מידי ערב סוכות, מתעוררת השאלה, האם המצוה לחנך קטנים לקיים מצות נטילת ארבעת המינים, כוללת חיוב לחנכם לקיים את המצוה בהידור, ולקנות להם ארבע מינים מהודרים.
גם בימי החנוכה, מתעוררת שאלה זו בהקשר לחיוב הקטנים בהדלקת נר חנוכה כ"מהדרין", האם על קטנים להוסיף נר בכל אחד מימי החנוכה, או די להם בהדלקת נר אחד בכל ימי החנוכה.
התשובה לשאלה העקרונית, האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות בהידור, תינתן לאחר בירור יסודות החיוב להדר בקיום המצוות.
א. במסכת שבת (קלג, ב) מובאת מחלוקת בדרשת הפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב). חכמים דרשו מהפסוק שיש חיוב להדר בקיום המצוות: "וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאים". ואילו אבא שאול דרש את הפסוק: "וְאַנְוֵהוּ, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום".
החיוב להדר בקיום המצוות מפורש גם במסכת בבא קמא (ט, א) בדברי רב זירא: "בהידור מצוה עד שליש במצוה". ופירש רש"י: "שאם מוצא ב' ספרי תורות לקנות ואחד הדור מחברו, יוסיף שליש הדמים ויקח את ההדור, דתניא (שבת קלג, ב) זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצוות, עשה לך ספר תורה נאה לולב נאה טלית נאה ציצית נאה".
דברי הגמרא בבבא קמא נפסקו בשו"ע בהלכות ארבע מינים (או"ח סימן תרנו סע' א) "אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום, כגון שהוא כביצה מצומצמת, ואחר כך מצא גדול ממנו, מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון, כדי להחליפו ביותר נאה".
ויש לדון האם חיוב חינוך הוא רק על קיום גוף המצוה, או גם על הידור המצוה.
חיוב חינוך במצוה דרבנן של הידור
ב. רבותינו הראשונים נחלקו האם חיוב הידור מצוה מהתורה או מדרבנן.
שורש מחלוקתם כיצד להכריע להלכה את הספק בגמרא בבבא קמא (שם) האם "שליש מלגיו" [דהיינו האם החיוב להדר ב"שליש" היינו מתוך דמי הראשון, כגון אם הראשון נמכר בשש דינרים, יוסיף שני דינרים לקנות את השני] או "שליש מלבר" [שליש מחוץ לדמי הראשון, ואם הראשון נמכר בשש דינרים, עליו להוסיף עוד שלושה] – שנשאר ב"תיקו". רבנו חננאל (שם) כתב: "ועלתה התיקו, ועבדינן לחומרא מלבר". ומפורש בדבריו שמחמת הספק יש להחמיר, והיינו משום שחיוב הידור מצוה מהתורה, ולכן יש לנהוג למעשה לפי הכלל "ספק דאורייתא לחומרא".
אולם הרא"ש (בבא קמא פ"א סימן ז) כתב: "ועד שליש מלגיו, כיון שלא איפשיטא הבעיא", ופירש הבית יוסף (או"ח סי' תרנו) "ונראה שהטעם משום דספיקא דרבנן היא ולקולא".
והנה נחלקו הפוסקים האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות שחיובן מדרבנן. בשו"ע (או"ח סי' שמג סע' א) נפסק: "קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו מאיסור דאורייתא". וכתב המגן אברהם (ס"ק ב) "באמת אפילו באיסורא דרבנן חייב האב לחנכו, כדאיתא בסימן ק"ו סעיף א', אלא שאם לא הפרישוהו אין בית דין מוחין בידו, אלא באיסור דאורייתא בית דין מוחין ביד האב להפרישו". וכוונתו לפסק השו"ע בהלכות תפילה "וקטנים שהגיעו לחינוך, חייבים לחנכם", וחיוב תפילה הוא מדרבנן. ומוכח שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוה מדרבנן. וכן פסק הפרי מגדים (או"ח סימן תרנז משבצות זהב אות א) "חינוך לקטן אף במצוה דרבנן כיום טוב שני וגם לנענע בשעת הלל מחויב".
מאידך כתב בשו"ת רמ"ע מפאנו (סימן קיא) "החינוך לתינוקות [להתענות] בד' צומות אם לשעות לבריאים בלבד, מנהג יפה הוא וכן במעוט תענוג, אבל להשלמה אין חכמה ואין תבונה להביא התינוקות לידי סכנה. ובהא מלתא לא שני לן בין תשעה באב לשאר צומות מידי, דהא קיימא לן כרבנן דר' יהודה בפ"ב דמגילה (יא, ב) דסברי אין חנוך לקטן בדרבנן, לפיכך לא אמרינן בקריאת המגילה דאתי דרבנן ומפיק דרבנן כדאמרינן בברכת המזון, וכל שכן הכא דמן הדין אפילו גדולים בשאר צומות חיובם מדרבנן". ואם כן לדעתו אין חיוב לחנך קטן לקיים מצוות שחיובן מדרבנן.
ומעתה נראה כי לשיטת הרא"ש שחיוב הידור מצוה מדרבנן, השאלה האם יש חיוב חינוך בהידור מצוה, תלויה במחלוקת המג"א והרמ"ע מפאנו. והחיוב לחנך את הקטן לקיים מצוות בהידור הוא רק לשיטת המג"א שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוה מדרבנן. אך לשיטת הרמ"ע מפאנו, שאין חיוב חינוך לקיום מצוות מדרבנן, אין חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות בהידור.
- • •
שיטת הרמב"ם בענין הידור מצוה
ג. בטרם נבוא לבירור השאלה האם יש חיוב לחנך קטן לקיים מצוות בהידור, יש לעיין בשיטת הרמב"ם בענין הידור מצוה.
