הידור מצווה

תקציר השיעור

א. הידור מצוה – מקור הדין וטעמיו

חז"ל למדו מהפסוק "זה אלי ואנווהו" – להתנאות לפני הקב"ה במצוות • דברי המסילת ישרים כי "אין די בעשות מצוה לבד אלא שצריך לכבדה ולהדרה, שהאדון ברוך הוא נקרא א-ל הכבוד, ואנו חייבים לכבדו אף על פי שאינו צריך לכבודינו".

ב. הידור מצוה – מדאורייתא או מדרבנן

במסכת בבא קמא מבואר כי הידור מצוה "עד שליש", ובסוגיא דנו, האם הכוונה לשליש "מלבר" או "מלגיו". רבותינו הראשונים חלקו כיצד להכריע את הספק להלכה, ויש שכתבו כי הדבר תלוי בשאלה, האם החיוב בהידור מצוה מדאורייתא [ולכן מספק יש להחמיר] או מדרבנן [ומספק יש להקל].

  • בדברי רש"י במסכת סוכה מבואר, כי לולב היבש פסול משום "זה א-לי ואנווהו". התוספות דנו בדבריו, ולדעתם הפסול הוא מדין "הדר", כי דין "זה א-לי ואנווהו" הוא לכתחילה ולא בדיעבד.

ולכאורה יתכן כי יסוד מחלוקתם, האם חיוב הידור מצוה מדאורייתא או מדרבנן.

ג. הידור מצוה לאחר סיום קיומה

במסכת שבת נתבאר כי בברית מילה "פירש [סיים את חיתוך הערלה], על ציצין המעכבים חוזר, ועל שאינם מעכבים אינו חוזר". רבותינו הראשונים נחלקו, האם דין זה שאינו חוזר על הציצין שאינם מעכבים נאמר דווקא בשבת, משום חילול שבת, או נאמר גם בחול, שאין לחזור על ציצין שאינם מעכבים. ולכאורה יש לדון במחלוקתם, האם דין הידור מצוה שייך גם לאחר סיום קיומה.

ד. הידור בנרות החנוכה

במסכת שבת מבואר דין 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין' בהדלקת נר חנוכה. רבותינו הראשונים והאחרונים נחלקו בהבנת וביאור גדר דינים אלו.

ה. הידור מצוה – 'בחפצא' או ב'מעשה המצוה'

הידור מצוה בשמיעה [ולא מדין שומע כעונה] • איסור אכילה בערב פסח כדי שיאכלנה בערב לתאבון • תוספת שליש כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות • תקיעה בשופר של איל • קיום מרור בחזרת.

ו. ברכה על הידור מצוה [הידור מצוה – חלק מהמצוה או דין בפני עצמו]

הפוסקים חלקו האם מברכים על הידור מצוה [הדליק בנר שלישי של חנוכה ב' נרות, האם יברך כשמדליק את הנר השלישי]. ולכאורה יש לדון ביסוד מחלוקתם, האם הידור מצוה הוא חלק מקיום המצוה או דין בפני עצמו.

ז. מהודר שיש ספק בכשרותו ושאינו מהודר הכשר בוודאות – מי קודם

ממוצא הדברים שנתבארו, יש לדון האם כאשר יש לפניו שני אתרוגים, האחד מהודר שכשרותו מוטלת בספק, והשני אינו מהודר אך כשר ודאי – איזה מהם יקדים ליטול.

ח. הידור בחפצים המשמשים למצוות

הפוסקים דנו, האם דין הידור נאמר גם בחפצי המצוה • טלית • שופר גדול • סוכה נאה • קופסת אתרוג.

הידור מצווה

א. הידור מצוה – מקור הדין וטעמיו

חז"ל במסכת שבת (1ג) למדו מהפסוק (1א) "זה אלי ואנווהו" – "התנאה לפניו במצוות, עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה ושופר נאה, ציצת נאה ספר תורה נאה" [לדעת אבא שאול כוונת הפסוק לענין מידות "הוי דומה לו, מה הוא רחנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" [ראה ביאור ענין זה בשיעור עולמות תר"י "תשובה על מדות רעות"]. וביאר התורה תמימה (1ג) כי אבא שואל לא חולק על תנא קמא, אלא מוסיף על דבריו].

הרמב"ם (1ד) כתב בשבחו של המהדר במצוות: "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח וכו'. כל דבר שהוא לשם הא-ל הטוב שיהיה מן הנאה והטוב, אם בנה בית תפלה יהיה נאה מבית ישיבתו, האכיל רעב יאכיל מן הטוב והמתוק שבשולחנו, כסה ערום יכסה מן היפה שבכסותו, הקדיש דבר יקדיש מן היפה שבנכסיו, וכן הוא אומר וכל חלב לה'".

