מצוה – אותיות שם הוי"ה [אות ח], ובפרשת נצבים מאמר דרכי התשובה ומעלותיה.