הרמב"ם השמיט מחיבורו ה"יד החזקה" את דברי הגמרא בבבא קמא "הידור מצוה עד שליש במצוה". הרמב"ם גם לא הזכיר את דרשת חכמים מהפסוק "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" להדר "ולהתנאות" בקיום המצוות, אלא הביא להלכה (הלכות דעות פ"א ה"ו) את דרשת אבא שאול "וְאַנְוֵהוּ, הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום". ומדבריו דייק רבי יחזקאל אברמסקי (חזון יחזקאל, מסכת שבת דף קל"ג ע"ב) "דהאי דינא דהידור מצוה יסודותו בזה אלי ואנוהו – התנאה לפניו במצוות, והוא [הרמב"ם] לא סבירא ליה דהאי קרא בהכי מיירי, והרמב"ם סובר כאבא שאול דהאי קרא זה אלי ואנוהו הוי דומה לו, וכן העתיק הרמב"ם בהלכות דעות".
מאידך, הרמב"ם הזכיר בכמה מקומות את החובה להדר בקיום המצוות, הנסמכת על פסוקים אחרים, כגון: בהלכות בית הבחירה (פ"א הי"א) כתב: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר (עזרא ט, ט) לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹקֵינוּ, ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן, אם יכולין לטוח אותו בזהב ולהגדיל במעשיו, הרי זה מצוה".
ובהלכות איסורי מזבח (פ"ז הי"א) כתב: "ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. הרי נאמר בתורה (בראשית ד, ד) וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר (ויקרא ג, טז) כָּל חֵלֶב לַה'". משמע מדברי הרמב"ם שיש לקיים את המצוות בהידור, ואם כן צ"ע מדוע לא הביא להלכה ש"הידור מצוה עד שליש במצוה", ואת הדרשה "וְאַנְוֵהוּ – התנאה לפניו במצוות".
וביותר יש להתפלא על דברי הרמב"ם, משום שבמסכת סוכה (יא, ב) מבוארת המצוה "לאגוד" את ארבעת המינים ביחד, אשר יסודה משום הידור מצוה: "לולב מצוה לאוגדו, ואם לא אגדו כשר, משום שנאמר זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצות". ודין זה הובא להלכה ברמב"ם (הלכות לולב פ"ז ה"ו) "מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלושתן אגודה אחת. ואם לא אגדן ונטלן אחד אחד, יצא". נמצא כי גם בהלכה זו, הרמב"ם פסק להלכה ולמעשה שיש חיוב "להתנאות לפניו במצוות". ואם כן מדוע לא פסק את הגמרא בבבא קמא "הידור מצוה עד שליש במצוה", ולא הזכיר במפורש את הדרשה "וְאַנְוֵהוּ – התנאה לפניו במצוות".
ויש להבין ולבאר את שיטת הרמב"ם בדין הידור מצוה.
הידור מצוה חלק מגוף המצוה או דין נפרד
ד. ונראה בביאור הדברים בהקדם החקירה, האם הידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה, ואם לא קיים את ההידור ממילא לא קיים את המצוה כהלכתה. או שההידור הוא דין נוסף ומצוה בפני עצמה, ואף אם לא קיים את ההידור, מכל מקום קיים את המצוה כהלכתה, אלא שלא קיים את הדין ה"נוסף" של ההידור, שאינו מגוף המצוה. וכפי שכתב רבי בצלאל ז'ולטי, רבה של ירושלים, בספרו משנת יעב"ץ (או"ח סימן סז) "יש להסתפק בעיקר דין הידור מצוה שלמדים מדכתיב 'ואנוהו', אם הידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה. היינו שהידור במצות לולב שצריך לאוגדו הרי זה מעצם מצות לולב, שאם לא אגדו לא קיים מצות לולב כהלכתו. אלא שזה רק דין לכתחילה, ולא לעיכובא. או שהידור מצוה שלמדים מקרא 'ואנוהו' היא מצוה בפני עצמה, אבל אין זה חלק מגוף המצוה. ואם כן נמצא כשיצא מצות לולב כשלא אגדו, אף על פי שלא קיים הידור מצוה מקרא 'ואנוהו', מכל מקום מצות לולב קיים כהלכתו".
נפקא מינה בחקירה זו היא, האם בית דין כופים על קיום הידור מצוה. הבית הלוי (ח"ב סוף סימן מז) כתב בתוך דבריו שאין כופים על הידור מצוה: "בהך דואנווהו כשאינו רוצה לקיים רק המצוה ואינו רוצה לקיים הידור מצוה, הא אין בית דין מכין אותו ואין יכול לכופו". אולם כל זה רק אם נאמר שההידור הוא דין נוסף ומצוה בפני עצמה, אבל אם הידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה, מסתבר שבית דין כופים לקיים את המצוה בהידור, כי ההידור הוא חלק מהמצוה.
הרב ז'ולטי חילק בין מצוות שבהן ההידור הוא חלק מהמצוה, למצוות שההידור הוא דין נוסף: "הא דהידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה, היינו הידור מצוה שהוא במעשה וקיום המצוה, כגון במילה שחוזר משום הידור מצוה אף על הציצין שאין מעכבין את המילה [דהיינו חוזר כדי לחתוך את חתיכות העור של הערלה שנשארו, אפילו אם אינם מחלק הערלה שמעכב את קיום המצוה] שהרי זה כמשלים וגומר את מצות המילה, באופן זה ההידור הוא חלק מגוף המצוה של המילה, ודוחה שבת כמילה עצמה. אבל היכא שההידור הוא לא במעשה וקיום המצוה אלא רק בדבר שנעשה בו המצוה, כגון סוכה נאה ושופר נאה, באופן זה אין ההידור חלק מגוף המצוה. שהרי בשופר המצוה היא לשמוע קול שופר ולא עצם השופר, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות שופר פ"א ה"ג), ואם כן אין ההידור חלק מגוף המצוה, אלא ההידור הוא מצוה בפני עצמה שיש להדר הדבר שנעשה בו המצוה". במצוות שההידור הוא במעשה המצוה – כגון בברית מילה, שחלק ממעשה המצוה של הסרת הערלה, הוא הסרת כל ה"ציצין" של הערלה, ההידור הוא חלק מגוף המצוה ["ונמצא שהידור מצוה במילה, הרי זה חלק ממצות המילה, ושפיר היא דוחה שבת כמילה עצמה שדוחה שבת"]. לעומת זאת, במצוות שההידור הוא לא במעשה המצוה אלא בדבר שנעשה בו המצוה – כגון שופר או סוכה – שמעשה המצוה בתקיעה בשופר או בישיבה בסוכה, ההידור אינו חלק מגוף המצוה אלא דין נוסף.