המסילת ישרים (2א) ביאר בהרחבה את ענין ההידור במצוה, כי: "אין די בעשות המצוה לבד, אלא שצריך לכבדה ולהדרה. ולהוציא ממי שלהקל על עצמו יאמר אין הכבוד אלא לבני האדם המתפתים בהבלים אלה, אך הקב"ה אינו חושש לזה, כי הוא מרומם מדברים האלה ונשגב מהם, וכיון שהמצוה נעשית לאמתה די בזה. אמנם האמת הוא שהאדון ברוך הוא נקרא א-ל הכבוד, ואנו חייבים לכבדו, אע"פ שאינו צריך לכבודנו, ולא כבודנו חשוב וספון לפניו. ומי שממעט בזה במקום שהיה יכול להרבות, אינו אלא חוטא".

 

ב. הידור מצוה – מדאורייתא או מדרבנן

במסכת בבא קמא (2ב) מבואר כי יש חיוב להדר במצווה "עד שליש" מהמצווה. ופירש רש"י: "שאם מצא ב' ספרי תורה לקנות, ואחד הדור מחברו, יוסיף שליש הדמים [משווי הספר הראשון] ויקח את ההדור יותר". אולם התוספות (שם ד"ה עד שליש) פירשו שהכוונה היא לענין הגודל, שאם מצא אתרוג בגודל אתרוג שהוא השיעור הקטן ביותר שכשר, ואחד גדול ממנו, חייב להוסיף עד שליש לקנות את הגדול יותר.

בסוגיא שם הסתפקו, האם הכוונה לשליש "מלגיו", דהיינו שיעור שליש הוא יחד עם מה שמוסיף להידור [כגון באתרוג שעולה שש דינרים, צריך להוסיף עוד שני דינרים]. או "מלבר", דהיינו חוץ מדמי החפץ הראשון בלבד [ויצטרך להוסיף שלושה דינרים, שהם שליש ביחד עם ששת הדינרים שעולה הראשון].

רבותינו הראשונים חלקו כיצד להכריע את הספק להלכה. רבנו חננאל (שם), פסק כי מספק יש להחמיר, ולהוסיף שלישי "מלבר". אולם הרא"ש כתב להקל עד שליש "מלגיו". וביאר הפלפולא חריפתא (שם) "וטעמא, דהידור מצוה מדרבנן לקולא", כדקיימא לן "ספק דרבנן לקולא". ואם כן, רבנו חננאל שהחמיר, סבר שיסוד החיוב בהידור מצוה מדאורייתא, כדקיימא לן "ספק דאורייתא לחומרא" [וראה עוד במה שכתב בספר ים של שלמה (2ג) בזה].

והנה במשנה במסכת סוכה (3א) מובא כי "לולב יבש פסול", ופירש רש"י שהטעם הוא משום "דבעינן מצוה מהודרת, דכתיב ואנוהו". התוספות על אתר (ד"ה לולב) דנו בדבריו, ולדעתם הפסול הוא מדין "הדר" שנאמר באתרוג, אך לא מטעם "ואנוהו" שהרי דין זה הוא רק לכתחילה, אבל אינו פוסל, והוכיחו כן בראיות.

השדי חמד (3ב) דן בהרחבה בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, האם דין הידור הוא מדאורייתא או מדרבנן, והביא מדברי השואל ומשיב שביאר כי רש"י ותוספות, נחלקו האם החיוב בהידור מצוה מדאורייתא או מדרבנם. רש"י סבר שהחיוב מהתורה, ולכן לולב שאינו מהודר פסול מדין "ואנווהו" גם בדיעבד. ולכן תוספות שנקטו כי החיוב בהידור מצוה הוא דרבנן, הקשו עליו שפסול זה אינו מעכב בדיעבד. וראה עוד בשדי חמד במה שדן בדברי השואל ומשיב, ובסיום דבריו כתב כי גם אם נאמר שהחיוב בהידור מהתורה, אבל שיעור שליש להוסיף על מנת לקיים את המצו בהידור, הוא לכולי עלמא מדרבנן.

 

ג. הידור מצוה לאחר סיום קיומה

במסכת שבת (2א) נתבאר כי בברית מילה "פירש [סיים את חיתוך הערלה], על ציצין [חתיכות קטנות של עור הערלה] המעכבים [את כשרות ברית המילה] חוזר, ועל שאינם מעכבים אינו חוזר". רבותינו הראשונים נחלקו, האם דין זה שאינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים נאמר דווקא בשבת, משום חילול שבת, או נאמר גם ביום חול, שאין לחזור על ציצין שאינם מעכבים.