לפי זה יש לבאר את שיטתו של הרמב"ם, שסבר כי דין הידור מצוה הוא רק במה שההידור הוא חלק מהמצוה ולא בדברים שנעשים בהם המצוות. ולכן השמיט את דברי הגמרא בבבא קמא "הידור מצוה עד שליש", ואת הדרשה של חז"ל "ואנוהו – התנאה לפניו במצוות", שנאמרו על שופר נאה וציצית נאה, שהם דברים שבהם נעשים המצוות, כי "לדעת הרמב"ם לא נאמר בכלל דין הידור מצוה בדבר שנעשה בו מצוה, אלא עיקר דין הידור מצוה הוא במעשה וקיום המצוה, והיינו שהידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה. ואם כן כמו שעצם המצוה היא עד חומש, הוא הדין הידור מצוה שהוא חלק מגוף המצוה ששיעורו הוא עד חומש". ואילו השיעור "שליש" נאמר רק בהידור בדבר שנעשה בו המצוה ואינו חלק מגוף המצוה – ואת הדין הזה של הידור השמיט הרמב"ם.
ולכן בהלכות בית הבחירה כתב הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, ומפארין אותו ומייפין כפי כוחן", כי ההידור בבנין בית המקדש הוא חלק מגוף המצוה ולא דין "נוסף", אלא קיום של גוף המצוה באופן של "מצוה מן המובחר". וכמו כן בהלכות לולב כתב הרמב"ם "מצוה מן המובחר לאגוד לולב והדס וערבה ולעשות שלושתן אגודה", מכיון "שלולב שאוגדו ההידור הוא חלק מגוף המצוה של נטילת לולב, ולכן כתב הרמב"ם שהרי זו מצוה מן המובחר", כי אין זה דין "בנוסף" לקיום המצוה, אלא קיום של גוף המצוה באופן של "מצוה מן המובחר".
לסיכום: הרמב"ם פסק להלכה את דין ההידור רק במצוות שבהן ההידור הוא חלק מגוף המצוה, כגון ברית מילה, בנין בית המקדש ואיגוד הלולב, ולא הזכיר להלכה את דין ההידור שאינו חלק מגוף המצוה אלא דין נוסף על עצם קיום המצוה, כגון במצוות שההידור הוא בדבר שנעשה בו המצוה – שופר נאה, שקיום המצוה הוא התקיעה בשופר, וההידור הוא דין נוסף לקיים את המצוה בשופר נאה [וכיוצא בזה בטלית נאה, וספר תורה נאה וכו'].
ולפי זה נראה שבמצוות שההידור הוא חלק מגוף המצוה, אם לא קיים את ההידור ודאי לא קיים את המצוה כהלכתה, ויש חובה לחנך את הקטן לקיים את המצוה בהידור, שהרי אם לא מקיים את ההידור, לא מקיים את גוף המצוה. אולם במצוות שההידור הוא דין נוסף ומצוה בפני עצמה, אין חובה לחנך את הקטן לקיים את המצוה בהידור, שהרי גם מי שאינו מהדר בקיום המצוה, מכל מקום קיים את המצוה כהלכתה.
איגוד הלולב ותליית נוי סוכה על ידי קטן
ה. בשו"ע (או"ח סי' תרמט סע' א) נפסק: "לולב שאגדו כותי ועשאו, כשר כמו סוכת כותי". וכתב המשנה ברורה (ס"ק יד) "רצונו לומר, אף על גב דלכתחילה מצוה לאוגדו משום נוי מצוה, מכל מקום כשר על ידי עכו"ם, ועיין במגן אברהם שדעתו דלכתחלה לא יאגדנו. והטעם, דכל שאינו מחוייב בדבר, אינו רשאי לתקנו. ומטעם זה גם אשה לא תאגוד הלולב לכתחילה". והוסיף בשער הציון (ס"ק טז) "והוא הדין קטן פחות מי"ג שנים. ואם אגדו, אם אפשר יתירנו ויאגדנו שנית".
היות והמצוה לאגוד לולב ביסודה היא 'הידור מצוה' משום "התנאה לפניו במצווות", העובדה שקטן אינו רשאי לאגוד את הלולב לכתחילה, מוכיחה שקטן אינו חייב במצות חינוך להידור מצוה, כי מן הסתם הסיבה שהקטן אינו רשאי לאגוד את הלולב היא בגלל שהוא לא 'בר חיובא' בדין הידור מצוה.
אולם לפי המבואר לעיל שאיגוד הלולב הוא חלק מגוף המצוה של נטילת לולב, מבואר היטב מדוע קטן אינו רשאי לאגוד את הלולב, כפי שביאר ידידי רבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות או"ח ח"ו סימן קמז אות ה) "דהא דבעינן לכתחילה לאגוד הלולב אין זה משום דבעינן נוי למצוה, והאגד הוא נוי ללולב, אלא משום שעל ידי האגד מתקיים טפי הלקיחה תמה, ומקיים המצוה מן המובחר, וכן שמעתי ממרן הגרי"ז. ולכן החפצא דמצוה לכתחילה זהו לולב אגוד, שבזה מתקיים טפי הלקיחה תמה. ומשום הכי כתב המגן אברהם דלא יאגוד הלולב על ידי מי שאינו מחויב במצוה, דלכתחילה אין לעשות החפצא דמצוה על ידי מי שאינו מחויב במצוה". ולפי זה ביאר מדוע אין כל מניעה שקטן יקשט הסוכה: "דאין הנוי שייך לעשיית הסוכה, שהרי לא נאמר דין במצות סוכה דבעינן נוי, אלא דבכל המצות איכא דין 'זה אלי ואנוהו' לייפות המצוה. אם כן אין זה דצורת סוכה לכתחילה הוא סוכה בנוי, ולכן ודאי דתליית הנוי בסוכה אין זה עשיית החפצא דמצוה, וכשר לכתחילה לתלות הנוי גם על ידי אשה וקטן".
באיגוד הלולב, הידור מצוה הוא חלק מקיום המצוה של לקיחת ד' מינים, ולכן יש להקפיד לכתחילה שלא לאוגדו על ידי קטן שאינו בר חיובא במצוה. אולם תליית נוי הסוכה היא הידור מצוה שבוודאי אינו חלק מקיום המצוה, ולכן אין צורך להקפיד שלא תֵּעָשֶׂה על ידי קטן.
החיוב לחנך קטן לקיים מצוה כהלכתה
ו. רבותינו הראשונים נחלקו, האם מצות חינוך מתקיימת רק כשהקטן עושה את המצוה כהלכתה, דהיינו באופן שגדול יוצא בזה ידי חובה, ואם הקטן אוכל בסוכה פסולה או נוטל לולב פסול, אינו יוצא בזה ידי קיום המצוה מדין חינוך.
במסכת סוכה (ב, ב) מסופר על הילני המלכה שהושיבה את בניה בסוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה ולא מיחו בה חכמים, ורצה ר' יהודה להביא מכך ראיה לשיטתו שסוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה כשרה. וכתב הריטב"א (שם) "מהא שמעינן דקטן שמחנכין אותו במצות [צריך] לעשות לו מצוה בהכשר גמור כגדול. דהא מייתינן ראיה בשמעתין מסוכה של הילני משום דלא סגיא דליכא בבניה חד שהגיע לחינוך דבעי סוכה מעלייתא, והוצרכתי לכתוב זה לפי שראיתי חכמים טועים בזה".
ה"חכמים שטועים בזה", הם רש"י במסכת חגיגה (ו, א) שכתב: "הלא אין חינוך קטן אלא כדי להנהיגו שיהא סרוך אחר מנהגו לכשיגדיל". לפי רש"י, תכליתה של מצות חינוך היא להרגיל את הקטנים בקיום המצוות, כדי שכשיכנסו לעול המצוות יהיה להם יותר קל לקיים את המצוות מאחר שכבר התרגלו לכך. ולכן גם כשהקטן יושב בסוכה פסולה, ובכך ודאי שאין שום קיום מצוה, וגם אינו יודע להבדיל בין סוכה כשרה לסוכה פסולה, ועם כל זאת סוף סוף הוא מתרגל לשבת בסוכה, וכשיגדל כבר יהיה מורגל לישב בסוכה – ונמצא איפוא, שמטרת החינוך הושגה.
במחלוקת זו – האם מצות חינוך מתקיימת כשהקטן אינו עושה את המצוה כתיקונה, נחלקו הפוסקים שהביא המשנה ברורה (סי' תרנח ס"ק כח) בנדון קטן שנוטל לולב שאול ביום טוב ראשון של סוכות: "הקטן לא יצא בנטילה כזה [של לולב שאול], דהא אינו שלו ולא מקרי לכם ולא קיים בו אביו מצות חינוך. ויש מאחרונים שסוברים דמצות חינוך מתקיים גם בשאול, דהא גם בזה מתחנך הבן למצות, וכן משמע במרדכי בשם ראב"ן". גדול לא יוצא ידי חובה בנטילת לולב שאול ביום טוב ראשון של סוכות שבו חיוב הנטילה מדאורייתא, כי לולב שאול אינו נחשב "שלו". ואף על פי כן, לדעת הראב"ן, כאשר קטן יטול לולב שאול ביו"ט ראשון, הוא יוצא ידי חובה, משום שלדעתו מקיימים את מצות החינוך גם כשהמצוה לא מתקיימת "בהכשר גמור". ויש החולקים על הראב"ן, ולדעתם, קטן יוצא ידי חובת קיום מצוה מדין חינוך, רק כאשר אינו עושה את המצוה כתיקונה, דהיינו באופן שגם גדול יוצא בה ידי חובה, כמבואר בדברי הריטב"א.
בשו"ע (או"ח סימן תרנז סע' א) נפסק: "קטן היודע לנענע לולב כדינו אביו חייב לקנות לו לולב כדי לחנכו במצוות". וכתב בביאור הלכה (שם ד"ה כדי לחנכו) "ופשוט דצריך שיהיו ארבעה מינין כשרין כמו בגדול", משמע שהכריע להלכה כשיטת הריטב"א, שחובה לחנך קטן לקיים מצוה כהלכתה.
חיוב חינוך במצוות שיש פסול "בחפצא" של המצוה
ז. ואמנם יש להקשות על הראב"ן שהכשיר חינוך קטן "שלא בהכשר", מה ישיב להוכחה מהמעשה של הילני המלכה, שהקפידה על סוכה כשרה כהלכתה כדי שהקטנים יצאו ידי חובת מצות חינוך.
וביאר ידידי רבי בן ציון נשר, בשו"ת שבי ציון (סימן כד) "דחלוק דין לולב שאול מדין סוכה גבוהה למעלה מעשרים אמה. דבלולב שאול אין חסרון בחפצא דהמצוה, שהרי הלולב בעצמו כשר, וחסר רק בקיום המצוה משום שאינו שלו. משא"כ בסוכה גבוהה הוי פסול בהחפצא דהסוכה והוי כמי שיושב חוץ לסוכה. ולפי זה בלולב שאול, שפיר מתקיימת מצות חינוך, משום שאין חסרון בחפצא דהמצוה. אבל בסוכה גבוהה למעלה מכ' אמה לא מקיימים גם מצות חינוך, דהרי אין שם סוכה עליה. ואכן גם להראב"ן אם יתנו לקטן ד' מינים פסולים לא יקיימו מצות חינוך אם פסולים הם בחפצא דידהו. ואך בשאול הוא דסבירא ליה דשפיר דמי, משום דאין הפסול בהחפצא דהמצוה".
נמצא כי לשיטת הראב"ן יש לחלק בין פסול "בחפצא" של המצוה, לפסול ב"קיום" המצוה. והחיוב לחנך קטנים לקיים את המצוות בהכשר הוא רק במצוות שהפסול הוא "בחפצא" – סוכה גבוהה מעל עשרים אמה, ארבע מינים פסולים. אולם במצוות שאין פסול "בחפצא" של המצוה אלא רק באופן "קיום" המצוה – לולב שאול, אפשר לקיים מצות חינוך.