הרמב"ם (4ב) הביא להלכה את דברי הגמרא, שאינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים, אך השמיט שמדובר בשבת, ומסתימת דבריו נראה כי דין זה נאמר גם ביום חול. אמנם הטור (4ג) הביא דעה נוספת, כי דין זה נאמר דווקא בשבת, ומשום חילול שבת אינו חוזר על ציצין שאינם מעכבים, אולם ביום חול חייב לחזור ולחתוך גם את הציצין "שאינם מעכבים". וכדעה זו פסק הרמ"א (4ד) כדבריו: "ומכל מקום אם הוא בחול, לכתחילה יטול כל הציצים הגדולים, אפ שאינם מעכבים". וכתב הפתחי תשובה (שם) "עיין בשאגת אריה (סימן נ) שהאריך להוכיח דה כדעת הרמב"ם, שאין  צריך לחזור אפילו בחול על ציצין שאינם מעכבים לאחר שפירש [סיים את ברית המילה], ולא כדעת הטור. וסיים, דיפה עשה הרב בית יוסף שהשמיט בשלחן ערוך את דעת הטור, אע"פ שהרמ"א מביאו".

הבית הלוי (5א) כתב לבאר את מחלוקת הרמב"ם והטור, וייסד שכל דין הידור מצווה נאמר רק בשעת קיום המצוה, אך ודאי שלא ניתן לקיים הידור ללא המצוה "והידור מצוה בלא מצוה לא שמענו". ולפי זה יש לומר כי הרמב"ם סבר שחיוב מצות מילה הוא במעשה המילה, ולכן לאחר שמל וקיים המצוה, שוב אין כל חיוב לחזור על ציצין שאינם מעכבים משום הידור מצוה, כי "אחר שכבר הלכה המצוה, במה יתנאה". אולם הטור סבר כי "מצות מילה נמשכת כל האדם כל ימי חייו", דהיינו שחיוב מצות מילה הוא במה שאדם מהול ולא רק במעשה המילה עצמו. ולכן גם לאחר שפירש מן המילה, יש חיוב מדין הידור מצוה לחזור גם על ציצין שאינם מעכבים, שהרי עדיין לא הסתיים קיום המצוה, וממילא שייך להוסיף בהידורה [וראה להלן (9א) במה שנתבאר, כי יסוד מחלוקת הרמב"ם והטור, האם הידור מצוה הוא חלק מהמצוה או דין בפני עצמו].

 

ד. הידור בנרות החנוכה

במסכת שבת (5ב) מבואר דין 'מהדרין' ו'מהדרין מן המהדרין' בהדלקת נר חנוכה. לדעת רש"י, דין ההידור מתקיים על ידי שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק בעצמו נרות חנוכה. אמנם בתוספות כתבו כי ההידור הוא שבעל הבית מדליק עבור כל אחד מבני הבית, וכן פסק הרמב"ם (5ג) "והמהדר אחר המצוה מדליק נרות כמנין בני הבית".

וכן נפסק בשולחן ערוך (6א). אולם הרמ"א כתב: "יש אומרים דכל אחד מבני הבית ידליק".

בביאור מחלוקתם, כתב הגרי"ז מבריסק (6ב) על פי מה היסוד המבואר לעיל בדברי הבית הלוי (5א), שאין דין הידור מצוה בלא המצוה עצמה. ולכן לדעת הרמב"ם, כשם שבציצין שאינם מעכבים אינו צריך להדר לאחר סיום קיום המצוה, גם בנר חנוכה "דהכל הדלקה אחת, דכיון דכל הך מילתא דנר לכל אחד ואחד הוא ענין של הידור מצוה, על כן לא שייך כלל לומר שתהא הדלקה מיוחד לכל אחד ואחד. דאם כן הא נמצא דהדלקה השניה היא רק משום הידור בלבד, והיא נפרדת מעיקר מעשה המצוה, וזה אי אפשר לדעת הרמב"ם". כלומר, לאחר שבעל הבית הדליק, הסתיים קיום המצוה, ונמצא שאם בני הבית ידליקו, הרי זה הידור מצוה בלא קיום המצוה.

אולם לדעת הרמ"א, ההידור הוא בעצם זה שכל אחד ואחד מבני הבית מדליק בעצמו, ולכן אין זה נחשב שקיום המצוה הסתיים בהדלקת בעל הבית, ושפיר מתקיים ההידור בקיום המצוה, ואין זה "הידור בלא המצוה".