לאור חילוק זה דן בשו"ת שבי ציון (שם) האם יוצאים ידי חובת מצות חינוך בארבע מינים שאינם מהודרים: "דאי נימא דדין ההידור הוא חלק מגוף המצוה והוי דין בהחפצא דהמצוה, ואף לשיטת הראב"ן ודעימיה דמכשירין לחינוך בלולב שאול, מכל מקום בשאינו מהודר אין מקיימים מצות חינוך, דהוי פסול בחפצא, כמו בסוכה גבוהה. מה שאין כן כד נימא דדין ההדור הוא לא בגוף המצוה, אלא דהוי דבר נוסף בקיום המצוה, הרי דמי ממש לדין שאול, דבזה להראב"ן ודעימיה מתקיימת שפיר מצות חינוך, שהרי אין זה פסול בחפצא דהד' מינים אלא דין בקיום המצוה, ושפיר מתחנך בזה הקטן למצוות".
- • •
חינוך להדלקת 'מהדרין' בחנוכה
ח. מעיקר הדין, חייב בעל הבית להדליק נר חנוכה אחד עבור כל בני הבית, כדברי הגמרא (שבת כא, ב) "מצות נר חנוכה נר איש וביתו", וה'מהדרין' נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק נר חנוכה. ונחלקו הפוסקים, האם גם קטנים חייבים להדליק כ'מהדרין', דהיינו כאשר בעל הבית מדליק נר חנוכה, ומקיים את עיקר דין 'נר איש וביתו', האם גם הקטנים חייבים להדליק נר חנוכה.
השלטי גיבורים (שבת ט, ב בדפי הרי"ף) כתב: "מצות נר חנוכה איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים. אבל על הקטנים שאינם מחויבים נראה בעיני שאינו מדליק". ומפורש בדבריו שאין חיוב לחנך קטנים להדליק נר חנוכה כ'מהדרין'. הביאור הלכה (סימן תרעה ד"ה ולדידן) הביא את דברי השלטי גיבורים וכתב: "ואחר כך מצאתי במאירי שגם הוא כתב כן, וזה לשונו: המהדרין במצוות נר לכל אחד ואחד לפי מנין בני ביתו הגדולים".
וכן דעת המגן אברהם (סי' תרעז ס"ק ח) שכתב על דברי השו"ע (שם סע' ב) "קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק", כי "אפשר דאפילו לדידן שכל אחד מדליק, קטנים פטורים". וביאר המחצית השקל את כוונתו: "דנהי דמחוייב לחנכו, היינו בדבר שיש בו חיוב על הגדול מצד הדין, אבל בזה דגם בגדול ליכא כי אם משום הידור מצוה, אינו מחויב לחנך בו הקטן". וסיים המחצית השקל: "וכן משמע בשלטי הגבורים. פרק במה מדליקין, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, בין אנשים ובין נשים, אבל על הקטנים שאין מחויבים נראה בעיני שאינו מדליק, עכ"ל. ועל כרחך בהגיעו לחינוך מיירי, דאם לא כן פשיטא".
לעומתם, הרמ"א (או"ח סי' תרעה סע' ג) פסק: "ולדידן דכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק גם כן". ואמנם הפרי מגדים (סי' תרעא משבצות זהב ס"ק א) כתב על דברי הרמ"א "ויראה קטנים בני חינוך בכלל המהדרין הם. וקשה, חינוך אף בדרבנן שייך, מכל מקום מהדרין לא שייך חינוך".
לפנינו מחלוקת הפוסקים, האם יש חיוב לחנך קטנים לקיים מצות נר חנוכה כ'מהדרין': השלטי גיבורים, המאירי והמג"א נקטו שאין חיוב חינוך למהדרין, אולם הרמ"א הכריע שיש חיוב לחנך קטנים בהדלקת נרות חנוכה כ'מהדרין'. ולכאורה היה מקום לומר שמחלוקת זו היא בעצם מחלוקת עקרונית האם יש חינוך להידור מצוה, ולא רק מחלוקת מקומית בהלכות חנוכה.
החילוקים בין דין 'מהדרין' בנר חנוכה לחיוב 'הידור' מצוה
ט. ברם נראה שאין ללמוד מדין 'מהדרין' בנר חנוכה לחיוב 'הידור' בשאר המצוות, מהטעמים הבאים:
- בנר חנוכה קיום המצוה של הקטן הוא רק מדין 'מהדרין' – בספר ברכת דבש (דיני הידור מצוה עמ' לח) כתב: "יתכן לומר בדעת הרמ"א שדווקא הידור מצוה דנר חנוכה מחנכים לקטן, שהרי בלא ההידור לא יקיים הקטן את המצוה בגופו כלל, שכן כל ההדלקה שלו זה רק מדין הידור. אך במצוות אחרות כגון לולב, שגם אם יטול לולב לא מהודר, בכל אופן קיים את עיקר המצוה בגופו, לא מחנכים אף לדעת הרמ"א להידור מצוה". הידור מצוה בנר חנוכה שונה מכל דיני הידור מצוה, משום שבנר חנוכה כל ההדלקה של הקטן [כשמדליק בנוסף להדלקת אביו, בעל הבית] היא רק מדין המהדרין, ואין לו אפשרות "לבחור" לקיים הדלקה של עיקר הדין ולא הדלקה של מהדרין. ולכן מובן מדוע בסוג כזה של מצוה המתקיימת על ידי הקטן רק בהידור, יש מצוה לחנכו.
וכפי שכתב גם במשנה הלכות (ח"ז סימן צ) "ס"ל להרמ"א דמה דעל הידור לא שייך חינוך, היינו היכא דיש לפנינו לקיים מצוה בלי הידור, ויכול לקיימה ע"י הידור. וכגון באתרוג, שיש לפניו אתרוג כשר שאינו הדר, ויש לפניו גם כן אתרוג מהודר. כהאי גוונא ליכא חינוך בקטן לקנות לו אתרוג מהודר דווקא, וסגי ליה באתרוג כשר, אפילו אינו מהודר. אבל היכי דההידור הוא חלק מקיום המצוה, כהאי גוונא ליכא למימר דקטן אינו מחויב בהידור, דהרי עכ"פ הוא מחוייב בחינוך עיקר המצוה ואי אפשר לקיימה בלי הידור. ומעתה בנר חנוכה לדידן דכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, אם כן לא יקיים הקטן המצוה כלל כשלא ידליק, דכיון דבדידן כל אחד מבני הבית מדליק, אם כן ההידור נעשה חלק מקיום המצוה".
ומן העבר השני כתב בברכת דבש: "יתכן לומר בדעת המג"א [השלטי גיבורים והמאירי] שדווקא בנר חנוכה, שכל ההדלקה לבני הבית היא הידור מצוה ולא מעיקר הדין, לא מחנכים קטן להידור בזה. אך בשאר המצוות שעצם המצוה היא מעיקר הדין, כגון נטילת לולב, ובהא קטן מחוייב, מחנכים אותו לקיימה בשלמותה על ידי הידור".
- 'מהדרין' בנר חנוכה אינו מדין 'הידור מצוה' – בחידושי מרן רי"ז הלוי (הלכות חנוכה פ"ד ה"א) ביאר בדרך נוספת, מהו החידוש המיוחד "דמצינו במצוה זו של נר חנוכה דינים למהדרין ולמהדרין מן המהדרין", בשונה משאר המצוות שגם בהם מצינו "דינים של מצוה מן המובחר, כמו דאשכחן במילה בציצין שאינן מעכבין, והכי נמי בלולב דאם לא אגדו כשר, ומכל מקום למצוה מן המובחר בעי אגד, כמבואר בסוכה דף י"א וברמב"ם פ"ז מהלכות לולב ועוד בכמה דוכתי. דבכל מקום הרי זהו גופא מצוה לכתחילה שיעשה המצוה בהידור ומן המובחר, כדדרשינן 'ואנוהו' התנאה לפניו במצוות, דזהו יסוד כל הנך דיני, כמבואר בשבת דף קל"ג שם".
וביאר הגרי"ז שיש הוכחה ברורה כי 'מהדרין' בנר חנוכה אינו מדין 'הידור מצוה', שהרי בגמרא בבבא קמא [לעיל אות א] "קיימא לן דהידור מצוה עד שליש במצוה, ויותר אינו מחויב ליתן בעד הידור מצוה. ובנר חנוכה הרי לעולם ההידור יותר משליש, וממילא דאינו מחוייב בהידור זה. וזהו ששנינו דמהדרין נר לכל אחד ואחד, דכך הוא הידורה של מצוה זו למי שרוצה להדר, והמהדרין מן המהדרין, היינו מי שרוצה לקיים מצוה מן המובחר, כמבואר ברמב"ם. אבל חיובא ליכא בזה משום דהוי יותר משליש".
מבואר איפוא, שבמצות נר חנוכה יש דינים מיוחדים של 'מהדרין', שאינם נובעים מחיוב 'הידור מצוה', שהרי מדין 'הידור מצוה יש חיוב להדר בשיעור שליש מהמצוה, ואילו בנר חנוכה ההידור הוא בשיעור יותר משליש, וגם אינו חובה אלא מצוה. ועל כן אין להשוות את דיני 'מהדרין' בנר חנוכה לדיני הידור מצוה בשאר המצוות.
- 'מהדרין' בנר חנוכה מדיני 'פרסומי ניסא' – בשו"ת באר שרים (ח"ב סימן רסה) הביא את דברי האור שמח (הלכות חנוכה פ"ד הי"ב) שדייק מלשון הרמב"ם "וצריך אדם להיזהר בה [במצות נר חנוכה] ולהוסיף בשבח הא-ל", כי עני חייב למכור כסותו גם עבור קיום מצות חנוכה "בתוספת", דהיינו כ'מהדרין', וביאר: "דהאור שמח למד בדעת הרמב"ם דהידור מצוה בחנוכה אינו מהדין הכללי של הידור מצוות, אלא מגוף המצוה, היות ומקורו של הדין הוא פרסומי ניסא שהוא תנאי במצוה וחלק בלתי נפרד מן המצוה. ועל כן דעתו בדעת הרמב"ם דהעני חייב למכור כסותו או להשכיר עצמו לא רק על עיקר המצוה נר אחד, אלא גם על ההידור שבמצוה, היות והוא מגוף מצות נר חנוכה שמקורו הוא פרסומי ניסא שכאמור הוא תנאי במצוה".
היוצא מדבריו, שאין ללמוד מדברי הרמ"א שכתב כי קטן מדליק נר חנוכה כ'מהדרין' לשאר המצוות, היות ובמצות נר חנוכה חובת ה'מהדרין' היא חלק בלתי נפרד מקיום המצוה משום 'פרסומי ניסא', ולכן במצוה זו יש חובה לחנך קטן לקיימה בהידור, שאם לא כן אינו מקיים את גוף המצוה. אולם בשאר המצוות, יתכן שההידור אינו חלק בלתי נפרד מהמצוה, אלא דין נוסף ונפרד, וחובת החינוך היא רק לקיום עיקר המצוה ולא לדיני ההידור שאינם חלק מגוף המצוה.
הידור במצוה והידור באדם
י. בשו"ת משנה הלכות ביאר בהמשך דבריו חילוק נוסף בין 'מהדרין' בנר חנוכה ל'הידור' בשאר מצוות:
"נלענ"ד לחדש דיש שני מיני הידור, האחד, הידור בגוף המצוה, והשני, הידור בגוף האדם, ואפרש שיחתי. המהדרין שמדליקין נר לכל אחד ואחד, אין זה הידור בגוף המצוה, דבין המהדרין ובין המדליקין נר אחד לאיש וביתו, המצוה היא רק בנר אחד. ואם כן בקיום המצוה ליכא הידור בין איש וביתו ובין נר לכל אחד ואחד, ולעולם אין מדליקין אלא נר אחד. אמנם ההידור הוא בגופים, כלומר דמעיקר דינא סגי בנר לכל הבית, והמהדרין מדליקין לכל אחד ואחד, וההידור שכל גוף מקיים המצוה בעצמו. אמנם המהדרין מן המהדרין דקיימא לן כבית הלל דמוסיף והולך, הרי זה הידור בגוף המצוה, דהמהדרין אין מדליקין אלא נר אחד שהוא עיקר המצוה, והמהדרין מן המהדרין מוסיפין בכל יום הידור על עיקר המצוה".