בסיום דבריו חידש הגרי"ז, כי דין הידור בנר חנוכה שונה משאר דיני הידורי מצווה, שהרי תמיד מהדרין יותר מ"שליש", שהוא עיקר החיוב בהידור, ולכן באמת אין זה חיוב ככל דין הידור, אלא מי שרוצה לקיים מצוה זו כמהדרין או למהדרין מן המהדרין, יקיימה באופנים אלו.

 

ה. הידור מצוה – 'בחפצא' או ב'מעשה המצוה'

בספר מנחת אשר (7) קיבץ ששה מקורות בדיני הידור במצוה: א) הידור מצוה בשמיעה [ולא מדין שומע כעונה], כמו שכתבו תוספות במסכת ברכות שאם עונה ממש "איכא הידור מצוה טפי". ב) איסור אכילה בערב פסח כדי שיאכלנה בערב לתאבון "משום הידור מצוה". ג) דין מהדרין בנר חנוכה. ד) תוספת שליש כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות. ה) יש להוסיף עד שליש כדי לתקוע בשופר של איל, למרות שיוצא ידי חובה גם בשאר השופרות. ו) צריך להוציא שליש לקיים מצות מרור בחזרת, אף שכל המינים כשרים.

ומתוך כך יצא לחלק בין ב' גדרים בהידור מצוה: א) בחפצא של המצוה. ב) במעשה המצוה ושלימות עניינה [ועל פי דרכו ביאר את דברי הרמב"ם (4ב) בנדון מילת ציצין שאינם מעכבים].

 

ו. ברכה על הידור מצוה [הידור מצוה – חלק מהמצוה או דין בפני עצמו]

בספר יקח מצוות (8) הביא את מחלוקת הפוסקים, האם מברכים על הידור מצוה [הדליק בנר שלישי של חנוכה ב' נרות, האם יברך כשמדליק את הנר השלישי]. אשר לדעת האליה רבה, מברך. אולם לדעת הפרי חדש "כיון דמצות חנוכה נר איש וביתו, ואינך דמדליק הוו משום היור, לא בעי ברוכי". ונפקא מינא גם בברית מילה, כגון אם שכח לברך קודם ברית המילה, ונזכר קודם שחותך את הציצין שהם רק הידור מצוה, האם רשאי לברך או לא.

וביאר בספר בית מתתיהו (9א) את יסוד מחלוקתם: "אם הידור מצוה הוא חלק ממעשה המצוה, שפיר חשיב שעדיין המצוה לא נגמרה, אחר שהרי זה מגוף המצוה, ועדיין זה עובר לעשיתן. אכן אם נימא שהידור מצוה הוא מצוה בפני עצמה שאינה קשורה למעשה המצוה, שפיר אי אפשר לברך, דעיקר הברכה היא על מעשה המצוה ולא על הידור מצוה שאינה קשורה למעשה המצוה. ואחר שעיקר מעשה המצוה נגמרה, שוב אין זה עובר לעשייתן ומעכב לברכה".

גם בספר משנת יעבץ (9ב) הסתפק "בעיקר דין הידור מצוה, אם הוא חלק מגוף המצוה, והיינו שהידור מצות לולב, שאם לא אגדו לא קיים מצות לולב כהלכתו, אלא שזה דין לכתחילה ולא לעיכובא. או שהידור מצוה שלמדים מקרא זה א-לי ואנווהו היא מצוה בפני עצמה. אבל אין זה חלק מגוף המצוה, ואם כן נמצא כשיצא מצות לולב שלא אגדו, אע"פ שלא קיים הידור מצוה מקרא דואנווהו, מכל מקום מצות לולב קיים כהלכתו". וראה במה שהביא ראיה לפשוט את הספר מדין מילת ציצין שאינם מעכבים.

 

ז. מהודר שיש ספק בכשרותו ושאינו מהודר הכשר בוודאות – מי קודם

בספר אישים ושיטות (10א) הביא מעשה שהיה ברבי רחיים סולובייצ'יק, רבה של בריסק, שהיו לפני ב' אתרוגים: האחד כשר בתכלית אך לא מהודר, והשני מהודר ויפה אך ספק כשר [ספק מורכב] – ונשאלה השאלה, על איזה מהם צריך לברך תחילה. רבי חיים הכריע ליטול תחילה את האתרוג הספק כשר, שהרי אם יטול את האתרוג שכשר ודאי, יצא ידי חובתו, ושוב לא שייך להדר לאחר קיום המצווה, וכפי שנתבאר לעיל (5א) בדברי זקנו, הבית הלוי.