המשנה הלכות מחדש שיש שני מושגים שונים בדין הידור מצוה. האחד, הידור מצד המצוה עצמה, שהיא מתקיימת באופן מהודר יותר. והשני, מצד האדם העושה את המצוה בהידור. בהדלקת ה'מהדרין', אין הידור בגוף המצוה, כי בקיום עיקר המצוה מדליקים נר אחד וגם בקיום ה'מהדרין' מדליקים נר אחד. וההידור הוא באדם, והיינו שבנוסף להדלקת בעל הבית, גם אחרים מדליקים נר אחד. ואילו בהדלקת ה'מהדרין מן המהדרין', ההידור הוא בגוף המצוה, כי ה'מהדרין' מדליקים נר אחד בכל יום מימי החנוכה, וה'מהדרין מן המהדרין' מדליקים בכל יום נר נוסף.
על פי הגדרה זו הוסיף המשנה הלכות לחדש "דמה שאמרו דליכא חינוך בהידור, היינו בהידור בגוף המצוה. אבל הידור בגוף האדם פשוט דשייך גם בקטן. והטעם נראה לזה הוא כך, דכל ענין החינוך הוא משום חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה (משלי כב, ו), והחינוך הוא העיקר שיתרגל עצמו לעשות מצות כשיגדל. והנה המחנך את בנו בגוף המצוה זה כבר די לו שלא יסור ממנו כשיזקין, וההידור הוא מה שממילא יעשה כרצונו כשיגדיל, דאין לזה דין מיוחד בגוף המצוה, ולכן סגי ליה בחינוך בגוף המצוה, ולא בעי חינוך בהידור המצוה. אבל היכא דההידור הוא בגוף האדם שיהדר אחר מצוות, ודאי החיוב לחנכו בזה, שיהיה האדם מהדר אחר מצות לקיימם, ולכן שפיר מחויב בחינוך זה".
ולפי זה ביאר מדוע דווקא בנר חנוכה פסק הרמ"א שיש לחנך את הקטן להדליק נרות כ'מהדרין', וזאת משום "שאנו נוהגים שכל אחד ואחד מדליק, והוא הידור בקיום המצוה ובגוף האדם ולא הידור בגוף המצוה, וס"ל להרמ"א דודאי כהאי גוונא חיוב גם על הקטנים".
ממוצא דברי המשנה הלכות נבין את דברי הרמב"ם בהלכות איסורי המזבח (פ"ז הי"א) "ומאחר שכולן כשרין למנחות למה נמנו, כדי לידע יפה שאין למעלה ממנו והשוה והפחות, שהרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו, ויביא קרבנו מן היפה המשובח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו. והוא הדין בכל דבר שהוא לשם האל הטוב, שיהיה מן הנאה והטוב. אם בנה בית תפילה, יהיה נאה מבית ישיבתו. האכיל רעב, יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו. כסה ערום, יכסה מן היפה שבכסותו. הקדיש דבר, יקדיש מן היפה שבנכסיו". הרמב"ם מנה דוגמאות להידור בגוף המצוה – בית כנסת נאה, יאכיל רעב, יכסה ערום, יקדיש מן היפה שבנכסיו, ולא הזכיר כלל את דין הידור מצוה הנלמד מהפסוק "וְאַנְוֵהוּ – התנאה לפניו במצוות". כי הרמב"ם למד שיש הבדל בין הידור בגוף המצוה להידור באדם, שאז אין זה דין חדש בהידור אלא חלק מן המצוה, וברור שיהיה חייב כי זה המצוה, ועל זה יש גם כן חיוב בקטן.
חינוך מצוה בציצית מהודרת
יא. בשו"ע (או"ח סי' יז סע' ג( נפסק: "קטן היודע להתעטף, אביו צריך ליקח לו ציצית לחנכו". וכתב המג"א (ס"ק ג) "פירוש, ליקח לו טלית. ועיין ריש סימן כד דאינה חובה כל כך". ובביאור דבריו כתב הלבושי שרד: "ודינו של קטן זה כגדול, אבל על לשון זה ליקח לו טלית, כתב המג"א "עיין ריש סימן כד", דגם גדול אינו חובה רק טוב ונכון". וכוונתם לדברי השו"ע (או"ח סי' כד סע' א) "אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית, וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוה בכל רגע". ומבואר איפוא, כי יש חיוב לחנך קטן לקיום מצות ציצית, למרות שאין זו חובה שהרי "אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית", אלא "טוב ונכון" ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות, אשר חייב בציצית, ובלבישתו מקיים מצוה.
והנה המג"א שם (ריש סי' כד) כתב: "יזהר לעשות טלית נאה משום זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", ומציין מקור לדין זה בדברי הגמרא במסכת שבת (קלג, ב) "וְאַנְוֵהוּ, התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו טלית נאה, ציצית נאה". ומאחר ובהלכות ציצית נתבאר כי "דינו של קטן זה כגדול", נראה לומר כי לדעת המג"א בחובת חינוך הקטן לקיום מצות ציצית, נכללת החובה לחנכו לקיים את המצוה בהידור – "בטלית נאה ובציצית נאה".
ומצאתי בספר "דעת נוטה" – פסקי הגר"ח קנייבסקי (הלכות ציצית, תשובה תריא), שנשאל: "האם יש לחנך קטן בהידור מצוה". והשיב: "אינו חיוב, אבל טוב לעשות כן, שהרי יש בזה מצוה, וכדכתיב זה אלי ואנוהו, ופשוט דטוב שיחנך בנו לזה". מסידור הדברים של שאלה זו בהלכות ציצית למדתי כי לדעת הגר"ח "טוב" לחנך קטן לקיים את מצות ציצית בהידור.
אלא שממוצא הדברים שנתבארו לעיל, במצוות שההידור מצוה הוא חלק מגוף המצוה [ברית מילה, בנין בית המקדש ואיגוד הלולב], ודאי חובה לחנך את הקטן לקיים את המצוה בהידור, שהרי אם לא מקיים את ההידור, לא מקיים את גוף המצוה. אך במצוות שההידור הוא דין נוסף ומצוה בפני עצמה [שופר נאה, טלית נאה וציצית נאה], אין חובה לחנך את הקטן לקיים את המצוה בהידור, שהרי גם כשאינו מהדר בקיום המצוה, מכל מקום קיים את המצוה כהלכתה.
ולפי זה נראה שאכן יש חיוב לחנך את הקטן ללבוש ציצית – כי כאשר ההידור הוא בגוף האדם שיהדר אחר מצוות, ודאי יש חיוב לחנך קטן להרגילו להיות מהדר במצוות, ומשום כך צריך לחנכו לקיום מצות הציצית שאין בה חובה ורק "טוב ונכון" ללבוש בגד שיש בו ארבע כנפות, אשר חייב בציצית, ובלבישתו מקיים מצוה. אך אין חובה לחנכו בדין הנוסף על קיום המצוה – ללבוש טלית נאה וציצית נאה.
ענף ב
צירוף קטן לקיום מצוה "ברוב עם"
יב. כתב החיי אדם (כלל סח אות יא) "כל מצוה שיוכל לעשות בחבורה, יעשה בחבורה ולא ביחיד, כדכתיב (משלי יד, כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ (כדאיתא בפסחים סד, א וביומא ע, א). ואמרו חז"ל, אינו דומה מרובים העושים מצוה למיעוט שעושים. ובמנחות (סב, א) משמע דשלושה הוי רוב עם" [בהקשר לזה, אציין לדברי רבי אביגדור נבנצל בשיחתו (פרשת פנחס תש"ע) "כשיש רחמנא ליצלן כמה אבלים בבית הכנסת, או כמה יארצייטים שצריכים לומר קדיש, יותר טוב שיתפללו כולם במנין אחד גדול של עשרים, שלושים, ארבעים איש, מאשר לחלק את הציבור לכמה מניינים קטנים, כדי לאפשר לכל אחר מה"חיובים" לעבור לפי התיבה"].
ויש לדון האם קטנים מצטרפים לציבור להחשיב את קיום המצוה "ברוב עם".
ומצאתי בשו"ת אבני ישפה (ח"ג סימן נ ענף ד) ובשו"ת משיב נבונים (ח"ב סימן ל) שדנו בשאלה זו, בהקשר לקיום מצות קידוש לבנה, שנתבאר בדברי המשנה ברורה (סי' תכו ס"ק א) כי "קטן משהגיע לחינוך מחנכים לו בה", ואין זה חיוב אלא "טוב לנהוג כן לכתחילה". וכתב הביאור הלכה (סימן תכו סע' ב ד"ה אלא) "ודע דמדינא מותר לקדש אפילו ביחידי, כמו שכתב הפרי חדש, וכל שכן דלא בעי עשרה. אלא דלכתחילה מצוה לעשותה ברוב עם, כי ברוב עם הדרת מלך" – והשאלה היא, האם קטן מצטרף לקיום המצוה שיקרא "ברוב עם".
בשו"ת אבני ישפה רצה להשוות את צירוף קטן לזימון לצירופו לקידוש לבנה: "על כל פנים אינו עדיף מקטן שאינו מצטרף לזימון, לפי מה שפסק הרמ"א (סי' קצט סע' י), וגם בזימון הוא גדר של רוב עם, לפי מה שנאמר בגמרא בברכות (מה, א) שזימון נלמד מן הפסוק (תהילים לד, ד) גַּדְּלוּ לַה' אִתִּי וּנְרוֹמְמָה שְׁמוֹ יַחְדָּו, והיינו שביחד מקיימים המצוה". אלא שיש לדחות השוואה זו, כי "ברוב עם אינו דומה ממש לזימון, שהרי רוב עם הוא הידור בעלמא, ואינו משנה בצורה של המצוה. אבל בצירוף של ג' לזימון מתחדשת ברכת הזימון שאסור לעשות בלי ג' בני אדם, ולכן אינו מוכרח להוכיח מזימון לענין רוב עם". קטן אינו מצטרף ליצור "רוב עם" בזימון, משום שצירופו יוצר את עיקר החיוב, כי בלעדיו אין שלושה לקיום מצות הזימון. מה שאין כן בקידוש לבנה, שעיקר החיוב מתקיים גם ללא צירוף הקטן, ונדון הוא רק לקיום "הידור בעלמא" של המצוה "ברוב עם".
למעשה מסקנת האבני ישפה "שאין לצרף קטן לענין ג' או י' לענין קידוש לבנה, כי אין הקטן והגדול מקיימים המצוה כחדא, כיון שאין להם אותו החיוב". אולם בשו"ת משיב נבונים כתב "דבקטן מהני לצרפו לענין ברוב עם הדרת מלך, דהנה לענין קריאת התורה קיימא לן (או"ח סי' רפב סע' ג) דקטן עולה מעיקר הדין למנין שבעה, ולפי דברי הרשב"א (מגילה כג, א) דמנין שבעה קרואים הוא משום דברוב עם הדרת מלך, אם כן מוכח לכאורה דגם קטן מצטרף לענין ברוב עם הדרת מלך".
בעלון התורני וישמע משה (פרשת חיי שרה תשע"ו, גליון קלה) דן בשאלה דומה: "האם יש מעלה לצרף קטן למצוה [שמיעת קידוש בליל שבת] משום ברוב עם הדרת מלך", והביא שנחלקו בזה פוסקי דורנו: רבי שמאי גרוס, רבי מנדל שפרן, רבי נפתלי נוסבוים ורבי יעקב מאיר שטרן, פסקו שיש מעלת "ברוב עם" גם בקטנים [וראיה מדברי המדרש (במדבר רבה ט, ז) "לא היה לי בעולם הדר אלא העוללים, שנאמר (תהלים ח, ג) מִפִּי עוֹלְלִים וְיֹנְקִים יִסַּדְתָּ עֹז, ואני מתהדר בהם כמה דתימא (משלי יד, כח) בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ"]. לעומתם, רבי נסים קרליץ, רבי יצחק זילברשטיין ורבי שמואל אליעזר שטרן, פסקו שאין כלל מעלת "ברוב עם" בקטנים.
ונראה לענ"ד לדמות את דין "ברוב עם הדרת מלך" שאינו אלא מצוה מן המובחר, לדין "הידור מצוה". ולאור המבואר לעיל יתכן שהמחלוקת האם קטנים מצטרפים לקיום "ברוב עם" תלויה בנדון חיוב חינוך קטנים בהידור מצוה. ואם נאמר שיש חיוב לחנך קטנים לקיים מצוות בהידור, מסתבר שיש לחנכו גם לקיום מצוות "ברוב עם", ולכן הוא גם מצטרף לקיום המצוה "ברוב עם".