בספר מועדים וזמנים (10ב) דן בהנהגה זו, היות ו"מצות הידור אינה דווקא ליפות את המצוה שתהא נאה בצורתה החיצונית", אלא גם מה שמקיים מצווה ללא פיקפוק בכשרותה וכדו' נחשב כחלק ממצות הידור. ולכך אם נוטלים אתרוג שיש לגביו ספק על כשרותו, נחשב שקיים את המצוה שלא בהידור. ואם כן לאחר קיום המצוה שלא בהידור, כבר לא מועיל לקיים הידור בפני עצמו. אולם למעשה, נקט שמכיון שהחסרון הוא ב"ידיעה", האם האתרוג מורכב או לא, אין זה מגרע בקיום ה"הידור".

עוד הביא בספר מועדים וזמנים (11) לדון במעשה שהיו לפני ת"ח כמה אתרוגים, והסתפק איזה מהם מהודר יותר, ומכיון שחשש לחידושו של הרב מבריסק שלאחר שיצא ידי חובה, שוב לא שייך להדר, החליט "לכוון לצאת באתרוג הכי נאה", ולקח את כל האתרוגים על מנת לצאת ביפה שבהם. ולכאורה צ"ע, כי דבר זה אינו נחשב כלל הידור, ומה גם שאמירתו אינה מבוררת, וכן לכאורה לא עלתה לו הנטילה למצוה באופן זה.

 

ח. הידור בחפצים המשמשים למצוות

במשנה במסכת ביכורים (12א) מבואר כי "היו מביאים [את הביכורים] בסלים עשויים כסף וזהב". וכעין זה מבואר במסכת סוכה (12ב) כי יש לאגוד ארבעת המינים יחד, ויש שהיו אוגדים בחוטי זהב על מנת להדר במצווה. ולכאורה מוכח, כי דין הידור מצוה גם בחפצים שמקיימים בהם את המצוה. ובשו"ת ארץ צבי (12ג) דייק כן מלשון רש"י (2ב) שכתב כי מדין "זה א-לי ואנווהו" נלמד דין הידור מצוה בטלית נאה ולא רק בציציות שבהן מתקיימת המצוה. ולפי זה דן שם, מדוע לא מצאנו דין הידור מצוה בבית נאה כדי להדק בקיום מצות המזוזה שבפתחו.

וכתב בשו"ת אגרות משה (12ד) כי ודאי להידור "בטלית שלובשים בשעת התפילה, וכן בזמנינו שלובשים בגד של ד' כנפות רק לקיום המצוה", אבל לא בכל בגד שיש בו ציצית.

להשלמת היריעה בנדון זה, ראה בספר דרך שיחה (13א)  האם דין הידור מצוה נאמר בקניית קופסת כסף לאתרוג, או בישיבה בסוכה נאה יותר. וכן בספר חשוקי חמד (13ב;13ג) האם דין הידור מצוה נאמר בשופר גדול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעורים נוספים בעניינים הנדונים בשיעור זה:

לקבלת תוכן
איכותי למייל

שיעורי עולמות

תקיעת שופר

א. מצות התקיעה בשופר – בשמיעת קול השופר או במעשה התקיעה בו רבותינו הראשונים נחלקו בגדר מצות התקיעה בשופר, האם

קרא עוד

רשלנות רפואית

א. תניא דבי רבי ישמעאל: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא, מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות", וחידש הרמב"ן שהרשות ניתנה לרופא שטעה ולא נודע

קרא עוד

הפרי וחלקיו ותכלית נטיעתו

הפרי וחלקיו ותכלית נטיעתו ברכה על גרעיני וקליפות פירות; פרי מר, בוסר וקליפות ממתקם לכל פרי: עלים, גוף הפרי, גרעיני הפרי וקליפת הפרי, ורבים פרטי ברכותיהן:

קרא עוד

שתף את השיעור

היה שותף בהרבצת
תורה בתוכניות
הלימוד של עולמות

לעילוי נשמת אבינו, חמנו וסבנו האהוב

ר' יעקב צבי חיים בן שרה גיטה ושלמה זלמן הלוי ז"ל

שיעורי
רץ כצבי

נשים באמירת קדיש

נשים באמירת קדיש מעשה שהיה בשנת האבל לפטירת אבי ז"ל, הוצרכתי לצאת מהעיר לצורך עסקים, באופן שלא היה ברור אם אוכל להתפלל תפילת מנחה בציבור

קרא עוד

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

חיפוש מתקדם

חיפוש לפי:

חומש
פרשת
נושאים
תת נושא
מועדים

שמחים שהצטרפת.

הרשמתך נקלטה במערכת.
תוכל להסיר את המייל בכל עת.

אנו מבטיחים שלא נעביר את המייל שלך לשום גורם.